"יחיד בדורו:", זו לא סתם סיסמא כנראה, וגם לא איזה תיאור-הספד מופקע, גם ביחס לכמות האנשים, זה נכון. (הכמות רק מעידה על הקרבה שחשו כל העם אל הצדיק האחד והיחיד הזה.)
יותר נכון מדרך הניתוח שלך אותם... גם בהנחה שהמספר הזה משקף את המציאות נכונה... (מאוד קשה לאמוד מספרים כאלו והטעויות הערכה יכולות להיות בעשרות אלפים... הדרך הכי קרובה להערכה אמיתית, אבל בעייתית אולי קצת חוקית, היא איכון של כל הפלאפונים שהיו ברדיוס שם בשעות האלו - וככה אפשר לדעת מספר מדוייק לפחות של מכשירי פלאפון, בהנחה שרוב מוחלט של אנשים יש להם מכשיר, ויש אחד בלבד...).
וגם אם כן, אתה די השמטת את הנשים, ואני ממש לא ראיתי ככה - ראיתי שבאו המוני נשים, רק שהם היו ברחוב שרי ישראל ולא יכלו להתקרב יותר... אני מניח שבאו אלפי אם לא עשרות אלפי נשים...ואני בטוח שאני ממש לא מגזים...
אמת שרוב מוחלט של הנשים שהיו, באחוזים, הן מן הסתם מירושלים מהסיבה הפשוטה שאישה שגרה מחוץ לירושלים ובעלה הלך להלוויה, צריכה לשמור על הילדים בבית.
אבל היו נשים בהלוויה.
ככה שהמספרים שלך מן הסתם קטנים יותר ממה שאמרת, ובכל זאת - אכן אין ספק שזוהי הייתה הלווית הענק הכי גדולה במדינת ישראל אי פעם, וזה היה די צפוי...
רק לחשוב מה היה קורה אם כל האנשים האלו היו באים להפגנה, נגיד, בעד תקציב הישיבות, או להבדיל בעד אי פינוי והריסת בתים ביו"ש. זה היה יכול לשנות עולמות.
ולוואי שיזכרו כולם, חרדים, דתיים וחילונים כאחד, שבמותו ציווה לנו הרב דבר אחד חשוב מכל - האחדות.
ובאמת מהכמות הבלתי נתפסת היה אפשר לראות עד כמה היה הרב דמות משמעותית ומוערכת.
הוא חסר מאוד.
ואני חייבת לשתף לגבי כמות האנשים-
הרגשתי שזהו, הנה כולם כאן (או לפחות רובם של עמ"י) אז.. עוד רגע והמשיח יגיע ויבנה בית המקדש...
הרי אנחנו כבר שם ומהאבל נהיה בשמחה אין סופית כזאת...
בע"ה שיקרה בקרוב
רוב עם ישראל לא היה שם. גם כשמתפעלים חשוב לשמור על האמת...
רוב עם ישראל אפילו לא על ארצו עדיין...
אנחנו בין 40 ל50 אחוז מיהודי העולם בארץ... (בערך 15 מליון יהודים בעולם, משהו בסביבות 6 מליון בארץ...).
אבל בקצב העלייה לארץ
וההתבוללות בחו"ל
בזמן הקרוב ממש - שנים ספורות לכל היותר - נעבור את החצי במדינת ישראל.
וסליחה שאני שכלי וקר, ברור לי שהרב ענק וגם אני הייתי שם, פשוט הפריע לי בעין הנתון הלא נכון...
בכל אופן הרגשתי שזה משהו עצום ובלתי נתפס הכמות שהיתה שם.
נכון שזה לא כל העם, אבל יחסית- לא היה דבר כזה מעולם!
בל"ג בעומר.
לא מצליח לחשוב על עוד אירוע שיכול להתקרב לסדר גודל שכזה...
לשם השוואה - בשתי לוויות הענק של השנים האחרונות, הרב אליישיב והרב אליהו - גם אם מחברים ביחד את מספר המגיעים להלוויות האלו, זה לא עובר את חצי מהמשתתפים בלווית הרב עובדיה...
זה היה משהו מטורף... הלכנו ברגל המון... ולא הגענו לכותל או לשמוע משהו.
חוץ מאנשים בוכים מכל הכיוונים.
וזה היה משהו לא נורמאי ששיבש את כל הארץ...
ומבדיקה ברשת באתרים שונים (עם פערים גדולים...
היו שם בסה"כ 70,000 או לפי מקורות אחרים 250,000 איש
וזה באמת המון...
לפי מה שהבנתי בין 100 ל150 אלף אנשים היו שם. אבל זה לא דומה - כי הסיבה ששיבש הרבה מהארץ זה שהשרשרת התפרשה על עשרות קילומטרים מגוש קטיף עד לכותל...
אולי אפי' יותר מעשרות אלפים.
אבל
יש המון המון המון אנשים שלא הספיקו להגיע מכל הארץ
ויש בממוצע יותר מ2 ילדים לזוג (850000 ילדים) לפי החישוב שלך
והמספרים אכן עצומים
ולדעתי זה מראה דבר פשוט- החיבור העצום שעם ישראל חש לתורה ולמנהיגים אותה באהבה
לא צריך לתרגם את זה פוליטית כי הלוואי ולא יהיו מפלגות ופלגנות בכלל
אבל ברמה התיאורטית (רק בשביל תרגום הכח) אם הייתה מפלגה דתית מאוחדת כזאת מלאה באהבת ישראל שמריצה איש מעשה עניו ויר"ש בתכלית להיות רה"מ. אז היינו זוכים......
אם כל הפלגים הדתיים במדינה היו מתאחדים תחת גוף אחד, אין ספק שהוא היה יכול להיות מפלגת שלטון (אני לא מספיק חכם כדי להעריך מה היה קורה אז, מבחינת החילונית והמסורתיים שהם עדיין הרוב במדינה, אבל מבחינת העובדות אין ספק שבבחינה "קרה", אתה צודק) - שהייתה גורפת בין 30 - 40 מנדטים.
הבעיה היא שלדעתי, לפחות בנתיים, צריך שקודם יגיע המשיח ורק אז דבר כזה אולי יתרחש...
אם יש 6 מיליון בארץ, עשירית זה 600 אלף - ולפי ההערכות היו יותר...
(מתוך למעלה מ8 מליון אזרחים...)
הגיע הזמן לעדכן את עצמנו,
אוטוטו שמיטה הופכת לדאורייתא...
יש שמונה מליון אבל כמעט 2 מליון הם או ערבים, או נתינים זרים אחרים, או נוצרים וכו'...
הנתונים המדוייקים במרשם האוכלוסין, ניתן לראות גם בלמ"ס...
אמרתי שאנשים בפוטנציה היו מגיעים כפול 2 ו 3 שזה חצי מהיהודים בארצ.
כי הנשים והילדים לא היו בהמוניהם למרות שהם כן היו באים עקרונית
כי הוא ככל הנראה מבוסס על מכשירים סלולרים שנמצאים בתא שטח
וידוע שיש הרבה שיש להם יותר מטלפון אחד (לפחות יותר מכאלה שאין להם טלפון בכלל, אולי רק לילדים שם לא היה טלפון)
ועוד, הם חישבו את כל התא שטח הגדול של הלוויה, משמע גם מי שלא היה פיזית, אלא חילוני/ערבי/או סתם מישהו שלא התכוון להגיע ללוויה
נספר בזכות הטלפון הסלולרי שלו.
בין טלוויזיה בכבלים לבין טלוויזיה בלווין?..
יש הבדלים בין הערוצים שאין לי מושג ולא התעמקתי.
כבלים זה כבלים (כלומר צריך תשתית), ועל גבי התשתית שלהם (או בכינוי המקצועי- DOCSIS), אפשר להעביר גם אינטרנט ודברים מעניינים אחרים.
לוויין זה חד כיווני- מהלוויין למנוי.
ומגוון הערוצים שיש בכל חברה...
