פורום ריק ומוסתר (עמוד 720)

שלחתי לה ולו הודעה.

מקווה שיכבדו את הבקשה שלי.

בשביל להשאיר אותי עוד שנה בחיים.

אחרי כל הצער שגרמתי לו השנה הזו......

 

 

 

נשבעת שאף פעם לא פחדתי ככה באלול. 

טאטע,

במהות שלי אני טובה... 

בדיוק היום המורה עשתה הרצאה על אלו ש"במהות שלהם הם טובים" והסבירה בדיוק את מה שלא רציתי לשמוע.

כי מה זה עוזר שבמהות שלהם הם טובים אם הם לא מנצלים את זה ומנסים להוציא את עצמם החוצה? (כמו ה'דתיים בלב')

באמת מה שווה? מה אני שווה? זהו, אני לא שווה.

 

לא מאמינה לבלופים שלה, סליחה.

אתה אבא שלי, נכון?

אז אני שווה בשבילך גם אם אני לא טובה כמו המהות שלי...נראה לי

 

אויש שהיא רק מבלבלת ומורידה אותי בדיוק כשאני צריכה חיזוק.

 

אבא, קיבלתי חיזוק ממך,

תודה על זה.

 

הלוואי ואהיה ראויה לחיים טובים, שמחים ומאושרים

מתביישת לבקש כבר

לא מגיע לי.

אבל אני מבטיחה בלי נדר לנצל את החיים שלי שתיתן לי לדברים טובים

 

 

ת ס כ ו ל.

 

 

 

 

 

 

הניתוק הזה כואב

מחזיקה את עצמי בציפורניים לא לסמס

אלוהים אני רוצה כל כך הרבה

ויש בי בול טיפת כח

והיא אומרת שתהיה איתי בכול ושגם ההיא אובת

אז למה אני ככ רוצה  לא להכביד?

זה סרט אחרררר. 

אני מפחדת ובא לי לגמור עם זה.

פאק. אין לי כח לבני אדם.

היום העזתי להשתתף איתן יחד בשיחה. 

אז מה עשיתי בחופש? טיילנו. איפה? כל מיני...

וואוו אז אתם עשירים. מה הקשר? מה הקשר???? דפוקות.

 

עבדת בחופש? כן, עבדתי.

מהה??? עם חילונים???!!! ה' ישמור

ויציל, אתכן.

 

אהבת ישראל. פשוט.

 

לא באלי לקטרג, כי אלול עכשיו.

אז אני אחתוך כאן.

 

רק תדעו שיש לכן עוד על מה לעבוד, זו עדיין לא שלמות.

 

ויש אנשים טובים גם מחוץ ל*** 

הייתן מאמינות?

אפילו יותר טובים.

באמת!

כשאתה הולך,
וכל מה שמאחור מתהפך,
עולה בלהבות,
מושמד,
ואתה הולך,
והרוח קלילה ונושבת,
ואתה לא מסתכל אחורה,
לאימה הזו, לריח, לשקיעה של העבר,
אבל הוא איתך, בפנים, אתה יודע,
הוא ישאר שם תמיד,
להזכיר, שהוא פעם היה קיים,
נוכח, חי, שלם עם עצמו,
בתקופה שהייתם חברים,
בתקופה שעדיין לא השחזתם סכינים,
לא נשבעתם להיות אוייבים,
אוייבים של כל מה שלא אתם,
זו הייתה תקופה שהייתם מאוהבים,
עד ששמעתם תרועת קרב,
ובעניים אדומות בורקות -
הסתובבתם בשניה,
עמדתם אחד מול השני בהנצחות,
וידעתם שרק אחד יוצא חי,
השני ימות.

כדור
שלם
נשבעתי
לעולם
לא
לעשות
את
זה
.

אבלהואכבראצלילעזאזל.

