פורום חסידות חב"ד (עמוד 53)

מודעה חזקה!!

כנראה

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=381&CategoryID=389

הגמרא במסכת מגילה (דף ז', עמוד ב') מספרת סיפור יוצא-דופן על רבה ורבי זירא בפורים. הסיפור בא כהמשך למאמרו המפורסם של רבא, "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".  וזה דבר המעשה:

"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה, אמר ליה, ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

בתרגום מארמית: רבה ורבי זירא סעדו יחדיו סעודת פורים. השתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, ביקש עליו רבה רחמים והקימו לתחייה. בחלוף שנה הציע לו רבה לבוא אליו ולערוך גם הפעם ביחד את סעודת הפורים. סירב רבי זירא ואמר: לא בכל ושעה ועת   מתרחשים ניסים.

סיפור הגמרא, על פניו, זועק לשמים: האמנם ייתכן כי רבה, האמורא הגדול ש"לא פסק פיו מלימוד תורה, עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו", נכשל בעניין של שפיכות-דמים, ולו גם מתוך שכרות?!

החתם-סופר בתשובותיו קושר זאת עם דברי הגמרא במסכת שבת (דף קנו, עמוד א) ולפיהם: מי שנולד במזל מאדים יהיה גבר שופך דמים. בהמשך לכך מעיד (שם) רבה על עצמו ואומר: "אנא במאדים" (אני במזל מאדים).

והדברים, כאמור, תמוהים ביותר.

אחיזת-עיניים?

היעב"ץ (רבי יעקב בן צבי מעמדין) מסייג מיד את הדברים ואומר: "אבל דם, וודאי לא שפך רבה, גם אם היה במאדים".

[הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים' פרק ח ובספר 'יד החזקה', הלכות-תשובה פרק ה הלכה ד מבהיר כי העובדה שאדם נולד עם טבע שלילי מסויים (כולל במזל מאדים), איננה נוטלת ממנו את כוח הבחירה-החופשית להתגבר על נטיותיו וללכת בדרך הישר].

ואמנם, כמה מהמפרשים מסבירים את סיפור הגמרא שלא על פי פשוטו:

המהרש"א (רבי שמואל אליעזר איידליס) קובע שלא היה כאן מקרה מוות ממש, אלא רק "כעין" מוות. והוא מסביר שרבה כפה על רבי זירא שתייה כה רבה של יין, עד שחלה ונטה למות.

ליעב"ץ דרך משלו לתאר את שאירע: לא שחטו ממש. אלא, באחיזת-עיניים. הרואים היו סבורים ששחטו באמת. וגם רבי זירא עצמו נבהל ממראית העין, עד שהתעלף.

אלא שהסברים אלו אינם מניחים את הדעת:

אם אמנם הייתה זו אחיזת-עיניים בלבד, מדוע איפוא "למחרת, ביקש עליו רבה רחמים והקימו לתחייה"?

גם לפי הסבר המהרש"א, שרבה כפה על רבי זירא שתיית יין עד שחלה ונטה למות -  עדיין נותר לתהות: הכיצד זה פגע רבה בבריאות חברו ואף הביאו לסף מוות!

התמיהה בכל העניין גוברת נוכח הצעתו של רבה, כעבור שנה בלבד, לסעוד שוב ביחד את סעודת הפורים. לא זו בלבד שאיננו מוצאים אצל רבה אות לאף הרהור של חרטה ותשובה על אירועי הפורים שעבר - הרי שנסיון העבר הלא-מוצלח, איננו מונע בעדו מלשוב ולקיים את אותה הסעודה ממש, על כל הסיכון הכרוך בכך!

ותשובתו של רבי זירא, גם היא טעונה הסבר:

הוא אינו דוחה את הצעתו של רבה על הסף ולא שולל אותה מן היסוד, עקב מאורעות השנה שעברה. כל הסתייגותו מן הרעיון לסעוד שוב סעודת פורים ביחד עם רבה, שאך לפני שנה שחטו במהלכה, נובעת מכך ש"לא בכל שעה ועת מתרחשים ניסים", ועל-כן אין הוא בטוח שגם הפעם יוכל רבה להחיותו אחרי פורים...

דרש או פשט

יש המבקשים לראות בסיפור זה של הגמרא, דברים שהם על-דרך הדרש והסוד. כלומר, שמקרה שחיטתו של רבי זירא בידי רבה, לא אירע כפשוטו, אלא רק משל היה.

בהקשר זה הם מציינים לגמרא במסכת בבא-בתרא (דף עג, עמוד ב), שבה מופיע רצף של תיאורים מפיו של רבה בר בר חנה, כאשר ברור לכול שסיפורים אלה לא התרחשו בפועל, אלא הם דברי אגדה הרומזים לעניינים רוחניים.

אבל קיים הבדל רב בין שתי הסוגיות. סיפוריו של רבה בר בר חנה, מופיעים אכן בחלק האגדה שבגמרא. לעומתם, המקרה ברבה ורבי זירא, מופיע בהקשר הלכתי מובהק, כסיוע וחיזוק לפסק ההלכה המחייב להשתכר בפורים "עד דלא ידע"; כאומר, הנה - רבה ורבי זירא קיימו בפועל את ההלכה והשתכרו "עד דלא ידע".

על-כרחך שסיפורם של רבה ורבי זירא אכן אירע בפועל ממש ואינו עוסק בנסתרות ורמזים.

חיזוק נוסף לכך שהסיפור עם רבה ורבי זירא התרחש כפשוטו, ניתן למצוא בדברי הר"ן (רבנו ניסים) ובעל-המאור, הכותבים: "כתב הגאון רבי אפרים ז"ל, שהמקרה ברבה ורבי זירא סותר לדברי רבא ודוחה את פסקו (שחייב אדם להשתכר בפורים עד דלא ידע), ואין יותר לנהוג כן".

הרי ברור שהסיפור אמנם התרחש בפועל, שאם לא כן, לא היה בו כדי לבטל את פסק ההלכה של רבא ("לבסומי בפוריא").

מכל האמור אנו מגיעים לשתי מסקנות: האחת, ברור שהמקרה המדובר אמנם התרחש בפועל, וכתוצאה ממצב של שכרות, רבה גרם למיתת רבי זירא. מסקנה שנייה, עלינו ליישב את המקרה באופן שישלול ממיתה זו כל שמץ של שפיכות-דמים ואף לא עניין בלתי-רצוי אחר. עד כדי-כך העניין צח מכל רבב, עד שגם לשנה הבאה רצה רבה לחזור שוב על אותה סעודה.

שתויי יין במקדש

להבנת הסיפור עם רבה ורבי זירא נוכל להסתייע במקרה קשה אחר (הפעם במקרא) הקשור גם כן בשתיית יין - מותם של נדב ואביהוא בני אהרון (פרשת שמיני י,ב). חז"ל אומרים שנדב ואביהוא מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש". כלומר, מיתה זו הייתה תוצאה משתיית יין יתירה.

גם סיפור זה מצריך הבהרות. לאחר מותם של נדב ואביהוא אומר משה רבנו לאהרון אחיו, "הוא אשר דיבר ה' לאמור - בקרוביי אקדש". ומפרש רש"י את דברי משה: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". נשאלת, איפוא, השאלה: הכיצד ייתכן ששני צדיקים אלה (הגדולים ממשה ואהרון גם יחד) ייכשלו בעניין בלתי רצוי, וייכנסו למקדש כשהם "שתויי יין"?

מסביר בעל האור-החיים הקדוש, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב לה'. ובלשונו המיוחדת: "לא נמנעו מקירוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות - עד כלות נפשותם מהם". והלא כך אומר הפסוק: "בקרבתם לפני ה' - וימותו", כלומר, שסיבת מותם הייתה אותה קרבה יתירה "לפני ה'".

