פורום ריק ומוסתר (עמוד 633)

ואבא אומר
שהסחרחורות
זה הכל בגלל זה.

מעצבן אותי
הוא מעצבן אותי
הכל מעצבן אותי


תינוקת.

שוכב במיטה בחדר
הלב מתפוצץ מכאבים
יש ברית מחר לבן של רותי ואנלא יוצא
אני מת מעייפות
אני כבר שבועיים בצבא
כל המצב לא נורמאלי
לא הלך לי היום בענייני אהבה כמו שקיוויתי
וכשאני קורא את הפתקים מהאחים המלכים שלי רק שורף לי יותר בלב. מתבאס שלא תמיד הסביבה ואני מצליחים לראות מה כתוב בפתקים
אז אני שוכב ובוכה
הסכר נפרץ מזמן

 

 

 

 

 

 

 

(אני מתגעגעת.

כל כך.)

ואז מגיע הלילה.
ואת שוכבת בספה בסלון כי בחדר חנוק לך.
ואת עם הפלאפון וריק לך נורא. ואת מזכירה לעצמך שזו רק תחושה של לילה...
וזה תמיד שם מחכה לרגע שהשמש תרד ואז נכנס לך לתוך הבשר וחותך אותך.
הכאב הזה. הפחד הזה מהאפור האינסופי שמתחבא באחד החדרים המוסתרים היטב בתוך המוח שלך....
הוא רודף אותך החרא הזה. מזכיר לך כמה את מזויפת
וכמה את שחורה מבפנים.
אח"כ כולם יגידו "את לא את כזאתי טובה"

אבל את לא.

רק את יודעת מה הולך לך שם בפנים
וזה מגעיל בחייאת.
כל התהיות. הכוונות. הנפילות, ויש מלא.
השקרים שאת מספרת לעצמך ולאחרים
זה מצחיק את יודעת? כמה זבל בבנאדם אחד.
כמה.

אנשים אוהבים כנות. גם את. אבל היא לא חלק ממך איך היא יכולה ליהיות?

עלובת נפש.
את. כן את.
את.

אולי כבר תגמרי עם זה ודי.
אולי כבר תלכי ו...
את עוצרת פה כי זה מפחיד אותך
אבל לחיות כמוך מפחיד אותך עוד יותר
ומה לעזעזאל אני עושה בעולם הזה את חושבת לעצמך
ולמה הבאת אותי לכאן עם כל מה שאני עושה זה להכעיס אותך
ולבכות אח"כ כשאפחד לא רואה
ולהגיד לעצמי שאתה אוהב אותי בכל מצב
כמה אפשר.
זה קשה אלוקים

אנשים מנסים לעזור לך.
מישי פותחת איתך באישי.. אני רוצה לעזור לך
את משתפת פעולה אבל עמוק בפנים יודעת שזה חסר תקנה
כי כדי לעזור למישו
צריך שהוא ירצה את זה. באמת.

ואת לא.

עדיף לך ליהיות קבורה בחרא שלך כי את פחדנית

את חתיכת פחדנית
יא זבל.
נמושה.

שינוי קטן..
זה עובד תנסי

חה
חה
חה


צחוק מר.
צחוק הגורל.

יום אחד כשתמותי
אולי היום... אולי מחר... אולי עוד 100 שנה

מישו יכתוב על המציבה

"היא הייתה בנאדם טוב"

שלא ידע שהוא טוב

שלא רצה להוציא את הטוב

שמת יחד עם הטוב,

מוסתר עמוק עמוק עמוק.


בתוך זבל.

לא ממש עוזר...

 

 

אולי לעתיד הרחוק זה יעזור 

 

 

אבל עכשיו... 

 

 

 

את לא.

רוצה להיות כזו
"איזה נס שהאוזניות שלך מקולקלות ואת מביאה לי אותם".
וככ קשה לא לשלוח סמס אחרי סמס.
"תלמדי לעבוד במברגה ככה תהיה לך עבודה".
והבדידות, הבדידות שבתוך ההמון, ככ כואבת.

פרפרים סגולים בקעו אתמול מהגלמים,

הם נראו טיפה ישנונים,

פחדו,

לדבר בקול גבהים,

שלא להעיר את השכנים,

או את אלוהים,

בכל מקרה הם עדיין מרחפים,

מחכים,

לזמן שבו יוכלו - 

לגמוע מרחקים,

ללטף פרחים,

לטפל בכנפיים רופפים,

למתוח שרירים מעולפים,

לתת, מקום, ליום, של שמש ונופים.