אפשר למצוא הבדלים זניחים ברמת התוכן (איזה ערוצים, כמה ערוצים, סוג ערוצים), תשתית (צלחת בחוץ או כבלים בפנים הבית), מחיר (חבילות רגילות, חבילות צרות, חבילות מורחבות שכוללות גם אינטרנט, טלפון ופלאפון). נוחות הממשק, אופציות ממשק מתקדמות (למשל הקלטה, כתוביות, ובעיקר האינטראקטיביות בבחירות הצפייה, עצירת התכנית, צפייה חוזרת וכו), שירות לקוחות ושירות טכנאים (למשל, הייתה שביתת טכנאים גדולה לאחרונה), תדמית החברה.
מכיוון שאני לא צופה, אולי כאלו שיש להם כבלים או לוויין יוכלו לתת תשובה טובה יותר מניסיון אישי.
בכבלים זה מעובר על כבל
ובלווין זה מעובר בלווין
לשניהם יש את ערוצי הבסיס (1 2 10 ספורט ילדים וכו')
ולכל חברה יש עוד ערוצים נוספים שהיא משווקת
אני רואה פה בחלק מהשרשורים קריאות אבל בסגנון
"הרגשת יתמות!"
"מה נעשה עכשיו?"
"אני לא מאמין!"
ואני מנסה להבין האם העובדה שאני אמנם מבין את האובדן,
אבל לא חש עצב או כאב,
האם זו בעיה בי?
או שאולי זה כמו בכל מקרה של מוות של אדם רחוק,
שהעצב מובן אבל מרוחק?
אני חושב שבניגוד לשרשור שננעל,
אצלי זה לא נובע מסיבות פוליטיות,
אז אולי זה כן דבר שאפשר לדון עליו...
מדובר בגאון תורני עצום שהוסיף המון לעולם, מותו מונע מהעולם לקבל עוד ממנו, זו סיבה מספיקה לכאב ועצב.
אבל זה לא משפיע לי על הרגש.
היום דיברתי עם חבר בישיבה שהיה מאזין לשיעורים שלו כל הזמן ובטלפון הוא נשמע בוכה ורק אני כזה מרגיש צער אבל לא יותר מזה... רק מי שבאמת קשור לרב יוסף עובדיה מבין את האובדן הגדול. הלוואי והייתי קולט את גודל האובדן
שנכנסו אליה היום לעבודה זוג חילוני לגמרי עכ"פ לפי איך שהם נראו עם פרצוף תשעה באב והתחילו לומר כמה עצוב וקשה שהרב נפטר...
|שוב דמעות|
שלו
כמו הרב אלישיב גם שהם היו בפוליטיקה אבל עיקר ענינם זה היה לימוד התורה והידע בה.
בכל מקרה עצוב לראות שיהודים אחרים ורבים כל כך עצובים
לק"י
אצלי זה אולי פשוט לא נתפס והתעכל עדיין.
מלבד זאת, שאין לי קשר אישי עם הרב (בסופו של דבר, מי שהכי סובל ממותו זאת בטח המשפחה והאנשים הקרובים באמת).
ואני גם עסוקה בעוד דברים..
מרגישה פחות אשמה בזכותך...(אם יש סיבה להרגיש אשמה בכלל)
לא חושבת שזו "בעיה" במי שמרגיש ככה או אחרת, עניין של אופי ושל כמה הקשר לרב זצ"ל היה ישיר (מדברת ספציפית על הקשר לרב בעניין הזה, אבל נראה לי שגם בעוד מקרים ונושאים לצערי.)
מעבר לרב שלנו ולציבור שלנו יש מעגל רחב יותר שכולל בתוכו את כל היהדות התורנית ומייצג אותה במעגלים רחבים יותר וכו'. ושגם הפוסקים שלנו מסתמכים על פסיקותיו והדבר הקשה מביאים אליו וכו'. ובין הראשים הענקיים האלה היה הרב עובדיה. ובפרט בפרט לאחר הסתלקותם של הרב אליהו ור' אברום שפירא והרב אליישיב.. לא נשארו דוגמתו אולי חוץ מיבדל"ח הרב שטיינמן שליט"א. כך שהמון התנקז אליו. ומאחוריו. ועל כתפיו.
בלעדיו- יתמות.
מקווה שהובנתי. בכולופן אתה לא צריך להתבייש מהשאלה.
וגם לא רבותי.
זה בדיוק העניין -
לא היה לי שום קשר אליו,
גם לא לפסיקותיו או לדרכו ההלכתית.
מעולם לא הבנתי את השאיפה ליצור הלכה אחת,
ומעולם לא התחברתי לסגנון ולתוכן של דבריו.
הרבנים שלי לא הביאו אליו את כל השאלות שלהם,
ולא פנו אליו בהתייעצויות.
זה כמובן לא סותר את הכבוד או ההערכה,
אבל בכלל לא ברור לי שכל היהדות התורנית עמדה על כתפיו.
מכיוון שכך,
ברור לי שגדול תורה נפטר,
אבל אני לא מרגיש שזה משפיע עלי בשום צורה שהיא.
(בניגוד, למשל, לפטירת הרב אליהו).
כולם הלוויה אומרים שהוא היה אבא של כולם.
לא הרגשתי ואני לא מרגגיש כך.
גם בלווית הרב אליהו לא התחברתי לדיבורים האלו.
אפשר לכאוב על פטירה של רב גדול וחשוב,
אבל האם כל רב גדול שנפטר הוא אביהם של ישראל? (בפראפרזה על הספר הידוע...)
(אני לא יודעת איפה אתה לומד, מה זרם הרבנים שלך, ואין לראות בדברי הבאים משו אישי...)
אני לא יודעת אם כל רב גדול- הוא אביהם של ישראל
אבל הרב עובדיה - היה גם היה
ראה את דמעת העשוקים, ומצא להם מנחם
כמה שאלות ממזרים הוא התיר
כמה מדוכות של עגונות הוא ישב (אחרי מלחמת יו"כ, אחרי הפיגוע במגדלי התאומים)
אם אתה לא מכיר את, ולא מכיר ב- תורה והלכה ופסיקה ושיטה של הרב עובדיה
אז משהוא מאוד מאוד בסיסי בתורה שלכם חסר
הרב עובדיה הוא המשך של שושלת פסיקה שהיא לא "הישיבות של מזרח אירופה" (שכובדם במקומם מונח, אבל הם לא כל עמ"י...) - הוא הביא לנו מסורת חשובה ביותר של פסיקה, שאלמליא הגאוות-יחידה שלו- היתה משתכחת מישראל
הרב היה גאון עצום בתורה- הכיר מקורות הלכתיים יותר מכל אחד אחר- כך שגם אילו אתה לא מסכים עם המסקנה של הפסיקה שלו- אתה יכול ללמוד ממה שהוא מביא בשיטות קודמיו בעד ונגד שיטות שונות בסוגיה פלונית
מי שלא פותח את הספרים של הרב עובדיה במהלך הבירור ההלכתי שלו- הלימוד שלו לוקה בחסר גדול מאוד..
אם אתה לא מבין את השאיפה ליצור האחדה של ההלכה-
הרי שיש שני דברים שאתה לא מבין-
לא מבין את נס קיבוץ גלויות שמתרחש מול עינינו הנדהמות ממש- פתאום בכל עיר, בכל משפחה!! - יש מגוון של מסורות הלכתיות- וצריך ליישב ביניהן- כדי שאנשים ידעו מה לעשות, שיהיה שלום בין היהודים.
ולא מבין את היסוד של ההלכה- שאמורה להיות אחת לכל ישראל- כשתצא הוראה מסנהדרין הגדולה
הרב היה מדור הרבנים הקודם לנו- בחיו הוא זכה וראה ולמד מרבנים מהדור הקודם-
תחשבו על זה שהרב עובדיה ראה את הרב קוק!!! (למשל)
תחשבו על זה שהוא היה תלמיד של הרב עזרא עטייה!
חשבו כמה שנים הוא היה דיין!
אישית אני לא שייכת לזרם ההלכתי שהרב מייצג, ולא ראיתי בו את הרב שלי (או הרב של הרבנים של הרב שלי..)
אבל התפיסה שלי את התורה ואת עמ"י היא לא מצומצמת ל"אנ"ש" הפרטי שלי
כאב לי היום, הרגשתי מבולבלת
לקח לי מאמצים להיות אמא שמחה בבית (ולא אמא בצער) - כי זה באמת התפקיד שלי בעבודת השם.
שהאו היה מרבני ארץ ישראל השלימה
אותי...
