פורום ריק ומוסתר (עמוד 738)

עייפתי מספיקות

יש לי חיישנים אליהם

לפעמים אני רואה אותם

מזהה אותם ממבט אחד

האנשים האלו

שמחייכים ושמחים עם כולם

אבל תמיד משהו בשפתיים המחייכות

לא שמח לגמרי

לא מאבד שליטה

לא מנותק

משהו בעיניים עצוב

מרוחק

מתבונן מהצד

מסתכל לבפנים וקולט

ושותק

שומר לעצמו

ואני שלומד להיות לחיות יותר קרוב הכי קרוב אלי הכי קרוב אליך והשיר מצייר זיכרונות ופנייך היפות מאירות אלי מתנת שמיים

כן כולם יודעים

......

מישהו לבכות לו.

לפעמים(כמעט תמיד), באלי שוב לקבור את עצמי מתחת לשכבות בגדים. מתחת להרי אידאלים, תפילות, התבודדויות.

🤔

טוב, נו. נקרא לזה ככה.

יש עניין כזה, שכל שנה מחדש כשאני לומדת אותו הוא לא מובן, משהו בהגיון שם לא מסתדר לי. כל שנה מחדש קוראת את המשנה הזו שוב ושוב ומנסה להבין.
"והייתם נקיים מה' ומישראל".
זה לא מובן כי אם הם יודעים שהם נקיים מה' למה הם צריכים הגבלות, על מה שבינם לבינו?
ואם צריך את ההגבלות להגן מפני מה שאנשים יגידו, אז מה עוזר להם שהם נקיים מה'? לאנשים תמיד יהיה מה להגיד ועל מה להתלונן.
ומה שלומדים משם הוא שלהיות נקיים מה', זה חשוב. להיות נקיים מישראל? הרבה יותר קשה, וחשוב לא פחות.
~~~
וגם כאן. ניסיתי להיות בסדר. באמת שניסיתי. אז נקייה מה' - ממש לא. אני עושה מליון דברים שאסור (כמו זה שאני כבר לא על מדים עכשיו. כי חם. ואז מה שאסור? איך יתפסו אותי? מ"צ שיראה דוסית עם צמה וחולצת בנ"ע לא יסתכל עליה אפילו.)
אבל מישראל? באמת שניסיתי לצאת בסדר עם כולם. ועובדה שהמפקדים רואים את זה.
אבל הבנות שאיתי? אין לי מושג איך להסתדר עם זה, (ועזבו שניה את זה שאין לי מושג בכלל איך להסתדר עם בנות... זה עניין אחר). אבל הן פשוט מפונקות ומתבכיינות ואיכשהו עוד מתעצבנות עלי שהחדר לא מסודר וכאילו השעות ביציאה שהן חטפו זה בגללי.
(כתבתי את זה ביום רביעי בערב. מאז קיבלתי גם אני זמן ביציאה, ולמרות שקיצרו לי אותו, והסכימו להחשיב לי את התפילה בתור חלק מהזמן הזה, מה שאומר שלא באמת התעכבתי בבסיס, התעצבנתי מזה. על עצמי בעיקר. כי לא הצלחתי להיות בסדר ולעשות מה ואיך שצריך, ובאמת שניסיתי.)
~~~
(ואח"כ צריך ללבוש שוב מדים. כי סבא ביקש לראות אותי על מדים, וזה חשוב לו. אבל קודם עוברים בבית )
וזהו. היה שבוע בסדר. ויש שמיים עם עננים יפים ממש שמכסים הכל וגורמים לי לדמיין שחורף עכשיו.
חודש טוב!

אני משחמת אותה, היא לא מבינה מה, היא לא יכולה בלעדי

ומה איתי?

לי אין שום רגש בעניין

אני לא צריכה אותך, כשאני משמחת אותך לי נהיהי רע

הטוב שלך על חשבוני

חלאס

את מסתכלת עליי בעיניים הכחולות שלך ולרגע אני מאבדת ריכוז. אני טובעת עמוק בכחול הזה שלך, גלי ים סוחפים אותי. סערה מתחוללת בתוכי, בתוכך, מכה וצולפת קצף ים בגלים שנשברים על החוף, ואני כמעט טובעת. רק האישון השחור משמש לפתע כקרש הצלה

את מחייכת אליי בלי לומר מילה. אלוהים כמה שאני אתגעגע לחיוך שלך
אני רוצה להקיא. למה אני כבר מדברת בלשון עתיד. במו ידי ומחשבותיי אני חורצת גורל

אני מחזירה לך חיוך ומתעשתת כי מי אני שאהיה חלשה לידך. המכשירים עוטפים אותך כולך, סובבים סביבך ומקיפים אותך, מחבקים אותך. כי לנו אסור לגעת, אנחנו מחויידקים מידי, נגועים מידי בשביל אדם טהור שכמוך

אני רוצה להחזיק לך את היד, להרגיש את הדם החם שלך מתחת לעור. רק שימשיך לזרום דם בפנים. רק שלא תקיאי אותו החוצה

את אומרת לי בקול שקט. אפשר לבקש ממך משהו.
זאת שאלה, בכלל. מה אני לא אעשה כדי לתת לך מה שתרצי כל עוד את עדיין חיה
(אלוהים. אני חייבת להפסיק לחשוב ככה מה קורה לי לעזאזל מה)

כשאני אמות, אל תשקעו באבל. תעלו ממנו. תתעלו מעליו.

