פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 398)

למרות שגם שם יש איזה מקום בנפש שמרגיש סיפוק מזה ומקבל מזה סוגשל טובת הנאה
אז אולי זה לא נחשב

לא בהכרח אומר שעושים את זה בגלל זה

את יודעת למה את עושה...

רק אומר שההנאה לא בהכרח הופכת את זה ללא רק בשביל הטוב

אני נחשב? @מדחיק?

אומנם היה מעניין אותי לשמוע דעה של רב בעניין.

מישהו יודע על משהו כזה? או יכול לשאול?

"...ישים הכוונה באכילתו, ושתייתו, ומשגלו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו, ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכוונה בבריאות גופו שתמצא הנפש כליה בריאים שלמים לקנות בחכמות וקנות מעלות המדות (ומעלות) השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא. ועל זה ההקש לא תהיה אז כוונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב וכן בשאר ההנהגה, אבל יכוין אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה, וכשיזדמן שיהיה בלתי ערב יהיה... הכוונה בכל זה שיבריא גופו, ותכלית הכוונה בבריאות גופו לקנות חכמה... כי האדם כשיבא ויאכל מזון ערב אל החיך טוב הריח שנפש אדם מתאוה לו והוא מזיק ואפשר שיהיה סבה לחולי קשה או למיתות פתאום, זה ובהמות (אצלי) שוים, ואין זה פועל האדם מאשר הוא אדם, אמנם הוא פועל אדם מאשר הוא בעל חיים נמשל כבהמות נדמו, ואמנם יהיה פועל אנושי כשיאכל המועיל לבד ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל וזה פועל לפי הדעת ובזה נבדל האדם בפעולותיו מזולתו... ואפשר שתהיה הנהגתו כלה לפי המועיל, כמו שזכרנו, אלא שישים תכליתו בריאות גופו ושלמותו מן החלים לבד, ואין זה חסיד, כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות, בחר זה האחר הנאת המאכל או הנאת המשגל וכולם אין תכלית אמתית לפעולתה, אבל הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בריאות גופו והמשך מציאתו על השלימות כדי שישארו כלי כחות הנפש אשר הם אברי הגוף שלמים, ותתעסק נפשו מבלתי מונע במעלות המדות ובמעלות השכליות, וכן כל מה שילמדהו מן החכמות ומן הדעות."

א"כ שניים יכולים לעשות את אותה הפעולה של אכילה(או כל דבר אחר)אלא שאחד יכוון אל ההנאה ואחד יכוון אל ה'טוב', התועלת.

זה הדבר הנכון לעשות ..
ועדיף ללכת ישר והרצון להיטיב זה פשוט לעזור לאחר אם את יכולה שזה די חובה בעיני

יכול להיות שהייתה אי הבנה בשאלה.

 

לעשות משהו רק בגלל שהוא טוב זה אומר שהיינו עושים אותו גם אם:

לא היינו יודעים עליו, לא היינו מבינים למה אנחנו עושים אותו, לא היינו מרגישים סיפוק, לא היינו זוכרים ממנו כלום.

 

דוגמא למעשה כזה:

כשה' ברא את העולם, לה' אין שום הנאה מכך, או סיפוק, או אפילו רצון לעשת את זה והוא עשה את זה בכל זאת.

 

זה קצת מוזר. נחשפתי כמה פעמים כשהתעסקתי בשאלה "למה ה' ברא את העולם?" להסברים שאמרו מפורשות שה' שונה מכל יצור קיים, אנחנו עושים משהו רק אם אנחנו רוצים לעשותו, לה' אין את המגבלה הזו. כנראה שיש חולקים על זה...

מנעה בפסח מרווקים ליסוע למשפחה לליל הסדר והגזימה בצורה פרועה עם התקהלות של 2 אנשים ויציאה מהבית מרחק של 100 מטר...! מה שתרם לחוסר משמעת שמלווה אותנו עד היום
ואם היתה מחזירה סגר מיד בפרוץ הגל השני כשהיה פחות מ2000 חולים אולי היינו ניו זילנד.
ולאחרונה הוציאה תכנית רמזור ממוקדת בחודשים איחור ומטילה סגר מחמיר מאוד בניגוד לקיבולת וההיערכות בבתי החולים שגדלה, המלצות המנהלים והגורמים המקצועים ושל רוני גמזו כשעדיין אנשים פגועים כלכלית מסגר פסח
וכמובן לא פיצתה כראוי עמצאים שנפגעו ואני לא קיבלתי שקל על סמך דוח הוצאות של שנת 2019. למרות שהחלק המשמעותי הוא של 2020

לא מאמינה שהפתרון הוא בלסגור את המדינה.

אני מרגיש שהמצוקה לא ממש הובנה מהדברים שלי.

ניסיתי לערוך ללא הצלחה. מוסיף עכשיו גם קצת בתור פריקה..

 

מנסה להוסיף קצת שתבינו את הסיטואציות. למשל הוא שומע צפירות של מכוניות בחוץ קרוב לבניין שלנו,והוא מסוגל לשתוק ולהיות עם החרדות שלו ופתאום לתת צרחה. וכולנו קופצים. או למשל להיות בשקט ואחרי ריב קטן איתנו הוא שותק המון זמן ופתאום משום מקום נותן כזו צרחה שאם אני אגיד שכל הבניין רועד זה יהיה "נעים מידי" לצרחה הזו. משהו מאוד מחריד. כאילו בלי קשר לכלום. שתיקה שתיקה. ואז צרחה איומה מתמשכת בערך 5 שניות. היו פעמים שחשבתי "אוקי זהו. עכשיו מישהו מהשכנים בטוח הזמין משטרה" . ולא. אף אחד לא מזמין ולא עושה דבר. היה גם הפלת כסאות על הרצפה למרות שזה מקרים די נדירים אבל גם זה קרה מספר פעמים..

