פורום חסידות חב"ד (עמוד 129)

בע"ה

ח"י אייר ס"ח – ל"ג בעומר – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל עם בר-יוחאי החסידי.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. היום זה הילולא דרשב"י, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. רשב"י הוא רבי שמח – כך כתוב, כך הרביים אמרו. הוא רבי שמח, כל עם ישראל נמשך אליו, שמח בו, כל ישראל קדושים, מקטן ועד גדול. היות שהוא רבי שמח צריך משהו שמח – הכי שמח שאתה יודע, ניגון חסידי!

שיחה ראשונה:

ספר הזהר הקדוש, הספר של רשב"י, הוא על שם הפסוק בסוף דניאל – "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע". רשב"י לזיהרא דאמא עילאה – הזהר של אמא עילאה – עם הזהר הזה של "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע", הזיהרא דאמא עילאה, הוא חבר את ספר הזהר הקדוש, "דבהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים", בספר הזה שלך עם ישראל יצא מן הגלות ברחמים. הזהר, זיהרא דאמא עילאה, זה פועל שבאיזה מצב שלא נהיה – עם ישראל – בין מצב של זכו, בין מצב של לא זכו, מובטחים שאם נתחבר לרשב"י ולספרו, הזהר הקדוש, בדרך של "יתפרנסון מיניה", שיבינו את זה "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", שזה בעזרת הנשמות הכלליות שבאו אחריו, האר"י הקדוש, הבעל שם טוב, כל אדמו"רי חב"ד, שבאו ופירשו את זה – בזכות זה נצא מן הגלות ברחמים. סימן שהזהר הזה פועל התעוררות רחמים רבים עם ישראל. זו נקודה אחת שצריך להבין הערב – איך הזהר הזה מעורר רחמים רבים, רחמי אין סוף ממש, על עם ישראל, עד שבכל מצב מובטחים שנגאל ברחמים. "ברחמים גדולים אקבצך" – יש רחמים, רחמים רבים ורחמים גדולים (שיותר מרחמים רבים) – הרחמים הגדולים, זה מה שמובטח לנו הערב, כשמתייחדים עם רשב"י והזהר שלו.

ידוע גם מה שתלמידי רשב"י אמרו עליו בספר הזהר הקדוש – "מאן 'פני האדון הוי''? דא רשב"י". הפסוק אומר שיש מצוה על כל יהודי, "כל זכורך", לעלות ברגל שלש פעמים בשנה לראות וליראות בפני הקב"ה – "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון הוי' אלהי ישראל". על הפסוק הזה אמרו תלמידיו של רשב"י שמי זה "פני האדון הוי' אלהי ישראל"? דא רשב"י. כשאנחנו זוכים להסתופף בצל הקדש של רשב"י, צלא דמיהמנותא, אנו זוכים לאותה חויה של יהודים שעלו לרגל ושם ראו גילוי שכינה ממש. כך אנו זוכים כאשר מסתכלים על פניו המאירות והזוהרות של רבי שמעון בר יוחאי. יש כמה פעמים יחידות בתנ"ך שכתוב "הוי' אלהי ישראל" – כאן אחת מהן – וידוע שזה עולה תריג, עולה משה רבינו. רשב"י בדורו – ובכל הדורות הבאים אחריו – הוא בחינת משה רבינו. משה נתן לנו את התורה בכללותה, אבל מה שנתגלה אז, בימים ההם, זה בעיקר תורת הנגלה. ידוע מה שצדיקים וחסידים אומרים של"ג בעומר זה "זמן מתן תורתנו" של נשמתא דאורייתא. אם כן, רשב"י הוא ממש משה רבינו שחוזר לגלות את הפנים החדשות, הצוהלות, של משה רבינו. זה ב-לג בעומר – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי.

הערב רוצים להבין מה זה "הוד שבהוד" – מהות יום זה לפי הספירות הפרטיות. אחד מפירושי הוד זה זהר – הוד במובן של אור. ידוע ש"בינה עד הוד אתפשטת" – הבינה מתגלה בהוד – ובינה זה הזהר, זיהרא דאמא עילאה. הזהר הזה מתפשט להוד בכלל ולהוד שבהוד בפרט, כמו שנסביר. בתנ"ך ספירת ההוד, יותר מכל ספירות הלב, מצטרפת עם ספירת המלכות – "הוד מלכות". שלמה המלך, שישב על כסא ה' למלך (כך כתוב עליו), הוא זכה ל"הוד מלכות". לכן גם בקבלה כתוב ש"איהי בהוד" – היא, המלכות, ממוקמת בספירת ההוד (יותר מכל הספירות האחרות). הספירה הנוספת היחידה שמצטרפת עם מלכות היא כמובן כתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות". יש כתר מלכות והוד מלכות, ויש קשר ביניהם. מבואר בחסידות שאע"פ שההוד היא הספירה השמינית מהכתר – נמוך בסדר הספירות – בכל זאת שרש ההוד הוא בכתר, בפנימיות הכתר. הוד שבהוד זה פנימיות עתיק – עתיק זה פנימיות הכתר וההוד מושרש בעתיק וההוד שבהוד מושרש עוד יותר גבוה ויותר פנימי, בפנימיות עתיק. האריז"ל אומר שהדרגה של פנימיות עתיק היא דווקא זו שתתגלה לע"ל על ידי מלך המשיח. שוב, מה מצטרף למלכות? כתר מלכות (ביטוי שחוזר ג"פ במגלת אסתר) והוד מלכות (מופיע פעם אחת בתנ"ך, אצל שלמה המלך). ידוע שהרמב"ם כותב בספר המצוות שמלך המשיח יהיה גם מבית דוד וגם מזרע שלמה. בזכות זה שהוא גם מזרע שלמה יזכה להוד מלכות, ולהוד שבהוד של המלכות.

לכן נפתח את השיחה הראשונה הערב עם זה שבעצם כל ספירת העומר, כל התקופה בין פסח לשבועות, בין זמן חרותנו לזמן מתן תורתנו. תכלית הכוונה של יצי"מ – "תעבדון את האלהים על ההר הזה". ה"תעבדון", העבודה העיקרית, זה השעבוד מלמטה של "נעשה ונשמע" – זו תכלית יציאת מצרים. בעצם כל התקופה הזאת קשורה לבנין המלכות, אבל לא אותו מושג של בנין המלכות שיש בעשרת ימי תשובה – מי שמכיר את כוונות הקבלה, שגם עשרת ימי תשובה זה בנין המלכות – אבל זה גם בנין המלכות, בנין המלכות בתוך התודעה של עם ישראל. זה בנין המלכות כדי שכל יהודי שעומד ב-ה' בסיון – שרש"י כותב בפירוש בחומש שהוא היום בו פתחו ואמרו "נעשה ונשמע", יום ה"מלכות שבמלכות", תכלית הספירה – יאמר "נעשה ונשמע" בשעבוד גמור, בקבלת עול מלכות שמים גמורה, ובזכות זה זוכים למחרת לחתונה הגדולה, "'יום חתונתו' זה מתן תורה". בזכות ה"נעשה ונשמע" של הכלה, של עם ישראל. אם היינו יכולים לומר תיכף ומיד ביציאת מצרים "נעשה ונשמע" אז לכאורה היינו חוסכים את כל ספירת העומר.

ה"קדושת לוי", רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שואל למה לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר – הרי זו המצוה שמברכים עליה הכי הרבה ברכות, ארבעים ותשע ברכות, אז למה בלילה הראשון לא מברכים "שהחיינו", כמו בכל מצוה אחרת? אומר הקדושת לוי פירוש יפהפה, שבעצם ספירת העומר זה געגועים למתן תורה – געגועים לחתונה עם הקב"ה – ואם רק היו יכולים לחסוך את זה היינו שמחים. צריך לטהר ולזכך את המדות – אנו במצב שעוד לא ראויים להתחתן, לכן הכלה צריכה לעבוד על עצמה כדי שתהיה מזוככת וראויה להנשא לרבש"ע, אבל אם היתה יכולה לחסוך את זה היתה מאד מרוצה, כי כל יום זה מתח ויש אפילו עגמת נפש (לכן יש באמת הרבה דיני אבלות בימים אלו – יש איזה עגמת נפש של הכלה שעדיין מחכה). לכן, על מצוה כזו, אי אפשר לברך שהחיינו – כי אם רק הייתי יכול לחסוך אותה הייתי מעדיף זאת, ותיכף ומיד ממש להגיע למתן תורה. אין הכי נמי, הקב"ה נתן לי את הספירה – סגולה איך בסוף להיות ראוי להתחתן עם ה' ולקבל תורה – אך בכל זאת יש בזה בשבילי ממד מסוים של דיעבד, שאני עדיין כל כך לא ראוי ולא בסדר, שאני צריך מ"ט ימי זיכוך, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, עד שאוכל לומר מקרב איש ולב עמוק "נעשה ונשמע".

כל הספירה זה כיוון אחד – אף על פי שעוברים את כל המדות, חסד גבורה תפארת וכו', התכלית זה מלכות שבמלכות, ולא כל מה שעוברים. כל הימים זה רק וקטור – כח, חץ של כח – אל המלכות. בלג בעומר יורים חצים, ולעניננו זה אומר של"ג בעומר זה המודעות לדבר הזה, שכל התקופה הזאת זה הכל חץ שיורה למטרה ולא יחטיא את המטרה. ומהי המטרה? "נעשה ונשמע", מלכות שבמלכות, קבלת עול מלכות שמים בשלמות. שאז באמת, תיכף ומיד ממש, זוכים לקידושין של הקב"ה – שנותן לנו תורה ומצוות וכך מקדש אותנו כדת משה וישראל. איך אנחנו רואים את זה? כתוב בהגדה של פסח, ביום של יציאת מצרים – יום אחד לפני תחלת ספירת העומר (שמתחילים מהלילה השני של פסח) – שאז "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". היה גילוי של ה', אבל באיזה כינוי? "מלך מלכי המלכים" – עיקר מה שנתגלה זה תודעה (גילוי זה בתוך הנשמות שלנו), גילוי עצום של מלך מלכי המלכים. "אם מלך אני" – ומלך גדול אני – צריך לעבדני, אבל לכך עוד לא היו מסוגלים. כתוב בקבלה שהגילוי של ליל הסדר, של יצי"מ, זה כל המוחין שעתידים להתפרט בספירה בבת אחת, ואחר כך חוזרים ומפרטים פרט אחר פרט. הגילוי הגדול כבר מראה מה התכלית – "מלך מלכי המלכים" מתגלה עלינו.

