פורום ריק ומוסתר (עמוד 914)

הכל נפתח פתאום
מול שמש צהריים
מעלה מתים באוב,

חיילים באנדרטה
שבפתע
מצחצחים כידונים
משחיזים חרבות.

מול כל החלומות
שהחבאתי חזק
בארונות הגבוהים
וחוזרים
עם אורות וצבעים.

כל העוויתות של השבוע
פוצחות במחול מטורף
סוחפות אותי איתם

והשדים
מתמלאים בעוז
וכוח
נכנסים מבין החרך
ששכחתי לסגור
מתנפלים
מרצדים
קיימים.

השקט ההוא
שמלא בהמולה
הצעקה ההיא
מעבר לפינה
מתגלגלת בחוצות
מונחת לרגלי
מסרבת לעזוב.

הראי
ששוב לא מסתיר
דמויות אפלות
ואין סוללות
ומי יתלה עליו
תמונות אחרות.

והשמש שוקעת
ונשמה שפורחת
וסבון
וכלים
וסדר
חייב שיהיה.

ואני שותקת
כי אין לי מה לומר
כי מוזר
ומה בכלל
ושמיים של חצות
לוחשים סיפור
אחר.

אני מקשיבה
מנסה
להבין.

נזכרת כמו פעם, בילדה ההיא שהייתי וצמה, בשריטה ההיא מספר חדש, צללתי בתוכו, והעמוד הבא הותיר בי סימן.
ולא, לא כאב בכלל, זה ספר ודף. נשכתי שפתיים, המשכתי.
טיפה אחת אדומה, שקופה טשטשה את המילה הבאה וביני לבינה מאומה.

מהומה

ופיניתי מקום
קטן.
ויש בו חלל
זעיר.
וכמה אוויר נכנס עכשיו

אולי ככה זה
כשפותחים דלת

מה זה להיות בוגר בכלל
כאילו, יש רף כלשהו ממוצע לגיל ואנשים שמעל ומתחת (?)
כי בעצם אם ככה המון אנשים שאני מכירה הם לא סטנדרטיים לגיל שלהם ומה זה אומר בעצם
וגיל, יש מקומות שהפער בו נראה כמו משהו ענק ושני צדדים, ובמקומות אחרים אותו פער בכלל לא ידוע או מורגש
זאת אומרת שחצי מהערך של הגיל בעינינו הוא פשוט דעה קדומה על קבוצת אנשים? כי אם לא נדע וניפגש במסגרת שאין בה הבדלי מעמדות בגלל גיל, הגיוני שאפילו לא נשים לב להבדל (.)
וזאת נגיד שאלה, כי אני כל הזמן תוהה בת כמה חושבים שאני (גם פה וגם במציאות, ובכל מקום שבו אנשים הכירו אותי לפני שהמספר קפץ להם לעיניים)

שאנחנו אנשים טובים
באמת



גם בחיים

אנשים שפוגעים במסווה של ציניות תצטרפו אליהם, אתם הורסים את השם הטוב של הציניות.

 

יש לך ככ הרבה ללמוד מהם


זה מוציא אותי כזה קטן

חייב לפתור את זה. לא הגיוני שעל כל גחמה נרצה לברוח.

די. מה עם התמודדות אמיתית.

מה עם איתה שטרפה את כל הסערות שנצבו מולה.

בריחה זה קל, זה נוח.

אבל בריחה לא פותרת שום דבר.

זה להדחיק בפינה את כל מה שרע וכואב במציאות, מה שכואב בפנים.

במקום לרפא אותו, שמים עליו עוד ועוד פלסטרים, וזה רק נהיה מוגלה.

איזה כיף שיש זירה עלק מציאותית שבה אפשר להיות עלק נאהב.

זה טיפשי. לטפח אויבים גדולים בכוחות עצמי. 

במקום לטפח מציאות בריאה, חיים שמעבר.

מטפחים עולם וירטואלי שכזה שמנתק ומרוקן ומבודד.

 

איה אני ואיכה. ואתה לא אשם בכלום.

זאת אני הפזיזה והטועה שרחקתי.

ואז אני שואלת איכה. 

אבל אין הדבר התלוי אלא בי. הרמתי ידיים מהר מידי.

