פורום חסידות חב"ד (עמוד 62)

אל המסע המטלטל והמצמרר אליו תהיו שותפים בשורות הבאות, נחשפתי לאחרונה במהלך התוועדות חסידית שנערכה ב"בית רבינו שבבבל – 770". על מנת לוודא את כל הנתונים טרם פרסום הכתבה, ביררתי את כל פרטי הסיפור עם כמה מקרובי המשפחה והגורמים שהיו בסוד העניין. לבקשת המשפחה, איננו מפרסמים את שמם המלא.

בניסיון לפלס דרך בין דפי ההיסטוריה המחוקה, התגלה מעט מידע על הדמויות המעורפלות שמרכיבים את סיפורה המרתק של משפחת ז. – משפחה חב"דית שורשית, אשר בתקופת הרבי הרש"ב, התגוררה בכפר קטן סמוך לעיירה וויטבסק שברוסיה הלבנה.

מי שעומדים במרכז הסיפור הם בנם הצעיר של המשפחה, ר' מאניס, שבהגיעו לפרקו נשא את מרת בתיה, בת למשפחת חסידים ידועה מהעיר נעוול.

אביו של ר' מאניס התפרנס ממכירת נרות. המסורת המשפחתית מספרת על אחד השכנים הגויים, שעינו הייתה צרה בהצלחתו של החסיד, ופתח אף הוא עסק למכירת נרות. הוא הצליח להשיג את הנרות במחירים זולים יותר, ולקוחות רבים פנו אליו. פרנסתו של החסיד הייתה בסכנת קריסה.

כדרכם של חסידים, נסע אבי המשפחה לליובאוויטש, אל הרבי הרש"ב, ותינה לפניו את צרתו. הורה לו הרבי הרש"ב להדליק בביתו נר שחור. לא חלף שבוע מאז חזר לביתו והדליק את הנר השחור, ובעיירה פשטה השמועה כי השכן הגוי מת מיתה חטופה. ויהי לפלא.

*

בריחה לסיביר

סיפורנו מתחיל בקיץ תש"א. ר' מאניס נכנס לביתו אחוז בהלה וסיפר לאשתו בתיה את החדשות הטריות ששמע זה עתה. הגרמנים ימ"ש, שבשנתיים האחרונות כבשו את ארצות אירופה בזו אחר זו – הפתיעו את הצבא הסובייטי, ופתחו במתקפה כללית לכיבוש ברית המועצות. הייתה זו הפתעה מוחלטת, שכן שנתיים קודם לכן חתמו רוסיה וגרמניה על הסכם "רינבטרופ-מולוטוב" בו התחייבו שלא לתקוף אחת את השניה. סטאלין, שהאמין לגרמנים, לא אימן את צבאו כראוי, והצבא הגרמני שעט אל תוך רוסיה, כמעט באין מפריע.

הידיעות שהגיעו בימים הבאים העלו את מפלס החרדה בבית המשפחה. העיר בה התגוררו הייתה על מסלול ההתקדמות המשוער של הצבא הגרמני, וכאשר שמעו ברדיו תיאורים על מעשי הזוועה שמבצעים הגרמנים ביהודים – הבינו שעליהם לנוס במהירות אל תוככי רוסיה, כמה שיותר רחוק מהחזית. בשידורי הרדיו, עודדו השלטונות את האזרחים לעלות על רכבות לכיוון סיביר או לאסיה התיכונה.

ההחלטה על הנסיעה לא הייתה קלה. אם לכל משפחה קשה לעזוב ביום אחד את מקום מגוריה ולהתחיל בנסיעה אל הבלתי-נודע, קשה הדבר שבעתיים כאשר האמא בתיה עוד לא התאוששה מהלידה של בתה הקטנה, נחמה, לפני חודש. אבל הדיווחים שהמשיכו להגיע מהחזית, והעדויות על הטבח ההמוני שעורכים הגרמנים בקהילות היהודיות – הכריעו את הכף. בני המשפחה ארזו את המטלטלים הכי הכרחיים, והצטרפו לרכבת היוצאת לכיוון סיביר.

לא קלה הייתה הנסיעה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את רשת מסילות הברזל ללא הפסקה, והרכבת נאלצה לנסוע באיטיות מרגיזה. לעיתים קרובות עצרה הרכבת מספר ימים, עד שהמסילה המופצצת תתוקן. 

הנסיעה, שבימים כתיקונם אורכת כמה שבועות – הפכה לסיוט של כמה חודשים... מפעם לפעם, כאשר הרכבת עצרה ליד מקום יישוב, ניתנה אפשרות לרדת ולקנות מעט מים ומזון. רוב זמן הנסיעה לא הייתה אפשרות להתקלח, וחוסר ההיגיינה גרר מחלות רבות.

תינוקת דועכת

כאשר הגיעו סוף סוף ליעד, עיירת פועלים קטנה – סיפקו השלטונות לפליטים בתי מגורים קטנים, וגם קופונים לרכישת מוצרי מזון בסיסיים. משפחת ז. התמקמה בבית הקטן, שהיה עטוף בשלג לבן שנערם לגובה רב, והקור הסיבירי חדר לעצמות. הם לא היו רגילים לקור העז של סיביר הקפואה. הבגדים הקלים שהיו עליהם בתחילת המסע, בחודשי הקיץ, לא סיפקו להם הגנה מינימאלית, והם ניסו לשווא להתחמם עם מעט השמיכות שהביאו איתם. בחוץ שרר קור אימים של ‎30-40‏ מעלות מתחת לאפס, וגם בתוך הבית היה קרוב מאוד לאפס מעלות חום...

ר' מאניס שינס את מותניו ויצא לחפש עבודה. לא קלה הייתה המשימה, שכן על כל משרה פנויה היו עשרות קופצים מבין הפליטים. לבסוף מצא עבודה קשה ומפרכת, בגדיעת עצים, ששכר מועט בצידה. ברירה אחרת לא הייתה לו.

בכל בוקר, כאשר ר' מאניס יצא לעבודה, ליוותה אותו אשתו בתיה, כששפתיה רוחשות תפילה, שאישה ישוב הביתה בשלום. לא קלה הייתה מלאכת הכפיים לבעלה, שחצה מזמן את שנת החמישים, והשילוב של מאמץ גבוה עם תת-תזונה הפחיד אותה מאוד.

לא חלף חודש מאז הגיעו לסיביר, וחששותיה העזים התאמתו: יום אחד קרס ר' מאניס באמצע העבודה, גופו החלש לא יכול עוד להחזיק תחת העומס. בחודש שבט תש"ב פסק לבו מלפעום, והוא השיב את נשמתו ליוצרה. בתיה נותרה לבדה, בודדה בישימון הסיבירי, עם ילדיה הקטנים, ותינוקת בת ששה חודשים.

הבן הצעיר, שניאור זלמן, היה נער בן 15 שנה, אבל בוגר דיו כדי להבין שהוא חייב להתגייס לפרנסת המשפחה. הוא מצא פה ושם עבודות מזדמנות והרוויח מעט כסף שסייע למשפחה לרכוש מזון. אבל הקור הסיבירי הכה גם בו: באחד הימים עבד יותר מידי שעות בחוץ, ורגלו קפאה. בקושי הצליח להגיע לרופא שהציל את הרגל מכריתה, אבל להמשיך לעבוד הוא כבר לא יכל...

מעט האוכל שקיבלו מהממשלה באמצעות התלושים, בקושי החזיק את בתיה והילדים הגדולים בחיים. אבל התינוקת הקטנה, נחמה, סבלה מתת-תזונה חמור, ומצבה החמיר מיום ליום. 

בת חצי שנה הייתה נחמה הקטנה כאשר התייתמה מאביה, אך מבחינה התפתחותית הייתה נראית כתינוקת בת חודשיים. היא הייתה רזה מאוד, בקושי זזה במיטתה, ואפילו חיוך קל לא נראה על שפתיה. מול עיניה הכלות של בתיה, דעכה התינוקת מיום ליום.

התלבטות קורעת לב

אדר תש"ב. נקישות קצובות בדלת העירו את בתיה משנתה בשעת בוקר מוקדמת. היו אלה נקישות עדינות, לא אופייניות לנקישות האימתניות של קלגסי הק.ג.ב., והיא תהתה מי יכול לדפוק בשעה כזאת על דלת ביתם?

היא פתחה את הדלת, וזיהתה את השכנה מהבית הסמוך, גוייה צעירה שהתגוררה בגפה. היא הכירה אותה כאישה משכילה ואמידה, והתפלאה מאוד מה הביא אותה לביתה בשעת בוקר זו. 

בתיה הזדרזה להזמין אותה להיכנס לבית, כדי שתוכל לסגור את הדלת מפני הקור בחוץ. היא לא יכלה להזמין אותה לשבת, שכן אפילו כסא אחד לא היה בבית.

