פורום ריק ומוסתר (עמוד 913)

למה.

שבו זה נורמלי שאישה לא לומדת מקצוע ומפתחת קריירה.
זה פשוט לא בשבילי העולם הזה.

אפפעם לא עניין אותי לעבוד באיזה לאיודעת מה וללמוד כל מיני דברים שכאלה.
אפפעם לא היה לי חלום כשאני אהיה גדולה להיות משהו שהוא מקצוע.
רציתי תמיד רק להיות אמא. פשוט. טבעי.

אני מוכנה לעבוד. צריך כסף. וגם אני רווקה עכשיו. זה לא שיש משהו טוב יותר לעשות. ואני בתכל'ס לא עצלנית יודעת לעבוד קשה.
אבל קשה לי בנפש שאני מרגישה שהעולם רואה אותי כאילו משהו בי מקולקל כי אני לא לומדת מקצוע ולא רוצה ללמוד מקצוע. שאנשים מופתעים מזה ומסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח.
אז אני עובדת בעבודות אחרות, שלא צריך ללמוד בשבילן 3-4-5-7 שנים באוניברסיטה. אלא צריך כישורים קצת שונים ואחרים. כישורים טבעיים אנושיים.

הרצון שלי היה מסתדר יותר עם החיים אם הייתי מתחתנת בגיל 18-19, כי אז כשנשואים, זה יותר נורמלי לאנשים אם האישה לא לומדת...ככה נראה לי לפחות. אבל ב"ה אני לא התחתנתי בגיל 18 ואני שמחה שלא. ומעולם לא הייתה לי מחשבה כזאת.

אבל למה אני מרגישה שאנשים מסתכלים עלי כאילו אני יצור מהחלל החיצון שלא ברור איך הוא נחת בעולם, מה הוא עושה פה ולמה הוא פה?

או שהכל בראש שלי ולאפאחד לא אכפת ואני סתם אוכלת סרטים? גם זה יכולהיות.
אוףףףף.
מה יהיה איתי?

אני שמחה שיש מכונת כביסה, מכוניות, מקררים, גז, טלפונים וכל התפתחות הטכנולוגיה, אבל אני מעדיפה מנטליות של פעם כי לשם אני מתאימה. רק שאין לי מה לעשות עם ההעדפה הזאת. כי אני חיה היום. ואין בי יכולת פלאית להחזיר את החיים אחורה בזמן.


למה אני ערה?
תכף בוקר.
אוף.
אלך לישון?
נראלי זה חכם.
למרות שבטח תכף הם כבר יגיעו
ואז הם יעשו רעש עד שהם ילכו לישון. אוףף

כואב לי הנפש מלחשוב על זה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(זה מוזר לראות מורה של כיתה ה)

אני מעדיף ילדים אמיתיים שמחים

אם רק היה לי חפיסת קלפים

כזו שאומרת מה יהיה בעתיד

כזו מכושפת קצת, מהעליונים

הייתי מחלק אותה ביריד

מוכר אותה בשקל וחצי לאנשים

הם היו קונים, מאמינים, 

תמימים,

והייתי צוחק צחוק יבש, קצת צרוד,

כאילו מגורד, ומעט חלוד

והייתי ממשיך למכור קלפים,

ואנשים היו קונים, מעופפים,

 

אז מכרתי סיפור וחיפשתי לו מזכרת

שכחתי שהוא נחמד, רק לעת אחרת. 

 

 

 

 

 

 

(  ............................................... )

 

 

למכביר,עיר,זהיר,נדיר,מהיר,מעיר,נהיר,חזיר.

.............................................................

👏👏👏👏👏👏👏👏👏👏👏👏👏

לכולכם!

למה אין מזרח קדום שם? 

למה???

 

ס"צ.

 

 

 

לעתים אני מתה על המתנה הזו שה' נתן לי, ולעתים אני סובלת בגללה.

אני מרגישה בניואנסים הכי דקים. קוראת אנשים כאילו היו ספר פתוח.

רואה איך קו הלסת מתהדק וצבע העיניים מתקהה כשמשקרים לי.

קוראת בקלות כאב, כמיה ואהבה ששורפת את הלב במפנים.

קולטת כל התכווצות. ומרגישה באופן ברור כאילו התופעות הללו יתרחשו זה עתה בגופי שלי.

לעתים אומרים לי, "הפעם את טועה". ואז... כשזה קורה ואני נוכחת לראות ששוב צדקתי . וזה מכאיב לי עד כאב פיזי, מכאיב לי ששוב פקפקתי בעצמי.

אני לא טועה. הלב שלי לא טעה, לא טועה, ולא יטעה אף פעם. אז תפסיקו לומר לי את זה.

 

כן זה קיים.

כולן נסעו לעיר הקודש

ואני כאן לבד.

אין מצב שאני נותנת לי להתפרק עכשיו

אולי ארקוד עם עצמי כאן בבית

אולי אנגן בחליל

או שאולי אמצא ישועה בע"ה.

נו תענו כבר, לפחות נלך לרקוד כאן בהקפות הקרובות,

ניחא שלא נסעתי, לפחות בואו נשמח קצת.

