פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 127)

אני רואה בחצי שנה - שנה האחרונה בחדשות מושג חדש שחיילים "ירו כדי להרחיק את הסכנה", כמו למשל בכתבה מהיום - מחבל נהרג בבנימין לאחר נוהל מעצר חשוד שביצעו חיילים | ישראל היום

מה הכוונה בביטוי הזה?

(כלומר - מה שאמור להיות זה שהחיילים ירו במחבלים ושככה יהיה כתוב... אז מה הכוונה בביטוי המוזר שכאמור אני רואה לא מעט "ירו כדי להרחיק את הסכנה")

היי חברים (:  
השבוע עמותת להושיט יד הוציאה טיול אמהות לפריז
 טיול שיביא קצת חופש לאמהות של הילדים חולי הסרטן 
אנחנו רוצים לארגן להם נחיתה מרגשת שתסיים את הטיול הזה הכי טוב שאפשר 
בשביל זה אנחנו צריכים 10 חברה 6 בנות 4 בנים שיבואו היום בין שעה שתיים לשלוש בלילה לנתב״ג לחלק פרחים ולעשות שמח לאמהות
 (הגעה עצמאית )
מי שיכול שידבר איתי (:
איתי - 0542233155

אני עדיין מחכה לפוסט ההוא שידבר על תחושת ההדרה והתסכול בנסיון לשבור שוב ושוב "תקרות זכוכית גבריות"
על להיות בתור מערכת שמתקראת מערכת ה"חינוך" אלא שהיא לרוב (במקרה הטוב ביותר) מערכת אילוף.
וכשאתה בא על כל האהבה וההכלה והקבלה שלך (ובעיקר בלי צעקות!) ומנסה לשנות את המשוואה- אתה נתקל פעם אחר פעם בעוינות, חוסר אמון, חשדנות ואי הכלה.
וזה מסתכל בפעם המיליון- בדיוק כמו בפעם הראשונה.

בנאדם שבסך הכל רוצה למצוא גן לעבוד בו,
דרך לחלוק את הנתינה והאהבה הגדולה שיש לו- אם לא עדיין
לילדים משלו, אז לפחות לילדים של אחרים.
אבל פעם אחר פעם נתקל באטימות, ולפעמים ברשעות ממש.

אם זאת הסייעת הראשית בגן באיזור מגוריי
שנעלבה קשות מכך שהעזתי לבקש ממנה לחלק מרק לילד שביקש מנה שניה.
אז היא דאגה ללכלך על ההורים עלי, ואז גם פנתה למפקחת
והתלוננה עלי שאני צועק עליה (אני- שב20 גנים ובתי ספר שבהם עבדתי מעולם לא הרמתי את קולי, ק"ו שלא צרחתי. אני??) ןהמפקחת שרק יום קודם החמיאה לי על כמה הם מרוצים ממני ביטלה לי תוך פחות מ5 דקות את כל העבודות בכל האיזור.
למה? כי אני גבר והיא אישה. אז בטח אני האלים והתוקפני והיא הטובה.
ולך תספר לה על צרחות האימים שחטפו הילדים בגן ממנה, את השנאה שלה כלפי העבודה הזאת וכל הכרוך בה... ולך תמצא מי שיאמין לך.
גם שתי תלונות שהגשתי למשרד ה"חינוך" קיבלתי תשובה שהם "מגברים את המפקחת" ותו לא.
גם פניה לראשת אגף החינוך בעירי הסתיימה במפח נפש כשהיא בעיקר מאשימה אותי במהלך כל השיחה.

אז ניסיתי לחפש גנים אחרים לעבוד בהם
וגם עבדתי בכמה. ובכל מקום אתה מרגיש את החשדנות בך,
את חוסר האמון וההכלה.
החל מאותה אחת שכבר בראיון עבודה אמרה לי ש"כמובן שאתה לא מחבק אף אחד מהילדים" (כמובן!!! הרי גבר=אדם מסוכן! למה שלא נחנך ילדים וילדות לגדול כך??)
וכלה בקב"טית שכל פעם שנכנסה לגן הסתכלה עלי במבט חשדני ושאלה אותי מה אני עושה שם? (אני? אני הגנן. נחמד להכיר גם אותך...)
וגם בהמשך בעבודתי כמורה לקח שבועיים עד שסוףסוף קיבלתי כיתה משלי ולא הייתי כנספח בכיתות אחרות. ואז משקיבלתי זה שרד בדיוק יממה לפני שהצמידו לי שמרטפית.
(אז נכון ש"על הנייר" אני המוביל של הכיתה. אבל להורים סיפרו שהבחורה השניה היא האחראית והיא זאת בפועל מתנהלת מול ההורים.)
כי הרי גבר הוא בטוח דמות מאיימת שיש לחשוש מפניה.
אז מה אם אני היחידי שם שלא צועק? או היחידי שבהפסקה במקום לשבת על ספסל ולשחק בפלאפונים מסתובבים ללא הרף ברחבי החצר ובין ילדי הכיתה? או שאני היחידי שתוך 3 ימים בלבד כבר ראו אצלו בכיתה שינוי ענק בקרב הילדים היותר "קשים" בכיתה.
הרי אני גבר! אז אסור לסמוך עלי!!

ולי? לי כבר מזמן אבדה התקווה
ומיום ליום גם נגמרים הכוחות...

תחשבו על זה בפעם הבאה שתשמעו על תחלואי מערכת ה"חינוך"
וכל הכרוך בה.

אפילו שזה סתם משחק, קשה לי לראות את השני מפסיד

ככה שלפעמים זה גורם לי לא לשחק רציני כדי לתת לשני הזדמנות לנצח. 

למישו יש למכור?