אחר כך, בלילה הראשון של ספירת העומר, כל אחד שמסתכל בסידור מה צריך לכוון כל לילה, רואה שבלילה הראשון מכוונים "חסד שבחסד". היות שהמדה הראשונה בלב היא חסד – והיא נקראת המדה שמתלווה לכל שאר המדות, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו" – אז מתחילים מהחסד, ובתוך החסד יש התכללות של כולם, לכן מתחילים מחסד שבחסד. אבל מי שיודע את כוונות האריז"ל קצת יותר לעומק יודע שכוונת חסד שבחסד בלילה הראשון זה נקרא אור פנימי, אבל יחד עם האור הפנימי יש גם אור מקיף. אור פנימי זה דבר שאני מפנים, שזה בתוכי, ולכן זו הכוונה השוה לכל נפש – כולם יודעים שהיום זה חסד שבחסד. מה הכוונה? כולם יודעים שהיום אני צריך לעבוד על מדה זו בפרט, לקנות ולתקן מדה זו בנפש. זה נקרא אור פנימי – שאני מודע שיש כזה תיקון, וגם יש ביום הזה נתינת כח, סיעתא דשמיא, שאוכל לתקן מדה זו. מה שלא כולם יודעים – רק תלמיד של האר"י, של הקבלה – שכל מדה פנימית, כל אור פנימי, זקוק גם לאור מקיף, שגם מסייע לתיקון הפנימי. הוא לא כל כך מורגש, אבל הוא שם, ובלעדיו אי אפשר לעשות את התיקון הפנימי. חסד שבחסד זה אהבה שבאהבה, ואי אפשר לתקן את האהבה שבאהבה אם אין את האור המקיף. האריז"ל אומר שבאור המקיף הסדר הולך הפוך ממש – האור המקיף של הלילה הראשון הוא האור הפנימי של הלילה האחרון, "מלכות שבמלכות". מי שלומד אר"י צריך לכוון ביום ראשון שהמקיף זה מלכות שבמלכות והפנימי זה חסד שבחסד. מה זה אומר? מה זה מקיף? זה אור על-מודע בדרך כלל שיודע לאן הולכים, מה המטרה, מה התכלית. עוד הפעם – רואים שהאור המקיף, שבעצם מוביל, קצת בעל מודע (נוגע ואינו נוגע מהעל-מודע למודע, כמו שנסביר תיכף), הוא כבר אומר שתכלית החסד שבחסד, והכח לתקן את החסד שבחסד, הוא ממלכות שבמלכות. אם תופסים רק את האור הפנימי אי אפשר לתקן אותו – צריך כל הזמן לאן הפנים מועדות. מה ששורה על החסד שבחסד כאור מקיף זה מלכות שבמלכות, וככה כל השבוע הראשון של החסד, שרוב הימים בו (בארץ, ובחו"ל כל הימים) זה ימי פסח, הכל קשור ליצי"מ, "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרוע" – כל הימים זה חסד, אבל כל המקיף של אותו שבוע זה מלכות. כשמגיעים בסוף למלכות שבמלכות המקיף זה חסד שבחסד. אז, באותו יום, באהבה רבה, אני אומר לקב"ה "נעשה ונשמע". ידוע שנעשה ונשמע עולה יציאת מצרים – התכלית של יציאת מצרים להגיע במלכות שבמלכות לאמירת "נעשה ונשמע", ובאותו רגע להיות ראויים למ"ת בשמחה.

מה ההבדל בין "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" ביציאת מצרים, זמן אכילת קרבן הפסח, לבין מלכות שבמלכות המקיף ביום הראשון? באור מקיף יש שתי דרגות – או"מ קרוב ואו"מ רחוק. מה ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", בלי זכויות רבות כפי שמציינים חז"ל, זה "מלך מלכי המלכים" כמקיף רחוק, מה שנקרא היחידה שבנפש. מה שבלילה השני של פסח, תחילת הספירה בכיוון "תעבדון את האלהים על ההר הזה", יש אור מקיף של מלכות שבמלכות – זה כבר מקיף קרוב, מקיף דחיה, שעליו נאמר "נוגע ואינו נוגע". זה יותר קרוב להיות מופנם – לא מופנם לגמרי, אבל כמעט מופנם. מה רואים מכאן? שוב רואים שיש פה מגמה: בלילה הראשון של פסח מלך מלכי המלכים זה העצם שמחולל את הנס של יציאת מצרים, אבל ביחס למודעות שלי הוא מקיף רחוק. אחר כך, תיכף בלילה השני, יש מלכות שבמלכות כמקיף קרוב, שנקרא "נוגע ואינו נוגע" למודע של הנשמה, והוא עוזר לי ונותן לי את הכח להתחיל לעשות את התיקונים הפרטיים על המדות שלי (החל מ"חסד שבחסד", אהבה שבאהבה, לתקן ולנקות היטב את האהבה שבאהבה שלי, שכולו יהיה קדש לה', זה התיקון הראשון) ובסוף יש מלכות שבמלכות בתור אור פנימי ממש, ואפשר לומר "נעשה ונשמע".

מה זה הוד שבהוד? מה זה לג בעומר? הערב הזה – שאנו יושבים ביחד – הוא עיקר הכח להמשיך מהמקיף לפנימי, להפוך את המקיף לפנימי, בנושא הזה של בנין המלכות. לכן, לא בכדי שהנושא הכללי שלנו בהתוועדויות זה מלכות. כדי להמשיך למודעות של עם ישראל – שכל כל אחד מאתנו – את הענין של המלכות, "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", "שום תשים עליך מלך", המצוה הראשונה בכניסה לארץ, אבל קודם צריכים לקבל חזק מאד עול מלכות שמים. ודאי שאצל כל אחד הענין של מלכות מרחף, או כמקיף רחוק – שגם גואל אותו, בלי זכויות – או כמקיף קרוב, שעוזר לו לעבוד על המדות שלו, ועדיין זה לא התכל'ס, בגלל שהתכל'ס זה להפנים מאה אחוז, לגמרי להתעצם עם המלכות, ועד למלכות שבמלכות (תיכף נסביר מה זה מלכות, מה זה מלכות שבמלכות, מה זה הוד, מה זה הוד שבהוד). הכח לקחת אור מקיף וממש להפנים אותו בפנימיות, להתעצם עם זה, זה ההוד שבהוד. זו המשמעות של היום הזה של רשב"י – הוד מלכות והוד שבהוד מלכות, "איהי בהוד" – היא, המלכות, בנויה בהוד – כי רק ההוד, גם בנפש, יכול להפנים את האור של המלכות. הפשט של הוד זה הודיה – להודות לה' על כל מה שעושה איתנו, להודות על כל נשימה. הכל זה נס, אין טבע – בתנ"ך את המלה הזאת, אין כזה דבר בכלל – זה הכל ה', הכל הקב"ה. קמים בבוקר – אומרים "מודה אני לפניך". זה גם צריך ללוות אותנו כל היום כולו. ההוד עושה "חותם שוקע" שבצורה ממילאית, אוטומטית, ממשיך בתוך עצמו "חותם בולט" שזה גילוי מלכות שמים לא רק בתור מלך שמקיף אותי, אלא שהוא בתוך הלב שלי ממש, שהוא מופנם. שוב, הביטוי שיוצא מהלב לפה זה כמו שאמרנו קודם – בפסוק זה "נעשה ונשמע", אבל לומר זאת באמת לאמיתו זה אומר שהמודעות של המלכות מושרשת חזק חזק בלבי, שזה תכלית כל התיקונים של ספירת העומר.

איך ההוד עושה את זה? קודם כל, ידוע שיש כלל גדול בקבלה וחסידות שכל דבר שמחבר שני דברים שונים, ובפרט שני דברים הפוכים, חייב להיות שהשרש שלו יותר גבוה משני הדברים ביניהם הוא מחבר. אם ההוד שבהוד – הערב, עכשיו – רוצה לחזור ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" (לא רק לחזור למקיף של מלכות שבמלכות, על חסד שבחסד, אלא לחזור לליל הסדר), לא לחזור בשביל להשאר שם אלא בשביל לקחת אותו הלאה. יש משהו ב"הוד שבהוד" שחוזרים ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" – רק ההוד מסוגל לעשות זאת. לא רק שחוזר ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם", אלא אפילו לדרגה יותר פנימית ממה שנתגלה בליל הסדר, ביציאת מצרים, כי הוא אמור לקחת את זה ולהמשיך את זה הלאה עד שיגיע למלכות שבמלכות. ואחר כך גם כן, בדרך ממילא, ברגע שאנו ראויים לקבל את התורה הקב"ה נותן לנו אותה – ברגע שהכלה מוכנה הקב"ה לא מעכב את הקף אפילו כהרף עין. רק שאנחנו נהיה ראויים, "לא עכבן המקום אפילו כהרף עין".

נעשה תרגיל מספרי פשוט: אם היום, בהוד שבהוד, צריכים לחזור ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" – ויותר פנימה, אם אז נגלה עתיק צריך לחזור לפנימיות עתיק, לרדל"א, ולהמשיך זאת עד שיכנס לפנימיות הלב ממש ולומר נעשה ונשמע – אז כמה ימים צריך לחזור וכמה ימים צריך להמשיך. זה סוד החץ והקשת – כשיורים בחץ צריך קודם כל לדרוך, לשים את היתר בקשת, וכשיורים ממש צריך למשוך לאחור, וככל שאתה מושך לאחור חזק מאד כך החץ יורה יותר למרחק ויותר חזק. אז גם בהוד שבהוד – צריך למשוך ביתר של הקשת לאחור, כל כך לאחור שחוזרים עד לליל הסדר ועד בכלל ויותר מאשר עד בכלל. כמה מעלות צריך לעלות? צריך לעלות לד מדרגות – לג הימים שעד היום, ועוד יום אחד של ליל הסדר – ואחר כך, כשיורים את החץ משם, צריך להגיע לתכל'ס, גם ל"נעשה ונשמע" וגם למחרתו, זמן מתן תורה, אז צריך נא ימים. מה הקשר בין לד ל-נא? זה יחס של "שלם וחצי" – לד זה פעמיים טוב ו-נא זה ג"פ טוב, אז הוא "שלם וחצי" ביחס ל-לד. שלם וחצי זה סוד גדול של אבולעפיא, והדימוי של זה אצלו זה חץ וקשת – חץ זה לשון חצי, שמוסיף חצי על הקשת שמשך לאחור. משך לאחור לד ימים, עד שהגיע לעצם והפנימיות של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" – עד לנקודת האין של זה (בסדר נגלה "היש האמיתי" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל בל"ג בעומר, כשמושכים לאחור כדי לחבר לעתיד, למ"ת בו ה' מקדש אותנו ומולך עלינו בפועל ממש, נגלה האין האמיתי) – ואז יורה עוד חצי קדימה. ידוע שכדי לחבר כל שני דברים – זה כלל גדול בחסידות – חיבור של כל שתי מדרגות של יש הוא באמצעות אין. רק אין יכול לחבר יש ליש. היש הראשון זה "זמן חרותנו", פסח, והיש השני זה "זמן מתן תורתנו", וצריך "אין" לחבר אותם יחד. האין זה ביום הזה – זה רשב"י – יום מתן תורה של פנימיות התורה. הכל זה דימוי החץ והקשת, והנקודה ששייכת לנו בפרט היא שכל התקופה הזאת, הימים האלה, זה הכנה וכיוון ברור עם מטרה – שעם ישראל יתעצם עם התודעה של המלכות. לרצות באמת מלכות – כל התיקונים זה רק בשביל זה, והיום שהכי פועל את זה הוא היום הזה, הוד שבהוד.