נעמדו איפוא השניים ליד הדלת, ובתיה שאלה את השכנה לרצונה.

השכנה כחכחה בגרונה, כמו אינה יודעת כיצד להתחיל את השיחה. "זה בקשר לתינוקות שלכם", אמרה לבסוף במבוכה. "נודע לי על הסיטואציה אליה נקלעתם לאחר פטירת בעלך, המצב הכלכלי הקשה, ומה שבעיקר נגע ללבי, הוא מצבה הבריאותי המסוכן של התינוקת הקטנה". 

"אני רוצה להציע לכם", הטילה השכנה את הפצצה בחלל החדר, "לתת לי לטפל בתינוקת שלכם, עד שתבריא".

בתיה הביטה בשכנה בהלם מוחלט. איך אפשר למסור תינוקת יהודייה, בת למשפחת חסידים שמסרו את הנפש על חינוך חסידי טהור לילדיהם – לטיפולה של שכנה גויה, נחמדה ככל שתהיה?!

השכנה, שכנראה ציפתה לתגובה הראשונית, לא התפעלה והמשיכה במסע השכנוע. "כאן בבית" אמרה השכנה תוך שהיא מצטמררת מהקור ששרר בחדר, "מצבה רק ילך ויחמיר. תראי איך היא נראית עכשיו", אמרה בהצביעה על התינוקת, "היא שוכבת ללא תזוזה, קפואה לגמרי. בקצב הזה היא עלולה למות תוך זמן קצר".

כמה זוגות עיניים קטנות מפוחדות ננעצו בשכנה הגויה. ילדי המשפחה, שהתעוררו בינתיים, התאספו סביב מיטת התינוקת, כמו ניסו לגונן עליה. הם לא הבינו את מורכבות החיים, ובוודאי לא היו מודעים לסכנת המוות שריחפה מעל אחותם הקטנה. הם הסיטו את מבטם לעבר אימם, בתחינה אילמת שתשאיר את התינוקת בביתם.

"בעלי הוא מבכירי הצבא הרוסי", הוסיפה השכנה לדבר אל בתיה, תוך התעלמות מוחלטת ממבטיהם של הילדים, "הוא נמצא כעת בחזית המלחמה, אבל אני מקבלת מהממשלה משכורת יפה, שתאפשר לי להעניק לתינוקת את הטיפול המסור ביותר, אוכל איכותי ובגדים מחממים, וגם טיפול רפואי ברמה גבוהה".

בתיה לא ידעה את נפשה. בתוך תוכה התחוללה מלחמת עולם בין השכל והרגש. הרגש האימהי סירב למסור את התינוקת לידיים זרות, ועליו נוסף הרגש היהודי-חסידי שחרד מהאפשרות שהילדה תחיה תקופה מסויימת בבית של גוייה. לאידך, השכל הישר טען שמדובר בסכנת נפשות, פיקוח נפש, ומכיוון שזוהי הדרך היחידה להציל את חייה של התינוקת, אין ברירה אלא למסור אותה לטיפולה של השכנה, בתקווה שתוך שבועות בודדים תחזור הילדה לאיתנה ותוכל לחזור לקן המשפחתי. 

לבסוף גבר ההיגיון הקר על הרגש הבוער, ובקול רועד הביעה בתיה את הסכמתה – בתנאי שבכל יום תבוא לבית השכנה לבקר את התינוקת. היא ביקשה מהשכנה הגויה שלא להאכיל את הילדה מאכלי טרפה.

נורות אדומות נדלקות

באותו יום, וכך גם בימים הבאים, הלכה בתיה כמה פעמים ביום לבית השכנה, לבקר את התינוקת. השכנה הגויה התמסרה בכל לבה לתינוקת הקטנה, האכילה אותה באוכל מזין ואיכותי, הלבישה אותה בבגדים חמים, ועצם השהות בבית המוסק היטיבה עם התינוקת.

תוך ימים ספורים היה אפשר לראות את השינוי שהתחולל בגופה הדועך של הילדה. לחייה התמלאו, היא החלה להסתובב מצד לצד, ומפעם לפעם אף חייכה לעבר אמה.

כל זמן פנוי היתה בתיה מגיעה לבית השכנה ומשחקת עם הילדה. בכל פעם שהגיעה לבקר את התינוקת, הפגינה השכנה הגויה כלפי בתיה ידידות ורצון לעזור ולסייע. היא אף ניצלה את קשריה ומעמדו הבכיר של בעלה, כדי לסדר עבור בתיה עבודה בבית הספר העירוני.

באחד הביקורים פתחה לפניה השכנה את סגור ליבה, וסיפרה שאהבתה הגדולה לתינוקת נובעת מהעובדה שהיא חשוכת ילדים. למרות שחלפו כמה שנים מאז נישאה לבעלה – טרם זכו לפרי בטן, ולדעת הרופאים אין לה הרבה סיכויים ללדת ילדים. "לפני שבעלי נשלח לחזית המלחמה", סיפרה השכנה בקול בוכים, "זכיתי סוף סוף בהריון, למרבה הצער והכאב התינוק מת מיד לאחר הלידה...".

בהזדמנות אחרת, כאשר הנושא הזה עלה שוב בשיחתן, פלטה השכנה מפיה שהיא חוששת מאוד משובו של בעלה לאחרי המלחמה. "הוא בטוח שכאשר ישוב מהמלחמה, ימצא אותי עם תינוקת קטנה", אמרה במרירות. "לא עדכנתי אותו על כישלון ההריון, ואני ממש מפחדת מתגובתו. פעם, בעת שהיה שתוי, אמר לי שהוא לא ימתין עוד הרבה זמן, ואם לא יוולדו לנו ילדים, הוא יגרש אותי ויזרוק אותי לרחוב...".

המשפט האחרון הדליק שורה של נורות אדומות במוחה של בתיה. היא החלה לחשוש שמאחורי המסכה החביבה של דאגה לשלום התינוקות הקטנה, מסתתרות מזימות אפלות.

אבל גם בחלומותיה השחורים ביותר, היא לא תיארה לעצמה עד כמה מהר זה יקרה...

החטיפה

ימים בודדים לאחר אותה פליטת-פה של השכנה הגויה על חששה משובו של בעלה – הגיעה השכנה לבית המשפחה כשהתינוקת בידיה.

היא נעמדה בפתח הבית, והכריזה בקול קר ונוקשה: "תשכחי מהבת שלך! יותר לא תראי אותה!".

בני המשפחה ההמומים, לא הבינו את מלוא המשמעות של הדברים, ובעודם עומדים מסומרים למקומם – סבה השכנה על עקבותיה, ובצעדים מהירים ברחה מהמקום.

עד שהתאוששו וביקשו לרדוף אחריה, נעלמה השכנה מטווח ראייתם. לנצח.

דל העט מלתאר את תחושותיה האיומות של בתיה. כל כמה דקות הלכה לבית השכנה ודפקה על הדלת בחוזקה, אולי פתאום יתרחש הנס והיא תפתח את הדלת ותשיב לה את התינוקת. 

השכנים הגויים, ששמעו מבתיה על החטיפה, סיפרו לה שלאחרונה דיברה השכנה הגויה על האפשרות לעזוב את סיביר. לשכנים הגויים סיפרה שהיא מפחדת מאוד מתגובתו של בעלה, לאחר שיתברר לו שעדיין לא נולד להם ילד. "אסע להוריי, המתגוררים רחוק מאוד", כך סיפרה לאחת השכנות, "ושם בעלי לא יוכל למצוא אותי, ואגדל את הילדה המתוקה הזאת לבדי".

בתיה לא האמינה לגירסת השכנים. בשכלה הישר, ולאור שיחותיה הארוכות עם השכנה הגוייה, ראתה את התמונה בצורה שונה. לדעתה, השכנה הגויה רוצה לאמץ את התינוקת הקטנה, ולהציגה לפני בעלה כאילו זאת בתה שנולדה לאחר שנסע לחזית המלחמה. 

מן הסתם, חשבה בתיה לעצמה בכאב עצום, היא ברחה למקום שאף אחד לא מכיר אותה, וכך תוכל לחיות באושר עם בעלה והתינוקת.

חלפו ימים ושבועות. השכנה והתינוקת לא חזרו, ובתיה מיאנה להנחם על בתה נחמה שנחטפה ממנה בעורמה.

אחרי המלחמה

שלוש שנים רוויות כאב והתמודדות יום-יומית עברו על בני המשפחה באותה עיירה קטנה בסיביר. בינתיים הסתיימה המלחמה, ובתיה החלה לחשוב על צעדיה הבאים. להישאר בסיביר לא בא בחשבון. בכל יום, כאשר הייתה יוצאת מביתה ורואה את דלת ביתה של השכנה, נצבט ליבה בקרבה. הזיכרונות הכואבים העיקו לה בכל יום מחדש, והיא לא יכלה לסבול זאת עוד. אך גם לחזור לעיר בה התגוררו לפני המלחמה לא היה שייך. הנאצים ימ"ש הרגו את כל היהודים בעיר, ואין לאן לחזור.

