למילאנו הוא הגיע בשליחותו של הרבי לפני שלושים וחמש שנה, על מנת לשמש כ'מלמד' בבית ספר חב"ד בעיר - מה שהוא עושה עד עצם היום הזה. בביתו הוא זכה לגדל שבעה עשר ילדים. על אף הפרוייקט האדיר הזה, הוא עדיין מצא זמן להוציא במשך עשרים שנה עלון יהודי שקירב רבים ליהדות, ולנהל (עד היום) בית הכנסת, ולמסור שיעורי תורה רבים במהלך השבוע, שיעורים שזוכים להד רחב.
כבר בבחרותו היה ברור לרב ראדאל שלאחר נישואיו הוא ייצא לשליחות. בצעירותו היה שותף פעיל בקעמפ 'גן ישראל' בניו-יורק, שם היה אחראי על נושא ההווי והבידור. תמיד אהב לעשות ולפעול, הוא לא מהטיפוסים שיבקשו לנוח על זרי הדפנה, או להסתפק במה שעשו. גם כיום, לאחר שזכה לחתן שנים-עשר ילדים - ביניהם כאלה המשמשים בשליחותו של הרבי ברחבי העולם - הוא לא מבקש לעצמו מנוחה, להיפך, מוחו הוגה כל הזמן רעיונות חדשים, תר אחר נושאי לימוד בשיעורים, וכיצד לפעול על כמה שיותר יהודים לקרבם אל בוראם. "הוא שליח של מסביב לשעון", הכין אותי לקראת הראיון שליח אחר במילאנו, והאמינו לי, זו לא הייתה גוזמה.
"נישאנו בחודש תמוז תשכ"ח והתגוררנו בקראון הייטס. לאחר חצי שנה, כשרעייתי כבר הייתה בהריון ונאלצה לחדול מעבודתה, הייתי צריך להיות המפרנס בבית. ביקשנו אישור מהרבי שאמשיך ללמוד ב'כולל', אבל אחר הצהריים אחפש עבורי עבודה, והתשובה הייתה חיובית. באותם ימים הייתי בידידות גדולה עם הרב זלמן שמעון דבורקין עוד מתקופת היותו בפיטסבורג, ולימים הפך להיות הרב בשכונת המלך. זכיתי שהייתה לי חביבות גדולה אצלו והוא קירבני מאד. כשסיפרתי לו שרעייתי נמצאת בחודשי הריון מתקדמים ואני תר אחר עבודה מתאימה שתוכל להביא פרנסה לביתנו הבטיח לי שיחפש עבורי משרה מתאימה. הבטיח וקיים.
"הייתה לו ידידות גדולה עם יהודי בשם מר רוטנברג, שניהל את הישיבה התיכונית המפורסמת בניו-יורק 'ישיבה סנטר קווינס'. ילדים רבים מבורו-פארק ומשכונות יהודיות נוספות, היו שולחים את ילדיהם לבית הספר הזה, שמלמד מקצועות התורה לצד מקצועות כלליים, כשרבים מבוגריו ממשיכים לישיבת מיר בירושלים או ל'ישיבה יוניברסיטי' במנהטן. הוא התקשר אלי באחד הימים ואמר לי שהוא רוצה שאהיה 'מלמד' באותה ישיבה. השבתי כי באותו מקום לא מסתפקים בתואר 'רב', אלא צריכים להביא ציונים גבוהים בתארי חינוך של המדינה, ומדוע שיקבלוני לשם?! אבל הרב דבורקין אמר לי, 'אין לך מה לדאוג, אני אכניס אותך לשם', והוא אכן הצליח לסדר זאת.
"הכניסו אותי להיות מורה בכתה ד' הרביעית שהתקבצו בה כל הילדים המופרעים, שלא רק שלא חשקה נפשם ללמוד, אלא כנראה סחבו איתם בעיות קשב והפרעות. אף מורה שהביאו לאותה כיתה, לא הצליח להשתלט עליהם. לפניי הייתה שם מורה שהייתה צריכה לפרוש, ואני הוכנסתי לאותה כיתה באמצע שנה. הייתי צעיר מאוד, ועיניהם של כל צוות המורים וההנהלה היו נשואות אליי, האם אצליח לעמוד באתגר ולהשליט סדר באותה כיתה. הייתה לי הרבה סייעתא דשמיא, ונעזרתי הרבה מניסיון שרכשתי בעת עבודתי ב'קעמפ גן ישראל'. עשיתי להם לוח ציונים, מבצעים שונים לצד פרסים - וזה הצליח! הם התעדנו והחלו ללמוד ולהצליח...