עד כאן השיחה הראשונה.

שיחה שניה:

מה זה הוד שבהוד? מה זה מלכות שבמלכות? מה זה חסד שבחסד? מזה את אומרת שספירה אחת כלולה בתוך עצמה? זה שיש גבורה שבחסד אני מבין – זה איזה שילוב או מיזוג בין שתי המדות, שמתוך החסד יכול להתגלות גם גון של גבורה, ביטוי של החסד בגוון מסוים. החסד מתבטא בגוון של גבורה, החסד יכול להתבטא בגוון של תפארת, וכך הלאה. אבל מה זה חסד שבחסד? הרי החסד הוא החסד עצמו. וכך אותה שאלה לגבי כולם – גבורה שבגבורה, תפארת שתפארת וכו', עד מלכות שבמלכות. ידוע מה שאדה"ז כותב באגה"ק על "תתן אמת ליעקב" – וכי יעקב הוא לא אמת שצריך לתת לו אמת? אומר אדמו"ר הזקן שגם יעקב אבינו, הבחיר שבאבות ו"האבות הן הן המרכבה", שהם בטלים בתכלית לבורא ית', אף על פי כן מדת האמת – וכל מדה אחרת – שיעקב יכול יצור כביכול מלמטה בעצמה זה לא אמת לאמיתו, לא האמת של ה' ממש, עד שהקב"ה לא עונה אחריו, ומאמת אותו וחותם עליו, כמו שכתוב על בעל תשובה שהקב"ה צריך לחתום עליו, שבוחן את לבו חותם שלא עתיד לחזור לרע, כך הקב"ה חותם על המדה – שאתה עשית מקסימום להגיע לאהבת ה', או יראת ה', או כל מדה אחרת, אתה עשית את שלך ולפי זה אני נותן אתערותא דלעילא שלי, עוד יותר ממה שמגיע לפי אתדעל"ת, ואני חותם ומאמת את זה. שני פירושים באימות – או שיהיה לגמרי באמת, בלי שום פניה חיצונית, כי לאדם איך שלא יהיה יש איזה שמץ של יצה"ר או תאוה או פניה, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ופירש הבעל שם טוב שבתוך הטוב עצמו יש איזה חטא (לא שזה שני דברים שונים, לפעמים טוב ולפעמים יחטא), איזו הרגשת ישות ש'אני עשיתי', שמץ מזה, טפה, ולכן זה לא אמיתי עד הסוף. אבל אם הקב"ה רואה שאתה עושה את המאמץ הכי גדול שאתה יכול לעשות, והגעת למיצוי היכולת שלך לאהוב אותי, אז אני חותם עליך – "חותמו של הקב"ה אמת" – ואני מאמת את המדה, שתהיה נקיה לגמרי, כמו שאמרנו קודם. אמרנו קודם שספירת העומר זה לנקות את המדות מכל שמץ של ישות וגאוה, אבל מי שבאמת יכול להביא אותך לנקי, טהור, בכל מדה שלך זה רק הקב"ה. זה פירוש אחד של אמת. הפירוש השני הוא הא בהא תליא – אם יש לך מדה אמיתית היא גם נצחית, היא גם מכוונת לתכלית. כמו שאמרנו, כל דבר צריך להיות מכוון למטרה, חץ למטרה שלא יחטיא – כל חטא, שהבעל שם טוב אמר שזה איזה טפת גאוה, גורם לכך שהחץ יחטיא, לא יגיע ישר ללב המטרה, אבל אם אין לך חטא החץ שלך לא יחטיא, גם יהיה נצחי וגם יגיע ללב הכי פנימי של המטרה של המלכת הקב"ה ולזכות לציווי של המלכת מלך ישראל. לפי כל זה, "חסד שבחסד" היינו שבחסד שלי הקב"ה נותן את החסד שלו – זה הפשט של חסד שבחסד. כתוב "אית חסד ואית חסד" – יש על זה עוד אגרת הקדש בתניא – יש חסד עולם שהוא חסד מוגבל, כל דבר שהאדם יכול ליצור ולתקן בעצמו זה בערבון מוגבל, זה מוגבל. אז יש חסד תחתון, חסד עולם, חסד מוגבל, אבל יש "רב חסד" – חסד של הקב"ה, "חסדי הוי' כי לא תמנו". מסביר אדמו"ר הזקן ש"לא תמנו" – שאף פעם איננו יכולים להיות שלמים בחסד שלנו – וככל שמרגישים את ה"לא תמנו" בחסד שלנו כך זוכים שהקב"ה יתן לנו את החסד שלו, ואז זה חסד שבחסד, אהבת ה' מתלבשת ממש בתוכי, וכנ"ל לגבי כל המדות הכלולות מדה בתוך עצמה, גבורה שבגבורה וכך הלאה.

גם הוד שבהוד – ההוד זה מה שאני יכול להודות לה', אבל ההוד שבהוד זה שאם אני מודה לה' באמת שלי – שהיא רק "שפת אמת" ככתוב בתניא, על גבול האמת, שרק לשם אני יכול להגיע – אז הקב"ה נותן לי את ההודיה שלו, עבודת מתנה. יש משהו מיוחד בהוד שבהוד, שלא רק שה' נותן לי את ההוד שלו, אלא שנותן לי הוד מלכות. יש שני פירושים בהוד – הודיה והוד והדר – והקשר ביניהם זה היום בערב. אם אני מודה לה' על כל נשימה, לא רק שהוא מאמת זאת, אלא נותן לי את ההוד שלו – "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", שתלמידי רשב"י זכו לראות עליו את "פני האדון הוי'". הוא זכה ל"הוד שבהוד", ותלמידיו ראו את ההוד העליון מתלבש ומאיר בתוך ההוד התחתון שלו. הוא כולו הוד, כולו תודה, כולו בטול לקב"ה. ובתוך ההוד שלו הקב"ה נותן את ההוד שלו. זה חידוש – לא רק שמאמת אצלו את היכולת להודות בלי חטא, אלא שביחד עם זה ממש נותן לו את ההוד מלכות שלו, ואז מתגלה על הפנים שלו, למי שיש לו עינים זכות לראות, ה"מאן 'פני האדון הוי'" – את "אלהי ישראל" (ההמשך שלא נזכר בזהר), "אלהינו" של ישראל (שזה החידוש ב"הוי' אלהינו" ביחס ל"הוי' אחד").

לפי זה, מה זה מלכות שבמלכות? אמרנו שהחץ של ל"ג בעומר מכוון ליום האחרון של הספירה, ולמחרתו, זמן מתן תורה. כתוב שמלכות שבמלכות זה "מלכותך מלכות כל עולמים" – "מלכותך" זה המלכות העצמית של הקב"ה, מלכות דא"ס, יותר גבוה ממלכות דא"ס, מלכות שבבחינת יחיד. כאשר "מלכותך" העצמית מתגלה ב"מלכות כל עולמים" – מה שאני יכול לעשות בעבודה שלי, בתיקון המלכות שלי – זה "מלכות שבמלכות", שאז מאירה "מלכותך", כפי שהיא מאירה בתוך "מלכות כל עולמים", זה שרש מלכות מלך המשיח. החץ של ל"ג בעומר יורה – גם תורה לשון יריה – אל מתן תורה, שיכולה להנתן רק אחרי אמירת "נעשה ונשמע". זה החץ של ההוד שבהוד שיורה למלכות שבמלכות.

מה שעכשיו אמרנו – הסברנו מה זה המדה בתוך עצמה. יש משהו מיוחד בהוד שבהוד – כולם זה אימות המדה, כי המדה כפי שהיא למעלה מתלבשת בתוך המדה כפי שהיא למטה, אבל בהוד שבהוד משהו מיוחד – וגם משהו מיוחד מאד במלכות שבמלכות. לאור זה נגיע אולי לעיקר. היות שאנו כעת יורים לתורה – תורה משיח, "תורה חדשה מאתי תצא" – אז צריך להבין את כל התהליך של ספירת העומר בקשר לביאת המשיח, איך הכל מדובר על ביאת המשיח. ידוע, יש מסורת, שרבי אברהם המלאך – בן המגיד, שכאשר אדמו"ר הזקן הגיע למגיד הוא חבר ביניהם שילמדו חברותא (המלאך ילמד עם אדה"ז קבלה כפי שקבל מאביו, ואדה"ז ילמד איתו נגלה), הם היו חברותא דבוקה של "דורשי יחודך" – אמר לאדה"ז שימי ספירת העומר הם הימים הכי מסוגלים בכל השנה כולה לביאת המשיח, יש משהו שביאת המשיח קשורה לספירה, והוא שלח אותו לטבול במקוה. המגיד היה חולה ולא היה מסוגל לטבול, וכך גם בנו, והוא שלח את חברו אדמו"ר הזקן לטבול בשבילו עם הכוונה הזאת שמלך המשיח צריך לבוא בספירת העומר. אז שוב – החץ של הספירה זה חץ לקראת בואו של המשיח.

על מלך המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – יש כאן חמש עליות: א) ישכיל עבדי, ב) ירום, ג) ונשא, ד) וגבה, ה) מאד. כתוב שהמשיח הוא היחידה הכללית של כל נשמות עם ישראל. לכל יהודי, כל אחד ואחת כאן, יש ניצוץ של מלך המשיח (כפי שלימד הבעל שם טוב) – הניצוץ הזה הוא היחידה שבנפש. היחידה שבנפש של כלל ישראל הוא מלך המשיח הכללית. בתוך היחידה יש גם התכללות, כמו בספירות, ויש נרנח"י ביחידה עצמה. כתוב ש"הנה ישכיל עבדי" זה הנפש של היחידה, הנפש של המשיח שהוא היחידה. ירום – הרוח שלו. ונשא – הנשמה שלו. וגבה – החיה שלו. מאד – היחידה שלו. אז "מאד" זה היחידה שביחידה. אל היחידה שביחידה מגיעים בהוד שבהוד – זה היום לגלות אותו, לגלות את ה"מאד" של "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". יש מחברים את הפסוק הזה עם השלבים שהרמב"ם מנה בתהליך ביאת המשיח:

"ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק כדוד אביו כפי התורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" זה "הנה ישכיל עבדי" – הוא משכיל לעצמו בתורה ומצוות, וגם משכיל איך לכוף את כל ישראל בדרכי נועם, בפיתוי, כחתן וכלה המפתים זה את זה (דרכי נעם – זיהרא דאמא עילאה). חשוב מאד לדעת לשון זאת של הרמב"ם. למה הוא פותח "ואם"? זה לא ודאי? כי אחר כך כותב שאם הצליח טוב ואם לא היה מלך כשר שלא הצליח. בגלל ה'אמים' הבאים פותח ב"ואם" – זה הפשט. אבל הסוד, שהכל נמשך מבחינת אמא – "אם לבינה תקרא", "אם הבנים שמחה" – "ואם" זה אמא עם המשכת הארה מיסוד אבא (לכן ואם = בטול). פשוט ש"הנה ישכיל עבדי" זה אותו זהר של רשב"י שכתוב עליו "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע". הזהר זה אמא עילאה, הנעם.

