האם כדאי לי לנסוע השנה לרבי לבד לתשרי?

אף פעם לא טסתי ואם אני יטוס זה עם קבוצה אבל הבעיה שאני לא אחת שמתחברת עם בנות או כל מיני סיסמאות וכאלה בקבוצות ואני ממש לא רוצה להיות לבד באמריקה

תשובות בלתי מובנות בעליל? שאני לא מבינה בכלל בכלל מה הקשר למה ששאלתי? ואלי בכלל?

בספר ילקוט קרית ארבע (עמוד 55) מובא קטע זה:

מה המקור למכתב הזה?

היכן הוא?

וכן דברי הרדב"ז עצמם?

חסידות אחת נכונה וכל האחרות שקר או שכל חסידות אמת וכל אחד עובד את ה' בדרכו שלו?

מתחילים סעודת משיח בשביעי של פסח לפני שעה 3 אחה"צ

עושים בהמשך בסעודה שלישית

אשמח שתפנה אלי באישי...

תודה רבה!!

מה הם המנהגים המקובלים אצל חסידי חב"ד בפסח?

לא לאכול מצה שרויה הינו מנהג שהתחיל עוד בזמן המגיד ממעזריטש — וכלל הציבור החסידי נוהג בו (ויש גם יהודים שאינם חסידים הנוהגים כך). אדמו"ר הזקן כתב מענה ארוך מאוד בו הוא מסביר את השיקולים ההלכתיים העומדים מאחורי חומרה זו. הרבי כותב בהגדתו, שלא מרטיבים את המצה וגם מכסים אותה בזמן הארוחה כשהיא נמצאת על השולחן. זה המקור לכיסויי המצות, העשויים מבד, נייר או פלסטיק. אופציה נוספת להישמרות ממצה שרויה, שהרבי לא מזכיר, היא להתרחק עם הכיסאות מהשולחן בזמן שאוכלים את המצות במקום לכסות אותם. כמו כן, לפני ששופכים מים לתוך כלי מסוים, בודקים שאין בו פירורי מצה, ובימי החג אין מעבירים את האצבעות הרטובות מעל השפתיים ב'מים אחרונים' כדי לא להרטיב פירורי מצה שעלולים להיות שם.

ישנו דיון הלכתי לגבי מצת מכונה, אם היא מותרת לאכילה בפסח או לא ופוסקים רבים אכן אוסרים אותה. חסידי חב"ד כמובן מקפידים שלא לאכול מצות מכונה, ואפילו לא לילדים. כמו כן, חסידי חב"ד נוהגים לפי הפוסקים שלא מכשירים 'משקה' לפסח. בהגדה של פסח הרבי מזכיר שלפי מנהגינו משמיטים קינמון וג'ינגר (זנגביל) מהחרוסת בגלל החשש לחמץ. אם אדם מגדל ומפקח עליהם בעצמו שיהיו נקיים מחמץ, מן הסתם אותם רכיבים יהיו מותרים לאכילה בפסח.

מה בדיוק נחשב למצה שרויה?

באחת מתשובותיו של רבנו הזקן (שהיה אגב, אחד הפוסקים הראשונים שדן בנושא מצה שרויה), הוא מציין שמצה שרויה הינה מצה שבאה במגע עם מים. בנוגע למצה שבאה במגע עם מי–פירות, אדמו"ר הזקן כותב 'פשיטא', ברור שלא צריך להחמיר בזה. גם הרבי כותב בהגדה שלו שמצה שרויה הינה מצה שבאה במגע עם מים או עם נוזל המכיל מים.

הרבי הרש"ב כל–כך החמיר לגבי מצה שרויה, שהוא השתמש רק בכף לאכילה ולא במזלג. הוא חשש שחתיכות המצה שבפיו יבואו במגע עם מים שעל המזלג! הוא גם ניגב מסביב לפה, לאחר כל ביס. אפשר אולי להסביר את המנהג הזה שעם כף הרבה יותר קל לוודא שהיא %100 נקיה, לעומת מזלג שקשה יותר לנקות אותה. ולמרות זאת, הוא בקושי אכל מרק במשך החג, מתוך חשש למצה שרויה.

ומצד שני, אנו יודעים שהרבי הרש"ב אכל מצה עם חלב. הרבי הריי"צ כותב בשיחותיו על 'חלב שמור', זאת אומרת, חלב שהשגיחו עליו מזמן החליבה לוודא שלא הוסיפו לו מים. בימינו, רבים לא יאכלו מצה עם חלב או עם נוזלים אחרים מכיוון שהם לא יכולים להיות בטוחים שלא הוסיפו להם מים. יש כאלה שלא יאכלו מצה יחד עם מאכלים שהם בטוחים שהם ללא תוספת מים, רק כדי לא לבלבל את הילדים או אנשים אחרים, או שהם פשוט לא רוצים מצה על השולחן בכלל. גם ישנם פוסקים אחרים המחמירים במי–פירות כמו במים, כך שיש מקום להחמיר בכך ולא להרטיב את המצה גם עם נוזלים אחרים שלא מכילים מים, ואכן יש משפחות הנוהגות כך.