"כשהסתיימה השנה, נתנו לי כיתה גבוהה יותר, לצד תפקיד אחראי על לימודי הערב של הכיתות הגבוהות. בארץ ישראל זה נקרא 'ישיבת ערב', ובארצות הברית זה נקרא 'המשמר'. הייתי נשאר איתם אחרי הצהריים ולומד איתם בצורה חווייתית עניינים שונים ביהדות, מספר להם סיפורי צדיקים ועל אורחות חסידיים. בעיקר היינו חוזרים על לימודיהם במהלך היום, בכדי להחדיר בהם את הלימוד.
"לפני כמה חודשים נכנס לבית הכנסת שלי יהודי אמריקאי שמתגורר בארץ ישראל. הלה מומחה גדול לטיפולי עיניים, ושהה במילאנו לצורך עבודתו. כשראה אותי, קפץ כנשוך נחש. 'אתה הוא הרב ראדאל?' שאל אותי, וכשעניתי בחיוב, הוסיף לשאול כשפניו זורחות מאושר אם אני מכירו. כשהשבתי בשלילה, סיפר לי שהוא היה מתלמידיי באותה מסגרת, והוא זכר בהתלהבות שהייתה לו שאלה שאני היחיד שידעתי להשיב עליה...
"כאמור, עבודה זו הייתה במקביל ללימודיי ב'כולל'. כשנולדה בתנו, החלטנו כי הגיע הזמן שנצא לשליחות. כשראיתי שיש לי הצלחה בחינוך, הילדים אהבו אותי והצלחתי להאהיב עליהם את התורה, החלטתי שכנראה השליחות שלי תהיה בשדה החינוך. העובדה שבחינוך אני יכול לחוות בצורה מוחשית את פירות ההשקעה, וזאת עבודה שמצריכה לתת את כל כולי, קסמה לי מאוד. בימים הבאים הגיעו אלי כמה הצעות שליחות מחוץ לניו-יורק".
הרב ראדאל כתב לרבי שהוא רוצה לצאת לשליחות בשדה החינוך, והתשובה שיצאה הייתה חיובית. הרבי הפנה את הרב ראדאל למל"ח בכדי להציע את עצמו אצלם. "שמחתי מאוד. ראשית, שהרבי הסכים שאצא לשליחות. שנית, שאכן היא תהיה בשדה החינוך, מקצוע שכה אהבתי", אומר הרב ראדאל כשאחריו וותק חינוכי של קרוב לארבעים שנה. "תכננתי להיות 'מלמד' ובשעות אחר הצהריים אוכל להתעסק בצדדים נוספים של 'הפצה'. בתוך תקופה קצרה קבלתי שמונה הצעות מרחבי ארצות הברית ומאירופה לצאת ולשמש שם בשליחות.
"יומיים לפני שהתכוונתי לכתוב לרבי על כל הצעות השליחות ולהיכנס עמן ל'יחידות', פגשתי את הרב גרשון מענדל גרליק ממילאנו שהגיע ביום חמישי לקראון הייטס. עוד באותו יום ניגש אלי ואמר לי ששמע ממזכירו של הרבי, הרב חדקוב, שאני מחפש מקום לצאת אליו כשליחות בתור מלמד, וזה תקופה שהוא מחפש 'מלמד' במילאנו. הסברתי לרב גרליק כמה שאני לא מתאים למילאנו. ביקשתי למצוא מקום קרוב יחסית לניו-יורק, מה גם שלא ידעתי את השפה; ואם כבר אירופה, אז הייתה לי הצעה הגיונית יותר בלונדון, שם השפה היא גם אנגלית, ושם גם יש קהילה יהודית מפותחת.
"צריך לזכור שאז התעופה גם לא הייתה מפותחת כפי שזה היום. איטליה נראתה לי סוף העולם שמאלה. היו אפוא שלל סיבות להעדיף מקומות אחרים, קרובים יותר, נגישים יותר, ובחלקם גם משתלמים יותר. (בחיוך) הרב גרליק הציע לי משכורת של שש מאות דולר לחודש. לאחר שבדקתי בקונסוליה האיטלקית בניו-יורק לגבי מחיר המחייה והכלכלה באיטליה, הבנתי שזה בערך כמו בניו-יורק, כך שסכום כזה יספיק לי בקושי לשלם שכר דירה, ומי בכלל מדבר על העובדה שלבטח נרצה לטוס לניו-יורק לפחות פעם בשנה כדי לבקר את המשפחה.
