פורום ריק ומוסתר (עמוד 999)

וזהו.

.

עוד תראי שהכל יהיה בסדר.
(אתניקס)















.







האמנם?

זה מכה בי

כל הרגשות מוצפות

ואני לא יודעת

ממה אני רוצה כבר להתחיל

בליל של מילים ואותיות

 

ואולי כל העולם הזה הוא תיאטרון

אלוהים הוא הבמאי

וכולם כאן שחקנים

אני הוא הקהל

והכל כאן משחק

אולי זה ישמע יותר מדי

אבל

אולי 

הכל כאן זה משחק שנוצר בשבילי

וכל השחקנים מציגים 

ואני משתתפת בסופו יחד איתם במשחק

נסחפת אחריהם

אולי אני צריכה כבר

קצת להתנתק מכל המשחק הזה

שקורה כאן

 

ובאותה מידה לקום מהחלום הזה

להתנתק ממנו

להפסיק להסחף

לצאת לדרך משלי

איך אני רוצה כבר

להצליח

באמת לבטא את עצמי

 

 

אני גם רוצה 

אני גם רוצה לתת השראה למשהו בעולם הזה

לפתוח גבולות 

 

 

אולי כשאני אתחיל להיות

זה פשוט יקרה 

זה ככ הרבה רגשות 

שאני עוד לא מבינה

מה הן אומרות

הממ

 

עם כל האהבה

את פשוט לא

איפה את?

את שחקנית טובה

תפסיקי עם זה

תעשי טובה

קצת כנות לא תזיק

תחזרי כבר

ואולי

תתרגשי שוב

משמים תכולים

אני שונא את זה ועשיתי
חוסר ברירה.
זה פשוט טוב לי ככה

עולם.
ויש בו הכל, עולם רגיל, קצת יותר, קצת פחות.
בכניסה שדה תעופה גדול, אולי מידי. ועיר בירה תוססת חיים, אתרים, כבישים סואנים, רחובות הומים והרבה מקומות לבקר.

בעונות מסוימות, לפי מחירים ונקודות ענין חדשות נוחתים בחיוך תיירים, משקפי שמש, מצלמה, מזוודת טרולי קטנה לשהות קצרה.
אני טייסת, דיילת, נהגת מונית. הם מצטופפים, ממתינים להסבר, מטפסים על הרים, עומדים בתצפית, לא שוכחים חנות מזכרות, מקשיבים בענין להסבר היסטורי סתמי, קרבות, כיבושים. מנסה להסביר מה עבר חבל הארץ הזה וכמה דם, וחיוך מעורב בו. מקצרת שלא ישתעממו.
מתאמצת שלא יהיה רגע דל, בשבילם, בשבילי.
עומדים מול שכיות, רוצים חויה קצת אחרת מהעולם הרגיל שלהם, מתזזת, שיהיה להם טוב, אולי יחזרו בקרוב.
כשיורד הערב, מלווה למלון, פותחת ת'דלת , מלצר במדים מבריקים וכפפות לבנות, ממתין שיבקשו, לרגע שיהיה בו צורך.
סוגרת את הדלת, לאט, רצה טרופת נשימה לבית שעזבתי, ההוא, הקטן בסוף השדרה, שם אין לו, אף לא שלט קטן.
ותמונה בסלון, ואור קטן בהול, פרחים שפעם שתלתי, משקה, מדשנת אוהבת.
לאה
חושבת על היום הזה שבו לא הייתי מלבד מדריכת טיולים.
הלילה יורד, הבוקר עולה, לובשת חיוך ליום שבדרך.