בשלב מסויים נודע לבתיה כי בסמרקנד התהווה ריכוז גדול של חסידי חב"ד, והיא החליטה לעבור עם משפחתה לסמרקנד. היא עמדה בקשר מכתבים עם מכרים בסמרקנד, והללו סיפרו בהתלהבות על הקהילה החב"דית הגדולה שנוצרה בעיר בזמן המלחמה. הם רק שכחו לספר על המצב הגשמי הקשה של הפליטים שסובבים ברחובות בלי אפשרויות מחייה, ורבים מהם מתים מרעב...

כאשר הגיעו לסמרקנד, נרתמו חסידי חב"ד לעזרה, וסייעו להם להתאקלם בעיר. אבל למרות הרצון הטוב, הם לא יכלו למנוע ממלאך המוות להופיע שנית בבית המשפחה, ולקחת את נשמתה של אחת הבנות, שחלתה במלריה...

בהיותם בסמרקנד, פרסמו בני המשפחה מודעות בעיתונות על התינוקת שנחטפה, וביקשו ממי שיודע פרטים על מקום המצאה, לשלוח להם את המידע. היה זה צעד אחרון לפני ייאוש מוחלט, ולאחר שחלפו כמה חודשים ללא שום ידיעה חדשה, הבינה בתיה שלעולם לא תזכה לראות עוד את בתה – – – 

כדי לא להעלות את הכאב מחדש, החליטה בתיה שלא לדבר יותר על התינוקת החטופה. היא קברה את הסיפור באחד התאים במוחה, וביקשה גם מבני המשפחה שלא לדבר על כך. מכאן והלאה הפך הסיפור לסוד אפל שלא מוזכר אפילו ברמז בבית המשפחה, אך הילדים שהיו עדים לחטיפה לא שכחו את הסיפור ואת אחותם.

הרבי: הם ייצאו בקרוב

לאחר שנים של סבל וייסורים, הגיעו סוף סוף גם זמנים טובים. הבת, סוניה, התחתנה עם אחד מבחירי התמימים, ר' יוסף וו. מתוך המלחמה והחורבן, החלה בתיה לבנות את ביתה מחדש, ובמסירות נפש עצומה חינכה את ילדיה בדרך התורה והמצוות.

בשנת תש"ו-תש"ז, כאשר רוב חסידי חב"ד ברוסיה הסובייטית הבריחו את הגבול – לא הצליחו בני משפחת ז. להצטרף לשיירות הבריחה, ונותרו מאחור, מעבר למסך הברזל.

במהלך השנים ניסו כמה וכמה פעמים להגיש בקשות להיתר יציאה, אך לשווא. גם כאשר מחותנם, שהתגורר בשנים ההן בארצות הברית, שלח להם בקשה מסודרת לאיחוד משפחות, סירבו השלטונות הסובייטים להתיר את יציאתם. פעם אחר פעם הגישו את הבקשות, ונענו בשלילה.

אחותו של חתנם, מרת דינה ד. שהתגוררה בקראון הייטס, ביקשה עבורם ברכות מהרבי במהלך השנים, אך לא זכתה לקבל ברכה מפורשת. בשנת תש"ל החליטה שכאשר תכנס ליחידות הקרובה, תבקש מהרבי ברכה עבורם, ולא תעזוב את החדר עד שתקבל ברכה מפורשת שייצאו מרוסיה. ואכן, בהיותה ביחידות, התחננה לפני הרבי שיתן ברכה מפורשת ליציאתם מרוסיה, והרבי אמר לה ש"הם ייצאו בקרוב".

לא חלפו ימים ספורים מאז אותה יחידות, ובני משפחת ז. הגיעו בפעם המי-יודע-כמה למשרדי ההגירה "אוביר". הפקיד, שכבר הכיר אותם מביקוריהם הקודמים, גער בהם: "הרי ביקשתם כבר כמה פעמים, ובקשותיכם נדחו. מדוע אתם מבקשים שוב ושוב? הרי בכל פעם שאתם מגישים בקשה כזאת, הסיכויים שלכם לקבל את האישור הולכים ופוחתים!".

למרבה הפלא והתדהמה, כעבור זמן קצר קיבלו את אישורי היציאה הנכספים. הפקיד ההמום שהגיש להם את היתרי היציאה, סינן מפיו בזעם עצור "אינני מבין מדוע אישרו לכם, אבל זאת ההוראה שקיבלנו מהדרגים הגבוהים יותר"...

בשמחה רבה נסעו בני המשפחה למוסקבה, שם עלו על טיסה שנחשבה לנדירה מאוד באותם ימים – טיסה ישירה ממוסקבה לניו-יורק! הייתה זו טיסה מיוחדת שנועדה למשלחת דיפלומטית, והם הצליחו לקבל כרטיס על הטיסה הזאת.

עוד בטרם הגיעו לניו-יורק, נודע ליהודי ניו-יורק על המשפחה החסידית שמגיעה לניו-יורק היישר מרוסיה הסובייטית, ומשלחת מיוחדת הגיעה לקבל את פניהם. בני המשפחה, שאימת המשטר הסובייטי עדיין ריחפה עליהם, חששו מאוד מהמגע עם המשלחת האמריקאית, ולא דיברו איתם כלל...

לאחר תקופה קצרה בקראון הייטס, עלתה בתיה לארץ הקודש יחד עם בתה פאנייא, והשניים התגוררו בנחלת הר חב"ד. לאחר הגיעה לארץ ישראל, שוב התעוררה בלבה התקווה שאולי יש סיכוי למצוא את בתה. היא חשבה שדרך משרדי הממשלה בארץ הקודש תוכל איכשהו לעלות על עקבותיה של הבת החטופה. אבל מהר מאוד נכזבה תוחלתה, והיא השלימה עם העובדה שלעולם לא תראה את בתה.

חצי יובל לאחר שהגיעה לארץ ישראל, נפטרה בתיה כשהיא לוקחת איתה את סודה אלי-קבר. מלבדה, רק שתי בנותיה – פאנייא וסונייה – ידעו על הסוד האפל, אך הם נצרו אותו בלבם ולא סיפרו על כך אפילו למשפחתם הקרובה. הם חשו שזה פצע עמוק, שעדיף לא לחטט בו...

הצוואה: חפשו את נחמה

בי' חשון תשע"ב, נפטרה הבת פאנייא. בהיותה על ערש דווי, כאשר בני משפחתה סובבים את מיטתה, אמרה להם לפתע: "אני רוצה שתמצאו את אחותי הקטנה נחמה . . אני מבקשתם שתעשו כל מאמץ כדי לאתר אותה ולהשיב אותה לחיק המשפחה". 

ילדיה, שאף פעם לא שמעו מאימם על אחות קטנה נוספת, לא ידעו אם היא הוזה או שמדובר בסוד שנשמר מפניהם כל השנים. הם ניסו לחלץ מאימם פרטים נוספים, אך היא התקשתה מאוד לדבר, ובקושי מלמלה שוב ושוב "תחפשו את נחמה . . תמצאו את אחותי הקטנה"... זמן קצר אחר-כך, השיבה את נשמתה ליוצרה.

בני המשפחה ההמומים פנו לאחותה, מרת סוניה, המתגוררת בקראון הייטס, ושאלו אותה לפשר הדבר. כאשר שמעה סוניה שמדובר בבקשתה האחרונה של אחותה, היא החליטה לחשוף את הסוד הכמוס לפני בני המשפחה, ובקול בוכים סיפרה להם את סיפור החטיפה. השנים שעברו לא הכהו את תחושת הכאב הנורא, וסוניה הרגישה כיצד הפצע שהגליד מתקלף שכבה אחר שכבה, ושוב שותת דם.

סוניה זכרה את הסיפור לפרטי פרטים, כולל שמה הפרטי של השכנה הגויה, שמו של בעלה ושם משפחתם המלא. בני המשפחה ניסו להזין את הפרטים ברשת האינטרנט, וגילו שברוסיה רבתי מתגוררים מאות אנשים עם שמות דומים...

בהשגחה פרטית מופלאה, נזכרה אחת מבנות המשפחה בנאום מרגש ששמעה בכינוס השלוחות מהגב' עֶלַא וורוביץ, משלוחי הרבי בטורונטו, שבאמצעות הרב ברוך ורעייתו גולדה קליינברג, משלוחי הרבי במוסקבה, גילתה כי שורשי משפחתה קשורים בגזע חב"די. היא החליטה לפנות אל גב' גולדה קליינברג ולבקש את עזרתה באיתור האחות החטופה. כאשר גב' קליינברג שמעה את הסיפור המצמרר, היא החליטה להכנס לנושא בכל כוחה, כדי להציל נשמה יהודית, בת למשפחה חסידית, מאובדן בתהום הנשייה. 