"וילחם מלחמות ה'" זה "ירום" – רם בגימטריא עמלק, ועיקר מלחמתו להתרומם כדי להלחם בעמלק. "ירום" זה כחו להלחם באויבי ישראל ובסוף לנצח.

כאן עוד לא כתוב שהוא מנצח, אלא שמוסר עצמו ונכנס בעובי הקורה של מלחמת ה'. אך בשביל שיהיה משיח צריך להצליח, ואיך הרמב"ם כותב את זה? בשלב הזה כותב "הרי זה בחזקת שהוא משיח". אם אני רואה אחד כזה, שהקב"ה עזר בהשגחה עד כאן, שיש "מלך שהוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח". החזקה זה שאני צריך להתחזק בציפיה הדרוכה שהנה זה הולך להיות משיח. אז ממשיך: "אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביבם [זה ארבע מילים שהצנזורה הוציאה, אפשר לראות בהוצ' פרנקל] ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי". בלי המילים המצונזרות לא ברור, אבל עם "ונצח כל האומות שסביבים" מעיד ש"והצליח" חוזר גם ל"ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה". בלי זה הייתי מפרש ש"והצליח" היינו על נצחון המלחמות, אך כשהנצחון מפורש סימן ש"והצליח" חוזר – בנוסף למלחמות – גם על ה"ישכיל". עוד רמז לזה ש"והצליח" הולך על ה"ישכיל", כי בתנ"ך משכיל זה מצליח. לפי זה "והצליח" זה "הנה ישכיל עבדי", ה"ונצח" זה ה"ירום" – לפני כן, כחזקת משיח, עוד לא נצח עד הסוף בשום דבר, לא קבל את החותם מלמעלה. "הרי זה בחזקת שהוא משיח" זה עדיין בלי האמת מלמעלה. בשלב הזה הקב"ה מתחיל להכנס. יש שני שלבים של כניסת הקב"ה. כמובן שהקב"ה כל הזמן עושה הכל איתו, אבל קודם מה שאני רואה בחוץ זה את מה שהוא עושה – אחר כך יש הצלחה. כמו יוסף, שהוא איש מצליח – בר מזלא, יש לו סיעתא דשמיא – וצריך לחזור ולהצליח במאה אחוז, עם חותם אמת של הקב"ה, גם להחזיר את ישראל בתשובה (כדי שנוכל לקיים "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – זה עדיין בסוף גלותן, עד שהוא לא משיח ודאי עם כל השלבים זה עדיין "סוף גלותן"), ואחר כך נצח כל האומות, ואז משהו חדש –

"ובנה מקדש במקומו", זה הנשמה שלו, "ונשא". "הנה ישכיל עבדי" בתורה שלו וביכולת שלו להשפיע על עם ישראל, אחר "ירום" במלחמות שלו, אחר כך "ונשא" זה בית המקדש, כאמור בו – "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' באחרית הימים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (כמו ש"ירום" מתחיל רוח כך "ונשא" מתחיל נשמה).

"וקבץ נדחי ישראל" – בשביל להיות משיח ודאי לא מספיק בנין המקדש, צריך גם לקבץ נדחי ישראל – זה החיה שבנפשו. למה זה "וגבה"? כי כתוב בחז"ל שקבוץ גלויות זה כמו גבית חוב. יש פסוק בסוף ישעיהו "והביאו אחיכם מנחה להוי'" – הגוים יביאו את אחיכם, נדחי ישראל, כמתנה לה'. יש עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים ומשיח פועל – ודאי בסיעתא דשמיא, בהצלחה, אבל יש בזה גם את פעולת משיח – את קיבוץ נדחי ישראל, שגובה מכל פינה נדחת בארבע כנפות תבל כל יהודי וכל נשמה ישראל שנמצאת בגלות אי שם. זה שהוא גובה – זה מגביה אותו עד אין סוף. קיבוץ נדחי ישראל זה שכולם עולים לארץ, וכמו שכולם עולים גם הוא עולה-גובה בגובה אחר גובה, "גבוה מעל גבוה", בזכות זה שגובה ומעלה יהודים לארץ ישראל.

מה זה "מאד"? כאן עוד פעם נתקלים בצנזורה. ברמב"ם המצונזר – רוב הספרים בשוק – אחרי "הרי זה משיח ודאי", אחרי שעשה ארבעת השלבים הנ"ל בהצלחה, כתוב מיד "ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד'". אבל דא עקא, הקטע האחרון מופיע לאחר צנזורה מאד גדולה, של אריכות דברים רבים וחשובים שהצנזור הוציא מהספר. גם ענינית, אחרי שהרמב"ם מסביר שמישהו משיח ודאי למה צריך להמשיך? אפשר לדחוק ולהסביר, אבל ההגיון אומר שחסר כאן משהו, וכך אכן בצנזורה. ברמב"ם האוטנטי לא ממשיך "ויתקן כל העולם כולו" – שחייב להיות כנגד ה"מאד", שאחרי שקיבץ כל היהודים ב"וגבה", אז ה"מאד" זה שמגייר אפילו את הגוים (כשיטת הרמב"ם שכולם יתגיירו לע"ל באיזה צורה ואופן). ברמב"ם האוטנטי אחרי "הרי זה משיח ודאי" יש נקודה, ואז מתחיל ענין חדש – "ואם לא הצליח..." זה היה מלך כשר, ככל מלכי ישראל הכשרים והוא מת, ואין בזה פגם. אחר כך הוא מתחיל לדבר על מקרים שיש בזה טעם לפגם – הנוצרי והישמעאלי, והוא מאריך בהם, שני פגמים גדולים (צריך לראות בדיוק לשונו, וזה לא נוגע לנו). קודם מתחיל עם שני המלכים הכשרים שלא הצליחו, ואחר כך על מקרים גרועים שלא הצליחו, ואז מסביר למה ה' נתן לשני אלה כח בהשגח"פ – אומר באריכות, אך סיכומו בסוף הוא שמה שה' עשה בסיפור של שני אלה זה כדי "ליישר את הדרך למלך המשיח ולתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'". זה מה שנוגע לנו – הפסוק הזה, שצונזר, ומופיע כהמשך לשלבי המשיח, נוסח במצונזר בניסוח האומר שהוא יתקן את כל העולם. אבל ברמב"ם האמיתי זה לא "ויתקן" אלא שה' עשה את זה כדי "לתקן וכו'". מחשבת הבורא עמוקה, לא מחשבותי מחשבותיכם, וכל מה שה' חשב זה איך ליישר את הדרך למלך המשיח "ולתקן וכו'". אם כן, מי יתקן את העמים? מהלא-מצונזר יותר משמע שה' יתקן את העולם – כמו שה' בהשגחתו מיישר את הדרך בכל ההיסטוריה, שגם דברים שנראים קשים מאד לעם ישראל הם בשביל ליישר את הדרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו. הכל זה במחשבת – החץ של ה' מכוון כל הזמן ליישר את הדרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. מה הצנזורה עשתה? הוציאה את זה מההקשר שלו והדביקה זאת לפעולות משיח. זה לא שזה לגמרי מופקע, אך הוא הדבר שדברנו קודם שיש כך וכך בחינות ודרגות של כמה התלבשות פנימית יש לקב"ה בתוך הצדיק, בתוך המשיח, והיחידה שלו – תיקון כל העולם לעבוד ה', גם הגוים, זה באמת ה"מאד" של המשיח – זה "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י". גם הצנזורה זה בהשגח"פ – לפי האוטנטי זה יותר נקרא שה' מתקן את האומות, כמו שמכוון הכל ליישר דרך המשיח כך גם הכל בנוי במחשבת ה' לתקן את העולם, אבל הצנזורה הוציאה את כל האריכות והדביקה זאת למשיח. במדה מסוימת "אלו ואלו", זה שהמשיח יתקן זה הופעה אלקית – זה כבר מחשבת ה' לגמרי לגמרי בתוכו, ואז אני יכול להסתכל עליו ולומר "מאן 'פני האדון הוי' אלהי ישראל' דא רשב"י".

כדי להבין זאת צריך להביא עוד שתי הלכות מהרמב"ם: יש בהלכות ברכות – מגמרא ברכות – הלכה ש"הרואה מקום שנעקר משם עבודה זרה יברך 'ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם שעקר עבודה זרה מארצנו', בא"י, או בחו"ל 'מהמקום הזה'". זה מראה מופלא, שהיה כאן איזה פסל והלך לעולמו – נעקר מכאן – אז צריך לומר ברכה, "ברוך אתה הוי' שעקר ע"ז מארצנו" או "מהמקום הזה". אחרי שמברך את הברכה כותב הרמב"ם שצריך לומר עוד משהו – מהגמרא – "כשם שעקרת ע"ז מהמקום הזה כן תעקור ע"ז מכל המקומות [ועוד משהו:] והשב לב עובדיהם לעבדך". קודם אומר את הברכה, אחר כך "כשם שעקרת וכו'", ובסוף מוסיף "והשב לב עובדיהם לעובדך". יש מחלוקת בגמרא – וכל המפרשים מהכס"מ והלאה לא מבינים פסיקת הרמב"ם – שם זה ברייתא, ותנא קמא אומר שרק בא"י אומרים "והשב לב ישראל לעובדך", כי שם רב העוברים זה יהודים וצריך להתפלל שישובו, אבל בחו"ל רובם זה גוים ואין ענין להתפלל עליהם. אומר רבי שמעון בן אלעזר שגם בחו"ל צריך לומר "והשב לב ישראל לעובדך" כי "עתידין להתגייר". כולם עתידים להתגייר, לכן גם בחו"ל צריך לומר "והשב לב עובדיהם לעבדך". כשיש ת"ק ודעת יחיד הלכה כחכמים שזה ת"ק – זה הכלל. מענין שאין כאן השגת הראב"ד, אבל הכס"מ וכל האחרים לא מבינים למה הרמב"ם פוסק כאן כדעת יחיד. הרמב"ם אומר לומר "והשב לב ישראל לעבדך" כי פוסק שעתידים להתגייר. יש אכן אחרונים שאומרים שזה נוגע להשקפת הרמב"ם לגבי גיור גרים בימות המשיח (שלא פשוט שאפשר לגייר). הכס"מ אומר מה שאומר, ואחרים מה שאומרים, אבל לא ראיתי אף אחד שאומר את הדבר הכי פשוט – מהיכן יודעים שההלכה היא באמת ש"והשב לב ישראל לעבדך" זה גם על הגוים בחו"ל. הראיה הכי פשוטה זה מנוסח "עלינו לשבח" – שהרמב"ם מביא בספרו – שכל יהודי אומר ג"פ ביום "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון". זו תפלת יהושע בן נון, שתיקן אחרי הפלת חומות יריחו, שיש אומרים שכל התפלות קדש ועלינו לשבח קדש קדשים. פשיטא לחלוטין מנוסח זה, שהתפשט בכל תפוצות ישראל, שזה להשיב גם גוים.