זה גם הפירוש ל"שתויי יין נכנסו למקדש". יין – רומז לסודות התורה ופנימיותה, כמאמר חז"ל, "נכנס יין יצא סוד". כשם שהיין מגלה את הטמון בלב האדם, כך גם ברוחניות, "יינה של תורה" הוא גילוי סודות התורה. וכמו ששתויי יין הם כאלה שהיין הרב הביאם לעירפול-חושים עד כדי אובדן הזהות האישית, כן הדבר ברוחניות - "שתויי יין" הוא מצב של גילוי גדול ועצום של פנימיות התורה, גילוי הגורם לביטול החושים והישות העצמית עד ל"כלות הנפש".

לכן, לאחר מות נדב ואביהוא מזהירה התורה "יין ושכר אל תשת". מפרש רש"י, שאסור לשתות יין "דרך שכרותו". בכך יש רמז שכאשר "שותים" מיין התורה, כלומר, סודות ורזים שבתורה, חובה לנקוט  זהירות יתירה שלא להגיע למצב של "שכרות", דהיינו "כלות הנפש".

כשלומדים את סודות התורה, הדבר צריך להעשות בזהירות המתחייבת ובאופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום".

הגמרא במסכת חגיגה  (דף יד, עמוד ב) מספרת על ארבעה ש"נכנסו לפרדס" התורה.  אומרת הגמרא: בן עזאי - הציץ ומת, בן זומא - הציץ ונפגע, אחר - קיצץ בנטיעות,  רבי עקיבא (הוא בלבד) - נכנס בשלום ויצא בשלום.

תורת החסידות מסבירה שהסיבה לכך ששלושת התנאים הראשונים נפגעו ברוחם או בגופם כתוצאה מהכניסה לפרדס התורה, ולעומתם רבי עקיבא "יצא בשלום", היא, שרבי עקיבא "נכנס בשלום". כניסתו ל"פרדס" נעשתה תוך נקיטת הזהירות הראויה, ועל-כן גם זכה ו"יצא בשלום".

תעלומות החוכמה

נדב ואביהוא לא נהגו כן. הם לא נקטו בזהירות הדרושה, ונעשו "שתויי יין" - שתויים ביין-התורה - עד אשר הגיעו ל"כלות הנפש". ואולם לגביהם לא נחשב הדבר "עוון", כיוון שעשו זאת עוד קודם לציווי, "יין ושכר אל תשת". על כן גם אחרי מותם אומר עליהם משה לאהרון: "גדולים ממני וממך".

מיותר להדגיש ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו", וכשהתורה מזהירה "יין ושכר אל תשת", ברור כי האיסור הוא על שתיית יין "דרך שכרותו" כפשוטו. ממילא מוכרחים לומר שגם אצל נדב ואביהוא היתה שתיית יין כפשוטה. אלא שאצל נדב ואביהוא הייתה שתיית היין הגשמית, קשורה עם גילוי ה"יין" שבתורה - סודות ורזי התורה.

ואכן כך מבואר בשל"ה ('שני לוחות הברית' לרבי ישעיה הלוי הורוביץ), ש"זה שאנו מוצאים אצל קדושים אשר בארץ, ששתו לפעמים יותר מדי בסעודות גדולות, כוונתם הייתה לשם שמים, כי בתוך משתה היין היו שמחים הרבה ומתוך כך אומרים דברי תורה הרבה מאוד וכפליים לתושייה; שמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה, כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חוכמה, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד', שעל-ידי משתה היין יצאו דברי תורה הנקראת סוד".

כך ממש היה אצל נדב ואביהוא, שהיו קדושים מאוד, שהרי נאמר עליהם "בקרובי אקדש"; ועל-ידי ששתו יותר מדי התגלו אצלם רזי-תורה עד שהגיעו ל"כלות הנפש".

גילוי רב מדי

לפי זה יובן גם הסיפור עם רבה ורבי זירא:

בדומה למיתת נדב ואביהוא, גם כאן "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", ומשמעות הדבר שהייתה שתיית יין והיה מוות. אך גם כאן (כמו אצל נדב ואביהוא) סיבת מותו של רבי זירא הייתה - "כלות הנפש".

מהלך הדברים: רבה ורבי זירא ישבו לסעודת פורים. בסעודה, רבה "כפה על רבי זירא שתיית יין עד שחלה ונטה למות" (כפירוש המהרש"א).

במקביל לשתיית היין הגשמית, וכתוצאה ממנה, עסקו השניים בשתיית "יינה של תורה", וכדברי השל"ה (הנ"ל): שמתוך משתה היין היו שמחים הרבה ומתוך כך אומרים דברי תורה הרבה מאוד וכפליים לתושייה; שמתוך שמחה מגלה החכם רזי תורה".

ואולם זה שרבי זירא נטה למות, לא היה בגלל שתיית היין הגשמי, אלא מרוב "שתייה" רוחנית; מפאת גילוי רב מדי של "יין" התורה - הגיע רבי זירא ל"כלות הנפש".

יוצא, איפוא, שמיתת רבי זירא הייתה כפשוטה, כלומר, היפרדות מוחלטת של הנשמה מהגוף, ולא רק התעלפות.

לכן סובר רבי אפרים ז"ל שבעטיו של מקרה זה, בטל החיוב "לבסומי בפוריא".

"מוחין דגדלות"

כעת מובן היטב מדוע אין כאן אפילו אבק של שפיכות-דמים, כי מותו של רבי זירא היה למעשה ביטוי של "כלות הנפש", כתוצאה מלימוד סודות התורה.

לפי זה מובנת גם הדגשת הגמרא "איבסום" – השתכרו, בלשון רבים, דהיינו שגם רבה וגם רבי זירא, שניהם השתכרו. כי לא רק שכרותו של רבה הביאה למצב, אלא גם שכרותו של רבי זירא עצמו. שהרי, כאמור, מיתת רבי זירא הייתה משום שהגיע למצב של שכרות שהביאו ל"כלות הנפש".

[ובכל זאת הגורם לכל העניין כולו היה רבה - "קם רבה שחטיה לרבי זירא"].

למרות ששניהם השתכרו (בגשמיות וברוחניות), רק רבי זירא הגיע למצב של "כלות הנפש" ממש. הסיבה, לרבה היו כלי-שכל רחבים יותר, בבחינת "מוחין דגדלות", ולכן היה יכול לקבל גילוי עצום של רזי תורה. לעומתו רבי זירא, הוא לא היה מסוגל להכיל בשכלו גילוי כה רב של סודות התורה ועל-כן נוצרה אצלו "כלות הנפש", עד שנשמתו נפרדה מגופו גם במובן הפיזי. הפער בין שני האמוראים נרמז גם בשמותיהם: "רבה" מלשון גדלות, ו"זירא" (מלשון זעירא) רומז לקטנות.

מ"חי" ל"מדבר"

לאור האמור, נוכל גם להבין את פשר הביטוי "ושחטיה" (ושחט):

על המילה בתורה "ושחט", אומרת הגמרא במסכת חולין  (דף ל, עמוד ב): "אין ושחט אלא ומשך". כלומר, שתוכן עניין השחיטה הוא משיכה והעלאה. שכן, על-ידי השחיטה מכשירים את הבהמה לאכילת אדם, ובכך גם מעלים אותה מסוג ה"חי" לסוג ה"מדבר", כי בשר הבהמה הופך להיות דם ובשר מבשרו של האדם (מין ה"מדבר"). זהו גם הטעם הפנימי לכך שהתורה התירה שחיטה, למרות איסור "צער בעלי חיים", מכיוון שעל-ידי השחיטה מעלים את הנשחט לדרגה נעלית יותר.