דמיון מדהים

למעלה משנה ארכו החיפושים.  בני הזוג קליינברג שכרו חברה מיוחדת שמתמחה באיתור קרובים. החוקרים ערכו מאות שיחות טלפוניות, נברו בארכיונים של משרד הפנים הרוסי, ולאחר חודשים ארוכים הצליחו סוף סוף להגיע אל פרטיה של האשה החוטפת, אלא שאז התברר שהיא נפטרה לפני עשר שנים...

פרטים אלו שבידי החוקרים היו קצה חוט לאיתור הילדה החטופה, ואכן תוך זמן קצר גילו כי לפי רישומי משרד הפנים הרוסי יש לאשה החוטפת שני ילדים – ילדה בשם ז'אנה, שנולדה בשנות המלחמה, וילד נוסף שנולד לאחר המלחמה. מאמץ נוסף הוביל לפרטיהם המדוייקים של השניים. הרב קליינברג החליט לנסוע יחד עם רעייתו לפגישה ראשונה עם האשה שלפי השערתם היא היא הבת החטופה. 

כמה פעמים נסעו השניים לכתובת שבידיהם, אך אף אחד לא היה בבית. השכנים התחילו להתענין מדוע מופיע רב אצל שכנתם הלא יהודיה... 

כשסוף סוף פגשו אותה, רעייתו של הרב קליינברג, שמכירה את גב' סונייה, לא יכלה שלא להבחין בדמיון המדהים שבין האשה שפתחה לפניה את הדלת, לאחותה שמתגוררת במרחק אלפי קילומטרים, בקראון הייטס.

ז'אנה שאלה את זוג השלוחים לרצונם, ולא תיארה לעצמה לאיזה טלטלה עוצמתית הם הולכים להכניס אותה בדקות הקרובות.

בני הזוג קליינברג החלו לספר לה את כל הסיפור, מהתחלה, תוך שהם עוקבים בדריכות אחר תגובתה.

ז'אנה האזינה בקשב רב לסיפור המרתק. אבל מתווי פניה היה נראה בבירור שהיא לא מבינה מדוע הזוג היהודי הזה הגיע לביתה כדי לספר לה סיפור משפחתי שכלל לא קשור אליה. 

כאשר הרב קליינברג סיים את סיפור היעלמותה של הילדה, והחיפושים שהתנהלו אחריה במשך השנים, הוא היישיר את מבטו לעבר ז'אנה, ואמר: בחודשים האחרונים שכרתי חוקרים פרטיים שניהלו מחקר מקיף שבסיומו הגענו למסקנה, שהשכנה הגויה שחטפה את הילדה, היא 'אמך', ולמעשה – את היא הילדה היהודייה 'נחמה'...

ז'אנה הייתה מופתעת לחלוטין. ברגע הראשון היא שללה מכל וכל את מסקנותיו של הרב קליינברג. מעולם לא שמעה מאמה, ואף לא מאביה – שאף הוא נפטר בינתיים – רמז כלשהו לכך שהיא לא בתם הביולוגית. הנטייה הראשונה שלה הייתה להראות לזוג החרדי את הדלת החוצה, ולבקשם להפסיק לבלבל את חייה השלווים בסיפורים תמוהים.

אבל לאחר שהציגו לפניה את פרטי התחקיר שערכו, עם המסמכים והתעודות, היא החלה להרהר בקול רם: "כפי שאמרתי לכם מקודם, אמי מעולם לא רמזה לי שאני בת מאומצת, אבל כעת, במבט לאחור, אני יכולה לזהות כמה התנהגויות שבהחלט עשויות לרמז על כך. היא אף פעם לא הסתדרה איתי, למרות שעם אחי היא הסתדרה מצויין. בהחלט אפשר לומר שהיא הפלתה לטובה את אחי. לעומת זאת, אבי, שלפי שהסיפור שלכם היה בטוח שאני בתו הביולוגית – התייחס אלי מאוד יפה, בדיוק כמו שהתייחס לאחי".

ז'אנה לא הייתה צריכה להתאמץ יותר מידי כדי להיזכר בסיפור הבא, שהמחיש יותר מכל את היחס המפלה שהיה לאמה כלפיה: "לאחר פטירתו של 'אבי', הוא השאיר ירושה לשני ילדיו, אני ואחי. ואז, בצעד שאז היה נראה לי חסר היגיון לחלוטין, הלכה אמי לבית המשפט וביקשה לנשל אותי מהירושה... למרות שלא הייתה בינינו כימייה, לא האמנתי שכך אמא מסוגלת לעולל לבתה... כעת אני חושבת שאולי אתם צודקים. כנראה שאחרי המלחמה היא הצליחה להרות וללדת את 'אחי', ומאז והלאה פשוט שנאה אותי... היא לא יכלה להפטר ממני, כי אז הייתה מגלה ל'אבי' את הסוד הנורא שהעלימה ממנו כל השנים. בלית ברירה, היא המשיכה להחזיק אותי, אבל בלי טיפת אהבה".

ניכר היה בז'אנה שהיא עוברת טלטלה נפשית עמוקה. מרגע לרגע נזכרה בעוד פרטים קטנים, שבמשך חייה היה נראה לה שאינם קשורים אחד לשני, וכעת מתברר לה שכולם שייכים לפאזל אחד, שמרכיב תמונה עם מסקנה מדהימה: היא, ז'אנה בת השבעים ושתים – למעשה אשה יהודייה, בשם נחמה, בת למשפחת חסידי חב"ד...

"הנה אני נזכרת עכשיו בעובדה מאוד מעניינת, שמעולם לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת, וכעת מקבלת משמעות חדשה: לי ול'אחי' אין שום דימיון בתווי הפנים, וגם לא בהתנהגות ובהשכלה... אבל יותר מכך: בהיותי ילדה בבית הספר, כאשר חברי כיתתי היו רוצים להציק לי, הם היו צועקים לעברי "ז'ידובקה" (כינוי גנאי של יהודי ברוסית). מפעם לפעם אף סנטו בי באומרם שיש לי פרצוף יהודי...".

לאט לאט השתכנעה ז'אנה שאכן היא הילדה החטופה. בני הזוג קליינברג המשיכו לעמוד איתה בקשר, וכעבור כמה פגישות, היא הגיעה עם בתה היחידה ונכדתה היחידה בת השמונה, שגם הם התלהבו מהגילוי המשפחתי החדש. הרב קליינברג סיפר להם על הרקע המשפחתי שלהם, וגם לימד אותם דברים בסיסיים ביהדות.

תוצאה חיובית ב-.D.N.A

בעלה של ז'אנה, שכנראה לא היה מרוצה מהתגלית, ניסה לשכנע אותה שמדובר בצירוף מקרים בלבד, ואל לה להיסחף כל-כך... הקשר הפתאומי עם היהודים לא היה לרוחו, והוא ניסה לצנן את ההתלהבות של ז'אנה ובתה. 

הרב קליינברג הציע לז'אנה לערוך השוואת די.אן.איי. עם אחותה סוניה. ערכות הבדיקה הועברו לסוניה בניו-יורק ולאחותה ז'אנה (נחמה) במוסקבה, וכעבור כמה שבועות הגיעו תוצאות הבדיקה, שהוכיחו למעלה מכל ספק: התאמה של 99.99 אחוז בין הדגימות. אחוז התאימות הגבוה ביותר שניתן לקבל בבדיקת די.אן.איי. חיובית. מה שאומר: אין ספק כי מדובר באחיות מלידה!

ועדיין היה מי שהטיל ספק. היה זה ה'אח' החורג, שהתקשה מאוד לקבל את התגלית שאחותו היא בעצם לא אחותו הביולוגית. אבל כאשר הרב קליינברג הציע שגם הוא יעבור בדיקת די.אן.איי., ובמעבדה ינסו להשוות את תוצאות הבדיקה שלו עם 'אחותו' – לזה הוא לא הסכים. כי תוצאות די.אן.איי. שליליות נקבעות במאה אחוזי וודאות, ומזה הוא חשש....

לאחר הזיהוי הוודאי, שוחחו שתי האחיות בטלפון. אי-אפשר לתאר את ההתרגשות של שתיהן כאשר שמעו האחת את קולה של השניה, לאחר נתק של 71 שנה!

לפני שבועיים הגיעה ז'אנה עם בתה ונכדתה לקראון הייטס, ונפגשה עם אחותה וכל משפחתה החסידית המסועפת. בהיותן בקראון הייטס הדליקו נרות שבת ושמרו לראשונה שבת כהלכתה, בבית אחותה סוניה.

כעת, בגיל 72, יוצאת ז'אנה (נחמה) לדרך חדשה. בפספורט הרוחני שלה, היא רק בת שנה...

