פורום ריק ומוסתר (עמוד 721)

הלוואי זה היה משתחרר באמת.

היא אומרת שהיא דואגת לי

היא מתרגשת כשאני עונה לה בכלל.

היא אומרת לי שהיא יודעת שמשהו עובר

שהיא רוצה לעזור ולא יודעת איך והיא רק מתוסכלת מזה.

היא אומרת שאני מתרחקת ממנה, מכולן.

 

לארוצהלדבראיתהולאעםאףאחתמשם.

אניבסדראניבסדראניבסדר.

 

וגם אם משהו עובר, סליחה.

אני בוחרת לא לשתף.

ביי

כמו בלון שהתנפח והתנפח
והיה מאוד שמח.
ואז באה סיכה ענקית בדמות אמא ופוצצה אותו והשאירה אותו זרוק ומבויש.
נו אוף היא עשתה לי רע. שתצא ממני.
למה חזרתי הביתה בכלל.

ורק צריך שמישהו יכתוב את הלב שלי והידיים שלי נשרפות כדי לעשות תזה.

וצריך מישהו שידבר את הלב שלי.

ושיקרא אותו

שיקרע.

וישרוף

ויכבה

עד שלא ישאר זכר.

 

צריך מישהו שישפוך את כל הדמעות שעומדות לי בגרון כבר כמה שבועות,

שישפוך הכל לגיגית ירוקה

וישתה אותן

ושלא ישאר מהן זכר.

 

 

 

(מחר פעולת פרידה וזה גדול עליי, ואני לא רוצה יותר אולפנה ובאלי לברוח ולא לחזור ושיחפשו אותי ולא ימצאו.

באלי לכתוב את הלב שלי. ושיקראו ויקרעו.

אני לא מסוגלת.)

כל הרגשות,
כל התהיות
מצפים ממני להרבה כל כך,
ולא מציעים כלום בתמורה

ואיפה עובר הגבול בכלל?
בין התגוננות למתקפה

כל מה שיכול היה להסתבך, הסתבך.
ועכשיו נשאר רק לפרק את הקשרים
ומה אם לא נותר כח?

זכרונות מציפים אותי,
מסתובבים סביבי במעגל מאשים

רדפתי אחרי אנשים,
לחינם.
ויתרתי על אנשים רבים כל כך,
רק כי חשבתי שאין לי צורך בהם

סימנתי מטרות בפזיזות מדי,
והשגתי אותן במהירות מדי

העבר הסתים,
ההווה אינו ניתן לתיקון
והעתיד נשען מדי הרבה על העבר,
האפשרי לשנות משהו?


עצמתי עינים,
רציתי רק לדעת שהכל נגמר
אבל בתוכי ידעתי שהכל רק התחיל.






תגידו אם קראתם את זה, תודה.

הצפנה,
איזו מילה מוצפנת,מילה של פשמיכה.
פנינה יודעת להצפין אותי ממש טוב.
כולן שואלות אותי,תגידי,באמת קר לך עכשיו?!עדיין אמצע הקיץ!נכון שהחצב פרץ את האדמה מבפנים והנחליאלי גם בדרך לטעום מטיפות הגשם שנושקות לחלון אבל עדיין קיץ,למה להתכסות ברצועת צמר עשוייה חוטים חוטים בגווני ירוק זית ואדמה.
אז כן עולם,כן כיתה
תדעו שחם לי,תדעו שאני אדיוטית שמכסה את עצמי ברצועת צמר בסוף הקיץ.
עולם,תדע שפגעת בי.תדע שחשפת אותי.
תדע שאני אוהבת להצפין את עצמי ולכתוב
ולהצפין
ולכתוב
ולהצפין
ולכתוב
ולשתוק.
בום שתיקות.
בום שתיקות!
אדם נולד אדם נפטר.
איש הולך,איש רץ לקבר שקנה.
דמעות מלטפות כוכבים,כוכבים שורפים את הגוף.
כוכבי אדם שורפים את הגוף.
כוכבי אדם שורפים את הגוף.
האדם עולם קטן אבל אדם יכול להיות גם כוכב קטן.
כוכב קטן ומאיר את העולם החשוך של האיש שעומד לידו.
מאיר את החושך בעוצמה כה גדולה שנוגע שורפת שוברת ומנתצת(ונוטעת ובונה,סתם כי זה ההמשך של הפסוק מספר כלשהו בתנ"ך על נבואות הגאולה שבאות אחרי מילים של נבואות חורבן)(החיים שלי עדיין עומדים על המילים הראשונות בפסוק)(על מילות חורבן.)
כוכבים על פני האדמה-
אנשים זוהרים כמו כוכבים ומשליכים אותך אל הקבר שפערת לעצמך בתוך האדמה,עטופה בתכריכי פשמיכה,ככה הגוף שלך פחות יתגלה.
ככה תשאירי אותו איכשהו עדיין בחזקתך למרות שחרטתי על גופי
"להשם הארץ ומלואה,גופי בחזקת כולם עד שיעלה חזרה אליו למעלה".