 

 

כי מטילים עוד ועוד סגרים והגבלות בלי לחכות לראות את התוצאות.

וכי מעלים את כמויות הבדיקות אז כמות הנדבקים ממשיכה לעלות.


2 הדברים האלה הם דברים מובנים ו/או טובים.


אז איפה הבעיה?

שאנחנו הולכים להתקע בבית לעוד הרבה הרבה זמן בהגבלות קצת חסרות פרופורציה למציאות.


אני בעד ההגבלות.
אבל מאה מטר?
לאסור נסיעה לליל הסדר באופן גורף?
להוציא 90% עובדים לחל"ת?

הייתי מבינה אם היו מגבילים ל2 קילומטר.

הייתי מבינה אם היו אומרים ליל הסדר לא מעל 10 אנשים ולא עם קבוצות סיכון.

הייתי מבינה אם היו מוציאים 60-70%.

הייתי מבינה אם היו אומרים שאסור לצאת לאתרי טבע,
אבל לגני שעשועים מותר שעה ביום עד עשרה אנשים בגן ולהשתדל לשמור מרחק. הילדים חייבים את זה!!! (וגם ההורים)



ולהבדיל בכיוון ההפוך לגמרי, רוצים סגר ולמגר? הייתי גם מבינה אם לשבועיים עושים סגר מוחלט!!! כדי לסיים את זה.
מוחלט הכוונה היא שכולם בבתים, כולל המדינה והתקשורת - שיסתדרו בזום מהבית.

משאירים בתי חולים מה שהכרחי כשכולם עם הגנה כדי לא להדביק,
סופרים ופארם משאירים בידי הצבא שיעשו משלוחים לכולם וכל מי שעובד יהיה גם ממוגן.
בנקים מה שאפשר מהבית מה שלא - עובדים ממוגנים.
וזהו. אחרי שבועיים מוצאים את כל מי שחולה ואין לו את מי להדביק (גם בבתים בידוד. אחרת זה לא יגמר.)
אבל זה לא יקרה בחיים כי זה לא מעשי לדעת רוב האנשים.
פשוט יותר מעשי זה לחנוק חודשיים...




כרגע מה שקורה, מטילים בלי סוף הגבלות כי אומרים שזה לא עוזר וממשיך לטפס.

אבל היי, זה עולה כי א. רק לפני כמה ימים סיימנו לסבול את נזקי פורים שלא היה הגבלות.
למעשה בימים האחרונים רק מתחילים לחוש את תחילת הסגר של המאה אנשים וסגירת מערכת החינוך וכו' וכן יש פחות תחלואה - באחוזים.

פשוט בודקים הרבה יותר אנשים אז מגלים יותר אנשים חולים אבל באחוזים לפי כמות הבדיקות שנעשו לפני שבועיים והיום זה מתחיל לרדת.


אבל יש מי שבוחר לא לראות את זה כי מפחדים מהועדת ביקורת שתהיה בסוף אז מחליטים להלחיץ את כולם.



והיי, אני בעד ההגבלות, מאד. אני כן חושבת שהן הכרחיות, אבל בסוף אם תחנקו אולי לא נמות מהקורונה אבל כן נמות מהבידוד.


אני הייתי אני, אתם הייתם אתם.
ואלו היו הגיגי.
בידוד נסבל לכולם.

*אלא אם ה' ישלח לנו נס ויעלים את הקורונה פתאום.
הלוואי אמן!

חיובי


(לא שואלת למה. לא.)

אבל אני כבר מ9.30 לא עושה את זה.
מה יהיה?
מה יהיה?
אולי אני ($^'חגמנסי#;&÷)..

צריך המון אומץ בשביל זה.
נראה אם יהיה לי.
השערה:
לא.

ואיכשהו זה מנחם ומעציב באותו הזמן

מפחיד נורא

ויוצאת

האם הלב ישוב להאמין
אי פעם
יחזור להיות שלם
יפסיק לפחד
להתכווץ

בהתחלה אמא הלכה לישון. אבא נכנס לחדר אחריה.
אח"כ לאט לאט כמו בתכנון מראש אחד אחד כולם נרדמו.
רק אני נשארתי, ריק פה ובודד לי.
כמה שזה אומלל לחפש חברים ווירטואלים..
יש פה מישהו?