א. אני בהחלט מכיר את ומכיר ב- פסיקתו של הרב עובדיה.
לא באתי לצמצם אותה או להוריד אותה.
הסברתי כבר בהודעה הראשונה שאני בהחלט מכיר את ומכיר ב'- גדולתו של הרב,
אבל זו הכרה שכלית ללא השפעה רגשית.
לא באתי לרגע לומר שהוא לא היה גדול או דברים שכאלה.
ב. בודאי שבמהלך הלימוד פתחתי ספרים של הרב עובדיה,
אבל לא הלכתי לפי פסקיו.
את בטח יודעת שבלימוד עיון פותחים הרבה ספרים,
אבל זה לא אומר שאני מרגיש את השפעתו של הריטב"א על חיי.
ג. אני מכיר עוד גישות ביחס לאחדות ההלכה,
גישות שגם הן רואות עין בעין בשוב ה' ציון,
ובכל זאת סוברות שעל כל עדה ועדה להמשיך ולשמר את המסורת שבידיה.
בענייני ציבור לעומת זאת יש לשאוף לפסיקה מאוחדת יותר.
אגב (עם כל ה"להבדיל" הנדרשים),
בן גוריון הכיר מאוד בערכה של שיבת ציון, וכחלק מרצונו ליצור משהו מאחד,
ציווה על כל עובדי המדינה לעברת את שמותיהם ושמות משפחתם.
זה בודאי לא דבר שגרם לאחדות או יצר מציאות.
עוד אגב,
"עשה לך רב" זו אמירה שמכירה בכך שש דעות שונות ופסיקות שונות ועל כל אחד לעשות לו רב.
בית שמאי היו ונותרו בית שמאי עד אחרון ימיהם.
בעז"ה כשתקום סנהדרין,
מי יודע מה ואיך יהיה...
ד. הכרותו עם רבנים גדולים או הותק שלו כדיין לא משפיעים על הרגשתי.
הם גורמים לי להבין את גדולתו,
אבל לא משפיעים על הכאב או הצער.
ה. רואים שאנחנו לא מכירים.
התפיסה שלי לא מצומצמת לאנ"ש. ממש לא.
אני בהחלט יכול להבין את אלה שמתאבלים,
אבל כל השאלה היתה על עצמי.
אני לא אבל ולא עצוב (אני גם לא צוהל משמחה כמובן...).
ההכרה שלי בגדולתו אינה גורמת לי להרגיש כבן יתום או אפילו כתלמיד יתום.
האם זו בעיה?
המעבר בין הדברים שאנחנו מבינים- לדברים שאנחנו מרגישים- הוא מורכב לפעמים...
אני מכירה את ההרגשה של "יש משו שמאוד חשוב לי, ואני יודעת שיש חיסרון באי ההרגשה שלי- אבל אני לא מרגישה! כמה מתסכל!" - מהזדמנויות אחרות בחיים...
אם למישהוא אכפת ממך-
אז קצת אכפת לך ממנו
לרב עובדיה היה מאוד אכפת ממך- כן, אישית. הוא ראה אותך ואותי וכל יהודי ספציפי שיש לו שאלה- כשהוא חשב או כתב או פסק או פירסם וכולי
והיה לי אכפת מאוד מהתורה. וכל מי שאוהב את התורה- אוהב את מי שאוהב את התורה, ומלא צער על אובדן של תורה
למשל אילו היה ח"ו שריפה של ספרי תורה- אז הלב שלנו היה מלא צער.
אז כשיש לקיחה לגנזי מעלה של יהודי שהוא כולו תורה- ממש ספר תורה מהלך!- לא נהיה בצער?
כדי לעורר רגשות- צריך לעשות מעשים
לשמוע הספדים, לשמוע סיפורים על הרב,
(והנה בזכותך התחדש לי הדיוק- אחרי הפעולות נמשכות הלבבות, ולא הדעות. )
אפשר לצאת מזה לכיוון אחר-
מה היחס שלך\ שלנו לרבנים שלנו שאנחנו קרובים אליהם והם משפיעים ישירות על חיינו
- האם אתה אוהב את הר"מ שלך? האם אתה מלא הערכה לראש ישיבה שלך (או רק יודע שאתה מכיר בגדולתו)?
(אל תענה לי, זה נק' למחשבה)
האם אתה מעריך, מלא הערצה- לרבנים גדולי הדור- שאתה כן הולך לפי הפסיקה שלהם?
האם צריך להעריץ רבנים?
האם בכלל צריך להעריץ מישהו?
לא סתם "הערצה" הולכת פעמים רבות יחד עם "עיוורת".
יש משהו בהערצה שהוא מבטל לחלוטין את המעריץ אל מול המוערץ.
גם הערצה לרבנים היא פעמים רבות עיוורת.
נכון שצריכה להיות התבטלות ביחס לרב,
אבל אין זה אומר שהאדם צריך לוותר על חשיבתו האישית.
זה אומר שבאופן מושכל,
יהיו פעמים בהן הוא יוותר על דעתו מפני דעת רבו.
אסור שיהיה מצב בו לאדם אין דעה!
(אלא אם כן זה משהו שהוא לחלוטין לא מבין בו, ואז זה לא מגיע ממקום של התבטלות).
אבל זה באמת הדיון הצדדי.
בעיניי הדיון האמיתי (שאין לי בו תשובה לעצמי),
הוא האם פטירתו של גדול דור אכן אמורה לגרום לי כאב?
האם זה אכן חורבן בית מקדש?
או שאולי חובה על כל אחד להבין את האובדן,
אבל לא חובה לבכות, להתאבל ולכאוב?
אגב,
אני בהחלט מצטער על פטירתו,
אבל להצטער זה דבר שמגיע ממקום מאוד שכלי.
אם הרב עובדיה היה דמות שהשפיעה באופן כל שהו שאתה מודע אליו בחייך, טבעי שתרגיש עצוב.
וככל שזה פחות, כך גם העצב הוא פחות.
בסך הכל הצדיק הולך לגן עדן, לקבל שכר על 93 שנים של עבודת ה' ולימוד תורה בקנה מידה שקשה לתאר...
אין מה להיות עצוב "בשבילו" אפשר אולי לקנא בו.
לגבי הנותרים פה בעולם זה משהו אחר.
אני מצטערת על כל האנשים שנותרו ללא מנהיג, שרק הזכרת שמו מילאה אותם בגאווה יהודית,
אך ממש ממש לא מתחברת לביטויים הקשורים ליתמות, מהסיבה הפשוטה שהוא לא היה אבא שלי, אפילו לא רוחני.
לא יום שמח, ברור. ויש את העצב באוויר, אבל לא ברמה שהאנשים שהלכו לאורו חווים.
נזכור שמצד הצדיק כאמור יום הפטירה זה יום הילולא=חתונה שלו עם הקב"ה וכ' וכ'.
יום נעלה. ו..אמנם לא שמעתי על מישהו בכזה סדר גודל שעדיין בחיים, אך לא אלמן ישראל,
ומאמינה שהקב"ה יודע מה הוא עושה.
אין במה לסיים אלא שנזכה כבר לתחיית המתים.
שהבעיה בי (כך חשתי כשנפטרו גם הרב אליהו והרב אלישיב והרב לפקוביץ' וכו').
אם משתחררים מכל ההקשר של ארץ מוצא של עדה כזו או אחרת -
מדובר בדמות שהפרתה והעשירה ביותר את עולם ההלכה בדור האחרון!
שתרמה להפצתה, הנגשתה, הבררתה והרמת קרנה של שמירת ההלכה בדורנו!
שנסכה גאווה ובטחון למאות אלפי יהודים להחזיק בשמירת המצוות!
אם כל אלה קרובים ללבנו, לסדר יומנו -
לא יתכן שלא נרגיש יתומים במידה מסויימת.
נראה לי יותר נכון לחלק בין הרמה הפרטית- שבה נשאר לי הרב שלי לאוי"ט. ורק מקורביו ותלמידיו חשים יתמות כזו. לבין הרמה הכללית- רמת הדור, שבו נותרנו יתומים כולנו.
רב חשוב שנפטר, ולא סתם כך-
אלא גדול הדור,
שכבר לא נשארו עוד בסדר הגודל שלו...