לגבי חינוך הילדים, הרבי מבחין בין מצת מכונה לבין מצה שרויה. הוא אומר לא להביא לילדים מצת מכונה בשום מצב, ולעומת זאת במצה שרויה ניתן להקל עבורם. אך כפי שמבואר בשיחות הרבי, יש לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך, לא לאכול מצה שרויה.

אז ניתן לאכול מצה עם אבוקדו המכיל מיץ לימון שסחטנו בעצמינו?

אפשר, רק צריך לוודא שהסכין יבש לגמרי. כמו כן, כדאי שהצלחת והסכין יהיו חד פעמיים כדי שלא תהיה בעיה בשטיפת הצלחת לאחר האכילה. כדאי לזכור שלא כולם יכולים להיזהר בדברים הללו.

מהו מנהג חב"ד לגבי בישול מי–סוכר לפני פסח?

ישנו מנהג של האדמו"רים שלא לאכול סוכר בפסח, אבל לא כל החסידים לקחו זאת על עצמם. למעשה, הרבי הרש"ב לא היה מרוצה מכך שמחקים את הנהגתו בנושא זה. המקור לחומרה זאת הוא דין בשולחן–ערוך שבו כתוב לא לאכול סוכר בפסח מפאת החשש (שהיה מצוי באותם ימים) לבלבול עם קמח. ישנם פוסקים רבים שאומרים בבירור שסוכר שבתהליך יצור שלו השגיחו שיהיה כשר לפסח, מותר לשימוש. אף על פי כן, הרבי'ים שלנו, החליטו לאמץ את החומרה הזאת, שלא לאכול סוכר בכלל בפסח, גם בימינו. אמנם  לא נוכל לדעת את הסיבה האמיתית לכך, אך כדאי לציין שישנם מקורות הלכתיים מהימנים המזכירים חומרה כזאת גם בימינו. ישנם חוגים מסוימים שלא משתמשים בסוכר גם אם יש לו השגחה לפסח. כששאלו את הרבי למה המנהג הזה לא כתוב בספר המנהגים הוא השיב שהתשובה לכך היא (בין השאר) שהוא לא בטוח אם זה מנהג רק של הרבי'ים או מנהג השייך לכולם. לאחר מכן הרבי אמר שאם מוודאים שהסוכר כשר לפסח, אפשר להשתמש בו.

יש משפחות שנוהגות לבשל את הסוכר עם מים לפני פסח, אבל זה לא כתוב במקורות שלנו בתור מנהג חב"ד רשמי. ויש הרבה הנמנעים מלהשתמש בסוכר לחלוטין, בגלל מנהגם של האדמו"רים. הרעיון העומד מאחורי בישול הסוכר עם מים לפני פסח הוא כדלהלן: ניתן לבטל חמץ במקרים מאוד מסוימים (שלא ניתן לפרט בכתבה זו) לפני פסח. לעומת זאת, במשך החג החמץ לעולם לא יוכל להתבטל, אפילו בשישים. אם קרקר או חתיכת מצה מוחמצת התערבבה בטעות עם עוד חתיכות של מצה לפני פסח (תערובת הנקראת 'יבש ביבש') הוא לעולם לא יתבטל לגמרי כי כשפסח מגיע החתיכה עדיין תעמוד בפני עצמה וכביכול תכריז 'אני כאן'. הרעיון הזה נקרא בהלכה 'חוזר וניעור'.

ישנו סוג נוסף של תערובת הנקרא בהלכה 'לח בלח', המתייחס לשני מרכיבים שונים, אחד חמץ ואחד כשר לפסח, שהתערבבו עד כדי כך שלא ניתן להפריד ולהבחין ביניהם לעולם. במקרה כזה, החמץ מתבטל בשישים לפני פסח, מכיוון שהוא לעולם לא יעמוד בפני עצמו בתור מאכל חמץ. בדיוק מפני הסיבה הזאת, המצות תמיד נאפות לפני פסח, כי במקרה שישנו חלק מהחיטה שהנביטה (דבר שמחמיץ חלק מן הקמח) הוא יתבטל כשכל הקמח יתערבב יחד, בתור יחידה אחת במצה האפויה.

עכשיו נחזור לנושא הסוכר. לאחר שהסוכר נבדק שהוא לא מכיל חמץ, ומבשלים אותו עם מים, גם אם יש חתיכה מזערית של חמץ בסוכר – לעולם לא נוכל להפריד אותו משאר הרכיבים הכשרים לפסח. בשולחן–ערוך אדמו"ר הזקן הוא כותב לגבי ביטול חמץ בתערובת של 'לח בלח', שאם אדם רוצה הוא רשאי להחמיר על עצמו שלא לסמוך על הביטול הזה, למרות שהוא 'לח בלח', אבל לא להחמיר על אחרים בעניין.

למסקנה, אין מנהג חב"די רשמי כלפי שימוש בסוכר בפסח.