מרגיש לי ממש אנוכי וחסר התחשבות לשמוח כשכואב למישהו,

אבל אם הוא רחוק- עוד איכשהו אפשר להדחיק.

אבל אם הוא קרוב- איך אפשר לשמוח?

להתעלם מהכאב שלו?

כי בין כך ובין כך, לרוב אני לא יכולה לעזור יותר מלהקשיב קצת...

ולהתפלל הרבה

אבל המצב רוח שלי יורד פלאים כשאני נחשפת לצרות של אנשים, וכמה שאני יודעת יותר המצב רוח בקרשים.

אתמול חברה שלי התארסה.

אני זוכרת את עצמי כאחת ששמחה ו"משתוללת" בכל אירוע כזה.

אתמול הייתי צריכה לעשות שתי פאדיחות של החיים כדי להחזיר את החיוך למקומו הטבעי.

https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/hasidut-4.htm#:~:text=%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%91%20%2C%D7%93%D7%97%D7%90%20%D7%A9%D7%93%D7%95%D7%97,%D7%99%D7%A8%D7%97%D7%90%20%D7%94%D7%A0%D7%94%D7%95%20.%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%94

אז זה התארס וההוא סיים סדר, ואני... אני ישנתי רוב השבת ו – נאמר זאת בבוטות – לא בא לי ללמוד במוצא"ש. למה כל כך רע לי בלב על זה? יש לי נטיה להכחיש את העצב שלפעמים מתעורר לי בלב, ואז אני בשמחה תמיד. עאלק בשמחה.

אז החלטתי לדבר לעצמי קצת וכה דברי. נניח שאדם בגילי, אפ' חבר שלי, היה מתפרסם על תגלית מדעית מורכבת שתשנה את העולם – האם הייתי מרגיש "רקב עצמות"? האם הייתי מקנא?

נראה לי שלא. כל הכבוד לו! אני מעריך את העבודה שלו, את התועלת העצומה שהוא הביא לעולם וקידם בכללו גם אותי, אבל גם אם יהיו לו עוד אלף אלפים תגליות, אני לא אקנא בו. למה? כי זה לא התחום שלי. סבבה, אז החיים שלי יהיו יותר נוחים בזכותו, אבל למה שאני בכלל אתעניין בו? מצידי הוא עוד ידיעה בעיתון שכשקוראים אותה עוברת המחשבה – "וואלה, אשריך". אבל זהו.

"כן", צץ לו משום מקום ההוא שאוהב להתפלפל במקומות הלא נכונים ולערער על דברי, "אבל בעיתון זה לא כמו דלת מולך". אז אני בוחן בעצמי, ואם הוא היה שכן שלי... לא. לא, זה לא היה משנה לי. לפחות ככה נראה לי.

בקיצור, איפה הייתי? אה, "וואלה, אשריך". אני לא מזלזל בעבודה לו, בתגלית שלו, מה שלא יהיה – הוא חשוב, הוא מקדם העולם (ואתם עם ישראל) לקראת התכלית, אבל זה לא מפריע לי. למה? שוב, זה לא התחום שלי, זה לא נוגע אלי. אבל לימוד תורה כן נוגע אלי, פה אנחנו על אותו סולם –

שטות. זו הבעיה שלך. שאתה לא תופס שאתם לא על אותו סולם. הוא גם כן מחוץ לתחום שלך, ותזהר כפליים לא להכנס לתחום שלו, יש מהר"ל... התחום שלך זה לא שם. זה לא לסיים ש"ס, לא עכשיו, לא כמוהו!

"רגע, אז אני בעצם לא בעל חסרון?" אממ... מה אכפת לך להגיד שלא? תזכך את עצמך קצת. "באמת באמת יש לך בפנים נשמה אלקית שהיא לא בעלת חסרון" (אולי תנסה להגיד את זה בקול?), אם היא "אני" או לא זו כבר שאלה אחרת, אבל יוצא שללא ספק יש בי רובד כזה שהוא לא בעל חסרון. ולא לשכוח שבאמת גם הגוף שלי הוא יצירה אלקית, אז אם אני אזכך את הראייה שלי יותר ויותר אני אראה שבעצם גם לו יש שלימות מסוימת, 'חוסר חסרון'. איך אמרת לההוא? שלימות של עולם העשייה? נכון, אז יש את השלימות של עולם הבריאה ומעלה מעלה, אבל גם לעולם העשיה יש את רובד השלימות שלו.

"או שאפשר לומר משהו אחר..." – רגע! זה אתה? אותו אחד ממקום שבא להוריד? טוב, אז נשמע בזהירות(!). אפשר לומר שהחסרון שלך לא נמדד ביחס לאחרים אלא ביחס לעצמך. טוב... זה נכון, אבל זה לא סותר את הדיבור הקודם!

"ומה עם אותו אחד שהתארס?" אז נענה לך בדרך העממית, אבל רק הפעם, כי אתה מכיר את זה מקרוב – אתה יודע כמה זמן הוא כבר על זה! אני מזכיר לך את מה ששמעת אתמול בסעודה מחבר אחר, שסיפר על ענייניו שלו, שהוא היה רגע לפני חתונה, ואז אחותו הקטנה, שגם היתה על התפר, התחתנה והסיפור אצלו נשבר. אתה יודע מה קורה לו בלב כשספרו לו על החבר הזה שלך שהתארס היום? אתה כמה המאורס הזה עצמו, כמה כאב וקושי הוא עבר לפני כן. נכון, לא ראו עליו, אז מה. גם על ההוא שישב לידך בסעודה לא ראו. (כאן אני משתיק קצת טענות אחרות של המציק הנודניק...).

זהו, אז אנחנו בסדר עכשיו?

נראה לי.

עדיין רוצה לברוח?

...