יש הלכה בהלכות תשובה שגם מתאר את מלך המשיח, ואומר שיהיה יותר חכם משלמה המלך ונביא כמעט כמו משה רבינו, ואחר כך הוא כותב משפט – "ויבואו כל הגוים לשמעו". מי מתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד? אמרנו שלפי האוטנטי משמע שזה דבר שהוא בתכנית של הקב"ה, אבל לפי המצונזר פשוט מאד שמלך המשיח עושה את זה. מי יכול להשיב את לב עובדיהם לעובדך? רק הקב"ה יכול, אבל בכל אופן באים לשמוע את מלך המשיח. יש כאן שני גוונים שונים. מצד אחד כולם מתפעלים ונדלקים ונוהרים לשמוע את דברי מלך המשיח. מצד שני זה פשיטא שהכל תלוי בקב"ה, שלו אומרים "והשב לב עובדיהם לעובדך", שה' עושה הכל בשביל לתקן בסוף את כל העולם לעבוד את ה', "כי אז אהפוך [ה', ולא המשיח] וגו'". "ונהרו אליו כל הגוים", לאותו אחד שרמוז ב"נשא מגבעות".

איך מיישבים? לפי הכלל הכי גדול בקבלה שבכל דבר יש גוף ונשמה, חיצוניות ופנימיות. הרמב"ם הוא פרקטי – מתאר את כל השלבים. כשמשיח הגיע להיות מלך וכו' זה השגח"פ אדירה, אך הוא עושה הכל – יחזק וילחם וכו'. אחר כך מתגברת ההתלבשות האלקית – אם עשה והצליח ונצח וגו' וקבץ נדחי ישראל – זה דברים שאדם לא יכול לעשות, אבל בכל זאת כתוב שהוא עושה זאת. זה ודאי דרגה אחרת לגמרי. אבל אחר כך ה"מאד" זה כבר באין ערוך, משהו אחר לגמרי, שרק החיצוניות – שיבואו לשמוע אותו, שיש לו כריזמה ויש לו חכמה אדירה יותר מחכמת שלמה (שמלכת שבא באה לשמוע אותו, ועל אחת כמה וכמה יבואו למשיח) – זה המשיח, אבל מי יפעל את האתהפכא של "אהפוך אל עמים"? זה רק "והשב לב עובדיהם לעבדך", אך גם באיזו השראה פנימית דרך משיח. בחינה זו היא הוד שבהוד, "מאן 'פני האדון הוי'' דא רשב"י".

הכל מתחיל ממשכיל, "הנה ישכיל עבדי", "והמשכילים יזהירו" – מתחיל מספר הזהר, מהחזרת עם בני ישראל בתשובה, ונגמר ב"מאד", שבסוף כל הגוים יתגיירו ויעבדו ה' שכם אחד (שכם ר"ת שם-כבוד-מלכותו, כידוע). האם יש קשר בין הסוף להתחלה? יש תמיד כלל גדול "נעוץ סופן בתחילתן", כדוגמת נעיצת היחידה הכללית בנפש הכללית, משיח בן דוד (שהוא הדוד האמיתי, ככתוב בירושלמי, הוא האימות של ה' לדוד) בדוד המלך. כך נעוצה הנפש שביחידה ביחידה שביחידה.

רמז יפהפה לזה: יש פסוק בתהלים "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו הוי'" – "משכיל אל דל" ר"ת מאד, נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, "ישכיל עבדי", "ירום ונשא וגבה מאד". אשרי מי שזוכה להיות "משכיל אל דל". ב"דל" יש כמה פירושים – יש מפרשים שזה עני, יש מפרשים חולה (כך רש"י מפרש, עפ"י הפסוק "מדוע אתה ככה דל", שאמר יונדב "איש חכם מאד" לאמנון, הוא רשע מרושע, איש חכם מאד, שמתכנן שאמנון ישחק חולה כדי לאנוס את תמר). אם כבר, נאמר חמשה פירושים על "משכיל על דל" – שלשה פירושים אם מדובר בעני ושני פירושים אם מדובר בחולה. על כל פנים, מה שנוגע לנו שהמשיח הוא ה"משכיל אל דל" האמיתי והמוחלט, וכל חמשת הפירושים קיימים במלך המשיח, המשכיל אל "עם דל". יש דלים פרטיים ויש עם שהוא דל, ועיקר מה שהוא דל זה בלימוד התורה – לכן הכל מתחיל מזה שהמשיח עצמו הוגבה בתורה כדוד אביו, וזה הכח שלו בסופו של דבר לכוף בדרכי נעם כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. שוב, העם צמא לדבר ה', העם דל בידיעת ה', דל בידיעת התורה בכלל ובידיעת ה' (שבאה מהעיסוק בפנימיות התורה) בפרט, ויש מי ש"משכיל אל דל", ואשרי אותו אחד.

יש מי שמפרש ש"משכיל אל דל" אחד שמרחם על העני, משכיל לרחם עליו היינו מסתכל לרחם עליו (בניגוד למי שלא בסדר, שמעלים עין – קשה לי להוציא מהכיס אז מעלים עין, כי אם אסתכל ודאי ארחם).

 יש פירוש שני, קצת יותר עמוק (הכל בפשט), שלא רק מרחם עליו – שזה היסוד של הכל – אלא משכיל איך לתת לו את הצדקה על מנת לא לבייש אותו. הוא גם מרחם ורוצה לתת, וגם כן משכיל שזה יהיה כמה שיותר מתן בסתר, ולכן זה דורש שכל. השכל הבסיסי ביותר זה השכל היהודי שמעורר רחמים על מסכן – בלי זה אתה מרושע, אפילו אם "איש חכם מאד" זה חכם להרע. מעבר לזה, קצת יותר שכל, איך לתת לו בצורה הכי יפה – מתן בסתר זה הכי טוב, או כל אופן אחר.

דרגה שלישית של משכיל זה עוד פירוש של הפשטנים – שיש "משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" – שחוץ מזה שנותן לו, מתבונן בכל הסרט של מה שקורה עם העני, ורואה השגח"פ נסית עם העני. הפירוש הוא שלהיות עשיר זה להסתיר השגחה פרטית, ודווקא מי שהוא עני אצלו השגחה גלויה של "ביום רעה ימלטהו ה'". אשרי משכיל אל דל – אשרי מי שמסתכל ורואה איך ה' מתגלה דווקא אצל העני והמסכן, בעוד אצל העשיר לא רואים את ה'. זה לכאורה שם אותי משקיף, ויהודי הוא לא משקיף אלא חלק מהענין. איך מתוך נקודת מבט כזו, של נסי שמים – שדורשת יותר העמקת שכלית – אני מעורב? אני לא רק סומך על ה'. יש ווארט חסידי של רבי פינחס מקוריץ שהכפירה בקדושה זה לא להאמין שה' ידאג לעני – אלא לדאוג בעצמי. אם אני רואה שהקב"ה מתנהג באופן נסי לעזור לעני, זה יוצא מטבעו, יוצא מהכלים בשביל זה, אז גם אני צריך לקיים "והלכת בדרכיו" ולצאת מכלי כדי לעזור לו. זו מצות "והלכת בדרכיו" – מצוה להתדמות אליו. בכל אופן, זה מתחיל מחב"ד.

שלשת פירושי "משכיל אל דל" אלו הן כאשר הדל הוא עני. עני זה בחינת מלכות, ומי שמשכיל זה התפארת, אבל בתפארת יש ג' שלישים – הנה"י שלו, החג"ת שלו, החב"ד שלו. טבע מוטבע כלפי העני, רגישות כלפיו, והשכלה עמוקה כלפיו. בטבע – אני רואה אני מיד צריך להושיט יד ולעזור לו, בלי חשבונות. להיות עוד יותר רגיש כלפיו זה לא לבייש אותו תוך כדי שאני נותן לו. אבל ההשכלה הכי עמוקה של התפארת כאשר היא משפיעה למלכות זה הפירוש הזה – לראות איך ה' אוהב את העני הזה, ולקיים "והלכת בדרכיו" ביציאה מהכלים עבורו. זה נקרא ג' שלישי התפארת ביחס למלכות.

עכשיו יש עוד דל – דל בידיעות, דל בהבנה. יש חכם ויש ת"ח, חולה זה מט – יש לו מט שערי בינה, וחסר לו שער ה-נ, לכן הוא חולה. "מדוע אתה ככה דל" – הפסוק רומז שהוא דל מה"ככה", "כתר כל הכתרים" (כמו שאומר הבעל שם טוב), פנימיות הכתר, הוד שבהוד, זה חסר לו. אבל זה בא לו מה-י של שם הוי'. כמו שה-ו של שם הוי' משכיל ל-ה תתאה של השם כך ה-י משכיל ל-ה עילאה של השם. כאן יש שני פירושים. קודם כל, האריז"ל אומר שפסוק זה מכוונים כאשר מקיימים מצות בקור חולים. בהמשך כתוב שם שמישהו שוכב על ערש דוי, והאריז"ל אומר שצריך להפוך בכוונה ערש ל-עשר ו-דוי ל-יוד. כותב בפירוש שהחולה זה בינה בלי אור החכמה, וצריך להמשיך לו אור החכמה – העשר, היוד – וכך מרפאים אותו. כשאדם מבקר חולה צריך הרבה יותר שכל מעני. כשאני רואה עני מסכן, בלי לחם, אני נותן לו מתנה הגונה שיקנה לחם. אבל אצל חולה, אם אני רופא מומחה אני יודע אולי לעזור לו, אבל אם איני הרופא שלו צריך הרבה חכמה – לא רק רגש – מה אני יכול לעזור לו. זה מצות בקור חולים, וזה דורש אהבה רבה ורחמים וגם חכמה שכל יהודי מחונן בה. כל יהודי שמבקר חולה ובאמת יתמסר לחשוב מה אני יכול לעשות כדי לעזור לו. חכמה זה הברקה – לתת כסף לעני זה לא הברקה, אבל איך לעזור לחולה שוכב במטה צריך חכמה אמיתית.