 

חשוב לציין שזה לא מישהו אלים מטבעו. 

הוא מאוד מחושב ומדבר ממש חכם לפעמיים. אבל המחלה עושה את שלה..

למשל אחרי סיטואציה שקרתה לפני שעה בערך . כרגע הוא מדבר רגיל ומפוקס ורגוע ..

מה שנותן לאמא שלי עוד "זמן אוויר" ...היא פשוט לא מבינה שאם היא לא תגיד "סטופ" זה לא יפסק.

בגלל שהחליפו לו פסיכיאטרית והיא שמעה על כל המצבים בבית היא

העלתה לו מינון של כדור מסויים. בד"כ הוא היה חוזר לדיור מוגן ואז שוב לבית אז המצבים לא היו בתדירות גבוהה.

אבל בגלל הקורונה והסגר,המצבים החמירו ואמא שלי עם המטפלת של הדיור מוגן החליטו לספר יותר לפסיכיאטרית ולהבהיר לה את הקושי . המטפלת אמרה לפסיכיאטרית שאמא שלי התבטאה ש"היא קורסת" .. 

אז כאילו זה ידוע לגורמים המטפלים שלו . הוא אפילו אמר במפורש למטפלת שלו אחרי שהוא נלחץ ממשהו ש"אני הולך להתאבד" ואז היא אמרה לו שהיא מחוייבת להעביר את זה לפסיכיאטרית. ודווקא שהיה לו תור קרוב דחו לו את זה כי היא נכנסה לבידוד..

 

השאלה באמת אם אי אפשר להכריח בנאדם ,עם עובדת סוציאלית או משהו לעבור לדיור במקום אחר..

כלומר,ההיגיון שלי אומר לי שכן ועל אחת כמה וכמה בסיטואציות של מחלות נפש.

יש מצבים שהוא אומר שהוא לעולם לא יעבור להוסטל ויגור איתנו כל החיים,ויש פעמים שהוא אומר שאם אמא שלנו תחליט להוציא אותו אז הוא יצא לדיור אחר. אמא שלי מאוד רוצה. הבעיה שהיא מסוג האנשים שמושכים דברים וקונים את ה"שקט" הזמני. אמרתי לה במשך שנים את הפגיעה בנפש של כל בני הבית מהסיטואציות האלה..ורק לאחרונה בגלל הסגר והמצב הבלתי אפשרי , ניכר שירד לה קצת האסימון, היא אמרה לי "אל תחשוב שאני רוצה שהוא ישאר פה" היא אמרה הרבה פעמים שהם הולכים ומתבגרים ורוצים להחיות את החיים שלהם גם. הבעיה היא שהיא אחת שקונה "שקט" זמני...היא לא אחת שתקח יוזמה לדבר ולהזיז דברים בכח..והיא כל הזמן מתחרטת על זה כשמגיעים למצבים גרועים.. ואחרי זה חוזר חלילה , למרות ההפצרות שלי ושל אחותי שחייבים כאן גורם יותר חזק מאשר פסיכיאטרית שלו או מטפלות של דיור מוגן...

 

 

אז התשובה היא לחלוטין לא..המינון שהיא העלתה לו לא שיפר בכלל את המצב..

רק בהתחלה קצת..אבל אחרי שבוע ומשהו הכל חזר למצב הקודם

נכון, זה בעייתי מאוד בתקופת הקורונה, אבל אין לי רעיונות אחרים. כי רק באישפוז פסיכיאטר ופסיכולוג יכולים לעקוב מקרוב אחרי המצב שלו ולהתאים לו תרופות/ מינונים אחרים. בהוסטל זה לא יקרה.

אני יודעת, על מה אתה מדבר וזה באמת קשה.

אולי אתה ואחותך צריכים איזשהו טיפול לעצמכם. אולי יש משהו לבני המשפחה של החולים.

רק ניכר שעם השנים המצב שלו מדרדר ואף אחד לא עושה כלום.

החרדות שלו הולכות ונהיות יותר ויותר קיצוניות. על דברים שטותיים. זה יכול להיות משהו שהוא יקרא עכשיו באינטרנט או דברים הזויים של לשאול כל יום איזה יום היום שלא לטעות בתרופות וכל מיני דברים כאלה. או למשל אם הוא בחרדות (מה שקורה המון המון פעמים במשך היום) אז כל הבית על קוצים. הוא מבקש מאחותי להיות בשקט והבית נכנס לסיחרור. ממש אסור לדבר גבוה או לצחוק ..השבתה של הכל פשוטו כמשמעו. אם ידליקו רדיו לשמוע חדשות הוא יבקש ישר לסגור או להנמיך. הכל מתנהל לפי המצבים הנפשיים שלו.