כאשר צדיק אובד מן הארץ, זה מקביל לשריפת המקדש,
ביום שכזה גלה כבוד מישראל,
וניסתלקה שכינה מישראל,
וכאשר גדולי עולם,
נלקחים מאיתנו בזה אחר זה,
אז מרגישים תחושת יתמות-
כל אחד ברמה כלשהיא...
רבים בניו של מקום. וכל בן ובן אהוב ונחמד למעלה, כבן יחיד לאמו.
אהבה יתירה זוכה זה העושה נחת רוח למקום, ויותר כיוצא בו זה המאהיב שם שמיים על סובביו.
יתמות.
יתמות קשה באה לעולם.
זכה דורנו מה שלא זכו דורות על גבי דורות. מתנה יקרה ונפלאה נתנה לנו משמיים. 93 שנים של תורה גדולה, מפוארה, מכובדת.
מרן רבנו עובדיה יוסף היה בשבילנו הכל: האבא, האמא, הרב, היועץ, הפוסק, המנחם.
יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת.
וכעת, אין אומר ואין דברים.
מי יורה דעה? מי יבין שמועה? אל מי נפנה, ומי יפשוט את ספקותנו? מי ישמע שוועת עניים, וצעקת הדל יושיע?
מי יתיר עגונה ואל מי תפנה האלמנה.
זכה מרן להקים עולה של תורה בארץ ישראל ובכל שאר המדינות, וזכינו אנו לינוק מזיז תורתו, לשתות בצמא את דבריו, ללמוד בעיון את חיבוריו ולנסות להבין את שמועתו וסברתו.
ולאחר שקיעת השמש, מאירים הכוכבים הקטנים. וכל לומד תורה יצטרף לחברו, וחברו לחברו, עד שיפיקו נוגה ויקרינו זיו התורה בכל העולם, ויבקשו להשלים במעט את האור הגדול שנקלח מאיתנו.
ח ו ת מ ת על כל מיה ומילה שלך (?) צורגי!!!!
אישית לא בכיתי, (גם בקושי אמרתי תהילים, נוראי בעיניי..)
אבל ברור לי שזו בעיה בי. (ככה אני, לוקח לי לפות כמה שנים לעכל שמשהו איננו)
אתחיל מיזה שבבית שלנו יש לפחות 2 תמונות של הרב עובדיה. אחת בגודל 50/70 ס״מ....
הכי הרבה ספרי קודש שיש לנו בבית של אדם אחד, זה של הרב עובדיה.
אני גדלתי עליו ועל פסיקותיו.
(לא סותר את הקשרים העמוקים שיש לנו כמשפחה ולי אישית עם רבנים אחרים)
כשאבי בי היה חולה, הוא ברך אותנו, כשאחי נפצע בלבנון, הוא ברך אותו (כמה פעמים)
כשגיסי היה חולה הוא ברך את אחותי. וברכותיו התקימו תודה לה׳!
אחיינים שלי בגיל שנתיים יודעים להגיד הרב עובגיה....
מתחפשים אליו...
בקיצור, הבנת בגדול.
לא סותר לרגע!!! את זה שיש לנו דעות משלנו. ושהרב האישי שלנו לא פוסק את כל הלכותיו כמו הרב עובדיה.
לא סותר לרגע את זה שהצבענו למפלגות שרצינו....
אנחנו לא ראש בקיר.
אבל!!!!!!!!!! והאבל הזה גדול מאוד!!! יש לנו אמונת חכמים!!
משהו ש מ א ו ד חסר לציבור הדתלי בפרט והחרדי והדתי בכלל.
הוא היה דעת תורה. נקודה, על זה אין חולק!!
לגבי רגשות.... ברוך ה׳ לא חוויתי יתמות אז אני לא יודעת איך מרגישים (ושגם לא ארגיש)
אבל יתמות לאומית בהחלט כן!!
הרב הקים יהדות המזרח מחדש!
הרב הנגיש את ההלכה בפרט והתורה בכלל לרבים!
הרב ק י ד ם את נושא מעמד האישה!!(ומי שלא יודעת זאת, כדאי שתדע!!)
הרב דאג למיקוואות להיבנות
הרב הלך מבית לבית בזמן היותו רב שכונה לשכנע נשים לטבול במקווה!!!!(אתה קולט מזה????????)
הרב דאג שלך על הצלחת יהיה אוכל כשר הרבה יותר בזול מימה שהוא היה פעם....
ואני ני עוד כזאת קטנה שבקושי מבינה במפעלו
ללא ספק. איבדנו דור שלם של גדולים!
כשהייתי בהלוויה והרכב עם המיטה עבר לידי, הרגשתי פתאום (בלי לחשוב על זה בכלל, רק רגש) שלקחו חלק ממני עם המיטה.
אפעם לא הרגשתי ככה (תאמת, גם לא חשבתי שארגיש)
לא יודעת איך לתרגם את ההלם
חתכת פריקה עשיתי פה. ועוד יותר אווטינג.... אבל הרב, שווה את הכל.
שנזכה כולנו להבין מי באמת היה הרב עובדיה זצוק"ל.
שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית מקדשנו....
שכל אחד יעשה יעשה חשבון נפש עם עצמו רק על המשפט הזה.... דיינו!!
כולל אני כמובן
אחכ אנחנו מתפלאים שבית המקדש לא נבנה...
אבל לא רק בגלל הסיבה הזאת.......
מים זורמיםאפשר לשאול שאלה? למה הדרך לאמת היא נמצאת בין כל כך המון מכשולים?? זה פשוט מיאש!
צריך לעקור הרבה קוצים כואבים ומעצבנים לפני - כיוון שבאופן טבעי, ככה ה' ברא את העולם, הרע נדק לטוב, מנסה לתפוס כל חלקה שהוא מוצא פנויה - ואז תפקידך הוא לסלק אותו משם, ולהכניס במקום זה טוב כדי לשמר את אותו מקום כמקום נקי, וככה להתקדם עוד קצת ועוד קצת... עד שמגיעים לשיח ורדים נקי, מבבהיק באדום ובירוק, ויפיפה.
ואם מתייאשים...ובכן, זה כמו מאמר הבאר והחופרים של הרב קוק זצ"ל, עכשיו אני לא בעמדה מתאימה למצוא אותו, אולי בהמשך אמצא ואצרף כאן להחכמתכם...
ב"הצלחה!
"בסופו של יום, הן אפלט אל החוף..
האדמה הרחומה אותי, אליה תאסוף
ואז אצעק ואצטדק ואספר
איך בחושך הזה הייתי חותר
ושואל ומבקש וכוסף. אייכה.."...
"הולכים בחושך אור גדול יראו, הכמהים לחופש בית ימצאו..."
(נעמי שמר, מבוסס על פסוק מהנ"ך)
זו דרך העולם. בעקידת יצחק הקב"ה מעמיד לאברהם סוג של "מכשולים", "בינך", ואז "יחידך", ואז "אשר אהבת", ולבסוף, "את יצחק"..
מפרש רשי (מדומני, לא זוכרת, עברו המון שנים) כדי לחבב עליו את המצווה, וכדי לתת שכר על כל דיבור ודיבור...
זו מציאות. אני לא רואה אפשרות אחרת להסביר את זה.
ר' נחמן אומר שהאמת 'מושלכת ארצה' - עלובה מרוסקת ונרקבת
כדי שהיא תוכל לצמוח משם ולפתח שורשים - אחרי התהליך אמת כזו היא חזקה פי כמה 
ותשובה לי אין..
בעז"ה
אני צריכה עזרה, דחופה.
אני עובדת עם צעירות בסיכון,.
המצב הוא כזה: המקום כרגע מרוסק, הבנות מרוסקות בעקבות כמה משברים גדולים מהיומיים האחרונים.. אם רק אתחיל לספר על הסיפורים שלהם, זה לא ייגמר, וזה בלתי אפשרי להכלה, אני אומרת לכם. פשוט עולם מזעזע.
אני צריכה להגיע לשם היום, ולרומם מעט את האווירה.
בלי שה' יעזור לי זה חסר סיכוי, לחלוטין.. אני סמרטוט בלעדיו שזה משהו..
אז במסגרת ההשתדלות שלי אני פונה אליכום בבקשה לרעיונות, כי אני עצמי מרוקנת מאוד ואין לי מושג איך אני הולכת לעזור שם במשהו..