עוד פשט, שבקור זה לשון בקורת. בבקורת יש גם משמעות קשה, של דינים. יש חכמה שמסתכלים על חולה ומבקרים אותו – למה הגעת להיות חולה? כל חולי מתחיל מבחירה לא נכונה של האדם, יש משהו שאתה עצמך אשם שאתה חולה. אלקים עשה את האדם ישר, ובגלל שהמה בקשו חשבונות רבים נעשו חולים – אין חולי, אין יסורים, בלי חטא. יש עין בקורתית, הכל לטובתו כמובן, שמתוך בקורת לפעמים אפשר להגיע לשרש הבעיה. כמו שהחולה הולך לרופא מומחה, והוא יודע שהרופא מבין רק בגוף, כך כיהודי מאמין הולך לשאול את הרבי מה שרש מחלתו. יש בקורת הכי עמוקה, שלא רק שיש תיקון שצריך לעשות – שזה דורש חכמה מאד עמוקה, של רבי ממש – יכול להיות כמו בסיפור זה גופא, של "מדוע אתה ככה דל", שנותן לו עצה לשחק את זה בשביל המטרה הזידונית שלו, כך יתכן שיש בקורת שאומרים לאדם השוכב על ערש דוי שהוא משחק חולה, אתה לא חולה, אבל אתה משחק חולה בגלל איזו תאוה לא מודעת, כאהבת אמנון לתמר. זה גם גילוי שרש הבעיה. את הווארט הזה אמרתי בקיצור נמרץ.

שתי הבחינות – השכלה במה לעזור לחולה, משהו פיזי, זה חסדים דאבא שמאירים באמא. הדל כאן זה ה עילאה, כנ"ל. אבל זה שיש בקורת – או במובן הפשוט, שהרבי יודע מה הסיבה ונותן תיקון, או לפי הווארט הזה, שאומר שהמחלה היא לא אמיתית אלא במחשבה של החולה (תופעה ידועה מאד היום, שהרבה הרבה מחלות, אם לא רובן, מתחילות מהמחשבה, בגלל יצר הרע לא-מודע) – זה גבורות דאבא. אמרנו שיש בתפארת ג שלישים, ובהשכלת אבא את הבינה יש חסדים וגבורות. עד כאן מאמר מושכל, שהגענו אליו דרך הר"ת "משכיל אל דל" (הס"ת זה ללל, והכל עולה ל במשולש – הכל לתקן את האות ל, מגדל פורח באויר).

כל זה ישמש לנו – למי שישרוד כאן הערב – להמשך הבנת השלבים של ביאת המשיח. אמרנו ש"משכיל אל דל" מקשר בין ה"ישכיל עבדי" לבין ה"מאד" – בין מה שמשיח משכיל להחזיר עמ"י בתשובה לבין ה"ויתקן/ולתקן את העולם כולו וכו'". נעשה עוד הפסקה של נגינה, ונקוה שרוב האנשים ישארו – בל"ג בעומר יש ענין להשאר מאוחר, במיוחד מי שרוצה לצאת ידי חובת נסיעה למירון...

שיחה שלישית:

קודם פרשנו את הפסוק "הנה ישכיל עבדי" שכנגד ה תתאה של המשיח, הנפש וכו', וכל הנרנח"י, וקשרנו את זה לשלבי המשיח אצל הרמב"ם. יש מהאחרונים שמדייקים את ענין השלבים ברמב"ם. יש כאלו שחושבים שביאת המשיח זה "ברגעא חדא" – זה יכול להיות – אבל זה שהרמב"ם מתאר זאת כשלבים יש בזה חידוש, חידוש כל כך גדול שזה מתרץ כמה קושיות בנגלה אצל האחרונים, ואכ"מ. יש שיחה של הרבי שמסביר הלכה זו ברמב"ם בקשר לתיקונים של ספירת העומר. החץ, הכיוון, שלנו הערב זה להגיע לחלק הזה – פירוש חדש לגמרי.

בקיצור – שאחר כך נאריך יותר – הוא מתחיל מספירת התפארת. הוא אומר כמו שאמרנו קודם בשם רבי אברהם המלאך, בלי להזכיר מסורת זו, שכל תיקוני הספירה זה תיקוני משיח עצמו, לפי סדר הספירות. היות שיש ניצוץ משיח בכל אחד ואחת מאתנו כך צריך לכוון – שכל תיקוני הימים זה שלבים שמתפתחים והולכים בבנין מלך המשיח שבנו. אמרנו קודם בשם הקדושת לוי שאם היינו יכולים לחסוך את כל הסיפור הזה של צפיה דרוכה מט ימים לחתונה היינו מאד שמחים לדלג על זה (כמו "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ביצי"מ), אך דא עקא איננו מתוקנים וצריכים כל התהליך. כך כאן, אם אנו מתוקנים וזוכים אז "פתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" ברגעא חדא ובשעתא חדא – כמו התשובה, התשובה הכי חזקה של ראב"ד שעבר על כל התורה וגעה בבכי ויצתה נשמתו (כעת לא צריך יציאת נשמה אל רו"ש), ויש לו חלק בעוה"ב ברגע אחד ושעה אחת (מה שלא כל מוחא סביל דא, עד שרבי בכה על כך ש"יש קונה עולמו בשעה אחת") – היינו שמחים. אבל אם לא, יש שלבים – מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע, הכל זה בשביל לתקן ולבנות את המשיח. אמרנו שהיום הכי מיוחד זה היום הזה, הוד שבהוד, האין שמכוון וממשיך את כל השלבים – מ"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" עד "נעשה ונשמע" של מלכות שבמלכות ועד מתן תורה ותורה חדשה מאתי תצא. ההתחלה מהתפארת זה דוגמה קלאסית שבחסידות – גם החסידות בדור האחרון שלנו – מסביר בפירוש כך וכך דרגות, ובכוונה מכוונת לא מסביר את הכל. זה מהדוגמאות הכי בולטות שחייבים להשלים.

הרבי מסביר ש"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו'" זה תיקון התפארת של מלך המשיח. כל העיסוק בתומ"צ, וגם הכפיה בדרכי נעם ללכת בדרכי התומ"צ (שהייתי יכול לחשוב שזה גבורה) – מה שקראנו לזה "ישכיל" – זה התפארת של המשיח. עיקר הווארט הוא שתפארת זה תורה, כאן הכל תורה – לומד תורה, מקיים תורה (לומד על מנת לעשות), יש לו תורה שלמה, שבכתב ושבעל פה, ומשפיע על עם ישראל שגם יקבלו את התורה. לכן בשבוע של התפארת צריך כל אחד לנסות להדמות למלך המשיח. כמו שיש מצוה להתדמות לה', היות שיש לי ניצוץ משיח צריך לחשוף את זה – להתדמות למשיח. זה שבוע שאני ואתה ואת צריכים לקיים "ואם יעמוד מלך וכו'" – שאני המלך – וצריך להיות הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וגם לצאת ולהשפיע על יהודים בדרכי נעם שילכו בה ויחזקו את בדקה.

מה שבא אחר כך זה כל כך חלק, שפלא שלא זוכר פירוש זה מקודם, שממש הרמב"ם וחז"ל חשבו על זה- לנצח את המלחמות זה ספירת הנצח, כמובן. בשבוע הנצח – מי שנולד אז, שזה המשל שלו – יש להלחם מלחמות ה' עד שה' יתן את החותמת שלו בכך שהוא מנצח.

אחר כך הוד – "ובנה מקדש במקומו", "'וההוד' זה בית המקדש". זה ממש חלק.

אחר כך "וקבץ נדחי ישראל" זה ספירת היסוד – זה ה"צדיק יסוד עולם" של מלך המשיח, שהוא יכול לחפש ולמצוא את כל הניצוצות שהתפזרו, "עם מפוזר ומפורד בין העמים", ולהחזיר אותם לציון, להעלות אותם לציון. ציון = יוסף. קבוץ נדחי עם ישראל – לא ידח ממנו נדח – זה להחזיר את כל הטפות שיצאו לבטלה והתפזרו, זה תיקון הברית. יש בקיבוץ גלויות שתי בחינות של קיבוץ – הפשט זה קיבוץ מלמטה של כל מה שהתפזר, שנמצא מטה מטה בפומא דתהומא רבא, ויש יכולת לשאוב ולפדות אותו, אך כתוב שהיסוד גם נקרא "כי כל בשמים ובארץ" כי מקבץ את האורות העליונים. כנראה שהא בהא תליא – בגלל שהוא מקבץ כל הניצוצות העליונים יש לו גם כח לקבץ כל הניצוצות והטיפות שהתפזרו. השבוע של היסוד זה השבוע של קבוץ נדחי ישראל. אם הוא מצליח עד כאן, בלי ה"מאד" עדיין, אז כבר "הרי זה משיח בודאי".

אז בא הצנזורה והלא-צנזורה, הוד שבהוד, "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י" – שלמות מחשבת ה', שרק הוא יכול להשיב לב עובדיהם לעובדך, אבל זה גם מתלבש בכך שה' שם דמות שכולם נוהרים לשמוע אותה ולהתבשם ממנה. זה הדמות של מלך המשיח שיבואו כל הגוים לשמעו. הדבר הזה הוא עיקר המלכות – "לתקן עולם במלכות שדי" (גם לקוח מתפלת עלינו לשבח, תפלת קדש קדשים – שם יש עקירת ע"ז, בפיסקה הראשונה והשניה, ואחר כך יש "והשב לב עובדיהם לעובדך"). זה מלכותך מלכות כל עולמים, שמלכות דא"ס מופיעה במלכות כל עולמים.

זה פירוש של הרבי, מאד טוב וחזק, על כך ששבועות הספירה הם תיקון המלכות של המשיח. אם משוים זאת לנרנח"י זה יורד ומתעצם יותר, בהיפוך – בתפארת זה רק הנפש שלו, כשיורד לנצח כבר עולה לקבל תוספת של רוח, וכשממשיך לרדת להוד מקבל תוספת של נשמה, וכשממשיך לרדת ליסוד מקבל תוספת של חיה (אבר חי של היסוד), וכשממשיך לרדת למלכות מקבל את היחידה, כתר עליון איהו כתר מלכות.

כמו שאמרנו, זו דוג' מצוינת של גירוי – שברגע שהרבי למד אותנו את החידוש היפהפה הזה הוא מגרה אותנו לשאול מה זה החו"ג, שני השבועות הראשונים של הספירה. לפי זה ספירת העומר כמו ביוגרפיה של המשיח. ב"היום יום" יש בהתחלה תולדות קצרים של כל רבי – בשנה זאת עשה כך, בשנה אחר כך משהו אחר וכו' – סדר הדורות. ככה יש גם אצל מלך המשיח "היום יום" כזה, בשבועות הספירה – בשלב הזה מלך, בשלב הזה נלחם וכו' עד שבסוף התקיים על ידו ובזכותו "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה". אם כל ספירת העומר זה סוד חייו של המשיח, מה זה החסד והגבורה? צריך לפתוח באיזה רמז – אולי הכי חזק זה "ובנה מקדש במקומו" כנגד ההוד, כי "'ההוד' זה בית המקדש".