אנשים מתאבדים
אנשים קופצים,נופלים כמו כוכבים במדבר ישר לקבר שהכינו לעצמם,

על הדרך מתרצים את הבריחה מהעולם-לעולם האמת,בגלל חרם שקר קטנטן כלשהו .
ילד נולד,
ילד חי.
ילד בן עשר בתוך כיתה עם מלא עולמות של אנשים, עם מלא אנשים של עולמות,עולמות שחורים ומחרימים.
ילד בן עשר נולד.
ילד בן עשר נלקח בעל כורחו לתוך מעגל החרם,הפרוז'קטורים של ההופעה מופנים אל גבו,התלבושות גם כן חובקות את הגופים של כולם והוא צריך להציג בתפקיד המוחרם,זה שגורם לסוף הסיפור להיות הפעם לא טוב.רק הפעם לא טוב.אולי.
ילדים נולדים עם חיוך מרוח כמו ירח של תחילת חודש עברי.
ילדים נולדים עם עיניים בצבע כמו ים פרטי ומיוחד או בצבע יערות הג'ונגל בזימבבואה.
ילדים גדלים.
נהיים יותר גדולים ואיתם הרובוט האישי גדל ויש אינסטגרם גדול לילד גדול.
אין כבר ווצאפ כי שכחו מזמן איך שואלים מה נשמע.
והם שם,קבורים בתוך עצמם,נכנסים ונכנעים ללשונות של אחרים.
קבורים עם בלורית וסמארטפון ונעליים בצבע של ערק ששתו אתמול בפאב פה מעבר לכביש.
קבורים עם חולצה ממותגת באדום ונשמה שזועקת בקדושה-תנו לי את החופש,תמתגו אותי גם!
פרסמו לכולם שאני מהחברה המובילה של אבא שבשמיים.
ואין.
אין.
לא שומעים כי ילדים צורחים גוללל על כדור בצבע לבן שחור של איזו קבוצה ששונאת את מכבי חיפה.
לא שומעים כי הווליום באוזניות הוגבר וצריכים לרוץ מהר מהר שלא יגלו ושלא ידעו שילד בן עשר התאבד היום מחרם.
לא שומעים כי הלעיסות של ההמבורגר עם שכבות הגבינה שנוטפת מעל כמו שלולית דם יבשה,לא נותנות לשמוע את הנשמה שזועקת.
ואז הנשמה בוכה.
ואז הנשמה מקבלת חרם.
ואז הילד מרחם ולוקח את הנשמה שלו,מעלה אותה לקומה שלישית מהר מהר מהר,
בום בום

בום בום בום

 

עוד לעלות מהר מהר עוד מדרגות עוד

בוםבםוםוםםבםבםוםוםום

ממלמל שמע ישראל שלמד פעם בגן עם חנה
ומעיף אותה חזרה לבית שלה בשמיים.

........
ואז יש שקט.
ואז אומרים ברוך דיין האמת לעולם של שקר.
ואז מבטיחים לחנך את הילדים לספר לאנשי אמת ולא לקבור את הסודות בתוך מכונת כתיבה שנמצאת תמיד מול הפנים שהידיים והלב כבר נשלטים על ידה מרצון.

.

ואז רוצים שוב את הילד בן העשר.

 

חייבתלעוףמכאן

בום בום בום בזזז בום

כואב

אולי לישון יעזור

בלופ

(היום קיבלתי אישור למשהו שקיויתי שהוא לא נכון. למה ציפיתי. זה די ברור.)

אהוב יקר 

לשלם כאב לשלם בכאב לשלם בכאב

עכשיו הייתי עם מישהי הרבה יותר נחמדה מהקודמת, והיא הרבה יותר בגובה העיניים.

הלוואי שהיה מישהו
שמולי הייתי יכול
להוריד את המסכה.

הלוואי
שהיה מישהו
שמולי הייתי יכול
להתפרק.

הלוואי
שהיה מישהו
שרק היה נותן
חיבוק.













אבל אין.

כאילו שאני לא יודעת שזאת את.
כאילו שאני לא יודעת שזה עליי.

נשחק את המשחק הזה?

נמאס מהצביעות.

באמת שיהיה בסדר
די לדאוג

ומה עושים
כשבוערים מגעגוע?

אני נשרף מכאבים,
יום אחרי יום
שעה אחר שעה
ואיש לא רואה
ואיש לא שומע
וכבר איבדתי תקווה
לחלום
או לשמוח
איבדתי תקווה
לברוח,
רק לברוח
עוד שוט אלכוהול
וסרטים של חשיכה
עוד כלב נובח
מילל במבוכה
עוד דמעות שלא בכיתי
עוד סמים שלא אקח
עוד זיכרון ילדות של בוקר
שנמוג לו עכשיו
עוד רסיסי כאב קודח
והזיות רעות ריקות
עוד כאבים שכבר כאבתי
ונשיכות רכות שורפות
עוד להט אחרון
של תשוקה ערפילית
עוד לב נשרף בחושך
והופך לצללית
עוד מוזיקה עם שחר
ושאכטה על הלילה
עוד דמעות ודם ויזע

תמונתך דהויה ושחורה
והיכן אמצאך
היכן

הרבה זמן אני חושב, מנסה להבין מה קורה כאן באמת. ואז עולה לי מחשבה, מחשבה מפחידה, מפחידה מאוד. אבל אני תוהה אם אין בה משהו נכון..

