פורום ריק ומוסתר (עמוד 970)

מישהי מהישוב שלי נפצעה קשה וכל הזמן מורידים לנו את הלב ומשגעים אותנו. נפטרה חיה נפטרה חיה. היא לא יכולה למות!!!
בבקשה תגידו תהילים הודיה בת אילנה

להתחיל איתה???

אין לי אומץ...

וגם אם היה לי אומץ אני לא בטוח שאני רוצה חברה...

למרות שאם זה יהיה בספונטני אז אני כן בטוח יזרום.

אולי יש לה חבר ואז הסיפור נגמר?הלוואי!

אוף זה אוכל אותי

גם מישו. וגם את עצמי.😳😞

לא הבנתי כל כך מה כתבת לי

עמדנו על הדשא וחיבקנו.

מלא דקות, עמדנו, ליד כולם, וחיבקנו.

לא ראיתי אותו אולי שלושה חודשים

ולפני כן אולי חצי שנה.

אף פעם לא דיברנו איזו שיחת נפש מלאה דמעות ורגשות.

אף פעם לא הייתי אצלו בבית

והוא אף פעם לא היה אצלי.

אף פעם לא למדנו יחד באותו מוסד לימודי.

אבל עדיין, עמדנו, וחיבקנו.

וכשהורדנו ידיים זה מזה,

ראינו שכולם עומדים לידנו בהלם ומסתכלים,

ואז הוא פלט, חברי לחיבוק,

"לא עם כל אדם מתחבקים ככה, כל כך הרבה זמן".

 

-------

 

פעם עשיתי דבר ממש אסור,

ממש ממש, משהו שאסור לעשות אף פעם,

וחיטטתי בהודעות של החבר הכי טוב שלי מהישיבה.

אנחנו חברים ממש טובים וממש רציתי לראות עם מי הוא מדבר,

ומה הוא עושה בטלפון.

לא חיטטתי מהטלפון שלו אלא מטלפון של משהו אחר.

לא עמדתי בדחף, ופתחתי.

אחרי שקראתי את ההתכתבות שלהם קיבלתי חושך בעניים.

הרגשתי באוויר,

הרגשתי מיותר.

וכשסיפרתי למטפל שלי את זה,

הוא חייך ואמר בציניות:

"נו, גילית שיש לחבר שלך עוד חברים בעולם?"

 

---------

 

אתמול,

אחרי החיבוק הזה,

הבנתי.

הבנתי שאני לא צריך מחיאות כפיים של אף אחד בעולם.

אני טוב, ומצויין.

אני אדם מיוחד, אדם מקסים,

מלא בכישרונות וכוחות מטורפים.

פעם חבר מהישיבה אמר לי שמכל החברים במחזור אני היחיד שהוא לא יודע מי תתחתן איתו.

שביקשתי שיסביר הוא ענה

שאני האדם הכי מיוחד שהוא פגש מימיו

ושהוא לא מכיר אישה בעולם שתתאים לאדם מקסים כמוני.

מרגש אה?

תאמת צחקתי קצת בתוכי שהוא אמר את זה,

אבל כשהבנתי שהוא אמר את זה בשיא הרצינות,

עשיתי פניי כרציניים.

 

-----------

 

הוא הזמין אותי לטיול,

טוב נו, הזמין.

חצי.

לא משנה.

קיצור, מתבקש שאני יעשה את הכל כדי להיות איתו בטיול,

הרי אני תלותי לא?!

מפה לשם, הודעתי שאני לא מגיע.

יש על האש אצל חברים,

סע לבד.

לא כי אני שונא אותו,

הרי אני מאוהב בו,

סתם כי בא לי להיות בעל האש.

הרגשתי טוב עם עצמי,

הנה, אתה יכול,

אתה יכול,

תמשיך.

ולא יודע.

 

---------

 

אתמול בשתי דקות שהם היו אצלי,

פשוט הגיעו לרגע,

השתנתי.

רק ראיתי אותם, איך הם מתפללים,

את התנועות גוף,

את השפה,

את הדיבור,

פשוט לראות אותם,

הזכיר לי הכל,

הזכיר לי מאין באתי ולאן אני אשוב.

הזכיר לי מי אני באמת,

אבל באמת.

וזה עשה לי טוב.

נספר לכם סיפור?

חבל על המילים, אני חושבת.
נספר על הילדה עם העיניים הכחולות? אני פשוט מקווה שטוב איתה עכשיו ושהיא מחייכת, למרות שאני יודעת שהיא תצטרך את כל הכוחות שלה בשביל לעבור את השבועיים האלה (היא איבדה כבר הרבה יותר מידי)

נספר על עצמי? אני סתם מישהי מאחורי מקלדת שיודעת לפעמים לכתוב יפה, אז מה (וגם לא אכפת לי מכלום, אני לא מסודרת בעליל ולא עומדת במטרה ולא הולכת להשתנות לטובה. תפסיק כבר לומר לי את כל זה)
אני טובה ואני יכולה ויש לי כשרונות ויאי עם כל הדברים האלה

אני רוצה לכתוב ולהרגיש שממש אוהבים אותי ומעריכים (הלוואי שיש מה לאהוב בכלל) ושכיף לי ושניצלתי זמן

בהצלחה לנו¿

גיסי קלט מה עשיתי אתמול.
הוא בטוח יגיד את זה לאחותי.





המינוס בלגור בבית עם קצת אנשים.

אף אחד לא יבין.
אף אחד.

בגדול הדבר הזה מחיה אותי
אמן שזה יצליח.