אל המסע המטלטל והמצמרר אליו תהיו שותפים בשורות הבאות, נחשפתי לאחרונה במהלך התוועדות חסידית שנערכה ב"בית רבינו שבבבל – 770". על מנת לוודא את כל הנתונים טרם פרסום הכתבה, ביררתי את כל פרטי הסיפור עם כמה מקרובי המשפחה והגורמים שהיו בסוד העניין. לבקשת המשפחה, איננו מפרסמים את שמם המלא.

בניסיון לפלס דרך בין דפי ההיסטוריה המחוקה, התגלה מעט מידע על הדמויות המעורפלות שמרכיבים את סיפורה המרתק של משפחת ז. – משפחה חב"דית שורשית, אשר בתקופת הרבי הרש"ב, התגוררה בכפר קטן סמוך לעיירה וויטבסק שברוסיה הלבנה.

מי שעומדים במרכז הסיפור הם בנם הצעיר של המשפחה, ר' מאניס, שבהגיעו לפרקו נשא את מרת בתיה, בת למשפחת חסידים ידועה מהעיר נעוול.

אביו של ר' מאניס התפרנס ממכירת נרות. המסורת המשפחתית מספרת על אחד השכנים הגויים, שעינו הייתה צרה בהצלחתו של החסיד, ופתח אף הוא עסק למכירת נרות. הוא הצליח להשיג את הנרות במחירים זולים יותר, ולקוחות רבים פנו אליו. פרנסתו של החסיד הייתה בסכנת קריסה.

כדרכם של חסידים, נסע אבי המשפחה לליובאוויטש, אל הרבי הרש"ב, ותינה לפניו את צרתו. הורה לו הרבי הרש"ב להדליק בביתו נר שחור. לא חלף שבוע מאז חזר לביתו והדליק את הנר השחור, ובעיירה פשטה השמועה כי השכן הגוי מת מיתה חטופה. ויהי לפלא.

*

בריחה לסיביר

סיפורנו מתחיל בקיץ תש"א. ר' מאניס נכנס לביתו אחוז בהלה וסיפר לאשתו בתיה את החדשות הטריות ששמע זה עתה. הגרמנים ימ"ש, שבשנתיים האחרונות כבשו את ארצות אירופה בזו אחר זו – הפתיעו את הצבא הסובייטי, ופתחו במתקפה כללית לכיבוש ברית המועצות. הייתה זו הפתעה מוחלטת, שכן שנתיים קודם לכן חתמו רוסיה וגרמניה על הסכם "רינבטרופ-מולוטוב" בו התחייבו שלא לתקוף אחת את השניה. סטאלין, שהאמין לגרמנים, לא אימן את צבאו כראוי, והצבא הגרמני שעט אל תוך רוסיה, כמעט באין מפריע.

הידיעות שהגיעו בימים הבאים העלו את מפלס החרדה בבית המשפחה. העיר בה התגוררו הייתה על מסלול ההתקדמות המשוער של הצבא הגרמני, וכאשר שמעו ברדיו תיאורים על מעשי הזוועה שמבצעים הגרמנים ביהודים – הבינו שעליהם לנוס במהירות אל תוככי רוסיה, כמה שיותר רחוק מהחזית. בשידורי הרדיו, עודדו השלטונות את האזרחים לעלות על רכבות לכיוון סיביר או לאסיה התיכונה.

ההחלטה על הנסיעה לא הייתה קלה. אם לכל משפחה קשה לעזוב ביום אחד את מקום מגוריה ולהתחיל בנסיעה אל הבלתי-נודע, קשה הדבר שבעתיים כאשר האמא בתיה עוד לא התאוששה מהלידה של בתה הקטנה, נחמה, לפני חודש. אבל הדיווחים שהמשיכו להגיע מהחזית, והעדויות על הטבח ההמוני שעורכים הגרמנים בקהילות היהודיות – הכריעו את הכף. בני המשפחה ארזו את המטלטלים הכי הכרחיים, והצטרפו לרכבת היוצאת לכיוון סיביר.

לא קלה הייתה הנסיעה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את רשת מסילות הברזל ללא הפסקה, והרכבת נאלצה לנסוע באיטיות מרגיזה. לעיתים קרובות עצרה הרכבת מספר ימים, עד שהמסילה המופצצת תתוקן. 

הנסיעה, שבימים כתיקונם אורכת כמה שבועות – הפכה לסיוט של כמה חודשים... מפעם לפעם, כאשר הרכבת עצרה ליד מקום יישוב, ניתנה אפשרות לרדת ולקנות מעט מים ומזון. רוב זמן הנסיעה לא הייתה אפשרות להתקלח, וחוסר ההיגיינה גרר מחלות רבות.

תינוקת דועכת

כאשר הגיעו סוף סוף ליעד, עיירת פועלים קטנה – סיפקו השלטונות לפליטים בתי מגורים קטנים, וגם קופונים לרכישת מוצרי מזון בסיסיים. משפחת ז. התמקמה בבית הקטן, שהיה עטוף בשלג לבן שנערם לגובה רב, והקור הסיבירי חדר לעצמות. הם לא היו רגילים לקור העז של סיביר הקפואה. הבגדים הקלים שהיו עליהם בתחילת המסע, בחודשי הקיץ, לא סיפקו להם הגנה מינימאלית, והם ניסו לשווא להתחמם עם מעט השמיכות שהביאו איתם. בחוץ שרר קור אימים של ‎30-40‏ מעלות מתחת לאפס, וגם בתוך הבית היה קרוב מאוד לאפס מעלות חום...

ר' מאניס שינס את מותניו ויצא לחפש עבודה. לא קלה הייתה המשימה, שכן על כל משרה פנויה היו עשרות קופצים מבין הפליטים. לבסוף מצא עבודה קשה ומפרכת, בגדיעת עצים, ששכר מועט בצידה. ברירה אחרת לא הייתה לו.

בכל בוקר, כאשר ר' מאניס יצא לעבודה, ליוותה אותו אשתו בתיה, כששפתיה רוחשות תפילה, שאישה ישוב הביתה בשלום. לא קלה הייתה מלאכת הכפיים לבעלה, שחצה מזמן את שנת החמישים, והשילוב של מאמץ גבוה עם תת-תזונה הפחיד אותה מאוד.

לא חלף חודש מאז הגיעו לסיביר, וחששותיה העזים התאמתו: יום אחד קרס ר' מאניס באמצע העבודה, גופו החלש לא יכול עוד להחזיק תחת העומס. בחודש שבט תש"ב פסק לבו מלפעום, והוא השיב את נשמתו ליוצרה. בתיה נותרה לבדה, בודדה בישימון הסיבירי, עם ילדיה הקטנים, ותינוקת בת ששה חודשים.

הבן הצעיר, שניאור זלמן, היה נער בן 15 שנה, אבל בוגר דיו כדי להבין שהוא חייב להתגייס לפרנסת המשפחה. הוא מצא פה ושם עבודות מזדמנות והרוויח מעט כסף שסייע למשפחה לרכוש מזון. אבל הקור הסיבירי הכה גם בו: באחד הימים עבד יותר מידי שעות בחוץ, ורגלו קפאה. בקושי הצליח להגיע לרופא שהציל את הרגל מכריתה, אבל להמשיך לעבוד הוא כבר לא יכל...

מעט האוכל שקיבלו מהממשלה באמצעות התלושים, בקושי החזיק את בתיה והילדים הגדולים בחיים. אבל התינוקת הקטנה, נחמה, סבלה מתת-תזונה חמור, ומצבה החמיר מיום ליום. 

בת חצי שנה הייתה נחמה הקטנה כאשר התייתמה מאביה, אך מבחינה התפתחותית הייתה נראית כתינוקת בת חודשיים. היא הייתה רזה מאוד, בקושי זזה במיטתה, ואפילו חיוך קל לא נראה על שפתיה. מול עיניה הכלות של בתיה, דעכה התינוקת מיום ליום.

התלבטות קורעת לב

אדר תש"ב. נקישות קצובות בדלת העירו את בתיה משנתה בשעת בוקר מוקדמת. היו אלה נקישות עדינות, לא אופייניות לנקישות האימתניות של קלגסי הק.ג.ב., והיא תהתה מי יכול לדפוק בשעה כזאת על דלת ביתם?

היא פתחה את הדלת, וזיהתה את השכנה מהבית הסמוך, גוייה צעירה שהתגוררה בגפה. היא הכירה אותה כאישה משכילה ואמידה, והתפלאה מאוד מה הביא אותה לביתה בשעת בוקר זו. 

בתיה הזדרזה להזמין אותה להיכנס לבית, כדי שתוכל לסגור את הדלת מפני הקור בחוץ. היא לא יכלה להזמין אותה לשבת, שכן אפילו כסא אחד לא היה בבית.