ברור לי שהוא צריך אשפוז. אבל בפעמים הקודמות לפני הקורונה כשהוא ביקר בשלוותה הפסיכיאטר שואל את אבא שלי אם קרה משהו בבית אבא שלי עונה לו שלא. הם פשוט הסתירו הרבה דברים וגם עכשיו אני לא בטוח עד כמה הם סיפרו את כל הדברים באמת. אמא שלי יודעת שיאשפזו אותו ופשוט מעלימה מידע. ואנחנו סובלים. למען הדיוק,היא דווקא מבינה שכלו כל הקיצים וגם סיפרה מצבים מסויימים אבל ניכר שהיא מקפידה לא לספר הכל כי היא לא רוצה שיאשפזו אותו וזה כל כך אבסורדי. כי המצב שלו רק מדרדר עם הזמן. היא טוענת כרגע שאם לא הקורונה היא היתה מכריחה אותו לעבור להוסטל...

למשל היה פעם ,בעצם כמה פעמים,שהוא שפך תה על עצמו על היד קצת. ואני בטוח שהיא לא סיפרה את זה לאף גורם עד היום חוץ מיום אחד שהגיעו מים עד נפש והיא זרקה את זה למטפלת מהדיור מוגן היא נדהמה היא ישר אמרה "מה? מה הוא עשה??".. אבא שלי אפילו לא בתמונה,עונה תשובות מאוד הזויות לצערי..הוא מהאנשים שלא מעורבים כל כך במה שקורה בבית וזה מתסכל. ואנחנו בתווך,רואים את המראות ושומעים את הקולות..ונהרסים לאט לאט..

 

אמרתי לאמא שלי, מה עדיף לך שהוא יתאשפז או שכולנו נסבול ואז הוא יתאשפז במצב קיצוני שלא יהיה לך שליטה עליו?.

ניכר שהסגר הזה והמצב הקיצון הזה שינה לה משהו במחשבה. אבל בינתיים זה לא התבטא בכלום. אמרתי לה,תתקשרי לפסיכיאטרית תתייעצי איתה! כאילו אני מדבר לקיר. רק רוצה שאני אהיה שוטר כל היום ויעזור לו נפשית. כאילו שאנחנו כאן מבריאות הנפש. היא לא מפנימה שצריך כאן מעשים קיצוניים.

 

לכן שאלתי,עם מי ניתן לדבר בכדי לקבל עזרה חיצונית? עם עובדת סוציאלית? הרווחה?

במקרה כזה שהאמא פשוט לא משתפת פעולה. והיא סובלת ושנים אומרת לי שהסבל שלה ענקי. אז למה את מחכה? לא ראיתי אדישות כזו בחיים שלי. כמה אפשר לסבול בכדי להגיד "עד כאן" . סליחה על האריכות זה פשוט תסכול של שנים..

יש דעות קדומות או פחד מפני אישפוז.
בתקופת הקורונה פתחו הרבה מוקדים בעיריות שאפשר להתיעץ בנושא של לחץ נפשי, חרדות וכו. אולי תמצא טלפון ותתחיל משם, והם כבר יפנו אותך לאן שצריך.

בן כמה אתה? יש מצב שאתה בעצמך מתקשר לפסיכיאטרית של אחיך ומדבר איתה?
ומי האפוטרופוס שלו - אימא? אם כן, אי אפשר לעשות כלום בלעדיה, אם אין סכנת חיים.

אני לא יודעת בן כמה אתה ומה המצב שלך בחיים. אולי עכשיו זה בעייתי, אבל כנראה היית צריך לעזוב את בית הוריך. אתמול.
ולמצוא ייעוץ/ טיפול כלשהו שמיועד לבני משפחה של חולי נפש.

ותמיד הדגישו לנו שאם אם אין סכנה לעצמו או לסובבים אותו אז לא יכולים לאשפז בכפייה.

הבעיה שלי היא שרציתי לעבור לפני החגים אבל זה גם היה אחרי המון פחדים בגלל הקורונה ובגלל שאני בקבוצת סיכון.

אמא שלי שיכנעה אותי שהחגים זה לא הזמן המתאים לצאת. ונשארתי. 

תמיד רציתי לעזוב כאן אבל הבעיה שזה גם עניין כלכלי,

כשרציתי לצאת ההורים אמרו שהם ישלמו עלי העיקר שיהיה לי שקט נפשי בחוץ..

אני יודע שעדיף לי פשוט לצאת ואני אומר את זה גם לאחותי,עדיף לנו לא להשאר כאן.

 

אמא שלי באה בטענה לאחותי שהיא זורקת לו מילים ומתווכחת איתה.

במקום להגיד,יש כאן בעיה שלמה שלא טיפלתי בה. זה מתסכל מאוד. 6 שנים בערך ועד היום שום דבר משמעותי.

 

אבל באמת השאלה שלי,לפי החוק,

האם אין אפשרות להוציא צו למישהו שמסרב להיות במסגרת שמתאימה לו וזה פוגע בבני הבית?

כלומר,אם אני היום מעל 18 וההורים שלי רוצים להוציא אותי הם לא חייבים לי כלום. 

למה כאן אף אחד לא מבהיר להורים שלי שאתם בכלל לא חייבים חוקית להחזיק אותו? אחי הוא אחד שאם יגידו לו שזה החוק ויוציאו צו הוא יגיד שלום וילך. ממש ככה,הוא ישלים עם זה כי לא תהיה לו ברירה. הוא תמיד אומר "אם יכריחו אותי אני אעזוב" . זה מאוד מסתכל שהפתרונות שעובדת סוציאלית מציעה למקרים בבית זה להזמין משטרה. כאילו מה? הבנאדם עם מחלת נפש מזה יתן? למה שלא תתנו הצעה קונקרטית של כפיית יציאה לדיור אחר?