אם מאכל נופל על הרצפה, האם ניתן לשטוף ולאכול אותו? ומה לגבי סכו"ם וכלי פסח — אם הם נופלים על הרצפה האם צריך לחכות עד פסח הבא בכדי להשתמש בהם שוב?

ישנו מנהג נפוץ (אם כי לא מנהג רשמי) אצל חסידי חב"ד (ולא רק) שלא להשתמש במאכל אם הוא בא במגע עם הרצפה. וכנ"ל לגבי כלי מטבח. אם יש צורך, מותר לשטוף ולהשתמש מיד בכלי שנפל על הריצפה, אין בזה שום בעיה הלכתית. למרות זאת, המנהג הנפוץ הוא לשים בצד את הכלי ולא להשתמש בו עד פסח הבא. בעוד המנהג הזה לא מוזכר בהלכה באופן ברור, ניתן למצוא לו אסמכתא מסוימת במקורות הלכתיים מהימנים, והוא דומה מאוד למנהג של קילוף פירות וירקות.

האם זה מנהג חב"ד לקלף את כל הפירות והירקות בפסח?

 אין שום מקור הלכתי לקילוף פירות, אך יחד עם זאת זהו מנהג חסידים מקובל ויש גם אחרים שנוהגים כך. זה בדיוק אותו דבר כמו לא לאכול מאכל שנפל על הריצפה. יכול להיות שדווקא בימינו המנהג הזה יותר רלוונטי מכיוון שהרבה פירות וירקות מרוססים בחומרים שונים. כל פרי או ירק שאי אפשר לקלף אותו אנו לא אוכלים בפסח. ואכן, פוסקים בני זמננו מתירים אפילו בשנת שמיטה, (כאשר יש לפירות וירקות קדושת שביעית ואסור לבזבז שום חלק מהפרי) להסיר את הקליפה בפסח.

הרב יכול להסביר את המנהג לייחד סכינים מיוחדים לקילוף וחיתוך, ולהרחיק אותם משאר כלי המטבח?

הדבר דומה לבישול ביצים בסיר מיוחד (מנהג המוזכר ב'אשל אברהם') מכיוון שהם מתבשלים בקליפתם, אך אני לא יודע אם אפשר באמת להסביר את המנהג הזה מכיוון שהסכין המיועד לקליפות בדרך כלל נוגע בסופו של דבר בפרי עצמו. אף על פי כן, אם יש לאדם מסורת משפחתית בעניין הזה, לא צריך לזלזל בו מכיוון שהיו גדולי ישראל שנהגו כך. יכול להיות שהסיבה לזה הייתה ליצור אבחנה ברורה בין הפירות והירקות לבין הקליפות.

ומה לגבי חסה? אי–אפשר לקלפה אבל למרות זאת אנו אוכלים אותה בליל הסדר (אחרי שטיפה, בדיקה, וייבוש). האם אפשר לאכול אותה גם במשך שאר ימי החג אם נשטוף אותה היטב?

באופן תאורטי מותר לאכול חסה בפסח אם מסירים את השכבה החיצונית של העלים ושוטפים ובודקים אותה היטב. זה עניין של מנהג משפחתי. עצם העובדה שאוכלים חסה בליל הסדר לא סותרת את המנהג של אלו שלא אוכלים חסה בשאר ימות החג מכיוון שבליל הסדר ישנו מצוות מרור, ומקיימים אותה על–ידי החסה. בדומה לכך היו צדיקים שנמנעו מלאכול מצות בשאר ימות החג חוץ מבליל הסדר (בסופו של דבר החשש הכי גדול לחמץ נמצא במצה עצמה…) ובכל זאת — אף אחד לא ימנע מלאכול מצות בליל הסדר… ויש פוסקים שלא היו בעד החומרה הזאת.

כדאי לציין שלעתים אנשים סותרים את עצמם בנוגע למנהג של קילוף פירות וירקות. מצד אחד הם מקלפים הכל לפני פסח, אפילו עבור בישול ומצד שני שותים מיצים ויין העשויים מפירות לא מקולפים. (ניתן להשיג מיצים מפירות מקולפים). הרעיון הוא כמובן שלא להפסיק לקלף בפסח, רק לא להיות ביקורתי כלפי אחרים שאינם מקלפים כי מבחינה הלכתית אין שום בעיה עם הקליפות מצד עצמן.

מה עושים במקרה שאישה מתחתנת עם אדם שפחות מחמיר ממנה בפסח, האם היא צריכה לשמור על החומרות איתם גדלה? ומה לגבי אישה שמתחתנת עם אדם שיש לו יותר חומרות ממנה ולכן הוא לא רוצה לאכול אצל הוריה בפסח?  