כעת נבין גם את לשון הגמרא, "קם רבה ושחטיה (ושחט) לרבי זירא". על-ידי כך שגילה לרבי זירא סודות ורזי תורה עמוקים ביותר, שלא לפי ערך דרגתו, הנה כתוצאה מכך, רבה "משך" (=שחט)  והעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר וגרם לו "כלות הנפש".

מצד אחד, הכוונה ב"שחטיה" היא לפירוד הנפש מהגוף ממש, ולא רק התעלפות. אך מצד שני, אין כאן עניין של שפיכות דמים חס ושלום, אלא אדרבה, עלייה לדרגה גבוהה ביותר -  "כלות הנפש" (כדוגמת נדב ואביהוא).

עניין זה נרמז גם במילה "קם". שהלא לכאורה, די היה לומר "שחטיה רבה לרבי זירא", מהו "קם"?

המילה "קם" (מלשון קימה והתרוממות) באה לתאר את התעלותו של רבה לדרגה נעלית ביותר. דרגה כזאת שהוא עצמו אמנם היה יכול להשיגה ולהכילה, אך אצל רבי זירא היא גרמה ל"כלות הנפש".

נשאלת, איפוא, השאלה, הכיצד זה מביא רבה את רבי זירא למצב כזה, של "כלות הנפש", בה בשעה שהדבר הוא בניגוד לכוונת הבריאה – שצריך להיות "לא תוהו בראה - לשבת יצרה", נשמות בגופים דווקא?

בפשטות, אפשר לומר שרבה התייחס אל רבי זירא כשווה-ערך אליו, ועל כן העריך שלא יגיע למצב של "כלות הנפש".

יתירה מזאת: מכיוון שהיה בכוחו של רבה להשיב מת לחיים, הוא לא ראה בהיפרדות זמנית של הגוף מהנפש (למשך יום הפורים בלבד) סתירה לתכלית כוונת הבריאה – נשמות בגופים. מנקודת המבט שלו דמה הדבר למעשה רבי עקיבא ש"נכנס בשלום" לפרדס התורה, וכעבור זמן "יצא בשלום" ממנו.

רוצה אבל חושש

לפי זה מובן גם המשך הסיפור, כאשר בחלוף שנה מציע רבה לרבי זירא לערוך פעם נוספת יחדיו את סעודת הפורים, אך רבי זירא מסרב בטענה ש"לא בכל שעה ועת מתרחשים ניסים".

רבה, לא זו בלבד שאין בלבו הרהורי חרטה על אירועי הפורים שעבר, אדרבה, הוא שב ומזמין את חברו לסעוד יחדיו בפורים, מתוך כוונה מפורשת לפעול בו עילוי רוחני רב עד לדרגה של "כלות הנפש". גם בעניין תכלית כוונת בריאת האדם לעבוד את השם כנשמה בתוך גוף, אין לרבה סיבה לחשש, שהרי יכול הוא לחזור בשנית על מעשהו מהשנה שעברה ולהקים את חברו פעם נוספת לתחייה! באופן כזה, סבור רבה, יתקיימו בחברו רבי זירא שתי השלמויות – התעלות רוחנית עד ל"כלות הנפש", ועבודת ה' כנשמה בתוך גוף.

[ואולי יש לומר עוד: רבה סבר כי במרוצת השנה החולפת התעלה רבי זירא לדרגה עליונה יותר מזו שהחזיק בה בשנה שעברה, וכעת הוא כבר יכול להשיג סודות ורזי תורה עמוקים, מבלי להגיע להיפרדות הנפש מהגוף].

על כך השיב לו רבי זירא, "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". רבי זירא אמנם חפץ ומשתוקק להתעלות עד "כלות הנפש", על-דרך דברי רבי עקיבא שאמר, "מתי יבוא לידי ואקיימנו", ולכן היה רוצה לערוך סעודת פורים עם רבה גם השנה.  אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שתכלית כוונת בריאת האדם היא לעבוד את ה', כנשמה בגוף, חושש רבי זירא שלאחר הגיעו  ל"כלות הנפש" שוב לא תחפץ נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו, ומי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לחולל את ה"נס", ולהחזיר את נשמתו לתוך הגוף - "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

[או לאופן האחר: רבי זירא הבהיר לרבה כי הוא עדיין בדרגת "זירא", ועל-כן גילוי סודות התורה באופן של "יותר מדאי", עלול לגרום אצלו פעם נוספת פרידה של הנפש מהגוף, ויצטרך שוב לנס של תחיית-המתים].

בפורים ניתן הכוח

בפועל,  בשולחן-ערוך נפסק להלכה שיש חיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ואין חוששים שמא יגרום הדבר לתוצאות בלתי רצויות.

ומזה ניתן להסיק גם לגבי "שתיית יין" ברוחניות, כלומר, לימוד סודות התורה עד למצב של "שכרות" וביטול מציאות האדם:

בפורים ניתן לכל אחד מישראל, איש איש לפי יכולתו, הכוח לקיים "שתייה" זו ולהגיע לדבקות נעלית בסודות התורה, דבקות המבטלת את מציאותו - בלי לחשוש שמא כתוצאה מכך יבוא לידי הנהגה של פרישות מהעולם, שהיא היפך כוונת הבריאה, "לשבת יצרה".

אדרבה, על-ידי קיום חובה זו בפורים, תתווסף לאדם חיות בעבודת ה' למשך כל השנה כולה, "לעשות לו יתברך דירה התחתונים" – ובאופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום".

(מעובד על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש  ימי הפורים תשד"מ)

כל שנה אני מתפעמת מחדש..

כדאי ללמוד מהמקור!

נכנס לבאר יעקב ועובר בכניסה לרמלה. 

ונראלי שאין קו 100 בשישי ומוצש..

שני (תש"ג)
שיעורים: חומש: תרומה, שני עם פירש"י.
תהלים: יח-כב.
תניא: ואדרבא… 'לד' ידים כנ"ל.

רבינו הזקן אמר: מצות אהבת ישראל הוא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראה אותו,
ומכל שכן לחבר עדת ישראל אשר במקום מגורו, שהוא בן או בת עדתו.

חמישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: תרומה, חמישי עם פירש"י.
תהלים: לה-לח.
תניא: ולא עוד 68' …' לעילא הרבה

משיחות אאמו"ר [הרש"ב]: זוהי מעלה נפלאה כשהקב"ה מזכה, ומתברכים בחוש וטעם
מיוחדים בעשיית טובה ליהודי עד כדי-כך שהזולת יקר בעיניו יותר מכפי שהוא יקר בעיני
עצמו - שהרי על עצמו יכול הוא למצוא כמה טעמים מדוע נגזר שמצבו יהיה שלא בכי טוב
ח"ו, אך על הזולת לא שייך הדבר כלל.

 שבת
שיעורים: חומש: תרומה, שביעי עם פירש"י.
תהלים: מד-מח.
תניא: פרק כח. ואפילו … ממש עמו.

רבינו הזקן זימן אליו אברך מתלמידי המגיד, ואמר לו - בניגון, כדרכו - : "אני מצווה ב"ולמדתם אותם את בניכם", אתה מצווה לזון ולפרנס בני הבית;

הבה נתחלף: אני אתן לך כל צרכיך כדי שתוכל לקיים את המצווה המולת עליך, ואתה למד עם בני - היה זה אדמו"ר האמצעי -. וביאר לו סדר הלימוד:

בראשונה לומדים האותיות הא-ב … מהו אלף? נקודה ממעל ונקודה מתחת וקו באמצע - זהו 'אלף'.

על ילד יהודי לדעת שה'אלף' שבתורה הוא ה"יוד" שממעל [ה' יתברך. ששמו מתחיל ב'יוד'] וה"יוד" [=היהודי] שמתחת וקו האמונה שמאחדם".

גירסה נוספת: "'יוד' שממעל היא הנשמה, יהודי ["יוד" של] למטה - הוא הגוף, והקו של יראת שמים הוא באמצע".