לפני שנמשיך: אם הוד זה בית המקדש, אז הוד שבהוד זה קדש הקדשים. "ונשא מגבעות" זה לשון נשיאת הפכים, ובקדש הקדשים יש גילוי של נשיאת הפכים – קה"ק הוא עיקר ה"ונשא מגבעות [אלו האמהות]" – "מקום הארון אינו מן המדה". זה בחדר המטות, "כמער איש ולויות" – רשב"י זכה לכל בזכות המערה, יסוד אמא עילאה, מערה זה אותיות העמר, זה קה"ק, המקום בו מקום הכרובים אינו מן המדה.

 אמרנו שמצד המשיח עצמו זוכה דווקא בהוד שבהוד לקדש הקדשים (מצד המסתכלים אז זוכה ל"מאן פני האדון הוי'", אך מצד עצמו אז זוכה לקה"ק). איך אני יודע? כי ביום זה דרש "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא" – דרש זאת על התקשרותו, ובעצם על כל חייו שהתנקזו לרגע זה. "בחד קטירא אתקטרנא" זה מה שהכהן הגדול פעם בשנה מכניס את הקטרת לפני ולפנים, למקום של "ונשא מגבעות".

אמרנו שהכי חזק זה "'וההוד' זה בית המקדש", אז נקח זאת כ"חכימא ברמיזא" להשלמת החסד והגבורה. באותו פסוק עליו דורשים זאת חז"ל – "הגדולה והגבורה והתפארת ונצח וההוד כי כל בשמים ובארץ" – דורשים גם "'והתפארת' זה מתן תורה", כמתאים לדברי הרבי. שם "'הנצח' זה ירושלים" – כנראה שעיקר מלחמות ה' זה על ירושלים. "'וההוד' זה בית המקדש". אפשר לנחש שהשראת הרבי באה ממאחז"ל זה, אז משם צריך להשלים. שם החסד – "הגדֻלה", כפי שנקראת בקבלה הראשונה מפס' זה גופא – "זה מעשה בראשית 'והגבורה' זה יציאת מצרים". אז צריך לומר שבביוגרפיה של המשיח יש מע"ב שלו ויצי"מ שלו – שתי תקופות בחיים. הרבי מתחיל מתפארת כי רוצה לדבר על השלבים ברמב"ם, אחרי הכתרת המלך – על ההכתרה נאמר "אני היום ילדתיך", אך כנראה לא נולד באותו יום. אדה"ר נברא בגיל עשרים – ואדם ר"ת אדם-דוד-משיח – אך אין להניח שנולד בפועל בין עשרים, ביום הכתרתו. "אם יעמוד מלך" – סימן שהיה בעולם לפני שעמד. מה קרה קודם? יש ביטוי אצל חסידים גם לגבי רבי – רבי מקבל את סדר הנשיאות בשלב מסוים (בדרך כלל קשור עם הסתלקות הרבי שלפניו, אצל הרבי זה לקח שנה, שרק לשנה הבאה באותו יום הוא הסכים, אף שהחסידים ראו בו את המועמד המובהק להיות רבי מהרגע הראשון, וכפי שנסביר היו חסידים שראו בו ודאי מועמד לפני ההסתלקות) – שלתקופה בה הרבי היה עדיין בחור, עדיין ילד (אף שבתכנון ה' הוא ודאי מתוכנן להיות רבי, אך בפועל לא היה), קוראים "ימי בראשית". יש בצדיק, ברבי, במלך המשיח, את ה"ימי בראשית" שלו. "'הגדולה' זה מעשה בראשית". אחר כך יש לו את היציאת מצרים שלו – "'הגבורה' זה יציאת מצרים" – "מבית האסורים יצא למלוך". כמו שנסביר, מצרים זה מלשון מיצר – "מבית האסורים" – ויוסף הצדיק באמת היה בבית האסורים במצרים, ו"מבית האסורים יצא למלוך". כל מי שרוצה לגלות את הניצוץ משיח שלו, את המלך שבו, כדאי לשבת קצת בכלא (לצאת ידי חובה, זה דבר רצוי מאד). כל הצדיקים, במיוחד בחב"ד, ישבו בבית הסהר. יש שלב בחיים שהבחור הזה כבר מקבל איזו קריאה שמימית – שננסה לתאר את זה – כפי שהתנ"ך קורא שצריך ללכת, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואז הוא עובר פאזה בחייו לגמרי. "ימי בראשית" זה יחסית תקופה של חסד – השמיטה הראשונה – 26 דורות של "כי לעולם חסדו", והוא עובר פאזה לגבורה, לתקופת מלכות. אחרי שני אלה, אם ה' רוצה שהתהליך הזה ימשיך – אז "ואם יעמוד מלך מבית דוד". השלב הזה ודאי לא יכול להיות לפני ימי בראשית שלו. איך ה' בחר אותו? איך ה' בחר את משה רבינו ואת דוד המלך? היו רועי צאן, אדם פרטי, וה' ראה שמרחם על הצאן וראוי להיות מלך. "מאחר עלות הביאו וגו'". כך משה רבינו וכך דוד המלך – הכל תלוי בימי בראשית שלו, שאז הקב"ה מסתכל עליו. אבל אחר כך, במדה מסוימת התקופה הכי קשה אצלו, זה תקופת ההתמודדות והמעבר – כמו אצל הבעל שם טוב המעבר מלהיות צדיק נסתר לקריאת הקדש להתגלות. גבורה זה שבירה מסוימת, וזה המשבר הכי גדול בחי הצדיק. אם הוא עובר את זה בהצלחה – אז "ואם יעמוד מלך וכו'". גם אז לא בטוח שהוא יצליח, אבל יש כבר סיכוי – זה כבר יכול להיות הלכה ברמב"ם.

אם היינו עושים את זה ביסודיות – שאין כאן המקום והזמן – היינו צריכים עכשיו להסביר מט ימים על כל חיי המשיח, כל הביוגרפיה, ומלך המשיח שבתוך כל אחד ואחד מאתנו. היינו צריכים להסביר שבכל שלב יש את כולם – שבימי הבראשית יש ימי בראשית, יש יצי"מ (דחף מהשמים להתגלות ולקחת אחריות ותפקיד, ויש התמודדות ומתנגדים ומפלגות ומלחמות פנימיות, מלחמת היהודים – הוא רוצה להיות ראש ממשלה, אז מיד מתחילות מלחמות. מה אני צריך את זה? זה חסר לי? זה כפיה מן השמים, כמו שעצם ירידת הנשמה לתוך הגוף זה כפיה מן השמים). ימי בראשית זה ימי האבות והשבטים, ומהרגע של ירידת מצרים זה כבר הגבורה ששיאה יציאת מצרים – אבל כל הירידה כבר שייך ל"'והגבורה' זה יציאת מצרים". אחר כך זה מתחיל להיות יותר חלק וזורם, מ"ואם יעמוד" והלאה. הפירוש הזה מתקשר מאד יפה לכך ש"ואם" זה אמא, אבא שמאיר באמא, שהרי אמא מתגלה בלב בתפארת ז"א, לכן "ואם יעמוד" מתחיל בתפארת, אבל היו שני שלבים קודם – ימי הבראשית שלו, והמצרים ויציאת מצרים שלו. שוב, אמרנו שאם היינו יסודיים היינו דורשים את כל מ"ט היום – בתוך ימי בראשית יש כבר רמזים לכל השלבים, וזה בביוגרפיה של כל אחד מאתנו. דבר פשוט – זה שהוא בחור ישיבה ולומד תורה זה תפארת שבחסד, זה עוד לא משיח שלומד תורה וכו'. כנראה שגם עשה שם מלחמות עם איזה גוי – זה נצח שבחסד, וכו' וכו'. אפשר לחפש כל אחד בתוך כל אחד – זרימה של התפתחות חיים של מלך המשיח.

רק נאמר נקודה אחת לגבי החסד ונקודה אחת לגבי הגבורה: "'הגדלה' זה מעשה בראשית", זה ימי בראשית שלו. על משה רבינו, הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון, כתוב פעמיים ויגדל – "ויגדל הילד" ואחר כך "ויגדל משה". חז"ל דורשים זאת, ורש"י מביא בפשש"מ, ש"ויגדל הילד" זה בקומה ו"ויגדל משה" זה שקבל משרה, שפרעה מינה אותו על ביתו. עיקר גדילת הילד זה התפארת שבחסד. ההורים שולחים את הילד לישיבה כדי שיגדל בתורה – "ויגדל הילד" זה בעיקר גדולה בתורה, זה שיעור קומה רוחני. מה זה "ויגדל משה"? בהמשך כתוב "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". ילד שלומד תורה מאד חכם, אבל אין לו עדיין רגישות ואכפתיות (מלה שאנו אוהבים) – רואים שיחד עם קבלת משרה זה מביא, בפשט הפסוק, "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". זה מקור בתורה לגדלות א' וגדלות ב' – "ויגדל הילד", למד הרבה תורה, מבריק ועילוי, ואז "ויגדל משה", גדילה באהבת ישראל (זה דעת, מקבלים בגיל מצוות). רק זה ווארט גדול מאד – אפשר לגדול מאד בתורה אבל זה רק גדלות א', ידיעת המציאות, וצריך להגיע לראית המהות, "וירא בסבלותם", שזה גדלות ב'. רואה, וכל כך כואב לו עד שעושה מעשה. כל הדברים האלה זה שלבים שמכשירים את הילד הזה בסוף להיות משה רבינו ומלך המשיח.

עוד משהו: הרמב"ם כותב "ואם יעמוד מלך מבית דוד". מה זה "מבית דוד"? על פי פשט צאצא של בית דוד, אבל יש גם רמזים. דוד זה גם לשון דוֹד, לשון אהבה. יש ילדים של"ע גדלים בבתים קשים, יש להם ילדות קשה ובקושי רב משתקמים מהטראומות של ילדותם. זה מכה, צרה צרורה, דווקא של הדור שלנו. קשה לומר דווקא על הילדים האלה, שגדלים מתוך מצוקה נפשית כי לא מקבלים את האהבה בחממה של הבית כמו שצריך, שימי הבראשית שלהם היו ימי חסד. ימי חסד זה ימי האהבה, היסוד של כל אחד – של כל בן אדם, של כל יהודי, ובמיוחד של כל יהודי שרוצה לגלות את הניצוץ שלו – שתהיה לו תקופה ראשונית של ימי חסד, ימי בראשית. לכן באמת, אין הכי נמי, בדור שלנו – היות שיש כל כך הרבה מקרים ל"ע של ילדים שאין להם הימי חסד – הם זקוקים במיוחד לגואל, הם מאד מאד זקוקים למשיח, יותר מכל אחד אחר. אבל קשה לצייר אותם בעצמם כמלך המשיח, בגלל שחסר להם יסוד מאד נצרך בהתפשטות הנפש. למה הדברים רומזים? הכל כדי לרמוז רמז, שחוץ מזה שדוד זה דוֹד שזה אהבה, ו"בית דוד" זה "בית דודאים" שיש בו הרבה אהבת דודים. וכן דוד = אוהב. בית דוד = בית אוהב. "ואם יעמוד מלך מבית אוהב", שזה רמז לימי בראשית שלו, כלומר שהוא ראה אהבה בבית – זה מוסר השכל בשביל כל הורה בישראל – חש בלא-מודע אהבה בין הוריו, חוץ מזה שההורים אוהבים אותו, יכול להיות שעוד יותר חשוב שבלא-מודע ירגיש אהבה בין ההורים עוד יותר מזה שיתנו לו אהבה. כל זה היה רמזים בענין של "ימי בראשית", שבוע החסד של הספירה.