"היו לי אפוא את כל הסיבות בעולם שלא לקבל את ההצעה, אבל הרב גרליק לחץ שאכתוב במכתב לרבי גם את מילאנו. הוא אמר לי, 'תראה, הרב חודקוב הציע לי אותך, אולי הבקשה הגיעה דרך הרבי?! מי יודע?!' בעקבות הפצרותיו של הרב גרליק הסכמתי לכתוב את מילאנו כהצעה אחרונה מתוך שלל ההצעות שהיו לנו... בכל הצעה כתבנו את הלבטים שלנו לכאן או לכאן, את התנאים והמרחקים. על מילאנו כתבתי שאני מציין זאת מפני שהרב גרליק ביקשני, אבל זאת ההצעה שכלל לא חשבנו בכיוונה, ופירטתי את הסיבות שהצטברו באמתחתי בכדי לשלול את ההצעה.
"ביום ראשון נכנסנו נרגשים ל'יחידות'. ידענו שזאת 'יחידות' שתקבע את עתידנו, היכן נתגורר, מה נעשה והיכן יגדלו ילדנו. הגשתי לרבי את המכתב והרבי קרא אותו.
"כשסיים לקרוא את המכתב, הרים את ראשו הק' אלינו ואמר 'בנוגע לכל הספיקות שיש בנוגע למילאנו, יש בזה עצה - לכתוב חוזה, ועל החוזה שיהיו חתומים לא רק הרב, אלא לכל הפחות שני בעלי בתים חשובים מהקהילה, ולכתוב הכול בפרטי פרטים'.
"הרבי הביט ברעייתי ואמר: 'יש שם הרבה זוגות צעירים, כך שתוכלי למצוא חברות'.
"בזה תמה ה'יחידות'. יצאנו כמוכי רעם, נפעמים ונרגשים. דבר ראשון ידענו שהרבי רוצה שנצא למילאנו, ההצעה שהכי פחות נראתה לנו, דווקא הכי נראתה לרבי, וכנראה שם טמון עתידנו. מה שהכי ריגש אותנו, היה נוסח הברכה של הרבי. באותן שנים, תחילת שנות הלמ"דים, הרבי מיעט להתייחס בפרטיות לכל בקשה ליציאה לשליחות, והרבי היה מסתפק בברכה שיעשו כפי הבחירה. אנחנו זכינו שהרבי יענה לנו בצורה כה מפורטת.
"בכלל, זכינו תמיד לתשובות מאוד ברורות מהרבי וליחס מאוד קרוב, כפי שאספר בהמשך.
"כבר למחרת הודענו לרב גרליק שהרבי בחר במילאנו, אך התנה זאת בכך שנעשה חוזה, ופירטנו לו איזה חוזה הרבי רוצה שנעשה, עליו יהיו חתומים גם שני בעלי בתים. לפני שחתמנו על החוזה, כתבנו על כך לרבי, ונתבקשנו על ידי המזכירות שהרבי ביקש לראות את החוזה - והיה הדבר לפלא!... הרבי אכן עבר על החוזה, וכמו אבא טוב ודואג, דאג לכל האינטרסים שלנו. הוא ציין שצריך להכניס בחוזה שאם אחד מהצדדים לא יהיה מרוצה מתפקודו של השני, יהיה המוסד צריך לשלם לנו עבור כל הוצאות החזרת המטלטלים שלנו בחזרה לניו-יורק. הרבי ביקש להכניס עוד לחוזה סעיף, שהמוסד יצטרך לשלם לנו את הנסיעות מדי פעם, כשנרצה לנסוע אל משפחתנו מעבר לים... אי אפשר לתאר את הרגשת הקירוב לה זכינו מצד הרבי שליווה אותנו עקב בצד אגודל בכל ההכנות והיציאה לשליחות.
"בתחילת השנה יצאנו למילאנו. חלף זמן עד שרכשנו את השפה והמנטאליות המקומית, אבל בסייעתא דשמיא הסתדרנו, ויצאנו לדרך חדשה בשליחות הרבי. באותן שנים, בכל בית הספר היו רק עשרים וחמשה תלמידים. לימדתי במשך כל שעות היום, חמשה או ששה ילדים בבוקר, וכיתה נוספת בערב. חלק מתלמידיי משמשים כיום כרבנים ושלוחים חשובים, בניהם הרב לוי גרליק מקראון הייטס, הרב בערל לאזאר, הרב הראשי לרוסיה, אבל אז הם היו זאטוטים קטנים...