למעשה, כל הפוסקים מסכימים שאישה צריכה לנהוג לפי בעלה לאחר החתונה בין אם הוא מחמיר יותר ובין אם הוא מקל יותר. אם הבעל פחות מחמיר, אזי מותר לאישה להמשיך לשמור על החומרות בהם התחנכה כל עוד בעלה לא מתנגד לכך. אם יש ביניהם סכסוכים סביב הנושאים הללו בני הזוג צריכים להתייעץ עם רב או משפיע מנוסים. בנוגע לחומרות באופן כללי, חייבים לקחת בחשבון כיצד הם ישפיעו על שלום הבית. משפחה שלמה יכולה להתפרק חס ושלום, בגלל חוסר כבוד והערכה אחד כלפי השני, ולא בגלל חילוקי דעות על רקע דתי. עם כל זאת, כדאי לציין שהראיון הזה נכתב עבור עיתון לנשים, אם יש גברים שקוראים את הכתבה הזו, עליהם לחשוב היטב, ולהתייעץ עם משפיע או רב לפני שהם מתעקשים על חומרות מסוימות ולקחת בחשבון את השיקולים הבאים:

האם זהו מנהג אמיתי ממקור מוסמך?

האם זה יגרום לאישתו 'לזעוק אל ה" מרוב עבודה קשה?

האם הוא מציג את הדברים כהצעה יחד עם מקום לשמוע את דעתה? זאת אומרת לא "אני מתעקש על כך", אלא "הדבר הזה מאוד חשוב לי, אני מקוה שזה לא יהיה לך קשה מדי"?

האם הוא בטוח שהוא מחמיר ומקפיד על עצמו באותה מידה שהוא דורש ממנה?

ישנם משפחות המהדרות להשתמש במי–מלח ומיץ לימון במקום סבון כלים בפסח. אם ישנו בעל שרוצה להנחיל את ההידור הזה בביתו – אולי הוא גם ישקול לשטוף את הכלים והסירים בעצמו.

האם צריכים לקנות סידורים חדשים לפסח בכל שנה?

אין צורך לקנות סידורים חדשים בכל שנה כל עוד הסידורים של פסח משנה שעברה אוחסנו הרחק מחמץ. כמו כן, מותר להשתמש בסידורים שמשתמשים בהם במשך השנה, כל עוד הם לעולם לא היו בשימוש על שולחן האוכל, ובדקו אותם היטב לפני פסח לוודא שאכן אין בהם חמץ. כדאי לציין שהרבי דיבר על קניית סידורים חדשים לילדים לכבוד החג, בכדי לשמח אותם.

האם מותר להריח חמץ בפסח?

אסור להריח חמץ בפסח, גם אם הוא שייך לגוי, אלא אם כן אין לאדם ברירה אחרת, והדבר נעשה ללא כוונה. אדמו"ר הזקן כותב את ההלכה הזאת בפירוש בשולחן–ערוך שלו. בנוגע לריח של בושם, ישנם שיקולים וגורמים אחרים שניתן להביא בחשבון ולהקל בזה.

האם מותר לכבס בחול–המועד?

התורה מצווה עלינו להתרחץ ולכבס את בגדינו לפני החג כדי שניכנס לחג נקיים, ולא במצב של 'מנוול'. 'השולחן–ערוך' אוסר לכבס בחול–המועד אפילו על–ידי גוי כדי שנקפיד להיכנס לחג עם בגדים נקיים. היוצא מכלל זה הם בגדי ילדים שמתלכלכים בתדירות גבוהה. אפשר לכבס עבורם ללא הגבלה, מכיוון שגם אין הגבלה לכמות הבגדים שהם עלולים ללכלך ביום… עבור ילדים יותר גדולים, שאינם מלכלכים את עצמם בתדירות גבוהה, מותר לכבס עבורם רק מה שהם צריכים לאותו רגע, ולא מה שהם עלולים להצטרך בעוד כמה ימים. אין צורך לקנות בגד לכל יום לכל ילד רק בכדי להימנע מלכבס עבורם. לעומת זאת, עבור מבוגרים עדיף לקנות בגד חדש בחול–המועד אם מתעורר הצורך מאשר לכבס בגד מלוכלך.

האם נשים ובנות צריכות ללבוש בגדי יום טוב בליל הסדר, או אפשר גם חלוק של שבת? האם זה מספיק מכבד את החג?

כל עוד, החלוקים הולמים ומיוחדים ליום–טוב, וכמובן צנועים לחלוטין – אין שום בעיה ללבוש אותם בליל–הסדר. צניעות והתאמה לחג הם שיקולים ראשיים בסדר עדיפויות של בגדי נשים בבית. אין שום הלכה שאומרת שצריך ללבוש 'בגדי–חוץ' בתוך הבית בשבת ויום טוב.

למה אנשים נמנעים מלאכול אוכל מעובד בפסח? האם זה קשור למנהג שלא לאכול מחוץ לבית?