 

שלא ישתמע מהדברים שאני להוט שהוא יצא בגלל שנמאס לי ממנו.

אני האחד שהכי עוזר לו בבית עד השעות הקטנות של הלילה שיחות עידודים,עד שנפל לי האסימון

שאני אחד הגורמים למצב להמשך. אני "מכבה השריפות" וככה המצב משתמר ולא מתקדם לפתרון מעשי.

 

בן כמה אתה?
יש זמנים שאפשר לדבר נורמלי עם אחיך?
מה איתו? הוא מבין שהוא צריך עזרה? הוא רוצה עזרה?
א"א לכפות עליו אשפוז אם הוא לא מסוכן באופן מוחשי לעצמו או לאחרים.
למי יש השפעה על אחיך?
אמא שלך נשמעת מאוד מעורבת רגשית, היא צריכה מישהו מבחוץ שיעזור לה לבחון את המציאות בצורה יותר שכלית-
למי יש השפעה עליה? דודה? שכנה? ולמה היא כ"כ מפחדת מאישפוז? היו חוויות טראומתיות בעבר מאישפוזים? היא נשמעת כמו אישה שצריכה המון תמיכה בעצמה. מי תומך בה?
יש עמותה שאני לא זוכרת את שמה שמייעצת למשפחות של מתמודדים, תעשה חיפוש בגוגל.

כן אפשר לדבר איתו בהיגיון,הוא יכול להשמע הכי חכם בעולם

ולפעמיים אומר גם דברים מאוד לא הגיוניים.. 

זה לא מישהו שכל היום צועק וכאלה. אבל כשזה בא,זה מאוד מלחיץ,ומסחרר את כל הבית..

לפני הקורונה המצבים האלה קרו אחת לשבועיים . עכשיו זה כמעט כל יום או יומיים.

 

לגבי אמא שלי,

נראלי לי שהקורונה והסגר שינו לה את המחשבה.

ניכר בתשובות שהיא עונה לו שפשוט נמאס לה. והיא מבחינתי הכי אדישה שיש.

מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. היא פשוט קנתה שקט בזה שהיא הכריחה אותו לחזור לדיור מוגן כל פעם מחדש.

ואז בכי בלילה בטלפוון ו5 בבוקר הוא כבר דופק בדלת. כמה בנאדם יכול להיות אדיש או חסר הבנה של המצב?

את 6 שנים לא מצליחה להבין שכלו כל הקיצים? היית צריכה מצב של סגר בכדי להבין את זה?

אני פשוט מצאתי את עצמי מנסה להוציא ממנה הודאה שאני צודק. ובחיי,זה לקח לי שנים. עד לפני כמה זמן היא לא דיברה עם היגיון. אמרתי להם אני לא עוזר יותר איתו,נוח לכם המצב? תסתדרו לבד. נראה כמה תחזיקו מעמד בלי השוטר שמרגיע ומכבה שריפות. הפכתי לשוטר להעיר לאחותי, להרגיע אותו,לדבר איתו לתוך הלילה. ואני אחד שעבר מלא דברים בחיים עד היום והנפש כבר לא אותה נפש. אמא שלי לא פוחדת מאישפוזים אבל נראלי יש לה טראומה מסויימת ממחלקות סגורות שהוא היה בהם בגילאי העשרה. היא יותר אדישה ומושכת זמן וקונה שקט,מאשר מרחמת עליו..

בהצלחה רבה, נשמע ממש קשה

אין לי מה לומר, רק רוצה לאחל טוב ממש ובקרוב, ולחזק ידכם.

ואולי אני מדבר שטויות ואם כן תדלג, אבל אולי כדאי לנסות לשבת עם אמא שלך, אתה ואחותך, אבל שיחה אמיתית, שלמה, שלווה ונכונה.
להכין זמן לפני, את הזמן המושלם. לחשוב על לפחות פתרון אחד אידיאלי ופתרון אחד יותר 'פשרתי' למקרה שהראשון לא יתקבל. להכין את הדוגמאות מבעוד יום. לבוא רגועים, עם חיוך קל ורצון לעזור ולפתור.
לא מתוך אשמה על העבר. אלא מתוך הבנה והזדהות שהיא כנראה אבודה בדיוק כמוכם. הוא הבן שלה... לבוא מתוך הבנה, אך עם פתרון.
מתפלל ומאחל להצלחתכם.

אני יודע שהוא הבן שלה, אבל אחי תאמין לי.

6 שנים של המצב שתיארתי זה די ויותר. אנחנו לא חייבים להחזיק אח בן 35 שמסרב לקבל טיפול

בגלל חרדות שיש לו,זה פשוט בלתי נסבל. הוא פשוט אומר בפה מלא "אני נשאר כאן כל החיים" ואפילו שבתכלס אחרי כמה ימים הוא מסוגל להגיד ההפך הגמור והוא אכן אומר ההפך,אבל המשפטים האלה יכולים לשגע אותי דווקא בגלל האדישות ומשיכת הזמן של ההורים שלי. יום אחד הוא כל כך התמרמר, ובכה,וצרח וברח לנו לשירותים ונעל את הדלת. על דבר כזה היינו צריכים להזמין ישר אמבולנס בשבת. ולא. הם לא עשו את זה. ופחדתי שהוא עוד רגע לוקח ..ודוקר את עצמו.. עד כדי כך. אז כמה אפשר? צריך צו שפשוט יעבירו אותו למקום עם תמיכה עם צוות עם שיחות יום יום . שיקום מלא .. אני כותב מכאב ואני רוצה שיהיה לו הכי טוב שבעולם. אבל זה לא רק בא על חשבון הבריאות שלנו, אלא גם זה פגיעה בו עצמו. כי המצב הולך ומחמיר והוא לא מקבל טיפול למעט שיחה כל חודש עם הפסיכיאטרית.