משהו חמים, כיפי, ערב נחמד.. רעיונות למשהו נעים כזה..
הייתי לוקחת אותן להתפלל אצל אמא רחל או משהו, אבל זה לא תלוי כל כך בי..אז כרגע זה במסגרת של מקום סגור
אז או רעיונות, או חיזוקים בשבילי..
אני ממש לא יודעת מה לעשות..
ממש תודה, תזכו למצוות!
להקריא להן קטעים מהספר "שעריו בתודה"- מאוד מחזק ומשפר את מצב הרוח.
מוזיקה תמיד מעודדת.
הכנת ארוחה משותפת- אוכל משפר את מצב הרוח.
מרק שווה, קינוחים שווים וכדו'
ומשחקי קופסא.
להעלות את המצב רוח
אח"כ טיפה דיבור יותר רציני ועמוק, אפשר אולי סיפור כלשהו (אולי על הרב עובדיה) ולפתוח סביבו דיבור
מהבצק להכין פיצות/פוקצ'ות וכאלה.. ארוחת ערב..
אפשר לעשות בחוץ אולי מדורה קטנה.. לשלב איזה פעילות (כרטיסים עם תמונות שכל אחת מספרת לאיזה תמונה היא מתחברת עכשיו ולמה.. סבב כזה בין כולן.. רק לפרוק..), גיטרה ושירים אם הן בקטע..
אולי באמת להכין ביחד ארוחה מעניינת.
אח"כ אפשר לשיר ביחד- מעין שירה בציבור כזאת עם מצגת.
אפשר גם לעשות משהו עם פעילות אולי ריקוד או זומבה או משהו שיפעיל אותן.
כמובן לשלב משהו שבקדושה והוסיף כמה מילים מספר של רב ידוע ושהשפה שלו קלילה ומובנת לכולם.
הצלחות!!
לק"י
בהצלחה רבה!
המון כוחות..
זה מחולל פלאות.
ויש לי ה מ ו ן מה לומר לך;)מחכה לשמוע ממך אם תרצי....אשריך נשמה!!!
|מעריכה ממש!!|
מה עשית בסוף?
|סקרן|
שמתי שירים שמחים והכנתי מרק לערב
[זה אחרי שכמובן הצעתי להן התאבדות קבוצתית חחחח 
יחי ההומור השחור]
ואז שכנעתי אותם ממש ממש לצאת לאן שהו (אני מעדיפה לא לכתוב שאם היו מכאן שם אנשים.. למרות שהסיכויים לגמרי קלושים..)
מקום בילוי נחמד שהוא לצערי לא הכותל\ קברי צדיקים כמו שממממשש הייתי רוצה ללכת איתן, אבל זה נשאר בחזון, וזה יתגשם בע"ה!
והן צחקו והשתחררו והיה ב"ה טוב.
והן צדיקות אמיתיות הבנות האלו, זה משהו.
וזה רק הקב"ה, אתם לא מבינים כי אני באמת לאחרונה במצב לא משהו.. אני צריכה להתחזק ולהתמלא בדחיפות..
ה' יעזור לעם ישראל, כמה נסיונות וכמה קושי וכאב, אבל איך שהוא תמיד משגיח..
יש רשימה לא רעה, אבל לא משמעותית מדי.
ובעיקר לא מספיק בנים (מניין וכאלה)
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t582425#6421525
לטיפולכם המסור.
אז 2 זה בסדר
אתה מדבר על מה שהרב ויא כותב 'מוחזק כנגוע' וזו לא חזקה הלכתית אלא 'חשש' או מקסימום 'ספק'
הפת"ש מדבר על חזקה כמו שור שנגח או דיני וסתות שמחייבת אותך היהודי להתיחס לכך כמציאות עד שיתברר אחרת.
במקרה של התמרים: לבדוק אחד אחד
ואני לא בטוח אך כך נראלי 
יש את הקולא של הט"ז שמחיל את הדין הזה רק על תולעים שהתפתחו בפרי עצמו
אך הרוב לא סוברים כך
התכוונתי לומר שאת צריכה לבדוק את כל מה שתאכלי מכאן והלאה מאותה שקית
מה שבדקת ונקי - נקי
תקף להכל: פירות ירקות קמח סוכר קטניות אורז.....
ואת לא בורה, זה דין לא מפורסם וקבלי ח"ח שאת חוקרת 
יטבתהאחרונהנראה לי שאני מתחילה לפתח בעיות בהבנת דברים בסיסיים 
אז אם הוחזק בתולעים (שנמצאו שלוש) אסור לאוכלו
דבר שאפשר לבדוק חייב בדיקה
לק"י
לראות מה מצב התולעים בה..
פתחתי חטיף, ורציתי לקרוא ספר ענתיקה שלא פתחו שנים, אחד כזה עם דפים מתפוררים.
ואז ראיתי תולעת קטנטנה על הספר.
סגרתי את הספר (מקווה שלא עברתי על איסור בהריגת התולעת! לא יודעת אם היא מתה מזה), ירקתי מה שהיה בפה, ועברתי מקום. ולא המשכתי לאכול את אותו חטיף כמובן.
לא ברור לי אם התולעת היתה מקודם בספר (שהוא עתיק כאמור), או נפלה מהשקית של החטיף (מבחוץ. בארון שהוא הגיע ממנו מצאו תולעים כמה ימים לפני וניקו, והחטיף הוכנס לשם אחרי כן).
סתם עוול! עוול!
איש סנוב ומגעיל!
תעזרו לי לא לעבור על "לא תשנא את אחיך בלבבך" מהר... 
דינה ל.
)דינה ל. ) ]
'ואני רוצה מקצועיות, לא סתם מה שאתם יודעים מהעיתונים' פחחחחחחח
מקצועיות הללויה
)
ברור, אני מסנן לעצמי מדי פעם 'חכה חכה למשוב..'
ריבוזוםלק"י
אני אחרי יום טוב בעבודה!
אוהבת את ימי שלישי ב"ה..
קשר עם מישהו שלא למטרת נישואין, קשר על רקע אידיאולוגי- מחלוקתני.(.התדיינות...בעיקר...) (לא משהו מכאן: )
1. כן או לא.
2. למה.
(עריכה - כותרת לסלולרים)
בשינוי תפאורה
דיונים שטיבם נוגע לעומקים באישיות או בנפש.*
2. מכיוון שטיבם נוגע בעומקי האישיות או הנפש (וזה יכול ליצור חיבור רגשי כשזה באופן קבוע).
*או מהמין השני ולהת*** איתו
לא נראה לי בכיוון ממש.. נושאים עיוניים בעיקר, אבל עם המון התייחסות אישית
אולי זה "עדיף", אין לי מושג. אבל תעני מה את חושבת. אין כאן חיפוש אחר פרטנר לוויכוח. יש כאן אדם חכם, שבמקרה הוא גבר. צריכה להיות התייחסות לכך?
מתמשך.
למה זה מביא לקרב אישית? תפרט.
אם הדיון אינו של התנצחות אז לאט לאט מכירים אחד את השני יותר ויורדים יותר לעומק הנפשי שבשורש הדיון וזה מקרב אישית.. אין מה לעשות.
שלא למטרות *** לא הייתי נכנס לזה. לא תפקיד שלי. הייתי מתפלל אולי שהקב"ה יאיר לו ע"י שליח אחר. ואולי בעצם גם זה לא כי גם תפילה מחברת לבבות. לא תפקיד שלי וזהו.
אבל.. כ"א ועניינו.
אם זה באמת אדם שאני נפגשת איתו על מנת לדון ולדבר לדעתי זה מופרך.
אך אם למשל זה מישהו מהעבודה שעובדים איתו וזה קשור לנושאים המדוברים?
למשל בחינוך דיונים על התייחסות לתלמידים מסוימים יכולה להיות מאד ממשוכת, ומקרבת...
בכלל בכל מקום כשיש מטרה משותפת שחותרים אליה, יש דיונים על הדרך,
יש יעד משותף, הרבה עבודה יחד שיותרת קירבה...
או מורה? אפילו באולפנא בה למדתי היה מורה שתמיד היו סביבו בנות (ואני בניהן)
כי הוא אדם משכיל ברמה אחרת, והיה ממש כייף לשמוע אותו כמה שיותר.