לא לקחתי
ובתנאי זה כל הרשעים ימותו כשאני קמה. דא?!

לא כיף לי. בעיות טכניות שמציקות פלוס העובדה שנראךי כולם פה שונאים אותי כי אני סנובית ומסתגרת בעצמי.
מחר הכל פעם ראשונה.
פעם ראשונה שהיא מעירה אותנו, פעם ראשונה חלמיש, פעם ראשונה הכיתה הזאת ולקום בבוקר מהמיטה הזאת ו


אמן שאני אצליח להיות יותר עם כולם. יותר להיות פה, ופחות עם עצמי או עם חברות רחוקות בטלפון.
אמן שאני לא אהיה כ"כ נוראית למדריכה, רק כי קשה. ולחמשושיות. ולשישית ולשביעית. ולמורות החדשות.




(והלוואי אני אפסיק לרצות דברים רעים. והלוואי ואני אשמח לקום בבוקר.)
(((((והלוואי והוא)))))

 

 

קשה לי.

כתבתי.

 

חולשה היא פגם, 

פגם הוא חולשה.

אלופים בלשתוק.

 

 

 

כמה זמן לא הרגשת ככה
שהעולם שלך קורס אל תוך עצמו
עם סיגריה בשקט מחוץ לבית של ההורים
שיודעים ולא יודעים
שרוצים ומפחדים
שנמצאים כל כך אבל בורחים

חוויתם פעם אבדן?
הוא לא צריך להיות דרמטי כמו מוות
הוא יכול להיות אבדן של עצמכם
אבדן מהם
אבדן של החיים בלי לקחת אותם

עיניים כבויות צורחות
חי מת
מת חי
אין לך מקום פה יותר

כאב ששורט לך את הנפש מבפנים
את לא מנסה יותר לחיות. את לא מנסה יותר למות.
את רק רוצה להעלם
את יודעת
שלא יהיו כואבים אמיתיים

בואו נשנא את הילדה הזו, בת ה-12, שהפכה להיות אני.
אני שונאת אותה כי היא הייתה כל כך מטומטמת, כל כך לא הבינה שהיא הורסת לעצמה את החיים.
ושש שנים אח"כ זה מתנקם בה.
אולי מגיע לה.
החלק העצוב, הוא שסיכוי לא רע שגם היום הייתי מתנהגת בדיוק אותו דבר. כנראה שאני עדיין מטומטמת.
בתכל'ס צריך לשנוא את הפסיכולוגית הדפוקה הזו, לא אשמתי שהיא ככה. אבל היא דפוקה כי היא דפוקה. אני הייתי דפוקה באשמתי. אז בואו נשנא את עצמי של גיל 12.
איזה ילדה מעצבנת.

מאוכזבת? בחלומות שלכן!

 

תראו מה נהיה מכן. בסך הכל חודשיים וחצי מזורגגים.

טיפשות שלי

אני כל כך שונאת.

למרות שאני לא רוצה לחוש שום רגש כלפיכן. אבל הגוף כבר מזמן לא נשמע לי.

 

 

רק בבקשה, אל תגידו לי שטוב לכן

כי לא.

שנה.

כמו לאבד יד.
אולי אפילו יותר
כמו לחתוך את ליבך
בעודך בחיים
להשאיר אותך להלך
על פני האדמה
ריק
שיכור
מחולל
אתה סב סביב עצמך
מוקף מעגלים
מוקף זאבים
משחרים לטרף
אורבים בין הצללים
מחכים לשעתם שתגיע
שעת הדמדומים
בינות למשברי
הכישרון והחשיכה
בין שדי עבר
לשדי עתיד
ניצבת תהום
עמוקה מני ים
עמוקה עד להחריד
ואתה לוגם
לגימות עמוקות
מהשחור שחור הזה
שותה עד אובדן חושים
מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!

איפה
זה
כואב?!

שינויים.

ונראה לי הפעם קשה עוד יותר מתמיד.

בכי בכי בכי.

עצוב לי בלב ככ.

באלי את אתמול בלילה עם הזושית הזאת וזהו,לשכוח את הרצינות והעצב.

לחיות בשמחה ועם חשופית על הרגל,אה,אולי גם עם הדוב,בלי וודקא תות ושן שוקולד כמו של אסי והרבה הרבה דשא לאכול,

שיהיה רק בטעם לימון אם אפשר.(בדיחות פנימיות לפנייכם,צפו חוסר הבנה.)

לישון בחמש וחצי אחרי אלף הבטחות שעכשיו,זהו!עפנו לישון נווו.