ממש צרם לי ה"אנחנו לא חיייבים להחזיק.." ובכלל כל היחס.
אני מבינה שקשה ואני באמת לא שופטת ועדיין אם אתה צעיר ממנו (גם אם לא, אבל משוכנעת שאתה כנראה הרבה יותר צעיר ולכן צורם פי כמה) - אתה חייב לכבד אותו, חייב גם אם הוא אדם שמתמודד. להעיף מהר מהר את הביקורתיות. תהיה בטוח שכמה שאתה סובל הוא סובל הרבה הרבה יותר ממך. אתה יודע מה זה לדעת שהוא כביכול נטל על המשפחה? ולהוסיף על זה שהוא לא מסוגל (כנראה לפחות לפי ראייתו כרגע) לנהל חיים עצמאיים? וההתמודדות והקשיים עצמם?
לפני שאתה יורה אש, למרות שמאוד קשה, תעצור ותתבונן- הוא בן אדם מרגיש כמוך כמוני. מה עובר עליו. בטח איזו בדידות ואיזה סבל ואיזה חוסר אונים. מה זה לספוג זלזול מבני המשפחה שלו ועוד יותר מאחים צעירים ממנו. להרגיש לא יוצלח. אני רק עוצרת רגע לחשוב מה כנראה עובר עליו ובא לי לבכות. אני לא יודעת מאיפה אנשים כאלה מוצאים כוחות להמשיך לחיות.
מגיע לו שיהיה לו טוב. וגם לך.
אם אתה לא מסוגל להועיל, שזה אומר בראש ובראשונה לפתח יחס של אהבה, חוסר שיפוטיות וחמלה כלפיו לפחות תנסה לא להזיק-
תנסה כמה שיותר לפעול בצורה עניינית לפי צורך אבל גם לנטרל רגשות שליליים כלפיו. הוא לא אשם שהוא חולה, תהיה בטוח שאם הייתה לו אפשרות הוא היה בוחר להיות בריא ומתפקד.

סליחה שכתבתי קשה, ברור לי שמאוד קשה לך, לכם אבל נראה שתוכלו לעזור אלו לאלו רק אם יהיה שינוי ביחס הבסיסי למרות הכל.

בהצלחה וסליחה.

כמו שציינתי אני היחיד שעוזר לו להתמודד והשקעתי בזה כוחות אדירים על פני כמה שנים טובות.

תמיד כשאני רואה אותו בחרדה או בדיכאון אני בא ושואל מה קורה ועומד ומקשיב לו כל כך הרבה למרות שממש קשה לי כי אני גם עובר דברים. כך שלא הצלחתי להבין איך בגלל משפט אחד שכתבתי הסקנת שאני לא מתחשב בו..

אם לא אני,הוא היה מגיע למצבים נוראיים..אם לא אני שמייצב בכלל את כל הבית במצב הזה,הכל כאן היה קורס.

 

ככה מדבר אדם מיואש.

אם הגעתי למצב שאני כותב את זה,כנראה שיש סיבה טובה לכך.

לפעמיים צריך להפעיל שכל על פני הרגש,אם הבנתי משהו במשך השנים הללו,

זה שאם אתה נותן לרגש שלך לשלוט. אתה לעולם לא תוכל לעזור לו או לנו כמשפחה.

וככה גם הסברתי לאמא שלי,אם תפעילי רחמים עכשיו,לעולם הוא לא יצא מהסיחרור הזה. אסור להפעיל כאן רגש בסיפור הזה.

וניסינו אין ספור פעמים האמיני לי.

 

לשאלתך לגבי הגיל,הוא גדול ממני בכמה שנים בודדות

אני שומע עכשיו את אמא שלי ואת אחי מדברים עם מישהי 

והיא מנסה לקבל ממנה עזרה איך לייצב את המצב המתיחות בינו לבין אחותי.

והוא מסביר שם הסברים על סיטואציות בניהם. אני לא אחד שמקלל אבל בחיי, אני לא יודע מה לעשות כבר.

אתם מבינים את האבסורד? את משיכת הזמן? את זה שהוא לא מקבל טיפול והם משחקים בתפל במקום בעיקר?

סיוט..

והקושי שלכם

קראתי חלק מהתגובות ולא את כולן, אז תסלח לי אם אני חוזר על דברים. וכן אם הדעה שלי קצת 'שונה'.

אני הקטן חושב שההתמודדות שלך (ושל אחותך) כרגע היא קודם כל במישור מרכזי אחד- וזה לדאוג לעצמכם. לבנות את החיים שלכם

אולי הבנתי לא נכון, אבל הבנתי שאתם האחים- רווקים וחיים בבית.

המתח שמתלווה למציאות החיים שלכם, קשה מנשוא.

ויש פה הרבה מעגלים של צער- אחיכם החולה, קודם כל, בראש ובראשונה. החיים שלו בפח, ולא נראה שיש כרגע דרך מילוט.