"בשלב מסוים ביקשתי מהרבי רשות לחזור לניו-יורק. כתבתי לרבי שאני מתבזבז על ארבעה-חמשה תלמידים בו בעת שאני יכול לחנך עשרות תלמידים כפי שעשיתי קודם לכן בניו-יורק. כמו תמיד, גם הפעם זכיתי לתשובה ברורה מהרבי שהשאירה אותנו במילאנו. הרבי כתב, שבדרך כלל, סדר הדברים הוא אכן שאדם חשוב מתעסק בדברים חשובים ואדם פשוט יותר מתעסק בדברים פשוטים יותר, אך במקום שאין אנשים חשובים יותר או פשוטים יותר, אז גם האדם החשוב ביותר יוכל למצוא את עצמו מלמד ילד קטן את אותיות האלף בית...
"כמעט שנתיים חלפו עלינו במילאנו, וביקשנו מהרבי רשות לצאת בפעם הראשונה לביקור משפחתי בקראון הייטס. הרבי נתן לנו ארבעה תנאים לנסיעה: (א) באם עברו שנתיים. (ב) באם זה לא יפריע לסדר השליחות. (ג) שלא נכנסו לחובות בגלל זה. (ד) שלא יהיה חשש ל'ותהום כל העיר'. כלומר, שצריך להיזהר שאנשים בעיר לא יחלו לדבר על כך שהחב"דניקים טסים כי יש להם כסף...
"תשובות הרבי גם לגבי הרצון שלי לעזוב וגם לגבי הבקשה שלי לבקר בקראון הייטס, טוו בפניי את כל מהות השליחות שלי מאז ועד היום. לפעמים שליח יכול לחשוב 'אני יכול לעשות מהפכות, ומה אני עושה במקום כזה או אחר. על שליח אפוא לזכור ולהזכיר לעצמו תמיד, כי אם הרבי שלח אותו למקום מסוים - שם היא שליחות חייו, ולאו דווקא שהוא יידע ויבין למה נשלח ומה הוא פעל. שנית, אנחנו צריכים להיות רגישים תמיד לסביבה בה אנחנו נמצאים...
"בכלל, לא הרביתי לטוס במהלך שנות השליחות. משרתי הגבילה אתי בהעדר מחליף. באחת הפעמים שהגעתי לרבי, עברתי במסדרון בסמוך למשרדו של הרב חודקוב. הוא הביט בי ושאל 'אין לך מה לעשות באיטליה?' כשעניתי שהילדים בחופשה, נתן בי מבט לא מבין: 'אז מה? הילדים חדלו ללכת לים?!'. בדבריו התכוון לומר, אז מה אם הם בחופש? זה אומר שהם לא קיימים יותר? זה אומר שהם מסתגרים בחדרם? מוכרחים לפעול איתם גם אם הם בחופשה. זה היה ה'אני מאמין' החינוכי שאפיין את הרב חודקוב, לא לנוח".
לאחר תקופה ארוכה, כשהרב ראדאל הספיק ללמוד את השפה האיטלקית והתבסס במשרת המלמדות בבית הספר, החליט שזה הזמן לעסוק גם בהפצת המעיינות. הוא בדק ומצא שבאיטליה אין כל עיתון או עלון יהודי, כפי שכבר היה בארצות הברית ובארץ ישראל. הוא החליט אפוא להכין עלון שבועי בשפה האיטלקית שיביא את היהדות ליהודי איטליה. ממחשבה למעשה, ובמשך מספר שבועות עמל הרב ראדאל על הכנת העלון. שמו בישראל היה "מחשבת ישראל".