ראשון (תש"ג)
שיעורים: חומש: תצוה, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: מט-מד.
תניא: פרק כא. אך … 'לו' וגסותן.

כשהולכים ברחוב ומהרהרים תניא; יושבים בחנות עם חומש, תהלים - הרי זה
יקר עתה יותר מכפי שהיה זמן שהרחוב היה מואר באור תורה. אסור להלך ברחוב אליבא
רקניא [=בלב ריקן], יש להצטייד בתורה עמה יתהלכו ברחוב.

שני (תש"ג)
שיעורים: חומש: תצוה, שני עם פירש"י.
תהלים: נה-נט.
תניא: והסיבה … ,לו, בשר אדם.

בברכת המזון קודם מים אחרונים אומרים: על נהרות בבל, למנצח בנגינות, אברכה, זה חלק.
ביום שאין בו תחנון: שיר המעלות בשוב, לבני קרח, אברכה, זה חלק.
אחר מים אחרונים - וידבר אלי.

שלישי 
שיעורים: חומש: תצוה, שלישי עם פירש"י.
תהלים: ס-סה.
תניא: וכמאמר הלל … 'לו' האדם עצמו.

ידוע ומקובל בענין הכוונות שבתפלה, אשר אלו שאין דעתם יפה לכוון, מפני העדר
הידיעה או מפני שאין בכוחם לזכור כוונות הפרטיות בעת התפילה, מספיק שיכוונו כונה
כללית: להיות תפלתו נשמעת לפניו ית' עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה.

רביעי 
שיעורים: חומש: תצוה, רביעי עם פירש"י.
תהלים: סו-סח.
תניא: וא"כ הוא 72' …' ספי"ג.

כתיב: "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו". יש לך אנשים שהם גדולי השם בחכמתם
או בעשרם, אבל 'מתן אדם' - כשהאדם נותן את ה'אדם' שלו באיזה התעסקות בהחזקת
הדת, הנה לא זו בלבד כי 'ירחיב לו', אלא עוד זאת כי 'לפני גדולים ינחנו'.

אבל  מסתבר שגם האפשרי לא פשוט...

מושיקו- אם מותר, תוכל להסביר גם איך?

תודה!!!

פעם זה היה אפשר.

בניגונים ספיפיים אשמח לעזור באישי

רק תלוי כמה מסובך זה...

אם יש משהו ספציפי, תגידי לי ואנסה להוריד לך

בתקווה שזה לא מסובך מדי

מתקינים תוסף https://addons.mozilla.org/en-US/firefox/addon/video-downloadhelper, סוגרים את פיירפוקס ופותחים שוב. בוחרים שיר ספציפי, לוחצים על כפתור ההשמעה. בקצה החלון של הדפדפן יתחיל להסתובב אייקון של כדור צבעוני. לוחצים על האייקון ובוחרים באופציית השמירה.

אני ממליץ על שירים של מחנות קיץ(אורו של משיח) אלו שירים ממש יפים על כל עניני אהבת ישראל וקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח

הרבי התייחס לכך אחרי מלחמת ששת הימים.

דעתו בקצרה, בכל הדורות מחורבן הבית יד ישראל לא היתה שליטה על הנעשה בהר הבית, אחרי מלחמת ששת הימים היה המצב הזה לאחרי אלפי שנים ,מכיון שכך יש אפשרות להקריב את קרבן פסח ומכיון שיש אפשרות ומי שלא עושה זאת מתחייב בכרת הרבי אמר שדעתו היא להיות בפסח ובפסח שני ב"דרך רחוקה" שאז יוצאים מידי חשש איסור כרת.

אחרי שנת תשל"ה שהעבירו את הר הבית לשלטון ירדני באופן רשמי אז הרבי אמר שהחשש סר לצערנו

ההתכתבות קצת יותר בארוכה:
 

"הותרה בציבור"

אחד הדיונים ההלכתיים שעורר הרבי לאחר מלחמת ששת-הימים עסק בסוגיית השהייה בערב פסח ובפסח שני בירושלים, סמוך לירושלים העתיקה.

הרבי עצמו חיפש שעת-כושר להעלות את העניין ברבים. לפי תיאור מהימן שהתפרסם במדור זה (גיליון רט עמ' 15), הרי שכבר בכמה 'יחידויות' בחורף תשכ"ח דיבר על-כך הרבי עם כמה אנשים. אחד מהם, אישיות תורנית שהרבי פירט לפניה את פרטי העניין (ומצויה אפילו רשימת ראשי-דברים המכילה דו-שיח בנושא).

לאחד מאנ"ש אמר הרבי ב'יחידות' כבר בחודש אדר, שמן הראוי לא לשהות בערב פסח ליד הכותל או בסמיכות מקום, מכיוון שטומאה הותרה בציבור ויש שאלה לגבי חיוב הקרבת פסח. הרבי הציע אפוא לחסיד הנ"ל לחוג את הפסח מחוץ לגבולות ירושלים.

הפיתרון – "בדרך רחוקה"

הפעם הראשונה שבה העלה הרבי את העניין ברבים הייתה באחרון-של-פסח תשכ"ט. נקודת העניין היא ההלכה שקרבן פסח ניתן להקריבו בטומאה אם רוב (או כל) ישראל שרויים במצב של טומאה. ומכיוון שבזמן הגלות נמצאים כל ישראל במצב זה, הרי אין כל מניעה, לכאורה, לעלות ולהקריב את קרבן פסח כפי שעשו בזמן שבית-המקדש עמד על מכונו ותפארתו.

ובאם המצב שנוצר עם שחרור מקום המקדש נחשב כ"יד ישראל תקיפה" והר הבית בידי ישראל, הרי הבעיה כפולה: מצד אחד, לדעת כל הפוסקים ובראשם הרמב"ם, מקריבים אף-על-פי שאין בית המקדש קיים, גם כשאין נביא, ואין מקומו המכוון של המזבח ידוע. השאלה היא האומנם "יד ישראל תקיפה" וחייבים להקריב. ומצד שני, אם לא מקריבים אף-על-פי שמן הדין חייבים, הרי זה חיוב כרת! לפיכך הציע הרבי להימצא "בדרך רחוקה" ובכך להיפטר מהקרבת הקרבן.

לצאת מכלל ספק

מכיוון שדברי הרבי נאמרו באחרון-של-פסח, הרי לענין ערב פסח (פסח ראשון) הדבר כבר לא היה מעשי. הרבי התמקד אפוא בפסח שני ואמר כי גם בפסח שני מקריבים בטומאה, וממילא קיימת בעיה – כיצד מותר להיות בירושלים בי"ד באייר בלי להקריב קרבן פסח, כאשר ברור שאם יש חיוב ולפועל אין מקריבים – הרי העונש הוא כרת!

לאור זאת קבע הרבי:

והנה אף שעדיין-צריך-עיון בכמה מהנ"ל, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה ודחו ראיות המתירין – לפי עניות דעתי יש להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים.

כיוון שלדעת... ישנו החיוב דפסח גם עכשיו... ולדעת רבי... פסח שני הוא רגל בפני עצמו וחייבין עליו כרת..., ולשיטת הראב"ד גם מי שהיה בי"ד ניסן בדרך רחוקה חייב כרת כשהזיד בשני... ומכל-שכן שלא לנסוע לירושלים ת"ו לי"ד אייר, ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו'...

מדברי הרבי הובן שהדברים מכוונים גם לפסח ראשון בשנה הבאה – אם חס-ושלום תתעכב ביאת המשיח – אבל הרבי לא רצה בכלל להעלות אפשרות זו, אלא אדרבה, ציין בשיחה גם בנוגע לפסח שני "וכמה וכמה זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בית מקדשנו".