המנהג שלא לאכול בבתי אחרים בפסח הוא מנהג שמוזכר במקורות רבים, כולל כתבי הגאון הספרדי הרבחיים פאלאג'י (שנפטר לפני כמעט 150 שנה). חלק מקשרים את המנהג הזה לקורבן פסח שרק 'חברים' שהיו 'מנויים' מראש יכלו לאכול מהקרבן של כל קבוצה. כתוב בגמרא אפילו שכל אחד הביא סכין משלו! מנהג חב"ד הנפוץ עוד מימי אדמו"ר הזקן הוא לא להציע לאורחים אוכל בפסח (כפי שמובא ב'יום–יום'), אלא לתת להם לקחת לבד. הרבי הריי"צ מסביר שאין להפעיל לחץ על אורחים מכיוון שאולי יש להם הידורים משלהם. ייתכן ואדם יהיה מוכן לאכול אצל משפחה אחת, ולא אצל השניה ואיננו רוצים להעליב אף אחד. הרבי פעם כתב למישהו שלא מומלץ לנסוע מהבית בפסח בגלל שקשה להדר בבית של מישהו אחר. יחד עם זאת, ראוי כמובן למצוא תמיד את האיזון הנכון, ולא להחמיר שלא במקום.

בכלל, חשוב לזכור, שפסח הוא חג משפחתי, זמן בו אנשים נמצאים בבית. יתרה מזו, המצוה של "והגדת לבנך", חובת האב ללמד את בנו על פסח, מושגת ביתר קלות דווקא כשנמצאים בבית.

השאלה אם לאכול מחוץ לבית מורכבת כמו השאלה אם לאכול אוכל מעובד או לא (תלוי במוצר ובהכשר). מצד אחד, אוכל מעובד הוא לא רק נעשה מחוץ לבית; הוא גם מעובד בסביבה מסחרית. באופן תאורטי, במאכלים מסוימים, אם הם מעובדים, יכולים להתעורר שאלות הלכתיות רציניות של תערובת חמץ, במיוחד במפעל שלא כשר לפסח במשך כל השנה.

כששאלה הלכתית מתעוררת לגבי אוכל ממפעל, הרב צריך לפסוק לפי הדעה המקלה יותר בכדי למנוע הפסד כספי לחברה. כמובן, שהנושא הזה הוא רלוונטי במידה שווה או אפילו יותר, לאלו המשתתפים בסמינרים של פסח בבתי מלון שונים. הכשרת מטבח בבית מלון הינו תהליך מסובך וצריך רמה גבוהה מאוד של ערנות והשגחה בכדי שהכל באמת יהיה כשר לפסח כמו שצריך.

לעומת זאת, ישנם מוצרים המיוצרים במפעל שהם כל–כך נקיים שכמעט ואי–אפשר להסתבך איתם. למעשה, לפעמים לגירסה הביתית ישנם פחות סיכויים להיות כשרה לפסח מאשר לגירסה המסחרית. דוגמא אחת למוצר כזה, הינו ה'שמאלץ' (שומן תרנגול לא מעובד) לעומת בקבוקי השמן שמיוצרים במפעל. ייתכן מאוד שהיו גרגירי חיטה, בסביבת חוות העופות שמהם לקחו את ה'שמאלץ', זאת אומרת שמשתמשים במוצר שבכלל אינו מגיע מסביבה נקיה מחמץ. לכן אלו הנוהגים להשתמש ב'שמאלץ' צריכים לוודא שהוא ללא חשש גרגירי חיטה. למעשה, משפחות רבות נוהגות לטגן את ה'שמאלץ' לפני פסח, וישנם גם כאלה, שעושים זאת עם כל העופות שקנו לחג. זאת על מנת לבטל כל גרגיר של חמץ שעלול להיות שם (כפי שהסברנו קודם לכן בנוגע לבישול סוכר).

הרב יכול להרחיב לגבי השימוש ב'שמאלץ'? עד כמה חשוב להשתמש בו במקום שמן?

בשולחן–ערוך שלו, אדמו"ר הזקן מתיר את השימוש בשמן, כך שיש כאן עניין של חומרה או הידור. זה קשור להחמרה לגבי מוצרים מעובדים: ישנם אנשים רבים שלא רוצים להשתמש באוכל מעובד. ישנם כאלה שמשתמשים רק במינימום ההכרחי של מוצרים מעובדים, וישנם כאלה שמחשיבים את השמן למוצר הכרחי שכזה. מלבד זאת צריך להתחשב בעובדה שמאכלים מסוימים הם יותר מעובדים מאחרים.

אדמו"ר הזקן מציין בשולחן–ערוך שלו ששמן העשוי מקטניות אסור לשימוש. ישנו דיון בפוסקים אם צריך לאסור שמן שלא עשוי מקטניות כמו שמן שעשוי מקטניות כדי שאנשים לא יתבלבלו בין השניים. אדמו"ר הזקן מציין בבירור שלא צריך לנהוג כך. לפני הנשיאות הרבי נשאל באיזה שמן אנ"ש משתמשים בפסח, והרבי ענה (מובא באגרות–קודש, חלק כא, אגרת ז'תתמב): "אנ"ש אוכלים בפסח שומן נוטאלא" (נוטאלא זה שם של חברה). ישנם אנשים שלהם מסורת משפחתית שלא להשתמש בשמן, אבל אי–אפשר לומר שזה אסור.