נעמדו איפוא השניים ליד הדלת, ובתיה שאלה את השכנה לרצונה.

השכנה כחכחה בגרונה, כמו אינה יודעת כיצד להתחיל את השיחה. "זה בקשר לתינוקות שלכם", אמרה לבסוף במבוכה. "נודע לי על הסיטואציה אליה נקלעתם לאחר פטירת בעלך, המצב הכלכלי הקשה, ומה שבעיקר נגע ללבי, הוא מצבה הבריאותי המסוכן של התינוקת הקטנה". 

"אני רוצה להציע לכם", הטילה השכנה את הפצצה בחלל החדר, "לתת לי לטפל בתינוקת שלכם, עד שתבריא".

בתיה הביטה בשכנה בהלם מוחלט. איך אפשר למסור תינוקת יהודייה, בת למשפחת חסידים שמסרו את הנפש על חינוך חסידי טהור לילדיהם – לטיפולה של שכנה גויה, נחמדה ככל שתהיה?!

השכנה, שכנראה ציפתה לתגובה הראשונית, לא התפעלה והמשיכה במסע השכנוע. "כאן בבית" אמרה השכנה תוך שהיא מצטמררת מהקור ששרר בחדר, "מצבה רק ילך ויחמיר. תראי איך היא נראית עכשיו", אמרה בהצביעה על התינוקת, "היא שוכבת ללא תזוזה, קפואה לגמרי. בקצב הזה היא עלולה למות תוך זמן קצר".

כמה זוגות עיניים קטנות מפוחדות ננעצו בשכנה הגויה. ילדי המשפחה, שהתעוררו בינתיים, התאספו סביב מיטת התינוקת, כמו ניסו לגונן עליה. הם לא הבינו את מורכבות החיים, ובוודאי לא היו מודעים לסכנת המוות שריחפה מעל אחותם הקטנה. הם הסיטו את מבטם לעבר אימם, בתחינה אילמת שתשאיר את התינוקת בביתם.

"בעלי הוא מבכירי הצבא הרוסי", הוסיפה השכנה לדבר אל בתיה, תוך התעלמות מוחלטת ממבטיהם של הילדים, "הוא נמצא כעת בחזית המלחמה, אבל אני מקבלת מהממשלה משכורת יפה, שתאפשר לי להעניק לתינוקת את הטיפול המסור ביותר, אוכל איכותי ובגדים מחממים, וגם טיפול רפואי ברמה גבוהה".

בתיה לא ידעה את נפשה. בתוך תוכה התחוללה מלחמת עולם בין השכל והרגש. הרגש האימהי סירב למסור את התינוקת לידיים זרות, ועליו נוסף הרגש היהודי-חסידי שחרד מהאפשרות שהילדה תחיה תקופה מסויימת בבית של גוייה. לאידך, השכל הישר טען שמדובר בסכנת נפשות, פיקוח נפש, ומכיוון שזוהי הדרך היחידה להציל את חייה של התינוקת, אין ברירה אלא למסור אותה לטיפולה של השכנה, בתקווה שתוך שבועות בודדים תחזור הילדה לאיתנה ותוכל לחזור לקן המשפחתי. 

לבסוף גבר ההיגיון הקר על הרגש הבוער, ובקול רועד הביעה בתיה את הסכמתה – בתנאי שבכל יום תבוא לבית השכנה לבקר את התינוקת. היא ביקשה מהשכנה הגויה שלא להאכיל את הילדה מאכלי טרפה.

נורות אדומות נדלקות

באותו יום, וכך גם בימים הבאים, הלכה בתיה כמה פעמים ביום לבית השכנה, לבקר את התינוקת. השכנה הגויה התמסרה בכל לבה לתינוקת הקטנה, האכילה אותה באוכל מזין ואיכותי, הלבישה אותה בבגדים חמים, ועצם השהות בבית המוסק היטיבה עם התינוקת.

תוך ימים ספורים היה אפשר לראות את השינוי שהתחולל בגופה הדועך של הילדה. לחייה התמלאו, היא החלה להסתובב מצד לצד, ומפעם לפעם אף חייכה לעבר אמה.

כל זמן פנוי היתה בתיה מגיעה לבית השכנה ומשחקת עם הילדה. בכל פעם שהגיעה לבקר את התינוקת, הפגינה השכנה הגויה כלפי בתיה ידידות ורצון לעזור ולסייע. היא אף ניצלה את קשריה ומעמדו הבכיר של בעלה, כדי לסדר עבור בתיה עבודה בבית הספר העירוני.

באחד הביקורים פתחה לפניה השכנה את סגור ליבה, וסיפרה שאהבתה הגדולה לתינוקת נובעת מהעובדה שהיא חשוכת ילדים. למרות שחלפו כמה שנים מאז נישאה לבעלה – טרם זכו לפרי בטן, ולדעת הרופאים אין לה הרבה סיכויים ללדת ילדים. "לפני שבעלי נשלח לחזית המלחמה", סיפרה השכנה בקול בוכים, "זכיתי סוף סוף בהריון, למרבה הצער והכאב התינוק מת מיד לאחר הלידה...".

בהזדמנות אחרת, כאשר הנושא הזה עלה שוב בשיחתן, פלטה השכנה מפיה שהיא חוששת מאוד משובו של בעלה לאחרי המלחמה. "הוא בטוח שכאשר ישוב מהמלחמה, ימצא אותי עם תינוקת קטנה", אמרה במרירות. "לא עדכנתי אותו על כישלון ההריון, ואני ממש מפחדת מתגובתו. פעם, בעת שהיה שתוי, אמר לי שהוא לא ימתין עוד הרבה זמן, ואם לא יוולדו לנו ילדים, הוא יגרש אותי ויזרוק אותי לרחוב...".

המשפט האחרון הדליק שורה של נורות אדומות במוחה של בתיה. היא החלה לחשוש שמאחורי המסכה החביבה של דאגה לשלום התינוקות הקטנה, מסתתרות מזימות אפלות.

אבל גם בחלומותיה השחורים ביותר, היא לא תיארה לעצמה עד כמה מהר זה יקרה...

החטיפה

ימים בודדים לאחר אותה פליטת-פה של השכנה הגויה על חששה משובו של בעלה – הגיעה השכנה לבית המשפחה כשהתינוקת בידיה.

היא נעמדה בפתח הבית, והכריזה בקול קר ונוקשה: "תשכחי מהבת שלך! יותר לא תראי אותה!".

בני המשפחה ההמומים, לא הבינו את מלוא המשמעות של הדברים, ובעודם עומדים מסומרים למקומם – סבה השכנה על עקבותיה, ובצעדים מהירים ברחה מהמקום.

עד שהתאוששו וביקשו לרדוף אחריה, נעלמה השכנה מטווח ראייתם. לנצח.

דל העט מלתאר את תחושותיה האיומות של בתיה. כל כמה דקות הלכה לבית השכנה ודפקה על הדלת בחוזקה, אולי פתאום יתרחש הנס והיא תפתח את הדלת ותשיב לה את התינוקת. 

השכנים הגויים, ששמעו מבתיה על החטיפה, סיפרו לה שלאחרונה דיברה השכנה הגויה על האפשרות לעזוב את סיביר. לשכנים הגויים סיפרה שהיא מפחדת מאוד מתגובתו של בעלה, לאחר שיתברר לו שעדיין לא נולד להם ילד. "אסע להוריי, המתגוררים רחוק מאוד", כך סיפרה לאחת השכנות, "ושם בעלי לא יוכל למצוא אותי, ואגדל את הילדה המתוקה הזאת לבדי".

בתיה לא האמינה לגירסת השכנים. בשכלה הישר, ולאור שיחותיה הארוכות עם השכנה הגוייה, ראתה את התמונה בצורה שונה. לדעתה, השכנה הגויה רוצה לאמץ את התינוקת הקטנה, ולהציגה לפני בעלה כאילו זאת בתה שנולדה לאחר שנסע לחזית המלחמה. 

מן הסתם, חשבה בתיה לעצמה בכאב עצום, היא ברחה למקום שאף אחד לא מכיר אותה, וכך תוכל לחיות באושר עם בעלה והתינוקת.

חלפו ימים ושבועות. השכנה והתינוקת לא חזרו, ובתיה מיאנה להנחם על בתה נחמה שנחטפה ממנה בעורמה.

אחרי המלחמה

שלוש שנים רוויות כאב והתמודדות יום-יומית עברו על בני המשפחה באותה עיירה קטנה בסיביר. בינתיים הסתיימה המלחמה, ובתיה החלה לחשוב על צעדיה הבאים. להישאר בסיביר לא בא בחשבון. בכל יום, כאשר הייתה יוצאת מביתה ורואה את דלת ביתה של השכנה, נצבט ליבה בקרבה. הזיכרונות הכואבים העיקו לה בכל יום מחדש, והיא לא יכלה לסבול זאת עוד. אך גם לחזור לעיר בה התגוררו לפני המלחמה לא היה שייך. הנאצים ימ"ש הרגו את כל היהודים בעיר, ואין לאן לחזור.