כמה שנים אחר-כך נוסף בהשיחה ('לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 221 הערה 34*) "וכל-שכן וקל-וחומר שכן-הוא בנוגע לפסח ראשון".

הרב זוין שואל והרב משיב

את השיחה (שהרבי כינה אותה "רשימתי") שיגר הרבי (איגרות-קודש, כרך כח, עמ' קעז – בשולי הגיליון) לגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין (ז"ל), כשלצד כותרתה ציין בכתב-יד-קודשו:

למהרש"י [=למורינו הרב שלמה יוסף] שליט"א

שלום וברכה

ת[שואות] ח[ן] על הפ[רישת] ש[לום]...

ותהא רפו[אה] ק[רובה] וש[למה]

ויבש[ר] ט[וב]

הרב זוין למד את הדברים לעמקם וביקש לדון עם הרבי בפרטיהם. כך התפתחה חליפת מכתבים כשהרב זוין שואל והרבי משיב. המכתבים נדפסו בהוספות ("נספחים") לספר 'חידושים וביאורים בש"ס' כרך א' (בעריכת הגה"ח הרב אברהם-ברוך שיחי' פבזנר) שהופיע בשנת תשל"ט, והם צוטטו ברבות השנים בשולי הגיליון באיגרות-קודש, כרך כח, איגרת ט'תקטו (עמ' קעו-קפב). כל מכתבי הרבי בנידון נדפסו (לצד השיחה) בהוספות לליקוטי-שיחות, כרך יב.

"תורה היא וללמוד אני צריך"

וכך החלה ההתכתבות:

ב"ה, ג' סיון תשכ"ח

לכ"ק אדמו"ר שליט"א!

קיבלתי שיחת כ"ק שליט"א מאחש"פ, ונהניתי מאד מהחידושים היקרים, ותח"ח, ולא אמנע מלהבי[ע] את פליאתי בנוגע להמסקנא של כ"ק כי "יש להימנע עכשיו ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים", זאת אומרת שכל בני ירושלים כרבע מיליון איש כן-ירבו צריכים לעקור בזמן פסח שני מירושלים, ואפילו אם תמצי לומר שזה אמור רק על המהדרים, וכמו שכתב כ"ק,  ואפילו אם תמצי לומר שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו', הרי ב"ה יש בירושלים אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצווה, ואם-כן כולם צריכים לפרוש מירושלים כיהודה בן דורתאי, אתמהה.

ובעצם הדבר כמה פליאות יש לי, ובעניותי קצרה דעתי מהבין... ואבקש סליחת כ"ק שליט"א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ"ל. תורה היא וללמוד אני צריך.

בהערצה, שלמה יוסף זוין

"יד ישראל תקיפה"

הרבי לא התפעל מהקושיה כיצד ייתכן שרבים יצטרכו לצאת מירושלים וכותב:

שכיוון שהמדובר: 1) בעניין דשייך בו כרת, 2) לאידך גיסא שהזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך רחוקה מירושלים ת"ו לאו מילתא רברבא הוא [=לא עניין מסובך] ועל-אחת-כמה-וכמה – שאלה שבלאו הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים ת"ו דווקא בשעות אלו.

הרבי חוזר אפוא על הצעתו:

מסקנתי שיש ספק וספק-ספיקא וכו' בנידון-דידן, ולכן אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים – ייצאו.

וכאן הוסיף הרבי פרט חשוב שלא נזכר בתחילת בשיחה:

ועוד להקדים – שכל-שכן וקל-וחומר שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (והוספת – נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.

במאמר מוסגר ציין הרבי:

דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיר-הקודש.

הרבי משיב על תמיהתו של הרב זוין ששאל, ממה-נפשך – אם אי עשיית פסח-ראשון הייתה מצד אונס, אם-כן הרי אותו אונס קיים אף בפסח שני. ואם חלילה נחשבים כמזידים בראשון, מה יועיל אם יצאו לדרך רחוקה בפסח שני?

תשובת הרבי מורכבת משלושה פרטים: 1)...אל לו להוסיף פשע בפסח שני – ולהיות מזיד גם אז... 2) כשיהיה בדרך-רחוקה בפסח-שני – "פטר מכרת גם-כן על-כל-פנים לדעה אחת". 3) ועיקר, כל אלו שהיו בדרך רחוקה בפסח-ראשון (ובהם – רוב האורחים) ירוויחו הכל על-ידי שיהיו בדרך רחוקה בפסח שני.

על תמיהת הרב זוין כי אם אמנם כדברי הרבי, מתעוררת שאלה עצומה על כל הדורות למן החורבן ועד הנה, שהיו תנאים ואמוראים וגאונים וראשונים וצדיקים במשך כאלפיים שנה, ולא מצינו שעקרו בערב פסח חוץ לירושלים כו' עונה הרבי:

עד לאחרי המלחמה דאשתקד [=מלחמת "ששת הימים"] הייתה יד האומות תקיפה כו'.

בהמשך המכתב מוסיף הרבי ועונה אחת לאחת על כל תמיהותיו ותהיותיו של הרב זוין.

בחודש כסלו תשכ"ט מוסיף וכותב לו הרבי פרט נוסף הנוגע לדיון זה (ליקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 223). הרבי תמה לפשר בקשת ה"סליחה" של הרב זוין, וכותב כי אדרבה, ויכוח בדברי תורה מוסיף אהבת-ישראל.

לאור הנ"ל השתדלו אנ"ש חסידי חב"ד – במשך כמעט שבע שנים – לצאת מירושלים בערב פסח. קצתם נסעו לערוך את הסדר מחוץ לעיר, וקצתם יצאו לפני הצהריים מירושלים למוצא וחזרו ברגל בשעה שכבר אסור היה להקריב קרבן פסח.

"נשתנה המצב" לרעה

המפנה חל בשנת תשל"ה. לפני פסח שני (בי"ג אייר) כתב הרבי מכתב כללי-פרטי על מנת לפרסמו ברבים בדפוס (בהוספה לחוברת לקו"ש שבועי)

ב"ה, י"ג אייר ה'תשל"ה

שלום וברכה!

במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב ונאמר בשיחת אחרון-של-פסח, תשכ"ח.

נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשרויות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו.

והרבי חותם את מכתבו:

ויהי-רצון שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם (תשובה פ"ז, ה"ה) ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין – וגם עשיית התשובה מיד – ויבנה בית-המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל כו' (הל' מלכים ספי"א).

הרבי שלח את המכתב המודפס גם להרב זוין ושם שינה את נוסח הפתיחה. במקום "במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב", כתב הרבי "בהמשך להשקלא וטריא מאז". ונימק זאת בעובדה שממשלות ישראל כבר מה"יום השביעי" – יום סיום מלחמת ששת-הימים רצו אחרי הגויים כדי למסור להם את השטחים המשוחררים.

נחתום בדברי הרבי בשיחה הנ"ל: "וכמה וכמה זמן...לראות בטוב ירושלים ומקום עיר קדשנו ומקום בתי מקדשנו".

מקור:

נ.ב.הרבי הוסיף בהמשך שמכיון שהשלטון היהודי בארץ ישראל כבר תכנן מיד אחרי המלחמה להחזיר חזרה את הר הבית ר"ל באופן שהוא רדף אחרי אומות העולם מתברר שמלכתחילה לא היה צריך לצאת מכין שגם שהיתה הזדמנות יד ישראל אל היתה תקפה.