האם כדאי להימנע ממוצרי חלב בפסח?

ישנם אנשים שנמנעים מלאכול מוצרי חלב מכיוון שהם מחשיבים אותם למאכלים מעובדים. בנוסף לכך, ישנו דיון הלכתי בנושא של חלב שנחלב מפרות שאכלו חמץ בפסח. במיוחד אם הם נחלבו תוך 24 שעות מהזמן שהם אכלו את החמץ. היום הנושא הזה לא רלוונטי מכיוון שהחלב שאנו קונים בחנויות עשוי מחלב שנחלב לפני פסח. בנוסף לכך, במחלבות רבות בהם משגיחים שיהיה 'חלב ישראל' מפסיקים להאכיל את הפרות בחמץ תקופה מסוימת לפני פסח. ולמרות זאת, ישנם כאלה שממשיכים במנהג שלא להשתמש בחלב, למרות השינויים שישנם היום. כפי שהזכרנו קודם, כתוב בשיחות שהרבי הרש"ב שתה חלב בפסח.

האם אפשר או רצוי לתת לילדים אוכל מעובד?

ישנה אבחנה בהלכה בין ילדים למבוגרים, ואיננו צריכים דווקא להחמיר עם הילדים ולגרום להם לאי–נוחות באותה מידה שנחמיר עם מבוגרים. כמובן, שלא ניתן להם מצה שרויה לכתחילה, זה טוב עבור החינוך שלהם, ושיעור ב'אתכפיא' ו'ביטול', כאשר אינם מקבלים את כל סוגי הממתקים והמאכלים שהם רגילים לאכול במשך השנה. אז מה נותנים להם? התשובה לכך משתנה בין משפחה למשפחה ולרגילות. בו בזמן שאנו לא רוצים לספק לילדים את כל רצונותיהם, אנו גם לא רוצים למנוע מהם יותר מדי דברים, ולהביא אותם למקום בו הם ימרדו חס ושלום. כשמנסים להגיע לכלל החלטה לגבי חטיפים לילדים, כדאי שאנו המבוגרים נשאל את עצמינו 'למה בכלל אנחנו צריכים לאכול את כל האוכל הלא בריא הזה'?

כמה מילים לסיום?

השולחן–ערוך דן במצות שמחת החג שהיא מדאורייתא, ומסביר שהבעל צריך לשמח את אשתו ואת ילדיו ביום טוב. הוא מקיים זאת על–ידי קניית בגדים ותכשיטים לאישתו וממתקים לילדים. הרבי המליץ גם על קניית הגדות חדשות ויפות עם תמונות מרהיבות לילדים. זוהי גירסה רוחנית וחסידית יותר של קניית ממתקים לילדים.

אנו מאחלים אחד לשני "פסח כשר ושמח", וצריכים להבין שהחג שלנו צריך להכיל את שני המימדים הללו. הוא צריך להיות כשר במאה אחוז, והוא צריך גם לגרום לנו לשמחה אמיתית. אם אנו משקיעים יותר מדי בתחום אחד, זה עלול לבוא על חשבון השני. הסוד הוא למצוא את האיזון הנכון בין שניהם.

במציאות הטבעית, זה כמעט בלתי אפשרי להימנע מ'משהו' חמץ בפסח. הסיבה היחידה שאנו מצליחים בכך היא שה' מספק לנו מידה מרובה של סייעתא דשמיא על–ידי המלאכים (כפי שמובא בספר 'אור–לשמיים', פרשת צו). כל החומרות שאנו מקפידים עליהם מהווים את ה'כלי' לזכות בסייעתא דשמיא המיוחדת הזאת.

שה' ייתן לנו פסח כשר ושמח באמת, ושנזכה לכרוך את המרור והמצות יחד עם בשר הכבש של קורבן הפסח, בביאת משיח, תיכף ומיד ממש!

(מתורגם מה'נשי חב"ד ניוזלטר')

בקביעות כמו השנה אפשר לעיין ביום אחרון של פסח שמוגדר כחג הגאולה העתידה כפי שמתבטא בתוכן ההפטרה ובכלל במהותו של יום זה.

הרבי מדגיש זאת בשיחותיו שוב ושוב והשנה שזה חל בשבת ולא עסוקים בהשבת הסדר על כנו אחרי החג אפר לעיין במהותו של יום 

סיכום שיחתו של הרבי על יום זה
 

הפטרת אחרון של פסח עוסקת בייעודי הגאולה העתידה לבוא, הנביא ישעיהו מתאר כיצד עם ישראל יתקבץ מכל קצוות תבל אל ארץ הקודש, והוא כותב (יא, טו) "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו, והכהו לשבעה נחלים, והדריך בנעלים".

הקב"ה יכרית את מי נהר מצרים, הוא יניף את ידו בעוצמת רוחו על נהר פרת ויחלק אותו לשבעה מעברים, והוא ידריך עליהם את עם ישראל שיבואו מהגולה כשהם פוסעים עם נעליהם.