ההורים שלכם. זה צער בל יתואר. לראות שהבן שלהם לא מתקדם- אלא נסוג אחורה. והאימה הנוראית מה יהיה איתו ביום שבו הם כבר לא יהיו פה כדי לתמוך בו. מי יעזור לבן שלהם. מי יחזיק אותו וישמור אותו בחיים, במיעוט צער וכאב, וברווחה מסויימת.
הצער שלכם כאחים. זה נורא. זה כאב מאד גדול, וזה רק מתעצם בגלל החיכוכים- שהם בלתי נמנעים, כשחיים יחד בבית איתו. זה לא שזה 'בגללו', הוא לא 'רע'. הוא מסכן, מסכן גדול מאד, ה' נתן לו תיק נוראי לחיים, שאף אחד לא היה מאחל לעצמו.
הוא מסכן, וזה עדיין מאד מאד מאד קשה לחיות איתו. וצריך ללמוד לחלק בין זה שלא מאשימים אותו אבל מבינים שקשה לחיות איתו- והקושי הזה הוא לגיטימי, אף אחד לא היה מצליח יותר טוב במקום שלכם.

אני חושב שההתמודדות שלכם כרגע היא לדאוג לעצמכם. לבנות את החיים שלכם.
לדאוג לעצמכם למקום לפרוק. אולי ביניכם, קודם כל. אבל גם ליווי מקצועי. זה עולה הרבה אבל שווה זהב. ללכת לפסיכולוג/עו''ס קליני עם המלצות טובות, ועם נסיון ורקע בקשיים המדוברים.
וגם, לעזוב את הבית. אולי אני טועה, אבל אני חושש שהמגורים בבית אחד כך גובים מכם מחיר בל יתואר. ומעבר למקום 'בריא יותר' תעשה לכם טוב. לרוגע שלכם, לרווחה הנפשית שלכם.
כמובן, זה יכול להיות הרבה יותר מורכב מאיך שכתבתי אתזה. שלל שיקולים- משפחתיים, כלכליים, תעסוקתיים.
אבל שווה לחשוב רגע על האופציה הזו, ולחשוב עליה ברצינות.
אתם לא 'אגואיסטים'. אתם לא 'בורחים'.
זו לא ההתמודדות המרכזית שלכם. ההתמודדות שלכם היא לבנות את החיים שלכם. ויש מידה מסויימת של אגונצטריות שחיונית עבורנו כדי שנוכל לשרוד ולהתפתח

מקווה שתמצא מה ממה שכתבתי כאן כמועיל עבורכם להמשך ההתמודדות הקשה. ה' ישמח אתכם ויהפוך לכם לטובה ולאורה. בהצלחה

וגם זה רק כאשר יש להם תוכנית ספציפית כזאת למצטיינים.

אבל בהחלט יכול להיות שאני פשוט לא מכיר הכל...

אני מאמינה באופציה ב.
כי מהניסיון שלי על עצמי, אם מתנתקים לתקופה מסויימת מעניין שאתה "מכור אליו" במידה כזו או אחרת, ויש צפי שתחזור אליו מתישהו,(זה יכול להיות גם בדיאטה ובכל נושא דומה)אז איפשהו אתה רק תחכה לשניה שתחזור ותממש את הרצון "התאוותני" שנמצא בך(לא ידעתי איך להגדיר את זה,נגיד ככה).
ובדרך כלל השיטה הזו לא תצליח לאורך זמן.

ואם זה הדרגתי,אז הכל בטיפין טיפין,ואין לך איזה ציפיה למשהו,ואתה תוכל יותר להחיל את השינוי ובאמת לשמור עליו לאורך זמן.

זו לעניות דעתי, אבל שתדע שכל שינוי קשה,במיוחד בענייני מדיה ובתקופה כזו ש ה כ ל במדיה,לצערינו הרב(סגר וזה..).

 

לצאת מכל קבוצות הוואטסאפ 

 

להפעיל אפליקציה של גוגל שחוסמת את האינטרנט לאחר X שעות 

+ נותנת לך מעקב על השימוש. 

בהחלט עוזר לראות באופן מוחשי 

איך קוראים לאפליקציה?

שכדי להגיע למקום המאוזן צריך לעבוד כמו עם מוט ברזל. אתה מעקם לצד אחד ואח"כ לאמצע. א"א ישר להגיע לאיזון.
לכן לפי זה הדרך היא לכאו' דבר ראשון להקצין לצד השני, להתנתק מהסמארטפון, אח"כ לחזור אליו לאט לאט.

מנסיוני הדל זה הרגל שלא מצריך תהליך. זה כל כך חיצוני לאדם שניתוק מידי לא מביא לתחושת חוסר גדולה ולרוב רק להפך. תחושת שחרור שאין כמוה.

