פורום ריק ומוסתר (עמוד 698)

סוד

 

 

לכן הערוץ מלוח

אלוקים בבקשה.
תן לה עוד חודש.
בבקשה.
לא רוצה את הניסיון הזה.
אוף.

אני חושבת שיש בליבו של כל אדם מקום שנועד לפלא.
הוא ישן בתוכו וממתין להגשמה.
כל חייו של אדם, הוא אוסף אוצרות למלא את המקום הזה.
לעיתים אלה תכשיטים קטנטנים ונוצצים:
פרח הפורח תחת מחסה עץ שנפל,
קשת מצחה של ילדה קטנה בשילוב זוית לחיה.
אבל לעיתים נופל אוצר שלם לידיך,
כאילו תיבתו של פירט חמדן נשפכה בפני מתבונן תמים.

לחי עולמים

כמה שקשה אני תמיד מרגיש 

שזה עוד כלום

שיש הרבה יותר 

נמוך

 

אני נבהל ובורח

---

 

 

אלוהים די 

זה נופל עמוק ועוד עמוק

תבין שאי אפשר יותר 

די תרחם עלינו 

זה באמת גומר כבר.

כל פעם שקשה אני חושבת שזהו, 

זה הגל האחרון

המכשול האחרון

הסבל האחרון 

ולא. 

זה לא. 

אתה כל פעם עושה את זה עמוק יותר וקשה יותר.

לאן אתה רוצה שנגיע?

אני פוחדת פחד קיומי כבר

----

 

מכתב פרידה. ? .

למה אתה עושה לי את זה? 

מה עשיתי לך?

אני יודעת שלא ובכל זאת.

כמה אתה בוחן?

תעזוב אותי כבר. 

אני לא נושמת. 

היה עדיף בלי. 

זה היה מאין סימן שלא יכול שזה יקרה אם לא יהיה.

ועכשיו הפחדים. והחרדות. 

אלוהים

----

 

 

כשיבוא האור

אני אודה לך,

כמו שכעסתי 

ושנאתי

כשהיה חושך. 

 

אם יהיה אור. 

כשיהיה. 

 

----

 

...

 

(אם הייתי יכולה לכתוב את זה. להגיד את זה, 

כנראה השדים שבי היו עוזבים.

השדים והקולות והפחדים והחרדות. 

אם. )

 

להזדקק.

(לא מתחשק לי לבקש עזרה; אני לא מצליחה לפתוח את המכסה של המיחם, אתה יכול לבוא?
ואז גם על הדרך תסדר שעון שבת של המקרר, מזגן ואור?)

החיים יפים ביותר

אני שוטפת את המכחולים לאט לאט, משרה במלא מים ומרכך. אותיות זהב גדולות, לתלתלים מושלמים.
אוקי, מכחולים עם תלתלים מושלמים זה טוב.
אני מנגבת שערה שערה
והראש שלי מפוצץ.
זה יום עמוס היה. יום עמוס.
זה היה הגשמת חלומות כבר אמרנו, דא.
היה מדהים. תודה טעטע, היה באמת מדהים.
נופלת לי הכוס מהידיים, לעזאזל עם המרכך הזה, גם ככה הידיים שלי מחליקות תמיד,
הרצפה בוכה פתאום ואני פולטת פאק. ואז דופקת את הבוהן של הרגל בדלת וצועקת שוב פאק. ואז משתתקת ולוחשת, תסתמי. מה את אומרת. תסתמי. סיכמנו שדי עם המילים האלה. תסתמי.
ואני לוקחת את המכחולים ולא זורקת אותם לשקית המלוכלכת הקבועה שלהם, אני מסדרת אותם יפה על השולחן, ליד ההכל החדש הזה. כל החדר שלי ריח של סיאם
אני הולכת ומרחרחת, כמו מסוממת. אין ריח טוב מזה. אין.
חוצמזה שהתגעגעתי נואשות לגיטרה שלי, וכנראה שלא אשוב אליה בזמן העתידי הקרוב.
יש מין תחושה כזאת של איברים שנופלים מהשמיים. אולי זה גשם. אולי זה סתם רוח.
גרביטציה כזאת
של רגשות על הלב שלי, אחת על השניה.
מתיישבת על החלון, נהיה ממש קריר.
מישו מעלי מנגן שיר שאני לא מכירה של שלמה ארצי
בטוח שזה שלו, כל השירים שלו אותו דבר.
אני נזכרת בך,
תמיד כשאני בודדה אני נזכרת בך. מוזר. אולי תמיד אני בודדה. לא יודעת כבר
אני עוצמת עיניים ושומעת אותך שר לי
אחרי הכל את שיר
את שיר
נכתתתב ושורק בשקט, עם עיניים גדולות כאילו מגלה לי איזה סוד שממש אסור לגלות
טדווודדד דוווודהההה דווודהההה דוווודהההההההדווווו
טדווווודוווודוווווווו את שיר עכשיו
וגילית אותו. אותך
ואני מתכדררת בתוכי ומתערסלת בזרועותיי.
לשכן על הגיטרה נמאס מארצי והוא עוזב את החלון.
אני מתעוררת. מרתיחה מים.
7 טיפות לימון לתוך כוס תה חמה.
מזל טוב יא זקנה
לא כל יום מתחילים תואר ראשון.