בשעות הקטנות, אני חולמת מפנטזת, על ההוא שיבוא ואין לו שם וצורה, לא מחפש חתימה בדרכון, אותו אחד, הןא יגיע ריקן, פוסע, נטול מזוודה, מביא את כל כולו, את כל עולמו, כאן.
איך נלך יחד, לראות שקיעה לא קוסמת, נעקוב אחרי שיירת נמלים, וכבשים במרעה, איך נרים יחד עלים בשלכת, נחייך לילדה צוחקת.
נבקר גם בשכונות מצוקה, אולי נבנה תוכנית שיקום אסירים, נחפש כמה שקלים לפושט יד אלמוני, ואמא של ילד בוכה. נסבך במשעולים חדשים, נחפש את עצמינו בין כל האנשים,
נמצא מחסה מהוריקן שיבוא, נלך אחרי זה אליו, לגלים שחזרו אל הים, נביט בפלא הזה.
זה פנטזיה יודעת, אין לו שם וצורה. ויום חדש מתחיל, ואני בתפקיד, אסור לי להבריז.
לא עוצרת ממשיה, חושבת ואיזה עולם אכיר, והיכן אבקר והאם יהו קווים מקבילים, אולי ניצור אותם אנחנו.

ונבנה, עולם, יחד.
ואביא את שלי והוא את שלו, ויחד ניצור.
ונכון, צפויים גם ימים אחרים, אולי נתרחק,
אך בידי עולם, בידו גם.
והוא אותו אחד.

פנטזיה, אין לו שם וצורה. ויום חדש מתחיל, ואני בתפקיד, אסור לי להבריז.
ואיו לו שם וצורה, עדיין.

הגעתי למסקנה

שאאוטינג הוא לא אמירה מוחלטת.

 

יש אאוטינג שבו אתה מגלה לאנשים, ישירות או בעקיפין,

מה השם שלך, ואיפה אתה גר, במה אתה עוסק וכמה אחים אתם במשפחה.

לפעמים אתה זורק גם כמה מילים על מה עשית היום ואיזה מצברוח ישלך.

 

ויש אאוטינג שבו אתה שופך בליל של רגשות,

עושה בהם סדר,

בוכה,

צוחק,

כועס,

אוהב,

שותק.

 

 

אאוטינג שאתה מודיע בו בדיוק בדיוק איך הרגשת לגבי מה שקרה לך היום

ומי דרך עליך

או זרה לך מלח על הפצעים.

מי ריגש

מי הפתיע

מי נתן

או לקח

 

כזה אאוטינג שמי שקורא אותך

יודע כמעט הכל על מי אתה באמת

אפילו אם הוא לא יודע איך קוראים לך.

 

 

אז אין לי בעיה עם אאוטינג

מהסוג הראשון.

השני שמור.

 

ויש גם שלישי

אבל הוא ממש ללבבות בודדים

וכמעט בטח שלא לאינטרנט.

 

קפיטו?

 

@משיחנאו, גם בשבילך.

לכן הים מלוח

לו יש חברה. וגם לו. והוא מתארס. ואני יושב מהצד ומתבלח בשקט.

 

אני, האנטי בלח שכמוני מתחבלח?! שמישהו יפטשני!

העצבים יש געגוע

ואוף כן אני אוהב גם אחרי הסיפור הזה

כן,גם אם האמת נעלמת ממך

וכן,גם אם זה לא מתאים

אני מתגעגע ...

אוחח געגוע זה רגש כזה קשה

עוד יותר שאין מי שמבין

ושאתה חסר אונים

לא זה לא כל הזמן שאני מתגעגע 

אבל יש ימיים כאלו שעוברים ככה

ואני צריך למאר את זה

שאני עדיין אוהב ,באמת ...

ורוצה ,כל כךרוצה

אבל אין עוד סיכוי בחיים לזה

אין,זה יכל להיות ה.

כן שלמות(גם אחרי כל העצבים וכל הגועל שהיה בסיפור)

כן זה באמת היה הדבר בערך הכי מושלם שהכרתי

אני בורח

מעצמי

מהלימודים

מהזמן

רק בורח

 

לא קם

לא לומד

מדבר ומקשקש.

מתבטל

 

עצבני

עושה שטויות

כותב וישן

 

בורח.

הביתה.

איזה שבת קדושה היתה 

 

 

די.

טוב?

די.

 

טאטע.

 

מה כבר רציתי.

 

לישון.

 

לילה.

אחד.

בלי מחשבות.

וכאב.

ופחד.

פשוט לישון.

לילה שלם.

שייתן כוחות למחר ובכלל.

 

אופ.

 

שינה זה לא התחום שלי, אה?

 

טאטע.

 

אני חייבת חייבת כוחות למחר.

 

אני חושבת שהולך להיות מאתגר. מדי.