יהי רצון מלפנייך
ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו
שלא תעלה קנאת אדם עליי
ולא קנאתי על אחרים
שלא אכעס היום
ושלא אכעיסך
ותצליני מיצר הרע
ותן בליבי הכנעה וענווה

(השל"ה הקדוש)

אמאלה

אמאלה

אמאלה

 

פעם ראשונה שזה כל כך קרוב

הצילו

ואף אחד לא יודע חוץ ממנה... שאין לה איך לעזור

אוףאוףאוף

אני לא אצא מזה בלי בית חולים מינימום. 

אבא. 

זה קרוב.

הצילו

זהו

אני עומדת ללכת.

והפעם כנראה לתמיד..

 הוא גורם לי להרגיש לבד 

יותר מתמיד

 

  

היום ראיתי סרט.

זה מצחיק איך סרט משפיע עלי כל כך חזק.

והמסקנה שוב: לברוח מפה, ללכת , לצאת,להפסיק להיות ככה.להשתחרר.

והפעם אפילו יותר חזק מתמיד, אני יודעת את זה.

החיים קצרים ואני צריכה לנצל אותם.להיות במקום שאני לא רוצה לא מתאימה או לא מותאמת, זה פשוט בזבוז.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובכיתי. לפחות קצת. גם אם זה לא קשור.

לאחרונה אני פשוט לא בוכה לא מצליחה.

וזה אפילו טיפה מקשה.

אולי אני פשוט איזה רובוט חסר רגשות ממאדים.

 

יש מצב.

 

 

 

מזל שאני עוד יכולה לצחוק.

 

 

 

די. אני לא יכולה.אבל אני בכל זאת.

 

 

 

 

 

 

 

#ערבוב של מונולוגים שעוברים לי בראש.

עשיתי מלא שטויות.
אין לי מושג מה עשיתי.
אהי שואלת את עצמי מה עוד עשיתי ואני לא זוכרת.
נסיה מסכנה שרדה אותי יפה.
אוי זה היה רע
ויש לי בחילה שלא עברה אפילו שישנתי.
בעע.
שונאת את עצמי במצבים האלה.

פוסט-טראומטיים - לכו לטפל בעצמכם. אין לכם מושג עד כמה זה יכול להיות מהיר. ורצוי מאוד שזה יהיה פסיכולוג שמשתמש בEMDR. מהר. עכשיו. 

 

תובעני מדי? שוין. חבל על כל רגע של סבל.

באמת. 

תשימו לב,

בואו נשתדל להסתכל בעיניים כוללות,

בעיניים שמנסות לראות מעבר,

אתם פונים אל בן אדם? מתחילים שיחה? מעירים לו אולי?

או אפילו הוא פנה אליכם?

ננסה להסתכל ממבט שלו. מהסיטואציה שהוא חווה.

אפילו, לפי המצב רוח שהוא משדר,

לנסות לדמיין באופן קיצוני את מצבו, או רצף החוויות שהוא עובר כרגע.

בואו נתחשב,

נדבר בעדינות, או נגיב בהתרגשות, לפי מה שנראה לנו שיעשה לו טוב.

אז נכון, בני אדם הם שונים ומגוונים, וברדך כלל אי אפשר להבין לעומק.

אבל אם ננסה להשחיל מחשבה לפני הדיבור,

יהיה טוב יותר. זה בטוח. 

איך אומר המשפט? "סוף מעשה- במחשבה תחילה"

סיסמה פשוטה, שמכילה המון.

חלפו המאורעות ושבו ימים כתקנם. חזר עזרא לעבודת יום-יום שלו. לא אהב עזרא ימים שיש בהם מתיחות, שהמתיחות מרגשת את הלב ומערבבת את הדעת ומעכירה את שלוות הנפש. אוהב היה עזרא ימים רגילים, ימים שפותחים בתפילת שחרית רגילה עם הנץ החמה בבית-הכנסת זהרי  חמה, ממשיכים בעבודת המכבסה של כדורי ובקניות השוק במחנה יהודה, וחותמים בשיעור הלכות בן איש חי של הרב כהנוף. אולי אצל רוב העולם נראים ימים כאלה אפורים, אבל אצל עזרא היו הם ימים מלאים בצבעים. אוהב היה להתבונן בכל יום בזריחה, ובכל יום נראתה לו בגוון אחר. בכל יום היה מתפלל אותה תפילה, אבל בכל פעם היה מבחין במלה אחרת כאילו חדשה היא אצלו, מגלגל אותה במחשבתו, נראה כחולם, והיא מעלה לפניו עולם ומלואו. וכשבא לעבודתו במכבסה, שקבועה היתה ושווה היתה תמיד,בכל פעם היה מוצא בה מראות חדשים. בכל יום ראה את בעל הבית יחזקאל באותו מקום, ובכל יום נראה היה לו בפנים חדשות. בכל יום שמע את ברכתו כשנכנס ואת ברכתו כשיצא, ובכל יום היתה נשמעת לו כברכה אחרת. בכל יום ניקה טלית מכתמיה, ובכל יום היה עולה בדמיונו ציור אחר. פעם נראה לו הכתם כמין עוון שצריך ללבנו והוא ממרק אותו ומתפלל שייפתחו השערים ותתקבל  התשובה ותעלה עד כיסא הכבוד, ופעם היה מדמה חתן שעולה לתורה בטלית חדשה שנתנה לו כלתו וליבו מלא שמחה ואהבה, ובוץ ניתז עליה ומצערו והוא דואג שמא סימן יש בדבר, ועזרא מכבס את הטלית ומחליק אותה ומפייס אותה ואת החתן ואת כלתו, ומברך אותם שיזכו להקים בית נאמן ושכינה תשרה בו. כל ימיו של עזרא היו מלאים בציורים. (כעפעפי שחר- הרב סבתו)