בחירות תשע"ט, סבב שני. והמחנה הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי? הוא עסוק בלהתבחבש עם עצמו. הבית היהודי והאיחוד הלאומי חותמים על ריצה משותפת, די בזריזות אפשר לומר. ואז מגיע החלק הקשה. יש עוד שתי מפלגות שרוב בוחריהם משתייכות באופן כזה או אחר לאידאולוגיה הציונית-דתית. לאחר הבחירות הקודמות, שכשלו מאוד (גם הימין המאוחד קיבל רק חמישה מנדטים. סכום זעום ביחס לכוחו..) הפוליטקאים מבינים ששתי מפלגות על ציבור אחד זה הימור מסוכן, וכעת יותר מכל פעם אחרת. מתחילים הנסיונות להתאחד.

אלא שאז מתחילות מריבות, השמצות, הכפשות, ועוד כהנה וכהנה מילים שהמשמעות שלהם היא אותה משמעות. ואני (ובטוחני שיש עוד רבים כמוני) שומע את הצעקות, ואת כל הבלאגן מסביב, ולא מבין כלום.. מה הולך כאן? הימין החדש רוצה כמות מסויימת בעשיריה הראשונה, אבל הבית יהודי-איחוד לאומי, רוצים אחרת. שליש, שליש, שליש. והדיונים ברדיו ובאינטרנט מלאים בכמה כל אחד לא בסדר, וכמה הוא רמאי וכו'.

ואני לא יודע למי להאמין.. מי צודק כאן?

הלאה, האיחוד עם עוצמה שהתנהל עד עכשיו באופן מנורי למדי, תופס את כל הכותרות. אבל גם כאן, מתחילות השמצות והכפשות אפילו יותר מעם הימין החדש. והרב רפי ובן גביר, וסמוטריץ'. כל אחד טוען שאיתו הצדק. כל אחד טוען שהשני שקרן (אומנם אף אחד לא אמר זאת בפרוש, אבל כך יותא מדבריהם).

ואני לא יודע למי להאמין.. מי צודק כאן?

זה לא מספיק, ואנשי הר-המור החליטו שהם מקימים מפלגה. מפלגה נורמלית. בלי אישה, בלי עולים להר הבית, בלי חילונים ובלי בנט (חלילה וכעס).

מה עושה הבחור הצעיר שבאורח פלאי ניתנה לו הזכות להצביע פעמיים תוך שנה וחצי מאז מלאו לו 18? חושב למי להצביע.

אחרי שעקבתי במה שקרה כאן בחצי שנה האחרונה, גליתי שיכל להיות סיכוי, אפילו הקטן ביותר שכל חברי הכנסת מהציבור המכונה שלנו, כולם או רובם, יש סיכוי מזערי שיש בהם מניע מוסתר מאחורי המשחק הפוליטי, מניע לא כשר במיוחד: אגו. לא חלילה שכל זה מה שמניע אותם, אבל יש בהם קצת מזה. כל אחד מגיע, מקים לו מפלגה, חושב שהציבור גדל ויש בו לפחות עשרים מנדטים בפוטנציאל, ואפשר לחלק בין כולם כדי שכולם יעברו. ולא היא. וסליחה אם זה נשמע למישהו רע. אותי זה מרתיע. גורם לי בחילה. המשחק הזה..

וכאן מגיע המחשבה המפחידה.
אולי אולי ועוד פעם אולי, ואני אומר זאת רק בדרך אפשר. אולי נצביע למי שאנחנו באמת מאמינים בו, נשאיר את אחוז החסימה בצד לרגע. מי שחושב כמו חזון- שיצביע עבור נעם, וכנ"ל על כל המפלגות. לא יעברו את אחוז החסימה? לא תוקם ממשלה ימנית? יכל להיות..
אבל זה אולי יצור שינוי תודעתי, שפעם אחת נבחרי הציבור היקרים יבינו, יבינו שהמשחקים האלה לא מעניינים אף אחד. אתה רוצה להקים מפלגה? אתה בוחר לא להתאחד? אין בעיה. תדע שבגללך לא תהיה ממשלת ימין..

זה מסוכן. מאוד מסוכן. הסיפור של אוסלו יכול לקרות שוב ח"ו. אבל עם כל זה, עולה בי לפעמים המחשבה הזאת. אולי צריך את השבירה הזאת? אולי זה מה שטוב לעמ"י?
אני יודע שבשעת מעשה לא יהיה לי אומץ להצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה.
אבל בכל זאת. אולי. אולי.

וזה לא נעצר...

אני
קצת
תלושה

וכל פעם אני מחכה
ולא קורה כלום
(מה אני בעצם מחכה שיקרה?)

כנראה שכל מה שהם אומרים עליי נכון.