כעת נעבור לכמה רמזים לגבי ימי הגבורה: קודם אמרנו שימי הגבורה זה שבאיזה שלב בחיים הוא מקבל איזו קריאה, ומאד קשה לו ליישם קריאה זו – כמו אצל הבעל שם טוב – קשה לו ללכת על זה, להיות מנהיג. נחזור שוב ל"ימי בראשית" – בימים שהבעל שם טוב היה צדיק נסתר, שלא חשב להתגלות, מסופר שכבר היו יחידי סגולה (גם גדולים בישראל) שכבר התאהבו בו. אם "'הגדולה' זה מעשה בראשית" זה גם שהוא אוהב – "ויגדל משה", גדילה באהבת ישראל ובאכפתיות – אז "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ואנשים מתאהבים בו. כשמתאהבים בו הוא לא יודע עד כמה שהוא אבוד – ברגע שמתאהבים בו זה סימן שרוצים ממנו לא להשאר יהודי פשוט בצד, צדיק נסתר, אבל הוא לא יודע את זה עדיין בכלל. אחר כך הוא נכנס לתקופה השניה של החיים שלו, ימי הגבורה. מסופר על כמה צדיקים שבאיזה שלב – עד כאן היה הבן של הרבי, או סתם חסיד של מישהו, ופתאום כשהגיע הזמן שמהשמים הוא צריך לקבל איזה תפקיד, אפילו בני המשפחה התחילו פתאום לפחד ממנו (יש כמה סיפורים כאלה מצדיקים). זה סממן שעכשיו הוא עובר לתקופה אחרת בחיים שלו – זה שמושך אהבה זה עדיין תקופת הסיום של ימי בראשית, אך אחר כך יש לו ימי גבורה-יראה. עוד ווארט לגבי ימי הגבורה של המנהיג: "איזהו גבור? הכובש את יצרו". כנראה שדווקא בתקופה זו יש לו יותר נסיונות, כמו אצל יוסף הצדיק, שצריך לעמוד בהם ולכבוש את יצרו. הכל זה סרט שהקב"ה מסתכל, וכמו שבימי בראשית ה' מסתכל על דוד עבדי עד שמצאתי, כך גם בימי הגבורה, ושום דבר עוד לא בטוח (גם אחר כך זה רק "ואם") – אבל ה' מחפש, ה' רוצה אותו. עיקר הפירוש "איזהו גבור הכובש את יצרו" זה יצר רדיפת הגבורה. לכן בתקופה הזאת המלך האמיתי בורח מן הכבוד. המלך שלא בקדושה זה אבשלום, שבתקופת הגבורה – פוליטיקה, זמן שנאבק לכבוש את הכסא – כל הזמן עוסק ברדיפה אחר הכבוד, במודע ולא במודע. "איזהו גבור? הכובש את יצרו" – הגבורה האמיתית זה כמו אצל הבעל שם טוב, דוד המלך, כל צדיק אמיתי, שבורח מן הכבוד והכבוד רודף אחריו. מצד אחד כל יום חוזרת אליו הקריאה "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – זה דור יתום, אין אנשים, תקום ותשתדל להיות איש. מצד שני הוא בורח מזה – תרתי דסתרי. זה הגבורה כאן – אם מקבל צו ולא יברח ממנו, זה לא זה. זה שייך לתקופה השניה, התקופה של יציאת מצרים. מה זה בית הסהר שלו, חוץ מזה שישב בבית הסהר כפשוטו? חוץ מזה ששומע צו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כשהוא היה ילד גדל בתורה ובאהבת ישראל לא הרגיש עצמו בבית האסורים. הגדילה באהבת ישראל זה הביא אותו לעשות מעשה, התחיל להיות נרדף ושמו אותו בבית האסורים. מה זה להיות בבית אסורים? שאתה רוצה לצאת ולהושיע את ישראל, לעשות כל אשר ביכולתו, ולא יכול. אחד שיש כבלים על ידיו ורגליו הוא בבית הסר. רק מי שכל הזמן מרגיש בבית האסורים – משיח יושב בשערי רומי, בין המצורעים, ורק משתוקק מתי יבואו לקחת אותו – אחד שלא מרגיש עצמו רוצה לעשות טובה לעם ישראל ולא יכול לא יצא בבית הסהר, ורק אחד שכל הזמן יושב בבית הסהר הזה יצא למלוך. עד כאן רק כמה נקודות, לקבל איזה טעם בשבוע של החסד ושל הגבורה – השבוע של חג הפסח והשבוע שאחריו. אחר כך יש שבוע התפארת שהרבי מסביר.

רק נאמר עוד מלה אחת ונסיים: מה זה ה"יכוף כל ישראל"? אם לא הייתי קורא את שיחת הרבי הייתי חושב שזה הגבורה של המלך – אולי זה גבורה שבתפארת. אך ברגע שהמלך עומד הוא עובר מגבורה לרחמים – הוא עומד-קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים. לפני שהוא היה מלך לגמרי הוא ישב, במדה מסוימת, על כסא דין – היו דינים בתקופה זאת, כל מיני דינים. "ואם יעמוד מלך"  - שעומד מכסא דין כדי לשבת עכשיו על כסא רחמים. בתקופת הגבורה היו דינים נגד עצמו, אפילו דינים נגד הקב"ה – מה אתה רוצה ממני, שחרר אותי מזה – אבל עכשיו, "ואם יעמוד מלך", זה בתפארת לפי פירוש זה. כעת, גם כשהוא כופה את העם לילך בה ולחזק בדקה זה ברחמים – זה רמז נפלא מאין יודע הרבי שהכפיה היא בדרכי נעם, אסמכתא לפי סוד (חוץ מזה שחסידים לא אוהבים כפיה דתית). נעם זה יסוד אמא, ויסוד אמא מתלבש בתפארת ז"א – יסוד אמא זה מהשמאל, "אני בינה לי גבורה", וכאשר "אני בינה לי גבורה" מתלבש בתפארת ז"א אז הוא יכול לכוף-להשפיע בדרכי נעם.

יש רמז יפהפה בנביא ישעיהו מה זה נעם – "נותן נשמה לעם עליה", "נשמה לעם" נוטריקון נעם. נשמה זה תורה, "נשמתא דאורייתא", והוא כופה בדרכי נעם. יש לנו מאמר, שודאי רבים מכירים, "מציאות הלכה קבלה" – שכדי לרכך את הכלי של העם הדל בתורה צריך לתת לו פנימיות, נשמת התורה, ורק אחר כך יוכל לקבל את ההלכה במתן תורה. קודם "כה תאמר לבית יעקב" באמירה רכה ואחר כך "ותגד לבני ישראל" בדברים קשים כגידים. צריך לתת "נשמה לעם", וזה נוטריקון נעם – "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". חוץ מהנוטריקון המובהק כאן, שצריך לתת לעם את הנשמה שלו בדרכי נעם, יש עוד רמז של נעם בדילוג שוה בפס' זה – תן לחכם ויחכם עוד – ומתוך זה תלמדו כמה דברים יפים וחדשים.

אם אמרנו פס' זה נסביר מחלוקת המפרשים מזה "נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה". ראשית, מה יותר גבוה? לפי קבלה נשמה גבוהה מרוח. זה מתאים לפירוש הרד"ק, אבל רש"י ועוד מפרשים ש"נשמה לעם" זה שוה לכולם, לעם הארץ, שמקבל איזו נשמה-חיות, אבל "רוח להולכים בה" זה רוח הקדש, רוח קדושה, וזה רק ליחידי סגולה שמתהלכים לפני ה' בקדושה יתרה. לפי זה, רש"י ועוד, הרוח גבוה מנשמה – אך יש גם איזו מעלה בנשמה שהיא שוה לכל נפש, שוה ומשוה קטון וגדול. הרד"ק וסיעתו מפרשים הפוך, שנשמה נאמר רק לגבי בני אדם ורוח נאמר לגבי בעלי חיים. כותב אפילו יותר מזה, שכתוב במבול "נשמת רוח חיים", שמשמע שלכולם יש גם נשמה וגם רוח, והוא מסביר ש"נשמת" זה רק בני אדם ו"רוח חיים" זה רק החיות. אומר שנשמה זה יותר באין ערוך מרוח, ואת זה מקבלים רק עם ישראל, העם הנבחר, ואילו "ורוח להולכים בה" זה לחיות (הפוך לגמרי מרש"י). יש בפסוק הזה כל הדצח"מ, כי יש קודם "בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאציה", הארץ זה דומם וצאצאיה זה הצומח. יש כאן צירוף מענין של הדצח"מ, ואכ"מ. בכל אופן, לפי הפירוש הזה "ונשמה לעם" זה הכי גבוה, ולפי רש"י זה שוה לכולם. לפי שני הפירושים זה סוד הנעם הרמוז בפסוק, "ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו", ואם הנעם הזה מלך המשיח יכוף כל ישראל לילך בה. הנעם הזה זה ספר הזהר, "בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים". שוב, זה נעם שיש בו אור אלקי, וכמו שאמרנו – ל"ג בעומר זה עצם האין האמיתי שמכוון לקראת היעד האמיתי, מלכות שבמלכות ו"תורה חדשה מאתי תצא".

נאמר לחיים לחיים. בזכות רשב"י – שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – נזכה למשיח בחסד וברחמים. ונזכה בימים הקרובים – ונשלים אחורה – כוונה זאת, הכל בסוד ביאת מלך המשיח ותהליכי חייו. כעת ריקודים בשופי, בלי הגבלה.

אני מצרף כאן קובץ.

כמו כן, ניתן להצטרף לרשימת תפוצה של השיעורים ולקבל בכל פעם "טרי טרי" סיכומים של ההתוועדויות וכן את הווארט היומי לאותו יום, שלח בקשת הצטרפות למייל itielgi@gmail.com

בהצלחה!

20080525071728.doc

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.