ובמקום להאשים את כל העולם,

צריך להסתכל ולעשות חשבון נפש עמוק וטוב

אבל אחד כזה שמדליקים איתו את השמש בצחוק בבכי ובמנגינה

לא אחד שישאיר בי שנאה ואשמה.

מתי נלמד לאהוב את עצמנו באמת.

אפשר לחשוב לפעמים
שנה שעברה הכל היה כ"כ טוב ויפה בזמן הזה.
חיים ברורים, מציאות פשוטה

מדהים איך דברים משתנים ברגע. כמעט כאילו לא היו קיימים

.--------------------------------------------------------------------.
| Session Start: יום ראשון, א' כסלו תשס"ה                            |
| Participants:                                                      |
|     משה (webmaster@ezra.org.il)                                    |
|    עוד שתי בנות חפות מפשע ובחור נוסף                               |
.--------------------------------------------------------------------.



.--------------------------------------------------------------------.
| Session Start: יום ראשון, כ"ד תמוז תשס"ה                           |
| Participants:                                                      |
|    משה (moshel@inn.co.il)                                          |
|    שבוע טוב:) (removed_for_privacy)                                |
.--------------------------------------------------------------------.

 

3703 שורות של הסטוריה. עוד ייצוג להתנהלות הכושלת שלי מפעם.

את העבר אי אפשר לשנות, אבל אפשר לשנות את העתיד על ידי השמדת העבר.

 

האם יהיה לי אומץ?

 

 

יותר מידי אנחנו עוטים על עצמנו

תדמית חמה וחייכנית מחפה על כאב ושנים של צלקות.

תדמית צינית מחפה על נשמה טובה שמפחדת להביע רגש אמיתי וטוב.

אולי בנתה מסביבה חומות מגדלים, שאיש לא יעז להיכנס עמוק.

לשנות משהו בסדרי העולם. כמה נוח להשאר באותה הנקודה.

לא יודעת מה עדיף. שום דבר לא אידיאלי.

 

כשחוזרים הביתה, מורידים את התיק, מסירים מסכה.

מה אז יש באמת.

מי אנחנו לבד בחדרי חדרים, בלי שכולם בוחנים אותנו.

המבחן הגדול שלנו מול עצמנו. מי אנחנו אמיתי.

 

אני לא מצליח להגדיר את מה שאני מרגיש עכשיו.

זה כזה מבלבל ומוזר.

בעע

אני משתגע

שהכל מסביביך קורס
כמו ילד שקם והורס
אתה מסתכל
מנסה לא להיבהל.

אבל זה גדול עליך
לא תפור למידותיך
לא מיועד לך
זאת לא החבילה בשבילך.

אבל את הנקרס אין להקים
השורה הזו חוזרת ורוקמת חיים
האנשים מסביב ימחאו בתוקף
אך אתה יודע שזה יעבור כהרף


נגמרו הכוחות
מתחילות המחשבות
והעולם נעלם
כאילו אומר 'אני מושלם'
החיסרון הוא רק בך
לך לך לדרכך

ושוב היסורים נזכרים להופיע
עדיין לא ברור מי המודיע
לעולם הם לא יבינו
לא ישאלו, לא יסכימו

ועכשיו בכנות
יש עליי עוד נקודות זכות?

מילימסגירות (גאד)

אנשים כאלה בעולם שמסתובבים עם חיוך גדול (אז תודה)
אל תלמדי במקום שאין בו כוכבים, תרתי משמע
אל תהיי במקום שאת לא יכולה למצוא בו את הכוכבים
(אל)

המצאנו אור חזק מידי שבמקום לעזור לנו לראות טוב יותר הוא מעוור אותנו מהדברים שיפים באמת, זאת מסקנה או שפשוט אמרת את זה ואני כבר לא זוכרת
חלונות של בניינים גבוהים בלילה ופנטהאוז שצופה על מדבר בשקיעה, ואז יש הרים ופס דק של אור שאני רוצה לחיות בו
כי
כובע משנה את הבנאדם, ובכלל, בעיות של דוסים זה מצחיק כמה שזה אמיתי
תחשבי איך הוא היה חושב תחשבי כבר כי את צריכה להיכנס לראש שלו כדי להגדיר לו דברים

(היה טוב נורא
אז תודה)

אין לי איפה לכתוב.
אין.
אין

תודה, כן. יש מחברת חומה בארון ועט במגירה,
יש מחשב בחדר למטה, יש כאן, פתקים ובקבוצה שלי.