גם בהפסקות, גם בהברזות משיעורים אחרים בימים שהוא נמצא ויש לו חלון.
(לא אחד על אחד, לפחות שתי בנות, והוא כן דתי ודי מבוגר אך לא זקן)
וגם... גם התדיינות בפורומים כגון זה שעל גביו נחשף פן באישיות שלנו, בדיעות ובחוויות שלנו.
אם כל כך ברור לכולנו שמפגש מעורב לא בא בחשבון למה כאן זה שונה?
סליחה אם זה נצל"ש.
בכל אופן לעניין כפי שראיתם פייגליניזית פתחת לי צוהר לעוד הרבה שאלות,
בינתיים אני חושבת שאם יש מטרה של תועלת שהקב"ה מעוניין בה, וכל הדיונים הם למען אותה מטרה נעלה,
ובמידה ושני המתדיינים מרגישים את השליחות, העניין ויותר רצון לעשות את רצון ה' מאשר להתקרב אחד לשני אז זה בסדר.
ברגע שהאיזון הזה מתחיל להיות מופר- שם יש בעיה.
וכן צריך להיות ערניים ולבדוק
כששאלתי לגבי הפורומים במה זה שונה, זה לא כדי לומר שזה לא שונה, אלא באמת זאת שאלה שמעניינת אותי,
כי מן הסתם מעבר לשוני שאני רואה בין הברים יש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן
באמת לדעתי זה שונה מכיוון שהמסגרת מוגדרת מראש למשהו אחר לגמרי. למרות שבאמת גם שם לא הייתי נכנס לעבודה משותפת אינטנסיבית קרובה עם בת. זה בהחלט יוצר בעיות וצריך יד על הדופק.
לגבי הפורומים כאן- א. אנונימי ובלי תמונות וכו' זה שונה לגמרי. ב. השאלה עדיין טובה ושכ"א ישאל את עצמו (אישית אני יודע את התשובה שלי) ואמנם אם יש פתח שכן יהיה ע"מ להתחתן בסוף יש כבר צד הרבה יותר גדול לקולא.
סתם. בצחוק לגמרי, העיקר שיהא יעיל!
לק"י
מי? מה? מו? כמה? ולמה?
ויש בזה הרבה מאד קושי עבורי.. (נאמר בצער, על העניין ועל הקושי)
אם את היית יודעת עם כמה אנשים רציתי להיות בקשר שיחתי / אינטלקטואלי / יצירתי / מוזיקלי ועוד ועוד- אבל עצרתי עצמי מזה לטובת מה שבאמת טוב וישר- השמירה על הצניעות, ההלכה ועוד.. ולפעמים פשוט הקב"ה בחסדו עזר לעצור את זה..
יש משהו מאד חזק בלהיות אישה, ב"ה- קוראים לזה רגש גבוה, "דעת קלה"- קלילות ופתיחות במובן החיובי והעמוק של המילים- ולכן כשיושבים עם אנשים, גברים, אפילו בשיחה הכי שכלית ומלאת דעות- הלב עובד. ורוגש. שעות נוספות. והפסים האישיים נמצאים שם. מדעת ולא מדעת. ולזה אני כן מודעת, ב"ה. ולכן זו לא שיחה פשוטה, והאנרגיות מתפזרות למקומות שלא הייתי רוצה להגיע אליהם מלכתחילה. משהו שם לא מתיישב לי על הלב. וזה ניסיון, והתמודדות לא פשוטה.
אז בקיצור: השאיפה היא - לא. ושהקב"ה יהיה בעזרי- עזרנו, תמיד.
אבל ההתיחסות שלו לנושא הזה.
התוכן שלה. ההתיחסות לנושא.
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t583823#6435317 בבקשה. מה את מתחמקת. צריכה את התשובה שלך, המפורטת (!!)
/בפקודה, אלא מה/.
2. כי יש גברים שגם אם השיחה היא אינטלקטואלית לגמרי. זה איכשהו עובר מחוזות....
קיצור, גם כן, אז יד על הדופק, דיסטנס בשיח ומרחק פיזי...
גם עוד לא חרצתי את דעתי בעניין, עזרתם והארתם כיוונים.
לא, לא יומולדת, לא הת***תי, ואפילו לא נולדה לי עכשיו אחות (היא נולדה לפני 3 חודשים, תודה שהתעניינתם).
קניתי נט סטיק חדש, עם חבילת גלישה נחמדה, וככה על אאף שאני מחוסר סמארטפון, תהיה לי גלישה ברוב במקומות בארץ, עם מחשבי הקט
מה שאומר יותר שריצה בפורומים?
(העיקר שיש אפשרות לחסום )
בס"ד ובהשתדלותי
ושריצה נעימה ומועילה
התמכרות מהנה!!!
או שאתה כבר מכור..??
ותן טלרק שעכשיו אהיה סופר מכור
זה מה שקורה כשיש עודף זמן פנוי
למרות שזה לא מהיר כ"כ למי שרגיל לרשת נורמלית.
הנט סטיק עצמו מחנות פרטית (הפרש מחירים עצום) והגלישה של סלקום כי הם היחידים שמציעים רימון.
פייגליניזיתלק"י
עפ"י רוב אני פשוט לא עונה, אבל לא מנתקת.
כשאני נמצא בחברת אנשים שאני לא מעוניין להיות מופתע בשיחה לידם וכו'... וד"ל.
הודעה של "לא יכול\ה לדבר כרגע, אחזור אליך מאוחר יותר". זה לא נקרא לסנן!
לסנן זה פשוט לא לענות. ולא להתיחס. (לא, חיהלב?)
מתוך עיקרון. אם מספיק חשוב להם, הם יתקשרו אליי שוב.
תאמיני לי שזה כנראה גם מציל אותי מהרבה שיחות תרומות מעצבנות...
טעות, סליחה
פעם אחת ויחידה זכור לי שסיננתי מישהי, כי ממש לא היה לי כוח לדבר איתה (זה תמיד שיחה מעצבנת) והייתי עם חברות, ואחרי כמה דקות חזרתי אליה.
הזכרת לי אבל בלי קשר, קורה הרבה פעמים שאני לא עונה מייד כי אני לא שומעת את הצילצול (נניח הטלפון בחדר אחר).
אבל זה תלוי בכמות השיחות הנכנסות, ובכמות ורמת העצבים שחלק מהאנשים יכולים לגרום לך. יחסית נראה לי שלא מצלצלים אליי המון, אז קחי בחשבון...
שמונע ממני לענות, לא התיחסתי לזה כאל סינון...)
שורה ראשונה: אחת לשעתיים בערך. (חברות משועממות שרוצות לנשנש בפלא', ואין זמן!
שורה שניה: אנשים מסוימים, חברות קבועות שזה בערך כל תפקידן בעולם, תקופות מסוימות? תקופות עמוסות ברור שאני לא מדברת בכלל, יש תקופות שסתם אין עצבים, ויש תקופות שיש זמן ללחוץ על הירוק ולדבר בנחת
תובנות? להגיד את האמת, כשמתחקרים אח"כ, למה לא ענית וכו' וכו'. "לא היה זמן!!!"... (אולי זה רק במקרה שלי, אין מה להסתיר..;)
אבל אני מ-זה לא דוגמא... לא הרבה מתקשרים אלי
קורה שאין לי כוח לשיחות.
בד"כ זה תקופות.
ובתכל'ס - פעמים רבות עדיף שאסנן מאשר אענה במצב שבו אני נמצאת...
משהו שהרכז החדיר לנו בשנות השירות זה להיות זמינים.
ואכן, אני זמינה.
אם אני באמצע שיחה פא"פ אני אסנן ומייד אח"כ אחזור.
אלא אם כן זה משהו ממש נדיר, או שאני באמצע שיחה עם מישי, או ב****
ואז אני חוזרת אח"כ
סינון זה לא לענות למרות שעקרונית את יכולה לדבר, סתם כי אין לך כוח לשיחה, לא מתחשק לך לדבר דווקא עם אותו אחד או אחת שצילצלו וכהאי גוונא.
תלוי באנשים ובשעות
ואם לפעמים אילי כח לענות לאותו אדם באותו זמן ואחכ חוזרת...זה נקרא סינון ?
ומי זה.