חת שתיים, חת שתיים, אלוהים שומע?! עבור.
אני כאן למטה, הלווווו למטה, לא. לא. יותר נמוך, יותר. יותר נו, בחייך.
הנה, הנה, פה. כן, עוד טיפה שמאלה. הנה, זהו זה. זה אני.
הי, מה קורה.
יש לי כמה מילים אליך, יש לך כמה שניות? יופי. תודה, באמת תודה, זה יעזור לי מאד.
אז ככה.
בוא נדבר דוגרי, בלי קלישאות. בלי קלישאות אני אומרת לך, אלוהים, אני אוהבת אותך, אבל מה אוהבת, אוהבת אוהבת.
עד שאני ממש מרגישה. לרגע אחד.
ורציתי לומר לך שאני ממש מעריכה את הראש הזה שנתת לי, ואת הלב הזה. לא מובן מאליו בכלל, כלום לא מובן מאליו.
אליו, מה זה בכלל.
ראש מלא מחשבות מחשבות, זולגות אחת על גבי השניה, כמו טיפות גשם כבדות כאלה שנופלות על גג מפח. בום. טק. בום. טק. בום. טק.
מחשבה. בום. מחשבה. טק.
אני רק בת 20, אלוהים, למה אני רוצה כבר לא להיות. למה. למה. למה. למה. למה. למה. למה. למה
למה אני רואה אשה בהריון ומרחמת עליה. למה למה למה למה
למה אני הולכת ברחוב ורואה אנשים ואומרת מה לעזאזל אתם עושים פה. למה למה למה למה
למה אני לא יכולה לאכול, אלוהים. למה?
למה. למה.
אני רק בת 20.


מחר תגשים לי חלום ואני ארגיש כמו ילד שמפוצץ בלוני סבון, וקופץ כדי להגיע להכי גבוהים, ההכי גבוהים הכי שווים.
אתה תגשים לי, אני יודעת, שנה אני מחכה לרגע הזה.
אתה תגשים לי, ואתה תתן לי לאכול, בבקשה. תן לי לאכול.

פתח פיך ואמלאהו, הנה, אני פותחת. חזק חזק. נקרעה לי השפה כבר.

תפתח את הצינור הזה מעליי שכתוב עליו בשמימית ברכה. אולי בשמימית לא כותבים ברכה, אולי רק מציירים לב, או מתנה, או ציפור.

תגשים אותי,
תודה.

זהו, אתה יכול לחזור לעמדה. עזרת לי מאד.

לא ניתן להגיב לשרשורים אחרי 40 ימים למרות שהיה לי משהו נורא חמוד.

ידעתם שאפשר להדחיק משהו שקרה לך כ"כ עמוק עד רמה שלא זוכרים שזה קרה?

לא האמנתי לזה.

לא האמנתי בזה.

לא הבנתי את זה.

עד ש-

 

נזכרתי. היום. 

 

ששבועות שלמים הסתובבתי בתחושה שזה היה חלום.

שזה לא קרה באמת.

עד שזה קרה שוב.

ואז

ואז.

 

לא הצלחתי להבין איך זה מודחק ככה.

איך מגיעים לרמה שלא זוכרים.

ואז, הבנתי.

הבנתי כמה זה נורא ואכזרי ומרושע.

 

הבנתי מה שלא רציתי להבין.

הבנתי שאין לברוח ממה שקורה פה.

זה עיניין של זמן עד שזה עולה למודעות בחזרה.

וזה נורא. נורא נורא נורא ברמות שאין לתאר.

מהות חיי היא לברוח. 

כל כולי בורחת מכל דבר שקורה לי.

היום שהכל ינחת עלי. 

אלוהים יודע איך נעבור אותו.