מוזיקה בחוץ.
שומעים את כולם.
יוצאים להקפות שניות.
רוקדים עם ספרי תורה.
שמחת חג.

כולם נמצאים בכל מיני מקומות,
שמחים, שרים, רוקדים.
אני לבד. לא קשורה לשום מקום, לאפאחד.

אתמול ובבוקר לפחות זה היה בלי רמקול ובלי תקשורת ומדיה.. לא שמעתי. עכשיו אני שומעת.

עצוב לי.

אני אוהבת את החג הזה.
בדר"כ.
אפילו שאני לא אוהבת לרקוד כמעט,
ולא המוניות והרבה אנשים,
בשמחת תורה זה אחרת.

השנה לא.
לא היה לי רע. ישנתי וקראתי.
לא בכיתי ולא הייתי עצובה.
רק מועקה. כבדה. בלב.


הגיע אחרי החגים.
כמובן דברים לא מסתדרים מעצמם.
מה יהיה?
העולם הזה לא בשבילי. אני לא יכולה לו!!
אם לפחות היה לי אומץ להעלם לאיזה מקום מבודד...
היה טוב יותר..

אבא.
אתה יודע, נכון?

קשה לנפש.

חשבתי עליה מלא.

 

התלבטתי אם לשלוח לה הודעה ברביעי, ואז כבר נהיה ערב ובמילא היא לא הייתה רואה את זה

ולשלוח אחרי כבר מאבד את הפואנטה

חוץ מזה שהייתי יוצאת מפגרת לאללה.

 

הם היו,

והיד שלה כבר נהייתה בסדר,

אבל הוא דפק תרגל וזה חבל נורא.

 

"ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה

ובחופתה

בבנים זכרים..."

 

אני כבר לא צריכה להוסיף על זה כלום.

 

 

בחמישי אמרתי לה שיש לי משהו אבל אני אפילו לא יודעת אם מי להתייעץ על עם מי לדבר על זה.

 

באמת אין.

 

הזוי לי שאני אשכרה מחפשת מישהו שאני אדבר איתו

במיוחד על זה

אני אשכרה רוצה לדבר מרצוני

אבל זה לא הזוי שאין לי עם מי;

כי איך יהיה לי אחרי הכל.

 

חברות זה כלכך לא

מדריכות אין קשר

מורה בחיים לא

הורים גם לא (עצוב.)

 

ומה

מה

מה

 

אני חייבת לפרוק

לדבר עם מישהו

 

או שאני סתם קטנת אמונה

 

כי דיברתי על זה עם השם

והוא תכלס הכל יכול

 

ולדבר עם אנשים זה הרבה פחות

 

אבל איכשהו נראלי שאני צריכה את זה.

 

זה טוב, זה לא טוב

מי יודע.

 

אוף.

 

(אמרתי שאני צריכה להיגמל מלהגיד אוף

פחח.)

 

אני עייפה פחד

וכואב לי הראש בטירוף

 

מה,

נלך לישון?

 

אבלאבל

הושענא רבא

 

אני צריכה ללמוד בעיקרון

 

קראתי בשבת שבמוצ"ש יש בחינת התגלות אליהו

כלומר התגלות דעת

ולכן קשה להירדם,

כי שינה היא חסרון הדעת

והדעת לא רוצה לעזוב אותנו.

 

איזה דעת,

איזה.

 

אולי כן.

 

מה אני יודעת.

 

 

אני תינוקת

 

אחרי שהיא אמרה לי שאני גדולה

 

אני תינוקת

ותמיד אשאר כזו

וזהו.

נאמ נאמ

חוק הדתיים השלובים בכל מקום

זה יפה ומבדר.

אני לא מבינה למה ה' עשה לי את זה. מה לא עשיתי טוב? אני באמת משתדלת בהכל.

ברור לי שזה עונש על משהו, אבל על מה??

"לא זה לא הזמן שירפה לי את הלב. זה גם לא החלום שאולי תבואי לבקר ..אני כבר לא יכול יותר "

אבל למה אני נזכר כל הזמן ביונתן? אם הוא היה פה הוא היה רוצה שנשמח. אולי יש דמיון בין הרב ליונתן.

אלו בין הדברים שאת אומרת שפשוט מרסקים לי את הלב .
ברגעים הללו אני מתאפקת לא לבכות.
לא לכאוב את כאבך.
ברגעים הללו באלי לחבק אותך קרוב אלי ולהבטיח לך שלא תחווי יותר כאב.
הלוואי ויכולתי להבטיח דבר כזה.
באלי לכעוס על כולם ולבוז להם לספר להם מה הם מפסידים.
להרים את ראשך ולספר לך שעוד תהי מוקפת באנשים שאוהבים אותך אל תהי עצובה.
כי מי ששווה את הדמעות לא היה גורם לך לבכות.

אני נכנסת ללחץ יותר ויותר.

מחר חג.
ואין לי מושגגגג מה אעשה.

ולא בא לי להתארח בכלל בכלל.

ואני לא יודעת מה איתם.

ובכלל זה שמחת תורה. בא לי להיות שמחה.
וזה דיי רחוק מהמציאות.

נהיה לי רע.
אני בורחת לציניות ולשטויות.


אני תמיד בורחת. מכל דבר בחיים. כאילו שזה עוזר.