לקוחות נגיד שמתקשרים בשעות לא קשורות, או אנשים חופרים כשאין לי כוח לזה, ואם אני עצבנית באמת- אז כל העולם כמעט..
ואני דוקא חוזרת למספרים לא מזוהים, כי זה יכול להיות מישהו שרוצה להזמין עבודה ($,
אם אין לי כח לעצמי, אז אין לי כח לאף אחד
אבל החברות הטובות שלי למדו שאם הן רוצות לדבר איתי, הן יתקשרו עוד הפעם
(יותר מפעמיים אני כבר נכנסת ללחת שמשהו קרה, כך שיוצא טוב לכולם )
סיהרא.פעם הייתי קופצת מכל צלצול והיה לי רע אם זה והעברתי את הפלא לשקט באופן תמידי,
ומאז לא מפריע לי לא לענות כי זה אפילו לא מרעיש, אני סתם מזיזה את הפלא וממשיכה בעיסוקי..
אבל הקטע הגרוע שלי הוא שאני לא תמיד מגיבה להודעות כי עד שאני חושבת מה לענות אני כבר שוכחת מזה ונזכרת אחרי יומיים.. לא נעים...
אני מסנן אותו והודעותיו
זה יכול להיות שאחרי שעתיים אחזור אליו. ויכול להיות שכמה חודשים אסנן אותו. יש אנשים שאני גם לא קורא את ההודעות שלהם. אבל אני חושב שאני קצת חריג בזה. אולי גם בעקבות מה שגורם לי להיות כ"כ לא מסוגל לשמוע מהם..
עד לקריאת השרשור הייתי מליאה יסורי מצפון כרימון,
על כל הפעמים שלא מתאפשר לי לענות...
בדרך כלל אני עונה, ואם ממש לחוץ לי אני עונה ושואלת אם זה דחוף, ואם לא אומרת מתי אפשר לחזור אלי.
לפעמים אני שולחת הודעה ומבקשת שיכתבו לי בהודעה מה העניין ואז בהזדמנות הכי קרובה או חוזרת עם התשבה,
או שולחת הודעה.
במקרים נדירים, אנשים שאני יודעת שממש ממש גומרים לי את כוחות הנפש,
אני לא עונה מייד - גם במקרה שאם זה היה מישהו אחר כן הייתי עונה, אוזרת כוחות נפש ומתקשרת.
טוב, אבל יחסית לזה שלפני כמה שנים הייתי קו חם עבור הרבה נשים,
והייתי ישנה עם הטלפון לידי כדי שאם יתקשרו אני אשמע...
ב"ה. התקדמתי...
מושיקויש לי מכשיר מסוים שיש לו רשימת דחייה אוטמטית ונוחה לתפעול - אחת הסיבות שאני נשאר איתו ולא עובד למכשיר של חברה אחרת
אבל הפלאפון לא עלי לפחות חצי מהזמן ואני לא תמיד חוזר לאנשים
וכשאני ממש לא רוצה לענות יש לי ייסורי מצפון...
ואז בסוף אני עונה חח
האפשר של אחדות והתאחדות סביב מוקד אחד.
ושהקריאה הזו גם תנסוך עוד עוז וזקיפות קומה לעשות מה שנכון ללא קבלת תכתיבים.
לא בטוח שיש היום רב אחד שאפשר שכולם יתאחדו סביבו. טכנית עד כמה גדלותו מכילה אותם.
לכן נראה לי שהמוקד צריך להיות התאחדות אחת של כולם כאחד ולא סביב אחד.
אא"כ אתה מדבר על פנים תנועת ש"ס ופנים פסיקת ההלכה ע"פ דרכו שאז באמת המוקד מסתמא יהיה הרב יצחק יוסף. למרות שא"א להימנע מזה שיהיה פורשים מהסיבה הנ"ל שהוא לא גדול כאביו. בכ"מ במקרה כזה נראה לי יותר נכון לראות את זה כלגיטימי מאשר לנסות לצרף אותם בכח או לחלופין להוציא אותם בכח מחוץ למחנה הלגיטימציה ועי"ז רק להגביר את המחלוקות והרע שהם גוררים.
יוכל להתקרב לעם בלי שידחה
ובקצרה
הראשל"צ הראשון היה הרב ניסים - הרב עובדיה הדיח אותו בצורה מסויימת ולא נעימה,הרבה ת"ח מופלגים יצאו נגד המהלך הזה.
במהלך הקדנציה הבן של הרב ניסים שהיה שר בממשלה העביר חוק שהרבנים הראשיים לא יהיו לכל חייהם אלא יהיו בחירות כל 10 שנים.
אם הרב עובדיה לא היה נלחם ברב ניסים באותו זמן הוא היה נהיה רב ראשי לכל חייו - ולבנו היה דין ירושה ע"פ תורה.
מסבב הסיבות סיבב שבסוך כך יהיה והצדק יצא לאור.
פתאום הוא שם יד על הלב ואומר " אני לא בן אדם רע..."
וממשיך
יעל מהדרוםאחרונה
שיהיה יומוצלח עם בשורות טובות 
הרגע הזה שאני הולך לישון ומגלה שהרב אליהו זצ"ל העמיס על המערכת פי 4.
ההלוויה אתמול היתה הרבה יותר גדולה!
על הרב עובדיה, לאו דווקא
יש גם מקומות אחרים
עכ"פ כמה פעמים שניסיתי במהלך הערב ולא הצליח. נאלצתי להסתפק בלינק לקול ברמה שהיה בלי וידיאו.
וגם בהידברות, כולם עלו בקלות ובמהירות.
ע"פ פסקי הספרדים אין את העניין של לא לעלות לקבר המת בתוך השבעה?
בשעה טובה ובסיעתא דשמיא אני מורשית סופית לעבוד במקצוע שלמדתי.
[ב"ה זה מאתמול אחרי חודשים רבים של השקעה וקריעה].
והגיע הזמן למלא טפסים של מועמדות לעבודה, אז קיבלתי טופס עם מיליון שאלות.
ואז השאלה השנואה עלי: מה הן נקודות החולשה שלך?
מה כותבים שלא יהיה חיסרון ממש?
מה כותבים שלא יוציא אותי בלתי כשירה בעליל לעבוד ובלתי מתאימה?
בקיצור מה אפשר לכתוב שיעשה רושם טוב!
הזו, ונקודות שיכולות להתפרש גם כדבר טוב.
לדוגמה:
רגישות גבוהה.
לא צריך לרמות בדברים כאלה, או להתחכם.
צריך להגיד חולשות שיש בהן מן האמת ומן ההקשר -
אם את הולכת לעבודה משרדית, להגיד חולשה של "אני מתעייפת במהירות בהרמת משאות כבדים" ממש לא שייך.
אז כן - אפשר להגיד, קשה לי קצת עם עבודת צוות, או קשה לי בעבודה בלי פידבקים חיובים- נניח,
דברים שקשורים לעבודה, שאת מודעת אליהם שהם יכולים להוות לך בעיה ויש לך כוח ויכולת להתמודד איתם
בהצלחה!
רק בינינו זה בדיוק מה שיכול להוביל למצב של מובטלות, ישיבה מול הטלוויזיה עם גלידה והשמנה של 10 ק"ג.
והאמת?וואלה, לא בא לי,
בעיקר שכידוע כולם מתייפיפים בשאלה הזו, פתאום החולשה היחידה שלהם היא פרפקציוניזם.
אני יכולה להתמודד עם רוב החולשות שלי, העניין שכשזה כתוב בטופס אין להם יכולת לדעת אם יש לי או אין יכולת כזאת.
מחפשת יותר רעיונות לדברים שיכולים להישמע טוב.... ולא קושי בעבודת לא נשמע טוב אף פעם.
אמנם אני באמת חובבת שלמות,
והלוואי שבעבודה הזאת היה אפשר להגיע לשלמות...
זאת בהחלט הדג' הקלאסית...אבל צריך עוד רעיונות.
יש לציין שאני מנק' התחלה חלשה, אני באזור שבו לא חסר אנשים באותו מקצוע[שדווקא ממש חסר באזורים אחרים בארץ], יש לי עוד תואר להשלים[כשיש אנשים שמעומדים לעבודה הזאת עם תואר וקורסים נוספים], ועוד כמה דברים בסגנון.