בניגוד לניתוק בתהליך ששם תוך רגעים האדם חוזר למצב הקודם

והיום אני מכור לקינואה וללחם מלא, אני יכול לומר לך חד משמעית, אופציית ב.
בהתחלה ניסיתי להפסיק ג'אנק פוד בבת אחת, זה עבד 3-4 ימים שלאחריהם נפלתי בזה הכי חזק בעולם והייתי שובר את הצום וטורף ג'אנק בכמויות.
לאחר מכן הפסקתי עם קולה. צמצמתי במעט ממתקים. הפסקתי שתייה ממותקת. צמצמתי עוד קצת ממתקים. מאותה הנקודה עברו יותר משלוש וחצי שנים של עליות וירידות (שבהם לפעמים הייתי משתמש בטכניקות כמו להשאיר את הארנק בבית) והיום כבר שנתיים בערך שלא נגעתי בשום חטיף. שנה שעברה לא אכלתי גלידה אחת כל הקיץ וקרמבו אחד כל החורף. אם אני נוגע בדברים האלה כואבת לי הבטן. אתמול כשתרמתי דם, אכלתי פתי בר (פעם ראשונה אחרי שנים) ולראשונה בחיי הטעם שלו היה מתוק עבורי. עד כדי כך נעשתי רגיש למתוק.

אם כן - אז זה מה שיש.

אם לא - אז אתה לא תקבל את זה.

כמעט סגור שלא שיבצו אותי להו״ד אבל אני כן רוצה לדעת איזה עוד אופציות אני יכול לבקש

במיוחד אהבתי את השניה ממש מקורי והתוצאה מדהימה.

שאתה זוכה להתוודע לזה

תותח אתה שזיהית

נתקענו שם פעם עם הרכב
חשבתי בהתחלה שזה שם אבל לא רואים את המנזר או מה שזה למטה.. ואז אמרת מצפה יריחו, אז טוב לדעת שזיהיתי נכון

לצאת לתור את הארץ על שתי רגליי

אם ככה עשיתי את שלי

אחלה שם יש לך, רק חסר ה' להפוך אותו למושלם... (תרתי משמע)

חח ולגבי השם את באמת צודקת, איך זה להיות כליל השלמות?

או - איך להכנס לשם?

קורונה - לוח בקרה

חולי קורונה בישראל: תמונת מצב | שירותי בריאות כללית

בנוח ושלא ישפטו אותם  כמו המכרים שלהם..

למשל ''מי גרם לכך שמומין לא התעורר בבוא האביב, ומי לבסוף העיר אותו''

לק"י

ולא בגלל הגיל הצעיר מידי

להתוודות לכמה ניקים שהם מתחת לעשרים והם כאן

משבח אני את העצלנים בחג

לא צריך להיות כזה ממלכתי⁦⁩

אולי כדאי שתלך לאנדרדוס
(יש פה מצווה הבאה בעבירה...)

הסוכה שלנו פתוחה. בואו להיקנס.






בדיחה מהווצאפ, מודה.

איך מחדשים פרופיל סטודנט כשאגודת הסטודנטיות לא מביאה מדבקה של השנה החדשה על הכרטיס סטודנט?

את לא יכולה עם אישור לימודים ?

שאלתי במשרדי הרב קו ואמרו שצריך אישור לימודים וכרטיס סטודנט עדכני

אולי דיגיטלי? או שישלחו ?
אני ביקשתי משהו ושלחו לי

תעשי דרך אפלקיציה של רב קו. כל מה שנדרש זה טלפון תומך nfc, וזה יכול להיות גם טלפון של חבר..

אלה ההנחיות משנה שעברה, אבל זה תמיד אותו דבר כבר 6 שנים לפחות:

הפלאפונים שלנו לא תומכים nfc ויש סגר

וצריך להביא אישור לימודים

מדברים על העימות שהיה בין טראמפ לביידן.

כמובן שמה שכתבתי לא קרה כי א. אין לי כוח ומוטיבציה וכו ו-ב. קורונה תודה רבה

אם הייתה קורונה היה הרבה זמן לחשוב לא?
או שאין למה לתכנן כי לא יודעים מה יהיה בעתיד.

אם זה איזהתואר תרצי/איפה היית רוצה לגור-אס אםדר לתכנן,לא?
אגב,הקורונה התחילה להשפיע רק מאזור פורים

וראה סעיף א

אז לגייס כח זה המטרה לשנה הבאה?

מה גורם לקום מהמיטה בבוקר?

ומה גורם לרצות לשרוד?

אני פשוט לא רואה עניין בלמות, בדיוק כמו שאני לא רואה עניין בלחיות

שכחתי שרשמתי את זה.

ובינתים לא בתקדמתי יותר מדי במטרה שלי.

כי רציתי לבדוק אם עמדתי במשימות שלי

אפשר מתכון ?

עוגיות פאדג' שוקולד - עוגיות אליפות! שוקולדיות עסיסיות וטעימות בטירוף!

זה העוגיות

את הבייגלס אינלי כתוב..
אני אכתוב אחרי העבודה

הטעם 😅

יש לי עדיפות לפרווה האמת.

היי… קבלו מתכון מפתיע וטעים היישר מאפליקציית האנדרואיד ניקי ב - אוכל עושים באהבה: עוגיות שוקולד פרווה,
כנסו עכשיו:
עוגיות שוקולד פרווה, מושלמות קלות והכי שוקולדיות שיש! תענוג של עוגיות נהדרות.

זה עושה לי ריר ואני במשטר אכילה.

אבל דברים כאלה לא הייתי אומר אפילו בציניות

כדאי לו להתייעץ עם רב לדעתי, תמיד טוב לשמוע דעת תורה שתנחה על צעדים לחזרה בתשובה בקשת סליחה וכו
(כמובן שאני מגיבה רק לפי מה שכתבת, לא מספיק זמן פה כדי לדעת על מה מדובר ).