 

בנתיים אני שם, 

רואה ומבינה מה המחיר ההדחקה.

מזועזעת כואבת ושבורה.

 

ויודעת

יודעת שאם את זה מסתירים עכשיו.

אבדנו.

הכל לחינם 

כל הדרך כל העבודה כל המלחמה

הכל נהרס אם לא נותנים לזה מקום.

 

 

(אתה לא יכול לעשות את זה.

זה ככ אכזרי באמת

לא מבינה איך אתה מסוגל להגיע למצב הזה.

לפגוע ולפגוע ושוב פעם לפגוע.

די. תעצור. 

תן לנו לנשום

תן לנו לקום בבוקר ולחיות חיים פשוטים.

בלי פחד מה יקרה בעוד שעה או בעוד יומיים.

תבין שאלו לא חיים.

זה הישרדות.

 

ומי רוצה לשרוד עם כאלה חיים. )

סלח לי, אך אינני יכול לדבר בקול רם יותר.
אפילו אינני יודע מתי תשמע את קולי, אתה, שאליך אני מדבר.
והאם בכלל תשמע אותי?
שמי הוא הור.
אנא, הצמד את אוזניך אל פי, אפילו זר ורחוק אתה מאוד, עכשיו או לעולם.
אחרת לא תשמע את דברי. ואפילו תואיל למלא את בקשתי, עוד ישארו דברים
שלא נאמרו, שתצטרך להשלים מתוך עצמך. אני זקוק לקולך, במקום שמסתתם קולי.
חולשה זו ניתן אולי להסבירה באורח מגוריו של הור. הוא מתגורר, ככל שהוא יכול להיזכר,
בבנין ענק, ריק לחלוטין, שבו כל מילה הנאמרת בקול רם מחזירה הד שאין לו סוף.
ככל שאני יכול להיזכר. מה פירוש הדברים?
בנדודיו יום יום באולמים ובמסדרונות פוגש הור לפעמים הד תועה של קריאה,
שיצא מפיו מבלי משים לפני עידנים. סבל רב גורמת לו הפגישה הזאת עם עברו,
מה גם שאותה מילה שנשמטה מפיו אי-אז, נפגמו צורתה ותוכנה ללא הכר, בינתים.
לכך אין הור מפקיר עצמו עוד למלמול האדיוטי הזה.
הוא התרגל להפעיל את קולו - אם בכלל - אך ורק עד הגבול הרופף,
שממנו והלאה הוא מסוגל להפיק הד. הגבול הזה מצוי אך מעט מעבר לשתיקה הגמורה,
שהלא הבנין הזה הוא רגיש עד אכזריות. יודע אני שדורש אני הרבה, אך אפילו את נשמתך תצטרך
לעצור אם תרצה לשמוע את מילותיו של הור, אברי הדיבור שלו נעלמו מפאת שתיקתו הממושכת -
הם החליפו צורתם. הור לא יוכל לדבר אליך בדברים ברורים יותר מן הקולות שאתה שומע רגעים מועטים
לפני שתשקע בשינה. ואתה תצטרך לשמור על שיווי משקל, בשביל הצר שבין שינה וערות -
או תרחף כמו אלה שמעלה ומטה להם הינו הך.
שמי הוא הור.
מוטב היה לומר: אני קורא לעצמי הור. כי מי מלבדי קורא לי בשמי?
האם כבר ציינתי, שהבנין הוא ריק? ריק לחלוטין.
בלכתו לישון, מתקפל הור באחת הפינות, או שהוא שוכב במקום שהוא מצוי, אפילו באמצעו של אולם,
אם קירותיו מרוחקים מדי. אין לו להור בעיות מזון. החומר שממנו עשוים הקירות והעמודים הוא אכיל,
לפחות בשביל הור. הם עשוים מחומר צהבהב, שקוף מעט, המפיג קל מהרה רעב וצמא.
זאת ועוד: צרכיו של הור בתחום הזה מעטים מאוד. אין לזמן החולף ועובר כל משמעות לגביו.
אין בידיו למדוד אותו, אלא באמצעות הלומות ליבו. וזו משתנה מעת לעת. אין הור מכיר כלל
ימים ולילות, אור של דמדומים תמיד סובב לו. בשעות שאינו ישן הוא מסתובב אנה ואנה,
אך אין מטרה לצעדיו. זה פשוט יצר, צורך וסיפוקו גורם לו עונג. עת זאת יקרה לו רק לעיתים
רחוקות, שהוא מגיע לאולם שכאילו הכירו מכבר, שנדמה שמוכר לו, כמו היה פעם לפני זמנים