"אחרי שלוש שנים במילאנו, הרגשנו את החוסר הגדול שיש בחומר תעמולה יהודי שיגיע לכל יהודי באשר הוא, בייחוד בקרב אלה שמתגוררים בעיירות ובכפרים שם אין קהילות יהודיות. בכל שבוע אספתי חומר, דאגתי לתרגם מה שצריך, הדפסתי את העיתון ואף הכנסתי את העותקים למעטפות ושלחתי לכתובות שהצטברו אצלי מכל רחבי איטליה. במהלך השנים זכיתי בדרך זו לתרגם את כל ספר הזיכרונות של הרבי הריי"ץ, קונטרס ומעין מבית ה'. העלון החל בארבעה עמודים שבועיים, וקודם שהסתיימה הוצאתו לאור, מנה ששה עשר עמודים. זכיתי לקבל הרבה עידודים וברכות מהרבי על העלונים שנשלחו לרבי בכל שבוע. באחת הפעמים הורה לי הרבי לאגוד בכל שנה את כל העלונים בכדי שיישמרו.
"העלון אכן עורר הדים רבים. יהודים מערים רחוקות ונידחות מכל רחבי איטליה ביקשו להצטרף כמנויי העיתון. לא מעט יהודים התקרבו ליהדות בגללו. הייתה בחורה יהודיה שנתקלה באחד העלונים והתלהבה מאוד. באותו זמן התענינה מאוד בתרבות האלילית המקסיקנית. זה היה כל עולמה. בשלב מסוים אף נסעה ל"מקדש" המרכזי של ה"דת", שם ביקשה ללמוד את רזי הדת אצל ה'שמנים' ("כהני הדת"). כמה הופתעה כשאחד השמנים אמר לה 'את הרי יהודיה, יש לך את האמת הכי צרופה, למה את לא לומדת אותה?!'
"היא חזרה לאיטליה, ונזדמן לה לקרוא את העלון. באמצעות הכתובת הגיעה אלינו. אז כבר הייתי מוסר שיעורי תורה בהם השתתפו עשרות רבות של צעירים. היא התחילה גם להשתתף, הציצה ונפגעה. תהליך ההתקרבות שלה היה מהיר מאוד, ותקופה ארוכה סייעה לי בשכפול, שכתוב והדפסת העלון. כיום, היא מתגוררת בארץ ישראל, לאחר שהקימה משפחה שומרת מצוות. היא עצמה כותבת היום ועורכת ספרים ביהדות.
"באחד השבועות הדפסתי בעלון את אחד ממכתביו של הרבי ליהודי שהחזיק ברשותו חנות, וכתב לרבי שאפילו שהוא פתוח בשבת, הוא אינו 'גומר את החודש', ואם בשבת הוא עושה את מרבית הרווחים, הרי כיצד יוכל לסגור את חנותו בשבת?! הרבי ענה לו שהכסף שאתה מרוויח בשבת, לא תוכל ליהנות ממנו, משום שזה כסף שלא מגיע לך בתור יהודי, ולכן לא תוכל לנצל את הכסף לדברים טובים, והם יתבזבזו על דברים לא חשובים. כאמור, את המכתב הזה פרסמתי בעלון שלנו. לאחר כמה חודשים קיבלתי מכתב מיהודי שהתגורר בנאפולי שבדרום איטליה. במכתבו הוא כותב שקרא את מכתבו של הרבי, וגם לו הייתה חנות שפעלה בשבת, מפני שביום זה נכנס לקופה סכום גדול יותר מכל שבוע. אולם משקרא את המכתב של הרבי, החליט לנסות. הוא יתחיל לסגור את החנות בשבתות ויראה מה יהיה עם פרנסתו.
"כך אכן עשה. בשבת תלה שלט 'סגור' על דלת החנות. כמה נדהם שבסוף אותו חודש וחודש שלאחריו, הפדיון היה גבוה יותר. הוא חתם את מכתבו בהתרגשות, בספרו כי בעקבות כך התחיל לפקוד את בית הכנסת מדי שבת. אנשים שראו את התחזקותו בשמירת תורה ומצוות, החשיבו אותו כבר לדמות הרוחנית שלהם, וביקשו ממנו להיות הבעל תוקע בראש השנה. הוא כותב לי אם אוכל לעזור לו בכל נושא ההלכות והסדר של התקיעות... מכתבו ריגש אותי.
מובן שהתקשרתי אליו ולימדתי אותו בכמה שיחות טלפון ארוכות הן את מהות תקיעת השופר בראי החסידות, והן את הסדר ההלכתי. ביקשתי ממנו רשות לפרסם את מכתבו באחד העיתונים הקרובים, והוא ניאות בשמחה כמו גם לפרסם את מספר הטלפון שלו, למי שירצה. מכתבו גרם לקידוש ה' עצום".
אפשר לחוש בבירור את האמירה 'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם'.