בשלב מסויים נודע לבתיה כי בסמרקנד התהווה ריכוז גדול של חסידי חב"ד, והיא החליטה לעבור עם משפחתה לסמרקנד. היא עמדה בקשר מכתבים עם מכרים בסמרקנד, והללו סיפרו בהתלהבות על הקהילה החב"דית הגדולה שנוצרה בעיר בזמן המלחמה. הם רק שכחו לספר על המצב הגשמי הקשה של הפליטים שסובבים ברחובות בלי אפשרויות מחייה, ורבים מהם מתים מרעב...

כאשר הגיעו לסמרקנד, נרתמו חסידי חב"ד לעזרה, וסייעו להם להתאקלם בעיר. אבל למרות הרצון הטוב, הם לא יכלו למנוע ממלאך המוות להופיע שנית בבית המשפחה, ולקחת את נשמתה של אחת הבנות, שחלתה במלריה...

בהיותם בסמרקנד, פרסמו בני המשפחה מודעות בעיתונות על התינוקת שנחטפה, וביקשו ממי שיודע פרטים על מקום המצאה, לשלוח להם את המידע. היה זה צעד אחרון לפני ייאוש מוחלט, ולאחר שחלפו כמה חודשים ללא שום ידיעה חדשה, הבינה בתיה שלעולם לא תזכה לראות עוד את בתה – – – 

כדי לא להעלות את הכאב מחדש, החליטה בתיה שלא לדבר יותר על התינוקת החטופה. היא קברה את הסיפור באחד התאים במוחה, וביקשה גם מבני המשפחה שלא לדבר על כך. מכאן והלאה הפך הסיפור לסוד אפל שלא מוזכר אפילו ברמז בבית המשפחה, אך הילדים שהיו עדים לחטיפה לא שכחו את הסיפור ואת אחותם.

הרבי: הם ייצאו בקרוב

לאחר שנים של סבל וייסורים, הגיעו סוף סוף גם זמנים טובים. הבת, סוניה, התחתנה עם אחד מבחירי התמימים, ר' יוסף וו. מתוך המלחמה והחורבן, החלה בתיה לבנות את ביתה מחדש, ובמסירות נפש עצומה חינכה את ילדיה בדרך התורה והמצוות.

בשנת תש"ו-תש"ז, כאשר רוב חסידי חב"ד ברוסיה הסובייטית הבריחו את הגבול – לא הצליחו בני משפחת ז. להצטרף לשיירות הבריחה, ונותרו מאחור, מעבר למסך הברזל.

במהלך השנים ניסו כמה וכמה פעמים להגיש בקשות להיתר יציאה, אך לשווא. גם כאשר מחותנם, שהתגורר בשנים ההן בארצות הברית, שלח להם בקשה מסודרת לאיחוד משפחות, סירבו השלטונות הסובייטים להתיר את יציאתם. פעם אחר פעם הגישו את הבקשות, ונענו בשלילה.

אחותו של חתנם, מרת דינה ד. שהתגוררה בקראון הייטס, ביקשה עבורם ברכות מהרבי במהלך השנים, אך לא זכתה לקבל ברכה מפורשת. בשנת תש"ל החליטה שכאשר תכנס ליחידות הקרובה, תבקש מהרבי ברכה עבורם, ולא תעזוב את החדר עד שתקבל ברכה מפורשת שייצאו מרוסיה. ואכן, בהיותה ביחידות, התחננה לפני הרבי שיתן ברכה מפורשת ליציאתם מרוסיה, והרבי אמר לה ש"הם ייצאו בקרוב".

לא חלפו ימים ספורים מאז אותה יחידות, ובני משפחת ז. הגיעו בפעם המי-יודע-כמה למשרדי ההגירה "אוביר". הפקיד, שכבר הכיר אותם מביקוריהם הקודמים, גער בהם: "הרי ביקשתם כבר כמה פעמים, ובקשותיכם נדחו. מדוע אתם מבקשים שוב ושוב? הרי בכל פעם שאתם מגישים בקשה כזאת, הסיכויים שלכם לקבל את האישור הולכים ופוחתים!".

למרבה הפלא והתדהמה, כעבור זמן קצר קיבלו את אישורי היציאה הנכספים. הפקיד ההמום שהגיש להם את היתרי היציאה, סינן מפיו בזעם עצור "אינני מבין מדוע אישרו לכם, אבל זאת ההוראה שקיבלנו מהדרגים הגבוהים יותר"...

בשמחה רבה נסעו בני המשפחה למוסקבה, שם עלו על טיסה שנחשבה לנדירה מאוד באותם ימים – טיסה ישירה ממוסקבה לניו-יורק! הייתה זו טיסה מיוחדת שנועדה למשלחת דיפלומטית, והם הצליחו לקבל כרטיס על הטיסה הזאת.

עוד בטרם הגיעו לניו-יורק, נודע ליהודי ניו-יורק על המשפחה החסידית שמגיעה לניו-יורק היישר מרוסיה הסובייטית, ומשלחת מיוחדת הגיעה לקבל את פניהם. בני המשפחה, שאימת המשטר הסובייטי עדיין ריחפה עליהם, חששו מאוד מהמגע עם המשלחת האמריקאית, ולא דיברו איתם כלל...

לאחר תקופה קצרה בקראון הייטס, עלתה בתיה לארץ הקודש יחד עם בתה פאנייא, והשניים התגוררו בנחלת הר חב"ד. לאחר הגיעה לארץ ישראל, שוב התעוררה בלבה התקווה שאולי יש סיכוי למצוא את בתה. היא חשבה שדרך משרדי הממשלה בארץ הקודש תוכל איכשהו לעלות על עקבותיה של הבת החטופה. אבל מהר מאוד נכזבה תוחלתה, והיא השלימה עם העובדה שלעולם לא תראה את בתה.

חצי יובל לאחר שהגיעה לארץ ישראל, נפטרה בתיה כשהיא לוקחת איתה את סודה אלי-קבר. מלבדה, רק שתי בנותיה – פאנייא וסונייה – ידעו על הסוד האפל, אך הם נצרו אותו בלבם ולא סיפרו על כך אפילו למשפחתם הקרובה. הם חשו שזה פצע עמוק, שעדיף לא לחטט בו...

הצוואה: חפשו את נחמה

בי' חשון תשע"ב, נפטרה הבת פאנייא. בהיותה על ערש דווי, כאשר בני משפחתה סובבים את מיטתה, אמרה להם לפתע: "אני רוצה שתמצאו את אחותי הקטנה נחמה . . אני מבקשתם שתעשו כל מאמץ כדי לאתר אותה ולהשיב אותה לחיק המשפחה". 

ילדיה, שאף פעם לא שמעו מאימם על אחות קטנה נוספת, לא ידעו אם היא הוזה או שמדובר בסוד שנשמר מפניהם כל השנים. הם ניסו לחלץ מאימם פרטים נוספים, אך היא התקשתה מאוד לדבר, ובקושי מלמלה שוב ושוב "תחפשו את נחמה . . תמצאו את אחותי הקטנה"... זמן קצר אחר-כך, השיבה את נשמתה ליוצרה.

בני המשפחה ההמומים פנו לאחותה, מרת סוניה, המתגוררת בקראון הייטס, ושאלו אותה לפשר הדבר. כאשר שמעה סוניה שמדובר בבקשתה האחרונה של אחותה, היא החליטה לחשוף את הסוד הכמוס לפני בני המשפחה, ובקול בוכים סיפרה להם את סיפור החטיפה. השנים שעברו לא הכהו את תחושת הכאב הנורא, וסוניה הרגישה כיצד הפצע שהגליד מתקלף שכבה אחר שכבה, ושוב שותת דם.

סוניה זכרה את הסיפור לפרטי פרטים, כולל שמה הפרטי של השכנה הגויה, שמו של בעלה ושם משפחתם המלא. בני המשפחה ניסו להזין את הפרטים ברשת האינטרנט, וגילו שברוסיה רבתי מתגוררים מאות אנשים עם שמות דומים...

בהשגחה פרטית מופלאה, נזכרה אחת מבנות המשפחה בנאום מרגש ששמעה בכינוס השלוחות מהגב' עֶלַא וורוביץ, משלוחי הרבי בטורונטו, שבאמצעות הרב ברוך ורעייתו גולדה קליינברג, משלוחי הרבי במוסקבה, גילתה כי שורשי משפחתה קשורים בגזע חב"די. היא החליטה לפנות אל גב' גולדה קליינברג ולבקש את עזרתה באיתור האחות החטופה. כאשר גב' קליינברג שמעה את הסיפור המצמרר, היא החליטה להכנס לנושא בכל כוחה, כדי להציל נשמה יהודית, בת למשפחה חסידית, מאובדן בתהום הנשייה. 