אני מביטה בך בעיניים פעורות. האם עכשיו אמרת לי את הצוואה, האם הגיע הזמן שבו צריך לכתוב צוואה, עכשיו צריך להיפרד?
מוקדם מידי מוקדם מידי, אזעקה מצפצפת אצלי בראש ואני מנידה בראשי בביטול. את עוד תחיי הרבה שנים

את נועצת בי מבט תוכחה. כזה שאומר, נו קדימה, תתבגרי. למדת את המבט הזה ממני
אני אמות בקרוב, את מדברת חד וברור. לא 'אם אמות, אלא 'כש..'. וכשאני אני אמות, אני רוצה למות בלב שלם.

איך אפשר למות בלב שלם, אני לוחשת מבעד לשפתיים סדוקות.

לכם זה יכאב יותר, את אומרת לי. ככה פשוט
המוות אינו כואב. רק גלי ההדף שלו, מפיצים את קולם ודוקרים את כל מי שסביבו. עמוק בפנים, עמוק בנפש.
הלוואי ותהיו חזקים. את מטה את הראש קדימה, עד כמה שהכוח המוגבל שלך מאפשר.
הלוואי ותהיו חזקים. לא בשבילי, הרי לי לא יכאב. אלא בשבילכם.



אז אני עומדת פה עכשיו, עומדת חזקה. אומרת מילים ומשתדלת לא להישבר ולקרוס, משכנעת את הרגליים שלי שיוכלו לשאת אותי לעוד דקה של עמידה. ועוד אחת
אני רוצה לטבוע בעיניים שלך שוב, רק לרגע. ושתהיי לי קרש הצלה בכל המציאות הסוערת שהתרחשה עלינו.

ביקשת שאהיה חזקה, אז אני עומדת פה חזקה, מול הגוף הדומם שלך. הנשמה שלך פה לידי, אני יודעת. מחזיקה אותי שלא אפול
אני חזקה. לא בשבילי, לא בשבילך, אלא בשביל שתינו.

כי שם למעלה, אני יודעת,
גם נשמות של ילדות דוממות זקוקות מידי פעם לאמא שלהן.

פירורי אישיות מפוזרים בכל פינה

חלקים מתוכי שנמצאים בהרבה תחנות בדרך

לחזור ולאסוף.

לחבר ולהדביק מחדש את שברי עולמי.

להתחיל.

לקפוץ למים העמוקים

בתקווה שלא אטבע.

בשאיפה שאלמד לשחות בתוכם ולחיות בתוכם.

ולחיות מתוכם.

מים עמוקים שאין להם סוף.

שאפשר לצלול בתוכם בנחת

ולא לטבוע חלילה.

אימלה

אימלה

אימלה.

נשימות עמוקות.

יהיה טוב נכון?

וזה הכי מדויק נכון?

נכון.

יופי.

אז לנשום עמוק.

ביקשת שלוש מילים

אמא

כואב...

נו באמת

אז היא קיבלה "חברונער"

פסגת השאיפות וסיפוק כל התאוות הרוחניות.

אייאייאייי

 

והוא כזה צדיק, לא כי היא בטוחה בזה

בגלל שהוא מחברון.

 

יש לו רישיון.

אז מה אם אסור, הוא עילוי. (מחברון)

 

אז מה שכתוב בהלכה שיש אורך לחצאית ועוד כל מיני, לה הכל מותר

כי החתן שלה מחברון.

 

והיא הולכת לקנות פאה מזה יפה 

(ולא מזה צנועה)

פשוט חתיכית.

אי אפשר יהיה לפספס אותה, חס וחלילה

 

זה בלבול אחד גדול שאני לעולם לא אצליח להבין,

וגם לא רובכם מכאן שלא מבינים.

ובצדק.

 

 

 

ויצאתי קצת מגעילה כאן אבל לא אכפת לי.

 

אין לי כח אפילו להצליף בעצמי במחשבות מכאיבות שיגמרו לי את המוח.
אין לי כח אפילו לכעוס על עצמי או לשנוא את עצמי.

רק מניפה דגל לבן מקומט כמוני,
נופלת ברכות על תוך התהום השחורה הזאת, העמוקה,

שכבר לא מפחידה אותי כלכך.

אני רוצה להתחיל.

להיות קבורה עמוק במסגרת, כמו ביינישים שקבורים עמוק בישיבה ואף אחד לא שומע מהם- אז כזה.

קבורה עמוק בתוך שקט ורוגע ושגרה.

לראות את המקום הזה פעם בשבוע-שבועיים.

להיעלם, להיבלע בתוך המערכת. אבל העלמות מסוג מיוחד- מהסוג שמגלים את עצמנו דרכה

שגדלים, שעוברים תהפוכות הנפש, שעוברים תהליכים.

פשוט שגרת חיים נעימה ופשוטה. עם כל המורכבות והטוב שבה.

מיציתי את המושג שנקרא בינוניות.

ולמה אני מפחדת מזה ככ

איך להסביר לה

למה בכלל

זה לא עוד ברוגז מטופש

זה לא

זה פשוט לא

 

אני לא מצליחה להסביר לעצמי כלום

ואני רוצה להסביר לה מעולה, שתבין טוב מאוד.

ואיך עשות את זה