אבל אין לי.
אין

ועוד מעט אני יהיה במקום הלא נכון ויעשה דברים שאני יתחרט עליהם פפף

 

אני חייבת לרוץ,
רחוק.
אולי שם יהיה מקום
לכל המחשבות
ההגיגים
אני.

ואז, אני כותבת כאן
כמו לרוץ
ברוורס

מחילה

אני לא מוצאת עניין 

שבועיים איתכם כל יום כל היום,

ולחשוב שמחר שוב שבת

ושוב לראות בני אדם 

עייפתי די.

בא לי ללכת לשם.

געגוע.

רצונות לברוח הם קשים.

אני מפחדת.

ואני אדם ככ לא פחדן.


מה יהיה, אבאלה.


אולי. פשוט אלך לישון... ואקום יום אחד..

אז שתיחנק המטומטמת הזאת

 

פשוט גועל בעע מהתחלה עד הסו ,כמה שאני מתעב אותה ליפעמיים

לא ניתן להגיב לשרשורים אחרי 40 ימים.

 

מופיע על הקיר, וכמו זועק אלי, זועק אלי את אשר על ליבו ועל ליבי.

כמו אין לו כוח לפורום שוב להציף בעיות העבר, שטויות המחר, זעקות הנשבר.

כמו יודע ש40 יום אחרי יציאת השירשור שוב אין רלוונטי אם בר תיקון בזה או בר עידון בזה.

כמו משמר טעויות ישנות שלאיש אין עניין בהם, אך אויה.

כמה הייתי רוצה לחזור ולשנות,

קטע משפט מילה, מעשה אחד קטן.

הוי מה הייתי מתקן, הייתי מתקן עולם,(או לפחות זה הווירטואלי.)

מעלה מהאוב הודעות על גבי הודעות

מסרים על גבי מסרים
תכתובות על גבי ידי, המרימות בזהירות את האנתיקה המאובקת

לכיוון האף המריח את הישן שהתחדש והחדש שעוד לא  התקדש.
 

ועדיין יודע אני,

למרות הרצון האדיר לשנות את העבר,

כעת כותב אני את העתיד. אם ברצוני לשנות קטע משפט מילה, מחשבה אחת קטנה, זה הזמן ואין בילתו.
יודע במלוא ליבי אך גם מבין בצער,

שככול הנראה, עוד 40 או 80 ימים, או 40 או 80 ובטוח עוד 120 שנים אסתכל שוב, על ההוא שידע שמילותיו ישארו לנצח
ובכול זאת כתבן, וכול כך ארצה לעמוד שם, להוסיף רווח ולשנות שגיעה, להרבות נחת להשכיח דאגה.
יודע, וחי את הרגע, מבין, ולא מתחרט על כול שניה,
וכואב, כואב את הבינה שנשכחה וזו שעוד לא נולדה.

חלש כל כך.

חושב חושב חושב חושב חושב חושב חושב..
די..!!

אז בורח אל הגאולה.
מצאתי את הפתרון.
המחשב.
הגואל.
הגועל.
תעסיק אותי. תגאל אותי מייסורי. ממחשבותי.
ורק תפיל אותי יותר ויותר למחוזות של כלום.
של חידלון.
של חוסר עשייה.
מחפש זיק של קשר אנושי. ולהיות תלוי בחסדם של אחרים.
הגאולה טובה מהמחשב. חחח. מסך.
ממסך.
חוסם.
מסך של ברזל ביני לבין אבי שבשמיים.
במידה ואני ראוי להיקרא בנו.
אפילו כשחוטאים קרויים בנים.
זה כבר לא חטא.
זו מציאות של כלום.
של אפסי.
אני ואפסי.
חולשה.
ועוד רגע שמחת תורה. 
ואיה שמחה ואיה התורה.
"תורה מלשון הוראה", שמורה לך את הדרך.
אבל לא רוצה.
אין דרך. ואין מוצא.

טוב אז בוא נמשיך להתעלם.
להיאלם. אז אני נאלם.
ונעלם.

זה לא יפה. זה לא שיר.זה בליל של רגשות של חולשה וכישלון.
ממני תראו וכך לא תעשו