הבאת הדברים היא להציג את דבריו של הרבי ולא לחלוק או להנמיך ח"ו ח"ו פוסק זה או אחר שסובר אחרת

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_47157_187.pdf

http://www.chabad.info/#!g=1&url=article&id=1366

http://chabadpedia.co.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%A4%D7%A1%D7%97#.D7.9E.D7.94_.D7.94.D7.99.D7.94_.D7.91.D7.9B.D7.9C_.D7.94.D7.93.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.AA_.D7.9C.D7.9E.D7.9F_.D7.94.D7.97.D7.95.D7.A8.D7.91.D7.9F_.D7.95.D7.A2.D7.93_.D7.94.D7.A0.D7.94.3F


20140203200705.doc

כיום מלאנטלפים יהודים עולים להר הבית ללא פיקוח הלכתי וללא טבילה כדת וכדין (מכינות חילוניות, מכללות במגמות ארכיאולוגיה, הסטוריה, סתם מטיילים וכד') שלא לדבר על גוים (תיירים וישמעלים) שגם לגביהם תקף האיסור לעלות לאזורים הקדושים בהר.

ולמרבה האירוניה דווקא אלו שנזהרים ויכולים לעלות בקדושה ובטהרה - נמנעים מלעלות.

זה חילול ה'.

עם הרב גינזבורג..

והנה התשובה שקיבלתי:

אבל בגלל חשש שילכו למקומות שאסורים אז אסור.

יש תקדימים בהלכה לגבי סייגים שעושים כד  שלא יגיעו לידי איסור וזו הלכה (סוף זמן אכילת/ביעור חמץ למשל)

אם יותר יהודים יעלו להר הבית בטהרה ויקפידו על  להיות רק במקומות שמותר יגרם פחות בעיות.

היום החילוני הממוצע לא יודע שיש בכלל עניין כזה של מקומות שאסור להיות בהם,או שיש עניין לטבול לפני,כמו שחילונים מכבדים את הכותל כך הם יכבדו את הר הבית. 

היית לוקח אנשים לסיור על קצה גג בית בן 50 קומות?

הר הבית במקום להר עצמו.

אם יותר אנשים ויותר אנשים יעלו אז יש לזה יותר סיכוי  שזה יקרה.

ומה הבעייה?הבית חב"ד בהר הבית יניח לאנשים תפילין ויגיד להם לאן מותר להם להיכנס ולא אסור.

אפשר לחלק פרופסקטים עם מפה.

החילונים עולים גם ככה,זה עובדה.

אם אנשים היו עולים לבניין 50 קומות בלי לדעת את הסכנה ואני הייתי מודע הייתי עולה ומסביר להם את הסכנה ולאן לא להתקרב.

ויסתובב במקום עם חשש איסור כרת  - וחלקם יגיעו למקום שיש בו איסור כרת..

בגלל התעמולה לעליה להר וזה בדיוק מה שהרבי כתב  -שזה הבעיה.

(ורק לדוגמא, אריק שרון עלה להר בזמנו בגלל הענין של עליה להר - ולא רק למקומות המותרים)

בכל המקרה הזלזול בכותל המערבי שהוא שריד בית מקדשנו ושכינה שלא זז ממקומה זה גם לא במקום.

כי גם קיר תמך הוא קדוש, וגם כותלי בית המקדש היו קירות תמך למתחם שסבב את קודש הקדשים..

הכותל הוא לא שריד בית מקדשנו ממש לא.ולא עליו נאמר שממנו לא זזה שכינה.

אם ידאגו שאנשים ידעו הם ידעו.

אין איש שלא שם כיפה בכניסה לכותל,אין שום סיבה שזה לא יקרה בהר הבית.

יפה מאוד שמעוררים נושאים כאלו, וגם את זה שאף אחד לא מזלזל מנסיון מר כחבדניק לא תמיד מכבדים את מה שאני חושב ומאמין(הרבי חי וקיים,ושהוא מלך המשיח,)למרות שזה נושא חשוב לכולם רוב הציבור מזלזלים ושוב יפה מאוד

ומה מפריד ביניהם לבין האיסור?

בין האש לנעורת?

כלום. "כשושנה אדומה ראיתי".

אין בכלל מה להשוות לסיור מודרך תוך הנחיות הלכתיות מוקדמות,

לבין נישואין. הם הרבה יותר מסוכנים.

אז אולי לא נתחתן (או נתחתן ונתגרש מייד אחרי שקיימנו מצוות פרו ורבו) וזהו?

מאיפה הסברה הזאת שבגלל חשש כרת אנו מפקירים את כל הקדוש והיקר לנו ונזהרים ומהדרין מעל ומעבר,

בעוד יהודים וגויים מסתובבים שם חופשי? איזו אמירה יש כאן כלפי ריבונו של עולם וכלפי האומות?

או כפי שהתבטא המדרש כאשר נשבה ארון בית ה' בידי פלישטים, ועם ישראל התעלם וחי את חייו כאילו מאומה לא אירע:

"תרנגלתו של אחד מהם אבדה- לא היה מחזר כמה פתחים להביאה?! וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים- ואינכם משגיחים?!"

למרות הרצון לעלות לה אבל מסתכנים בחילול מקום קדוש לנו,עדיף ללכת לחזק מקומות יהודיים אחרים שצריכים  הרבה יותר    את תשומת לב הציבור

אותה אומרים על פסוקים מהתנך, לא על דברי רב, כזה או אחר, מלאך או אדם.

(שאלה תמימה: זה אכן היה הכתב שלו? או שהיה חולה כשכתב את זה?)

http://the--temple.blogspot.co.il/p/blog-page_5817.html

מפורש שיצא מפיו הקדוש שיש לעלול למקומות המותרים בהר בקדושה וטהרה.

ולצערנו בגלל יראי שמים אלו או אחרים..

בכ"מ,

במקרה הזה ניתן להבין את העיריה.

עם חוק או בלעדיו- יש כאן הרבה היגיון, 

ולא צריכים לגור בשביל זה ברוסיה הקומוניסטית.

ב"ה

... ולא רק אם המקווה ממוקם בתוך הבית ספר או הישיבה.

אם יש עסק אם חולה-פושע הוא יבצע את זממו גם במקומות אחרים, אפילו באמצע הרחוב תלוי בדרגת שפיותו.

לגבי ההיגיון, ל-MP, היו צריכים לסגור את כל המקוואות גם העירוניים.

ואם נמשיך בהיגיון:

1. תכלס המקווה שייך למוסד ומיועד לטבילת התלמידים ועושים טובה בעלי המוסד שנותנים לתושבים השכנים לטבול בו אם נגיע כספית מובהקת (הרי בסופו של דבר מי שמממן את חזקת המקווה הם המנויים שמשלמים מדי חודש בחודשו) ולא המוסד.
2. בשעה 8:30 התלמידים בלימודם ומקומם איננו במקווה, כך שהסיכוי להיתקל בחולה נפש, גם אם הוא קיים, קלוש מאוד.
3. הייתי מקבל ביותר קלות את הטיעון, אם היו מפרסמים מודעות לפני תחילת החודש בסגנון "מסיבות ביטחוניות, החל מראש חודש המקווה יהיה סגור לציבור הרחב", זה היה פשוט נותן אפשרות לבעלי מנוי להתארגן ולעשות מנויי במקוה אחר.
4. לכן אינני חושד בחוסר תמימות וברצון למצוא עוד נקודה להתנגח בציבור החרדי ובעיקר החסידי שבעבורם הטבילה הוא דבר עקרוני.
5. הובטחנו על ידי המגיד הגדול שיד החסידים על העליונה, ובסופו של דבר זה יהיה רק לטובה. אולי סוף סוף יבנו מקווה לתושבי השכונה מחוץ למוסד. 

אבל במקווה עירוני- אבא אמור לדאוג לבנו ולשמור עליו,

מה שאין כן במוסד חינוכי, הצוות אמור לשמור על הילדים,

ואם הם מכניסים למוסד אנשים זרים למקום כזה-

הסיכון הוא קצת הרבה מעבר לסביר.

יכולה להבין שעיריה ששמעה על דבר כזה-

הורתה לעצור את זה מיידית,

ואין לי מושג על איפה מדובר-

אבל שיבנו מה שצריך למי שצריך,

והישיבה שאמורה לממן את עצמה- תחפש מקורות מימון פחות מסוכנים....