דמיון מדהים

למעלה משנה ארכו החיפושים.  בני הזוג קליינברג שכרו חברה מיוחדת שמתמחה באיתור קרובים. החוקרים ערכו מאות שיחות טלפוניות, נברו בארכיונים של משרד הפנים הרוסי, ולאחר חודשים ארוכים הצליחו סוף סוף להגיע אל פרטיה של האשה החוטפת, אלא שאז התברר שהיא נפטרה לפני עשר שנים...

פרטים אלו שבידי החוקרים היו קצה חוט לאיתור הילדה החטופה, ואכן תוך זמן קצר גילו כי לפי רישומי משרד הפנים הרוסי יש לאשה החוטפת שני ילדים – ילדה בשם ז'אנה, שנולדה בשנות המלחמה, וילד נוסף שנולד לאחר המלחמה. מאמץ נוסף הוביל לפרטיהם המדוייקים של השניים. הרב קליינברג החליט לנסוע יחד עם רעייתו לפגישה ראשונה עם האשה שלפי השערתם היא היא הבת החטופה. 

כמה פעמים נסעו השניים לכתובת שבידיהם, אך אף אחד לא היה בבית. השכנים התחילו להתענין מדוע מופיע רב אצל שכנתם הלא יהודיה... 

כשסוף סוף פגשו אותה, רעייתו של הרב קליינברג, שמכירה את גב' סונייה, לא יכלה שלא להבחין בדמיון המדהים שבין האשה שפתחה לפניה את הדלת, לאחותה שמתגוררת במרחק אלפי קילומטרים, בקראון הייטס.

ז'אנה שאלה את זוג השלוחים לרצונם, ולא תיארה לעצמה לאיזה טלטלה עוצמתית הם הולכים להכניס אותה בדקות הקרובות.

בני הזוג קליינברג החלו לספר לה את כל הסיפור, מהתחלה, תוך שהם עוקבים בדריכות אחר תגובתה.

ז'אנה האזינה בקשב רב לסיפור המרתק. אבל מתווי פניה היה נראה בבירור שהיא לא מבינה מדוע הזוג היהודי הזה הגיע לביתה כדי לספר לה סיפור משפחתי שכלל לא קשור אליה. 

כאשר הרב קליינברג סיים את סיפור היעלמותה של הילדה, והחיפושים שהתנהלו אחריה במשך השנים, הוא היישיר את מבטו לעבר ז'אנה, ואמר: בחודשים האחרונים שכרתי חוקרים פרטיים שניהלו מחקר מקיף שבסיומו הגענו למסקנה, שהשכנה הגויה שחטפה את הילדה, היא 'אמך', ולמעשה – את היא הילדה היהודייה 'נחמה'...

ז'אנה הייתה מופתעת לחלוטין. ברגע הראשון היא שללה מכל וכל את מסקנותיו של הרב קליינברג. מעולם לא שמעה מאמה, ואף לא מאביה – שאף הוא נפטר בינתיים – רמז כלשהו לכך שהיא לא בתם הביולוגית. הנטייה הראשונה שלה הייתה להראות לזוג החרדי את הדלת החוצה, ולבקשם להפסיק לבלבל את חייה השלווים בסיפורים תמוהים.

אבל לאחר שהציגו לפניה את פרטי התחקיר שערכו, עם המסמכים והתעודות, היא החלה להרהר בקול רם: "כפי שאמרתי לכם מקודם, אמי מעולם לא רמזה לי שאני בת מאומצת, אבל כעת, במבט לאחור, אני יכולה לזהות כמה התנהגויות שבהחלט עשויות לרמז על כך. היא אף פעם לא הסתדרה איתי, למרות שעם אחי היא הסתדרה מצויין. בהחלט אפשר לומר שהיא הפלתה לטובה את אחי. לעומת זאת, אבי, שלפי שהסיפור שלכם היה בטוח שאני בתו הביולוגית – התייחס אלי מאוד יפה, בדיוק כמו שהתייחס לאחי".

ז'אנה לא הייתה צריכה להתאמץ יותר מידי כדי להיזכר בסיפור הבא, שהמחיש יותר מכל את היחס המפלה שהיה לאמה כלפיה: "לאחר פטירתו של 'אבי', הוא השאיר ירושה לשני ילדיו, אני ואחי. ואז, בצעד שאז היה נראה לי חסר היגיון לחלוטין, הלכה אמי לבית המשפט וביקשה לנשל אותי מהירושה... למרות שלא הייתה בינינו כימייה, לא האמנתי שכך אמא מסוגלת לעולל לבתה... כעת אני חושבת שאולי אתם צודקים. כנראה שאחרי המלחמה היא הצליחה להרות וללדת את 'אחי', ומאז והלאה פשוט שנאה אותי... היא לא יכלה להפטר ממני, כי אז הייתה מגלה ל'אבי' את הסוד הנורא שהעלימה ממנו כל השנים. בלית ברירה, היא המשיכה להחזיק אותי, אבל בלי טיפת אהבה".

ניכר היה בז'אנה שהיא עוברת טלטלה נפשית עמוקה. מרגע לרגע נזכרה בעוד פרטים קטנים, שבמשך חייה היה נראה לה שאינם קשורים אחד לשני, וכעת מתברר לה שכולם שייכים לפאזל אחד, שמרכיב תמונה עם מסקנה מדהימה: היא, ז'אנה בת השבעים ושתים – למעשה אשה יהודייה, בשם נחמה, בת למשפחת חסידי חב"ד...

"הנה אני נזכרת עכשיו בעובדה מאוד מעניינת, שמעולם לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת, וכעת מקבלת משמעות חדשה: לי ול'אחי' אין שום דימיון בתווי הפנים, וגם לא בהתנהגות ובהשכלה... אבל יותר מכך: בהיותי ילדה בבית הספר, כאשר חברי כיתתי היו רוצים להציק לי, הם היו צועקים לעברי "ז'ידובקה" (כינוי גנאי של יהודי ברוסית). מפעם לפעם אף סנטו בי באומרם שיש לי פרצוף יהודי...".

לאט לאט השתכנעה ז'אנה שאכן היא הילדה החטופה. בני הזוג קליינברג המשיכו לעמוד איתה בקשר, וכעבור כמה פגישות, היא הגיעה עם בתה היחידה ונכדתה היחידה בת השמונה, שגם הם התלהבו מהגילוי המשפחתי החדש. הרב קליינברג סיפר להם על הרקע המשפחתי שלהם, וגם לימד אותם דברים בסיסיים ביהדות.

תוצאה חיובית ב-.D.N.A

בעלה של ז'אנה, שכנראה לא היה מרוצה מהתגלית, ניסה לשכנע אותה שמדובר בצירוף מקרים בלבד, ואל לה להיסחף כל-כך... הקשר הפתאומי עם היהודים לא היה לרוחו, והוא ניסה לצנן את ההתלהבות של ז'אנה ובתה. 

הרב קליינברג הציע לז'אנה לערוך השוואת די.אן.איי. עם אחותה סוניה. ערכות הבדיקה הועברו לסוניה בניו-יורק ולאחותה ז'אנה (נחמה) במוסקבה, וכעבור כמה שבועות הגיעו תוצאות הבדיקה, שהוכיחו למעלה מכל ספק: התאמה של 99.99 אחוז בין הדגימות. אחוז התאימות הגבוה ביותר שניתן לקבל בבדיקת די.אן.איי. חיובית. מה שאומר: אין ספק כי מדובר באחיות מלידה!

ועדיין היה מי שהטיל ספק. היה זה ה'אח' החורג, שהתקשה מאוד לקבל את התגלית שאחותו היא בעצם לא אחותו הביולוגית. אבל כאשר הרב קליינברג הציע שגם הוא יעבור בדיקת די.אן.איי., ובמעבדה ינסו להשוות את תוצאות הבדיקה שלו עם 'אחותו' – לזה הוא לא הסכים. כי תוצאות די.אן.איי. שליליות נקבעות במאה אחוזי וודאות, ומזה הוא חשש....

לאחר הזיהוי הוודאי, שוחחו שתי האחיות בטלפון. אי-אפשר לתאר את ההתרגשות של שתיהן כאשר שמעו האחת את קולה של השניה, לאחר נתק של 71 שנה!

לפני שבועיים הגיעה ז'אנה עם בתה ונכדתה לקראון הייטס, ונפגשה עם אחותה וכל משפחתה החסידית המסועפת. בהיותן בקראון הייטס הדליקו נרות שבת ושמרו לראשונה שבת כהלכתה, בבית אחותה סוניה.

כעת, בגיל 72, יוצאת ז'אנה (נחמה) לדרך חדשה. בפספורט הרוחני שלה, היא רק בת שנה...