לאין קץ. מצד שני, יש והוא מבחין בסימנים ברורים, שהנה הוא עבר במקום, שכבר עבר בו בעבר -
למשל, פינת קיר שננגסה, או ערמת פרש שנתייבש. האולם עצמו הוא כמובן זר לגבי הור,
ככל שאר האולמים. אפשר בהעדרו של הור משתנים האולמים, גדלים, מתרחבים או מצטמקים.
אפילו אפשר שכשהור עובר בהם הוא גורם לשינוים הללו, אך הוא אין דעתו נוחה ממחשבה זו.
אני מוציא מכלל אפשרות שמישהו גר בבנין חוץ מהור. אכן, בגלל ממדיו האדירים של הבנין אין
כל הוכחה לכך. זה כמעט בלתי אפשרי וגם ודאי באותה מידה. לחדרים רבים יש חלונות,
אך אלה נפתחים תמיד אל אולמים אחרים, על פי רוב גדולים מהם. אפ כי לא התנסה בכך עד כה,
אוחזת בהור מפעם לפעם התחושה, שיגיע פעם אל קיר אחרון, חיצוני, שמחלונו נשקף מראה אחר לגמרי.
אין הוא יכול לומר כיצד זה יראה, רק לעיתים הוא מהרהר בזה ארוכות. אך נטעה אם נאמר, שהוא מתגעגע
אל מראה שכזה - אין זו אלה צורת שעשוע, המצאת אפשרויות שונות, ללא כל כוונה. אך בחלומותיו נהנה
הור מפעם לפעם ממראות שכאלה, וכשהתעורר לא נשתמר מהם דבר. הוא רק ידע שהם היו, וכי התעורר על פי רוב
שטוף דמע, אך הור מייחס לדבר משמעות מעטה והוא מזכיר את הענין אך בשל היותו זר ומוזר...
לא דייקתי בדברי. הור אינו חולם לעולם ואין לו זכרונות משל עצמו. ועם כל זאת מלאה כל אישיותו בפחדים
ועינוגים של חוויות אלו לכל העברים, צרות עליו, הולמות בו כברקים והוא ילד מבוהל במסדרונות הריקים,
סחרחר. עד שהוא צונח מוטל חסר נשימה, נכנע. נגד אלה הור הוא חסר ישע.
לפתע, כדרכם של זכרונות האם כך אמרתי?
שמי הוא הור.
אך מי, הוא זה: אני - הור? האם אני רק אחד? או שמא אני שנים ויש בי החוויות של אותו שני?
האם אני רבים? וכל האחרים, אני, חיים שם בחוץ, מעבר לאותה חומה חיצונית, אחרונה.
וכל אלה אינם יודעים דבר על חוויותיהם, דבר על זכרונותיהם, כי אצלם גם במבחוץ אין להם כלל
מקום-קיום? אולם הם נשארים עם הור, עם חייו הם חיים, אותו הם תוקפים ללא רחם.
הם מושרשים בתוכו, הוא גורר אותם אחריו כשובל,
המחליק ללא סוף באולמים ובחדרים צומח, צומח תמיד. ואפשר שגם משהו מתוכי עובר אליכם
שם בחוץ, לאחד או לרבים, שאחרים אתם איתי כדבורים עם המלכה? האם אתם חשים אותי,
אברים של גופי המפוזר? השומעים אתם את מילותי נטולות הקול, עכשיו או לעולם?
התבקש אותי, האחד שלי לעת קץ? את הור, שהנך אתה עצמך? את זכרונך, השמור עמי?
האם אנו מתקרבים זה לזה באולמים לאין קץ? נבוכים, צעד בצעד, דמות בדמות?
והאם נפגש אי-פעם, בזמן או באין-זמנים? ומה נהייה באותה פגישה? או שלא נהייה עוד?
האם נבטל זה את זה כמו כן ולא? דבר אחד אבטיחך שתראה: כי שמרתי על הכל בנאמנות.
שמי הוא הור.

הלוואי שהיית רואה את היופי שמוצאים בך כולם מסביב,
הלוואי שהיית נעצרת לרגע, לנשום, ולהם להקשיב

או שיש פה משהו דפוק.

בום
נשארתי פצועה
ואפילו מדממת

אוף

אני לחוצה

 

לחוצה מאד

 

הלחץ עולה לי לגרון

והוא כמו אבן

 

לוחץ לי על קנה הנשימה

 

 

לברוח או לפתור את הבעיה?

 

 

בוודאי שחייבים פתרון