 

טאטע.

בבקשה.

אמאלה ואבהלה ובום בום בום

 

 

 

 

 

 

אציין שהיתה שבת ממש נחמדה.

רק שאיזהשהו משפט שהיפנו אליי גרר אצלי מחשבות ותהיות דיי עמוקות בנושא אם לא קצת רוגז.

 

 

תלבטת אם לפרוס אותם על הושלחן או לזרוק אותם מהמרפסת.

 

 

כל מוצ"ש.

 

~מתי אלמד לבחור נכון

להאמין

לראות שטוב

בלי להביט שוב לאחור

לבחור נכון...~

 

הלוואי.

 

אופ. אני ממש ממש מתלבטת.

אין מה שיכריע.

לשלוח לה או לא?

 

היא לא תענה לי.

אני יודעת.

לזה אני לא מצפה.

 

אני אוציא את עצמי סתומה. מטומטמת. ממש.

 

אבל אולי זה יגרום לה באמת לכתוב ולהביא לי.

 

אני לא יודעת מה לעשות.

 

כבר ככה אני יוצאת ממש ממש מטומטמת. ואני גם מרגישה ככה. ואני באמת כזאת.

 

אבל אולי אני סתם חוששת והיא כבר עשתה את זה ומחר אני אפגוש אותה והיא תביא לי. וואי. הלוואי שבאמת.

 

אבל הגיוני מאד מאד גם שממש לא. אוף.

 

טאטע אני לא יודעת לא יודעת לא יודעת.

 

אוף.

אין מה שיכריע.

אני צריכה להחליט.

 

ומתישהו כבר לעשות את זה אם כן כי כבר עוד מעט זה לא שעה מתאימה לשלוח הודעות.

 

וואי וואי וואי טאטעעעע

 

באלי לצרוחחחח

 

 

מרוב תסכול. וכאב.

 

אני רוצה שייגמר כברררררררררררררררררר

 

נראה לי אני שולחת.

 

במילא אני כבר ממש יצאתי מטומטמת.

 

די אופ אני לא יודעתת

 

לשלוח?

לא לשלוח?

לצאת מפגרת? ילדה קטנה?

 

במילא אני כבר כזאת.

 

אופ.

 

 

שאיפה,
נשיפה,
נשימה,
נשמה.
מציאות,
מציאותיות,
ייחוד,
יחד,
ומעל קול צלול.

 

 

אני אוהבת אותה. ממש. ממש.

תודה רבה לך עליה ה' יתברך.

 

היא פשוט נשמה טהורה.

 

והתפילות...

 

אבא.

 

פשוט. צריך פה אותך.

שתביא לנו גאולה.

בקרוב. מהר.

גאולה כללית. גאולה פרטית.

שכל הייסורים ייגמרו.

 

טאטע צריכים אותך פה. איתנו. קרוב.

 

ניסים קורים.

והשגחה פרטית מדוייקת בשבילנו.

 

טאטע.

תודה.

 

"כי הגלות הזה הוא בבחינת ותרד פלאים, בחינת התגברות שער החמשים של הטומאה. על-כן עקר הגאולה שלמה שלעתיד הוא רק על ידי תפלה, שהוא גם כן מבחינת שער החמשים (של הקדושה), כנזכר לעיל." (השתפכות הנפש, תורה פב).

 

טאטע.

תעזור לי להאמין בזה.

ולהתפלל.

 

אני צריכה להרגיש אותך איתי. קרוב.

 

אבא אני רוצה לעמוד מולך

להאמין שאתה אבא טוב

אבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי

ככה סתם, אבא טוב

 

אבא אני צריכה לדעת בכל ליבי

שלמסע הזה יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עוברת בדרך

יהפוך חולשה- לעצמה גדולה

 

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא

ושם אני מאמינה בעצמי

 

יונתי בחגווי הסלע

השמיעיני את קולך

תשיר לי שיר חדש, חדש

שיאיר ליבי, ואת מיתריי

 

 

 

טאטע.

בבקשה.

נכון לא עבר התאריך האחרון?

 

יש עוד זמן לתקן?

 

 

#דברים_שמכים_לפתע

#שכחה_קשה