ב"ה

* בכותרת

שהמשמעות הפשוטה בתוספת המילה היא בדיוק ההיפך מהכותרת שלך:

1. זה ענין של ליובאוויטש אבל לא מיוחד.
2. והעיקר הסיפה של דברי הרבי "כי אם לראשונה -דשלום קרוב לג' מיליון בנ"י וכו'"

העולה מהתשובה הנ"ל העיקר הוא שלום בנ"י הגרים בארץ והדבר המשני הוא שלימות הארץ.

אבל לא צריך להיות אסטרטג גדול ומדופלם ע"מ לראות בחוש שכל נסיגה בשטחים לא הביאה לשלום כלל אלה להיפך לשפיכות דמים, שזה לבטח היפך רצונו של הרבי.

יום שישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: וארא, שישי עם פירש"י.
תהלים: י-יז.
תניא: ובזה יובן ... עבודתו כלל.

אאמו"ר [הרש"ב] סיפר: הדרוש "וארא גו' ושמי ד' גו'" המדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח (אינו הנדפס ב"תורה אור"), קנה לו שם "דער פרומער וארא" [="וארא הצדקני"],

והיה רגיל רבינו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים, ובכל פעם ופעם כמעט שהיה אומר אותו כלשונו.
ואמר ה"צמח צדק": בכל פעם היה זה אור חדש. והגיב אבא: ה'אור' שווה הוא תמיד, אך מאור, הוא בכל פעם כדבר חדש.

שבת (תש"ג)
שיעורים: חומש: וארא, שביעי עם פירש"י.
תהלים: יח-כב.
תניא: פרק טז. וזה ... באריכות.

"תורה אור" נדפס לראשונה בשנת תקצ"ז בקאפוסט (בלי ההוספות). ה"צמח צדק"
במכתבו מיום ג שבט תקצ"ז כותב: ספר תורה אור הנדפס עתה ... בו מאמרים רוב הדרושים
שמשנת תקנ"ו עד סוף תקע"ב, אשר הרבה מהם שם רבינו ז"ל [אדמור הזקן] בעצמו עין
עיונו עליהם והגיהם, והסכימה דעתו הקדושה להביאם לבית הדפוס. והספר כולל שני חלקים,
חלק הראשון על שני חומשי התורה וחנוכה ופורים, גם כמה דרושים לחג השבועות זמן
מתן תורה בפ' יתרו, וקצת לפסח בפ' ויקהל. וחלק השני, אם-ירצה-ה', על ג' חומשי התורה
ושיר השירים ומועדים ור"ה ויוכ"פ ... ושם המחבר נאה לו : 'שניאור'; כמו [שמצינו ענין זה:]
"ואהבת" [בגמטריא:] ב' פעמים אור ... עכ"ל.
לא הספיקו להדפיס רק חלק הראשון, כי ע"י מלשינות סגרה הממשלה כמה מבתי הדפוס
העבריים ברוסיה, ובינהם גם בית הדפוס בקאפוסט אשר שם הדפיסו ה"תורה-אור". בשנת
תר"ח נדפס ח"ב בזיטאמיר ובשינוי השם: "לקוטי תורה".

יום שני (תש"ג)
שיעורים: חומש: בא, שני עם פירש"י.
תהלים: כא-לד.
תניא: וזה כל ... הרמ"ז שם.

על אדם להרבות באמירת אותיות התורה (לומר תהילים, לשנן משניות) - מתי והיכן
שיכול, בכדי לחזק את קיום העולם, בכדי להציל את עצמו מחיבוט הקבר וכף-הקלע
[=עונשים שלאחר המיתה], ולזכות לכל הגילויים הנעלים ביותר.

יום שלישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: בא, שלישי עם פירש"י.
תהלים: לה-לח.
תניא: והיא בחי' ... כמ"ש במ"א.

אאמו"ר [הרש"ב] כותב ששמע בשם רבינו הזקן, שכל המחברים עד הט"ז והש"ך, והם בכלל, עשו החיבורים שלהם ברוח-הקודש,

וענין רוח-הקודש איתא ב"קרבן בעדה" סוף פ"ג דשקלים שזהו שמגלים לו רזי תורה, שזהו מבחי' העלם דחכמה.

יום חמישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: בא, חמישי עם פירש"י.
תהלים: מד-מח.
תניא: והענין ... ,כד, גלגולים.

בפרט בזמן הזה אשר בחסדי השי"ת אנו עומדים על סף הגאולה, עלינו להתאמץ בכל מיני
אימוץ, לחזק כל עניני הדת בהידור מצוה, ולשמור את כל המנהגים מבלי לוותר אף כל שהוא,
ומצוה וחובה על כל רב בישראל, להודיע לקהל עדתו כי הצרות והיסורים חבלי משיח המה,
וה' אלקינו דורש מאתנו תשובה לתורה ומצוות, שלא נעכב ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

י"א שבט
יום ראשון (תש"ג)
שיעורים: חומש: בשלח, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: ס-סה.
תניא: פרק כ. והנה … 'כו' וכאפס ממש.

סדר היום מתחיל ב"מודה אני", ואומרים זאת קודם לנטילת ידים, אפילו בידים טמאות - 
מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה"מודה אני" של יהודי, אפשר שחסר בזה או
בזה, אך ה"מודה אני" נשאר בשלמותו.

יום שני (תש"ג)
שיעורים: חומש: בשלח, שני עם פירש"י.
תהלים: סו-סח.
תניא: כי התהוות … 'כו' ודקות יותר.

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם, לחברם להיות לאחדים.

ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

יום שלישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: בשלח, שלישי עם פירש"י.
תהלים: סט-עא.
תניא: אבל עשר … עניני העולם.

יא"צ [=יום השנה] - ביום המיתה אפילו בשנה ראשונה, ואפילו כשיום הקבורה רחוק מיום המיתה.
מענה ה"צמח צדק" לאאזמו"ר [מהר"ש] בהיותו כבן שבע: החסד ויתרון המעלה אשר
האלוקים עשה את האדם ישר להיות הולך בקומה זקופה הוא, דהגם שהולך על הארץ, מכל
מקום הוא רואה את השמים, לא כן בהולך על ארבע דאינו רואה אלא את הארץ.

על הרבנית שטערנא שרה?

כי המזל של הצדיק גובר באותו יום ויש אור וקדושה מיוחדת שיורדת מלמעלה ביום כזה!!

יום רביעי (תש"ג)
שיעורים: חומש: בשלח, רביעי עם פירש"י. תהלים: עב-עו.
תניא: פרק כ"א. והנה 52' …' נבואתם.

במנחה אין אומרים תחנון.
אצל כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, הרי שמלבד הענין של התעוררות רחמים על
המקושרים - היתה עבודה של הזכרת המקושרים בינו לבין עצמו, ולהתבונן בענין אהבתם
והתקשרותם, כמים הפנים, שזה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים אודותיו, כפי
שרואים במוחש שכאשר מביטים בחזקה על אדם, נאלץ הוא להחזיר מבט, כי הבטה פנימית
מעוררת עצם הנפש - וכך גם בכח המחשבה.

ה (תש"ג)
עומדין בעת קריאת השירה
הפטורה: ודבורה אשה נביאה.
שיעורים: חומש: בשלח, שביעי עם פירש"י.
תהלים: פג-פז.
תניא: פרק כב. רק … תמיד.