כל דבר קטן משפיע...
לפעמים, במיוחד בעבודות מקצועיות, הם רוצים לשמוע דברים מאוד ספציפיים, ומצופה ממך להדגיש דברים מסוימים, ולהתרחק מאחרים. בדומה לקורות חיים ייעודיים.
ממליץ לך לפנות למישהו שמכיר את התחום ויוכל לכוון אותך.
זה רק מוסד אחד שדורש את זה,
ותכל'ס בכל המקומות זה בערך אותו דבר בחסרונות, ראה ערך פורום ש"ל
[לפחות ככה זה היה בזמננו בכיפה..]
כמו שכתבו לפניי, לכתוב כמה חולשות, אבל לגם להכניס אותם לפרפסקטיבה נכונה - שזה לא בהכרח חיסרון או שאת מודעת לזה, ומתמודדת עם זה יפה.
הנה כמה חולשות גנובות מהאינטרנט:
קנאי (רצוי לנסח כחוסר פירגון)
רגישות (להפוך את המשמעות לחיובית: מודע לפרטים הקטנים )
חשדנות (לנסח בדרך חיובית כמו, לא בוטח בכל אחד עד שמקבל הוכחות כדי לוודא איכות)
אדישות (לא נלחץ בקלות, לא ממהר להילחץ)
ביקורתיות (בקרת איכות גבוהה, פרפקציוניסט)
עקשנות (עומד על שלי, שואף למקסימום)
חוסר ביטחון (מומלץ לסייג, בסיטואציות מסויימות למשל מול לקוחות מחו\\\"ל בגלל שליטה לא טובה בשפה)
בלתי יציב (אוהב לגוון)
כמובן בניסוח חופשי - למשל, כאשר אני נתקל בבעיה, אני מנסה לפתור אותה בכל הכוח, ולא עוזב עד שאני מצליח, למרות שלפעמים הפתרון הוא לעזוב את זה, להתאוורר, ולחזור לזה למחרת.
כמובן, שאפשר לזרוק חולשות שלא קשורות לתחום. למשל, לתפקיד של איש צוות, להגיד שאתה לא מספיק סמכותי. או לתפקיד הומני, להגיד שהצד הריאלי שלך לא חזק.
עכשיו אני רק מתחילה להבין כמה נדרש ממני עד כה בלימודים, בעבודה, ולעבודה עתידית.
צריכה ביטחון וסמכותיות- וגם להקרין כלפי מטופלים.
אדישות- על הפנים אם חולה מפתח התקף לב, אבל בכיוון.
ביקורתיות- רק לא כלפי המטופלים....
וצריך הרבה גמישות.
הבעיה הנוספת שאני מעוניינת בתחום של או מבוגרים או ילדים, תלוי מה יהיה פנוי מה שרק מוסיף לקושי....
את זוכה ונהנית מכל החששות של תקופת "הלפני".
שעבדה בעומס מטורף באותו תחום ואפילו במקום שנחשב קשה מאוד, ובאמת מרגישה מתאימה אליו מכל צד.
העניין הוא השינוי הגאוגרפי, כאן יש היצע דיי גדול לעומת שאר הארץ. ככה שפתאום יותר קל לדרוש רק עם תואר[למרות שלמדתי 3 שנים! ולמרות שהסיבה היחידה שאני באזור הזה היא ההחלטה להשלים כאן תואר ואני מתחילה השנה].
ברוךשאחרונהזה אתגר, וזה גדול, אבל הזמן והניסיון בתוך העולם החדש, יכניסו אותך לשגרה, ולעולם הטוב והנוח שאנחנו אוהבים.
ברור שהניסיון הקודם, והאדם שאת מביאים אותך מוכנה ומוכשרת להשתלט על האתגר ולנצח בקרב הזה.
)ששכחתי את שמו שהיה גאון אדיר וזקן מופלג ופעם בשיעור הרב ציטט להם מאיזה ספר כלשהוא יחסית פחות מוכר והם- התלמידים- התווכחו איתו. אז הוא אמר להם את הספר הזה למדתי לפני 80 שנה, תפתחו ותראו מי צודק.. והרב שלו צדק! ואת זה הרב עובדיה סיפר בדמעות שהגיעו עכשיו לשיא- זה היה גאון.. אנחנו (מדבר על עצמו) אחרי 30-40 שנה שוכחים...
הנכד של הרב עובדיה נחנק מחתיכת גזר והם נסעו לבית החולים.
הדבר היה בלילה והם לא התקשרו אליו כדי לא להעיר אותו.
(בכלל, אף פעם לא הפריעו לו - היה אפשר לדבר איתו רק בזמן האוכל...)
בשעה שש וחצי הבת של הרב יוצאת מהחדר בבית החולים ומתקשרת אליו.
באמצע היא שומעת את הילד משתעל חזק אז היא רצה לחדר.
באותו רגע שהיא דיברה עם הרב והוא בירך - הילד השתעל ופלט החוצה את חתיכת הגזר שחנקה אותו...
למה ביומנים התאריך שמסומן בגדול הוא הלועזי? זו תוצרת ארץ, של חברה ישראלית לכל דבר. אז למה?... מפריע בעיניים. אין לי מושג למה עד כדי כך... גם אתם שמתם לב לזה?..
(סקר, או איך'שתרצו..)
יש הרבה סיבות שבעטיים אנשים מעדיפים את התאריך הלועזי.
יש כאלה שעובדים מול חו"ל, מול מס הכנסה (שנות עבודה לועזיות), תלושי משכורת, צ'קים וכו'.
אחת הסיבות בעיניי זה שמדובר במספרים, שקלים יותר לחישוב לעומת אותיות. גם מי שעובד עם תאריך עברי ביום יום אני מוצא את עצמי אומר לפעמים פסח 2003, או יום העצמאות 2002, פשוט כי יותר קל לחשב 2013-2003 מאשר שנים עבריות.
אבל שיהיה בקטן.. וחוץ מזה, יומן תלמידים, נו באמת.
מה ההבדל בין 2013-2003 לבין תשס"ג-תשע"ג?
אני חושב שהסיבה המרכזית היא מה שכתבת לגבי ימי העבודה והמשכורות וכו'
אנחנו יכולים (ואני גם בגדול משתדל) בכל מה שאני עושה להיצמד לעברי. גם מול אנשים שלא מכירים את העברי ולהכריח אותם להתייחס. אבל בשביל לשנות באמת את כלליות המצב. זה צריך לשנות מלמעלה- חקיקה, טפסים רשמיים של בנקים, גם קצת עבודה של משרד החינוך וכו'.. חשוב. אבל לצערנו יש דברים קריטיים יותר שעל שליחי הציבור שלנו להשקיע בו את מרצם..
אני לא יודע בדיוק כמה אחוזים - אבל אין ספק שהם מאוד גבוהים, של חילונים - לא מכירים באמת את התאריך העברי. הם לא משתמשים בו. אפילו כדי לדעת מתי יום כיפור חלקם יצטרכו שהחבר הדתי יגיד להם את התאריךך הלועזי שבו הוא נופל...
ואני לא צוחק, זאת המציאות פעמים רבות.
במצב כזה איך את מצפה שהתאריך העברי יהיה המרכזי?
הלוואי שהמצב היה משתנה, באמת...
שיהיה להם קשה... לפחות התרבות הרשמית לא תהא כזו.
(חח...יש לי הרבה סיפורים כאלה)שצריך היה להסביר לו איך יש עוד חודש עד פסח (אדר נוסף), אבל פסח נשאר באפריל.
בסוף היה לי רעיון - שישים לב שהחגים היו בספטמבר ולא באוקטובר.
שיהיה.
שצריכים אחר כך לעקוב אחרי הצ'קים כדי לתת קבלות ולדווח למס הכנסה.
אני בעד תאריך עברי, אבל בנושא הזה מצאתי שפרקטית אנחנו פשוט מציקים להם ומבזבזים להם זמן יקר.
אני כותב לפעמים שני תאריכים.
כי התאריך ששלחו לי לא התאים והיה צריך לקבוע חדש.. ואני לא מכיר את הלועזי והעדפתי שהם יתאמצו להכיר את העברי.. התחילו לפתוח שם לוחות שנה.. זה היה מצחיק.. ועצוב כמובן.