הגדרה זו של ישעיהו, המגדיר בין ייעודי הגאולה העתידה: "והדריך בנעלים", שעם ישראל יצעד כשהוא נעול בנעליים, דורשת ביאור. מה חשיבות יש להגדרה זו בין נבואות הגאולה של "והחרים ה' את לשון ים מצרים .. והיתה מסילה לשאר עמו .. כאשר היתה לישראל ביום עלותו ממצרים". מה כל כך מיוחד בכך שעם ישראל יצעד עם "נעליים" בעת הגאולה העתידה?

בספרי חסידות מובא, שייעוד זה של "והדריך בנעלים" דומה לפסוק המובא בשיר השירים (ז, ב):

"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", ומבואר על כך במדרש רבה, שהפסוק מדבר על מעלתם של בני ישראל המכונים בתואר "בת נדיב", בניו של אברהם אבינו, כאשר הם היו עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים. והפסוק מגדיר את העליה לרגל בתואר "מה יפו פעמיך בנעלים".

וגם פסוק זה דורש ביאור, מה הדגש המיוחד על כך ש"פעמיך" של עם ישראל, היו "בנעלים".

●

האדם מורכב משלושה חלקים עיקריים: ראש, גוף, רגל. ולכל אחד משלושת חלקי האדם ישנו בגד חיצוני המתאים במיוחד לו, "בגד" הוא לא האדם עצמו, אלא תוספת ומעטה חיצוני. ולכל חלק מחלקי האדם יש לבוש המותאם עבורו, ישנם לבושים מיוחדים לראש, ישנם לבושים המותאמים לגוף, וישנם לבושים המותאמים לרגל.

כמו-כן, כל חלק משלושת חלקי האדם, מורכב מחלקים פרטיים, ולכל אחד מהם יש לבוש המותאם לו.

ה"נעל", היא לבוש לחלק התחתון של האדם, לבוש ה"רגל", וברגל עצמה, היא לבוש לחלק הנחות ביותר, ובזה עצמו, מטרת הנעל היא, להיות מתחת כף רגלו של האדם, היא נועדה להגן על החלק התחתון ביותר של האדם מפגעי הקרקע, מאבנים, קוצים וברקנים.

משמעותם הרוחנית של הלבושים היא: כאשר האדם יורד ממצב רוחני נעלה למצב נחות יותר, ממצב של "ראש" למצב של "גוף" או של "רגל", עליו ללבוש על עצמו בגדים המתאימים למצבו החדש. באם האדם ילבש על ראשו עור גס כמו סוליית נעל, הראש לא יוכל לבצע את תפקידו.

כאשר האדם בא במגע עם העולם הגשמי, במקום בו עליו לעסוק "בכל דרכיך דעהו", "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כאשר עליו להתעסק עם עולם הזה ונשמתו באה במגע עם עפר ועצים ואבנים העלולים לפצוע אותו והוא עלול להיכשל בהם וליפול - עליו "לנעול נעליים". כדי לשמור ולהגן על עצמו, הוא צריך לבוש גס ועבה יותר. הוא לא יכול להישאר עם בגדי הראש או הגוף, הם לא יביאו לו כל תועלת.

●

זו היא מעלת עם ישראל עליהם נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים". מעלת עם ישראל היא, שלמרות היותם בעולם הזה הגשמי והם באים במגע עם העולם, עם הקרקע שיש בה אבנים וקוצים, מקום בו הם נדרשים לנעול נעליים, וממקום נחות זה הם עולים לרגל, וכפי שהדין הוא שרק מי "שיכול להלך ברגליו" לבית המקדש, מחוייב בעליה לרגל, שמשמעות ההלכה היא, שאדם זה הוא "לא דורך במקום", אלא הוא מתקדם ומתעלה בעבודתו, הוא "מהלך ברגליו" - זו מעלתם של עם ישראל.

על העליה לרגל נאמר )דברים טז, טז( "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך", וחז"ל מבארים זאת (חגיגה ב( "כשם שבא לראות - כך בא ליראות", זה זמן בו עם ישראל בא לראות אלוקות, כך שלכאורה מה מקום יש ל"נעליים", ללבוש גס ומגושם, במעמד רוחני נעלה שכזה - אלא, זו היא מעלתם של עם ישראל. הם לוקחים את העולם הגשמי והחומרי, את הדברים הנחותים ביותר, את דברי העולם שעם ישראל זקוק להגן על עצמו מהם באמצעות נעליים, ועם הנעליים הם עולים אל בית המקדש, "מה יפו פעמיך בנעלים", הם מעלים את העולם הזה לקדושה - זו מעלתם.

זה גם משמעות דבריו של משה רבינו לעם ישראל, האומר להם לפני היציאה ממצרים (שמות יב, יא):

"וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם". עם ישראל צריך לצאת ממצרים לא רק

"בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו" אלא גם עם ה"נעליים", עם דברי העולם שהם באים במגע איתו.