המנהג לאכול דייסה שחורה.
שבת בשלח שנת תרכ"א אמר ה"צמח צדק" המאמר 'ראו כי ה'' הנדפס ב"לקוטי-תורה".
וסיפר אח"כ לבנו אאזמו"ר [מהר"ש]: שבת בשלח שנת תקס"ה אמר אאזמו"ר [אדמו"ר הזקן]
זה המאמר. אח"כ קרא אותי וסיפר לי, אשר בשנת תקכ"ט בהיותו במעזריטש, קרא אותו הרב
המגיד לחדרו ואמר לו: שבת בשלח שנת תקט"ז אמר הבעש"ט מאמר ע"פ 'וישב הים לפנות
בקר לאיתנו' - לתנאו, כמאמר רז"ל. בשנת תקכ"א (שנה אחרי הסתלקות הבעש"ט) היה
אצלי - המשיך דבריו הרב המגיד - רבי (הבעש"ט) ואמר המאמר והוסיף ביאור בענין
'עושין רצונו - ולא דברו - של מקום'. והיום היה אצלי מורי לחזור המאמר. ואמר הרב
המגיד המאמר לפני אדמו"ר הזקן, והוסיף ביאור בענין גנאי נהרה [=הנהר "גינאי", שכמסופר
בתלמוד נבקע לפי ציוויו של רבי פנחס בן יאיר כשהיה בדרכו לפדיון שבויים] שזהו כענין
קריעת ים סוף.
וסיים הצ"צ: היום היו אצלי הבעש"ט, הרב המגיד ואאזמו"ר [אדמור הזקן], וכל אחד
אמר לי המאמר בסגנונו. - כעבור איזה שעות קרא הצ"צ את אאזמו"ר [מהר"ש] עוד הפעם
ואמר לפניו ביאור על המאמר.

יום ראשון (תש"ג)
שיעורים: חומש: יתרו, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: פח-פט.
תניא: פרק כג. ועם … 'כח' בעולמות.

ה"צמח צדק" סיפר לבנו אאזמו"ר [המהר"ש], אשר הדרוש "ומראיהם ומעשיהם"
- "תורה אור" פ' יתרו - הוא דרוש הראשון שאמר הרב המגיד ממעזריטש בשעת קבלו את
הנשיאות - חג השבועות תקכ"א, - כפי אשר שמעו רבינו הזקן מפי הרמ"מ מהאראדאק
- בעל "פרי הארץ" - שהיה באותו מעמד, רק שרבינו ביאר [את] הדרוש ע"פ סגנונו.

יום שלישי (תש"ג)
שיעורים: חמש: יתרו, שלישי עם פירש"י.
תהלים: צז-קג.
תניא: וכן הלבוש 56' …' ימיהם.

אאמו"ר [הרש"ב] כותב באחד ממכתביו: על פי "הגהות אשר"י" - נטילת ידים לסעודה
ג' פעמים רצופות, כן היה עושה אאמו"ר - (מהר"ש נ"ע) - ומניח משפיכה הג' מעט מים
בכף ידו השמאלית ובזה משפשף שתי ידיו.

יום רביעי (תש"ג)
שיעורים: חומש: יתרו, רביעי עם פירש"י.
תהלים: קד-קה.
תניא: אך המחשבה … 'כט' כפקודין.

חובת נשי ובנות החסידים יחיו לעמוד בשורה ראשונה בכל מפעל של חיזוק הדת והיהדות
בכלל, ובפרט בענין טהרת המשפחה. ועליהם לארגן חברת בנות החסידים לחזק כל דרכי
החסידים בעניני הדרכה וחינוך כמו שהיה בבתי החסידים מאז ומקדם.

יום שישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: יתרו, שישי עם פירש"י.
תהלים: קח-קיב.
תניא: ומזה יוכל … כמ"ש לקמן.

פעם, תוך כדי יציאה מחדרו, נזדמן לאדמו"ר הזקן לשמוע איך שהרבנית אומרת לכמה נשים: "שלי [=בעלי] אומר".
- אמר הרבי: בגלל מצוה אחת [קידוש אישה] אני של; במצוות רבות - של הקב"ה!
ונשתרע על הרצפה כשכולו דבקות. בהתעוררו אמר [בהתייחס להתרחשות שע"י הרבנית
התעורר לדבקות גדולה בקב"ה]: "צאינה וראינה" - כדי לצאת מעצמו ולראות אלוקות,
זה ע"י: "בנות ציון" - מלכות [בחי' בת] מעוררת ז"א [=זעיר אנפין. המדות הקדושות
העליונות], לעתיד לבא יתקיים הכתוב: "אשת חיל עטרת בעלה".

שבת (תש"ג)
בשעת קריאת עשרת הדברות עומדים ופניהם אל הספר תורה.
הפטורה: בשנת … מצבתה.
שיעורים: חומש: יתרו, שביעי עם פירש"י.
תהלים: קיג-קיח.
תניא: פרק כד. וזה … כנודע.

"וירא העם וינועו" - כשראו אלוקות "וינועו", נפעלה תנועת חיים.

אילו ידעתם - אמר אדמו"ר ה"צמח צדק" - כוחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת.

תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים ופועלים פעולתם בחסד וברחמים.

ראשון (תש"ג)
שיעורים: חומש: משפטים, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: קיט, אשרי … מצותך מאד.
תניא: פרק כה. וזהו 62' …' אח"כ.

ללמוד בכל יום קטע חומש עם פירש"י (יום ראשון - עד "שני", יום שני - עד "שלישי" וכו');

אמירת תהלים בכל יום, וכל התהלים בשבת מברכים - על כך יש מאד להקפיד. זה נוגע לו, לבניו ולבני בניו.

שני (תש"ג)
שיעורים: חומש: משפטים, שני עם פירש"י.
תהלים: קיט, מה … לא שכחתי.
תניא: ואף שהאומר … עליו כנודע.

האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות: החוט המקשר [את ה]חסידים בינם לבין עצמם,

והחוט המקשר [את ה]רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. זהו גם בדרך "אור ישר" וגם בדרך "אור חוזר";

אין לזה כל מחיצה, זהו מעל להגבלת מקום וזמן.

שלישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: משפטים, שלישי עם פירש"י.
תהלים: קכ-קלד.
תניא: והן בבחי' … עבודת הצדקה.

אאמו"ר [הרש"ב] כותב באחד ממאמריו: חסידים הקודמים עשו הסכם בנפשם שכל דבר המותר,

אך שיש לו איזה רצון וחמדת הלב לזה - לא יעשנו, ועל ידי זה נעשה שבירת התאוה.

רביעי (תש"ג)
שיעורים: חומש: משפטים, רביעי עם פירש"י.
תהלים: קלה-קלט.
תניא: וכיוצא … 'לב' ב"ה כנ"ל.

אחת מתורות הבעש"ט:
כי תראה - כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה - שונאך -
שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא - רובץ תחת
משאו - שנתן הקב"ה להגוף שיזדכך ע"י תורה ומצוות והגוף מתעצל בקיומם. ואולי יעלה
בלבבך [ש:] - וחדלת מעזוב לו - שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור
את החומריות. הנה, לא בזו הדרך ישכון א

חמישי (תש"ג)
שיעורים: חומש: משפטים, חמישי עם פירש"י.
תהלים: קמ-קמד.
תניא: ויחוד … 'לב' כמ"ש במ"א.

אדמו"ר הזקן אמר פעם: פירש"י על החומש הוא יינה של תורה, פותח הלב ומגלה אהבה ויראה עצמיות;

פירש"י על הגמרא - פותח המוח ומגלה שכל עצמי.

ה' יספור בכתוב עמים.

היו כמה התיחסיות של הרבי לזה

רלוונטי לכתבית שטרות בית דין כמו כתובות וכו' שצריך איות מדויק של המקום.

ע"פ זה אפשר לדעת איך כותבים את השם באופן הכי נכון

דוק ותשכח.

או ליובאויץ

ע"פ שטרות שכתבו אז

(או שאני לא באתרים הנכונים )

מה הגופן של המילה חב"ד עצמה?