לקום בשבע עשרים ושמונה כשיש אוטובוס בשבע וחצי ואז לצאת בשמונה ורבע למרות שוולאדי מ*8787,

הבטיחה לך שהאוטובוס בדרך לפרוס גם עבורך שטיח אדום ולהוריד אותך בידית השער של בית הספר.

להגיע ולספר לה למה סיננתי.

למה סיננתי.

והיא כאבה את זה יותר מימני וחבל שאמרתי לה.

נתנה לי חיבוק,כאילו מהה.אופ.אני לא מסוגלת להמשיך לרצות אנשים,זה פשוט רע לי בנפש.

להיות עם פנינה הפשמיכה ולענות למורה להלכה שלא חם לי איתה,(נעים לי....)(פשוט אוהבת להיות מוצפנת.)(זה הכל ואל תישאלו שאלות.)

ולחזור לבית,לחדר המבולגן שנראה כמו בסיס עזה.הוא לא קיבל מימני חיבוק כבר שבוע וקצת.

אני שונאת את כל מה שמעורבל לי בבטן.

 

 

 

 

באלי מעיין או משו כזה.

אני רוצה לבכות.

אני רוצה להרגיש אלול.

הבעיה מתחילה בזה שמשום מה אנשים חושבים שחייב להיות שיש איזושהי דרך אולטימטיבית לחיות

 

הדרך המושלמת.

 

ואז או שהם מצאו את הדרך הזאת או שלא ואז צריך לחפש ולשנות ולנסות ולבדוק ואז לגלות ולהתבאס.

 

העולם לא שחור לבן יש כך ויש כך יש רע שהוא גם טוב וטוב שהוא גם רע.

 

זהו.

צניעות.

 

ומה שבינתיים זה רק מה שאמור להיות ואין. והרי אמרנו שאמור זה שם של דג. אהה.

עאלק דתיים. שומרים נגיעה.

 

פעם שקיבלנו את התורה. היה תורה. והיה חוקים. והיה מה מותר ומה אסור.

ואז היה הרבה שנים שאנשים האמינו שיש אלוהים והאמינו שצריך לעשות מה שאלוהים אמר. והאמינו שאי אפשר אחרת.

 

אחר כך, קם דור חדש. שאמר. בוא נעשה שיח. מתורבת.

כמובן שגם עם נשים, אבל הם יעמדו בצד, שלא יכשילו אותנו חלילה.

הרי אלוהים אמר: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"

אחר כך הנשים זעקו על הקיפוח. והאנשים יראי ה ריחמו עליהם והכניסו אתם למעגל.

 

אחר כך באו שנים שאמרו. כיתות נפרדות. כמובן! כך אמר האלוקים.

אבל אחרי הצהריים בסניף, נו, שוין, מה הבעיה, ילדים קטנים..

 

והאנשים ירא ה. 

 

וילדים משחקים. היא רואה אותו והוא רואה אותה והם אולי אפילו כורתים איזה ברית

 

וכמה זמן הם כבר יצליחו לשמור נגיעה?! אה?!

ולמה שהם ירצו בכלל, אה?!

העיינים רואות והלב חומד. ולמה שלא יצאו נואפים?!

 

<ואני בוכה

 

והאנשים יראי ה.

 

ובחתונה ללחוץ יד רק לדודה. ומה הבעיה?

ואז רק לחברה של הדודה כי היא תעלב.

ובדרך לראות את כל מה שהיא לא לובשת

 

והאנשים יראי ה.

 

ולמה שלא יחטאו?!?!?! 

 

העיניים רואות והלב חומד.

והשבט מעורב.

ומחוץ לבית כנסת משוחחים 

על דא ועל אה

ביחד. 

כי הרי מה. אנחנו אנשים בוגרים.

 

איש איש חיים בלעו.

 

והאנשים פחות יראי ה.

 

וברחתי מהחרדים כמו מאש. אבל שם. 

שם.

לא הכרתי אף אחד שהוא אחד. ואפילו עם בני דודים בקושי דיברנו. 

ובטח שלא בבית כנסת ובטח שלא לשחק ביחד או סתם להגיד שלום.

כי בנות זה פה. 

ובנים זה שם.

והאנשים יראי אלוקים.

 

והתורה היא תורה והחוקים הם חוקים. ויש אסור ויש מותר.

 

ואני עדיין שונאת אותם נורא על מלא דברים אחרים. אבל זה מופלא בעיניי.

אין "שיח"

ואין שבט מעורב.

ואין טיול מעורב

ואין דיבור.

כי אני אשה

ואתה גבר

והגבר היחיד שאני ידבר איתו

הוא אבא שלי

וסבא שלי

ואחי

ובעלי

וזהו

זהו זהו זהו 

אחר כך עם הבנים שלי

וזהו.

 

ואדם יראי אלוהים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הלוואי שהייתי חוזרת לשם. 

איש איש חיים בלעו.

 

 

והתבלבלתי סופית וגמרנו.