●

מסופר בסיפורי החסידים, שבמוצאי שמחת-תורה מצאו בגן עדן סוליות נעליים קרועות, והדבר עורר תמיהה: "מה לנעליים בגן-עדן", עד שהתברר שאלו הם סוליות שנקרעו כתוצאה מהריקודים עם ספרי התורה בשמחת תורה.

משמעות הסיפור היא: בשמחת תורה, בעת הריקודים, עלולים להיקרע ולהיאבד בגדים שונים, גם כיפה או כובע עלולים להיאבד או להיקרע בשמחת תורה, ומדוע הסיפור מדגיש שהיתה תמיהה "מה לנעליים בגן עדן", הלא גם עם היה מגיע לשם כובע או כיפה הדבר היה מעורר תמיהה.

אלא, כי מהותו של לבוש הראש היא כדי להוסיף ביראת-שמים, כך שיש לו תוכן רוחני ויש לו איזו שייכות לגן עדן, כמו כן לבושים אחרים יש להם מובן רוחני מסויים, כך שיש להם קשר לגן עדן. אבל נעליים, שכל מהותם היא להגן מקוצים ואבנים, דברים שאין להם כלל מקום בגן עדן, בגן עדן אין מקום לקוצים וברקנים [משום כך לאחר שאדם הראשון חטא, הוא גורש מגן עדן, גן עדן אינו מסוגל להכיל דבר שלילי], אזי הדבר עורר תמיהה - מה לנעליים בגן עדן.

●

אדמו"ר הזקן סבר שנפוליון הינו שונא ישראל והוא מכשף גדול. כאשר נפוליון נכנס לרוסיה והגיע לאזור מגוריו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הזקן רצה שלא תהיה לנפוליון כל שליטה עליו, הוא ארז את כל חפציו וברח מהעיר. כשהוא יצא מהעיר, הוא נזכר שנשאר בביתו זוג נעלי-בית ישנות שלו, והוא שלח שליח שיחזור לביתו ויקח גם את נעלי הבית, ולאחר מכן נשרף הבית כולו. כאשר נפוליון נכנס לעיר, הוא הורה לחפש האם יש איזה חפץ השייך לאדמו"ר הזקן, והוא לא מצא.

העובדה שמסופר שהפריט שנשכח בבית והיו זקוקים לשלוח שליח מיוחד להביאו, היה דווקא נעליים, נעל בית - מלמד אותנו שאפילו פריט שהוא לא שייך לראש, אפילו לא לגוף או לרגל, אלא רק להגנה תחת הרגל, להגנה מקוצים וברקנים, כך שלכאורה איזו שייכות יש לחפץ כה ירוד עם אדמו"ר הזקן -

דבר זה מלמד אותנו, שגם פריט כזה, יש לו שייכות לאדם והוא חלק מעבודתו בעולם הזה.

●

זה תוכן נבואתו של ישעיהו "והדריך בנעלים". עם ישראל יגיע אל הגאולה העתידה "עם הנעליים". עם ישראל יצעד בנהר עם הלבוש הנחות ביותר שלו, עם דברי העולם הגשמי איתם הוא בא במגע ובירר וזיכך אותם, דברי העולם שהיינו צריכים לנעליים כדי להגן על עצמנו מהם - גם אותם נביא לגאולה.

האדם עלול לחשוב: די לי לעסוק בעולם של "ראש", לעסוק בנושאים של לימוד ועיון במחשבה. גם אם יש צורך לברר את העולם הגשמי, די לי לעסוק בנושאים של "גוף", באכילה ושתיה שהופכים להיות חלק מהגוף שלי. גם אם צריך לרדת נמוך יותר, אני מוכן לרדת ולעסוק בענינים של "רגל" - אבל למה לי לרדת עד לרמת "נעל", מה לי לעסוק עם קוצים ואבנים, עם מכשולים שעלולים להכשיל אותי.

אומרים לו: "והדריך בנעלים", כדי להגיע לגאולה, צריכים ללכת עם נעליים. כדי לצעוד לקראת משיח צדקנו, צריכים ללכת עם נעליים, עם לבוש שנועד לשמור מקוצים וברקנים, תפקידנו לעסוק גם עם נעליים, עם דברי העולם הגשמי, ובשכר זה נזכה בקרוב ממש וייעוד של "והדריך בנעלים".

משיחת אחרון של פסח תשל"ג

יש מכוונת שחלקים נוהגים לאמרם בפה חלקם במחשבה

יש את הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

כל האחת כלולה מהשניה שנוהגים לאמרם ברבונו של עולם

יש את המזמור תהלים שנוהגים לכוון במחשבה במילותיו החל מאלוקים יחננו וכו'.

יש את הפסוק "ישמחו ורננו"  שנוהגים לכוון במחשבה באותיותיו (ברוב הסידורים חסר הוא"ו של מישור)

יש את "אנא בכח" נוהגים לכוון גם במחשבה כולל את הר"ת שבסוף כל אחד

ויה"ר שנזכה לחגוג את סעודת משיח יחד עם משיח

יליד גני חב"ד ביצהר בתרגול אין מקריבים קרבן פסח