זה ביסקויטים לחברים-בן אדם לחברו,וחשבון נפש-אדם לעצמו.
אפדר לקנות שוקולד לאחיות שלך,או משהו טעים אחר.
וכדאי להרבות בתפילות ולהודות להקב"ה שהחיינו ומאמין בנו כך וכך שנים.

להתרגל לחדוב על טובת אחרים ולא רק על עצמי

אשמח לעוד רעיונות אם יש, למי שיש

אני לא יודע אם זה רעיון שיש בו עוד תועלת למחרת יו"כ.. אבל אולי זה נותן עוד זווית לחשבון נפש....

איפה אני, מה עשיתי השנה..

מה התכניות שלי לחיים, מה השאיפות שלי והדרך שלי,

האם השנה החולפת הייתה התקדמות כלפי היעד הזה?

מה ניתן לעשות כדי שהשנה הבאה תהיה התקדמות יותר משמעותית?

איפה אני רוצה למצוא את עצמי ביומולדת הבא?

וכו'..

 

 

וגם הודאה,

הודאה על כל מה שהיה השנה הזו,

על כל האור שה' השפיע...

וכ'

 

ובקשה על העתיד....

להכין עוגה, ולהזמין לעצמך מתנה נחמדה באינטרנט.

ופשוט להנות מהיום שבו את גדלה בשנה

להתחיל יומן או לכתוב לך סיכום כללי של החיים עד כה, המצב בהווה ולאן תרצי להמשיך בכללי. 

לחשוב על כול האנשים שסביבך ולמצוא דרך כנה להוקיר להם תודה על כל הטוב שהם מביאים לחייך.

 

בעתיד את תודי לי מאוד

פשוט לקנות לך מתנה!
שהשליח מגיע זה לגמרי מרגיש ככה..
כי שוכחים ופתאום הוא מגיע.
לגמרי יש כאן אפקט ההפתעה.

ואת יכולה לרשום לך ברכה, כן כן..
זה יוצא ממש מרגש

תזכירי לכולם שיש לך יומולדת ..
מזכיר לי חניכה שכל יום מחר יש לי יום הולדת!!!!! וככה יברכו אותך..

ואם שוכחים תזכירי !

וזהו בהצלחה יקרה
♥

אההה עוגה!! את יכולה להכין לך או לקנות או לבקש

ולפעמים עולה בי רצון שיהיה פה את העוצמות של פעם כזה..שהקימו וכו וכו...
פשוט באיזשהו מקום העבודה שלנו היום אותי קצת שונה, הן בגלל הנשמות השונות, והן מבחינה טכנית שדברים שהיו אפשריים פעם- כיום פחות.

מצרפת לך קישור לתגובה שכתבתי בנושא.. אמנם בקשר לנוער, אבל זה קצת נכון בכללי...

אני מבינה מה אתה אומר - ניסיון בתקווה לאיכותי

ואחת נוספת מהמשך השרשור שם-
הערת סוגריים - ניסיון בתקווה לאיכותי

אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך....

 

 

אגב, ב"ה יש היום מספיק דברים גם לנוער לעשות. ובהחלט חשוב שמי שיש לו את השאיפה הזו, את הרצון והחשק, ינצל את זה באמת להפוך את העולם....

בין אם ה בנושא של ארץ ישראל אם בין אם זה בנושאים אחרים.

להבין שאנחנו לא באמצע... שאין כלום מלבד ה'.
והיה משפט שהיא אמרה שנכנס לי ללב: "זה לא אני, זו הדרך. ומי שהולך בדרך הזו, זו דרך צלחה." באמת... שלא נמעיט בערכנו. אנחנו יכולים. כי זה לא אנחנו, זו הדרך...

מעריך אותם מאוד, אידאליסטים, חדורי מטרה.

ותקופה לא קצרה חשבתי כמוך. אז יצאתי לבדוק ולראות בעיניי - מהחוויה שלי, זו לא המציאות. הנוער המתוק שלנו לא רק שלא נופל מגדולים אלו, אלא אז הם היו בודדים וכעת אנחנו באלפים (!).
כואב לי לומר אבל מהקצת שחוויתי והכרתי לבינתיים נראה לי שהקושי אינו בדיוק איתנו, אלא יותר עם היחס מול הגדולים מאיתנו.

אז אותם צעירים דאז שמו פס גדול על כל מי שהיסס וניסה לגרום להם לחשוב יותר מאשר לפעול. כמה ויכוחים היו בין הרב חנן פורת לרב לוינגר על הגבול הראוי...
אך היום אותם גדולים וענקים מהססים בדיוק כמו מתנגדיהם אז. אלא שהפעם אנו מקשיבים להם (לגדולתנו יאמר!), ועל כן עושים מעט.

לא שאיננו רוצים, להפך, עלינו בכך לטעמי, אלא שאנחנו חוששים לגדולים של אז. אלו שעשו את שלהם מעל ומעבר, אך כעת אולי מעט פחות נותנים את גבם לנו על מנת שנוכל לעשות את שלנו.
להפוך את העולם לטובה כמו שהם עשו בזמנם.

(הייתה לי לא מזמן שיחה מרתקת על כך עם הרב מאיר גולדמינץ...)

אנו דור הגאולה, תפקידנו להיות הרבה יותר מדוייקים מהדור הקודם.
אנחנו הרבה יותר משוכללים ולכן תפקידנו יותר מורכב.

דברים נאים כתבת, אבל אני לא כ"כ מסכים..

 

מה שאני רואה זה פחות עיקשות, פחות חדורים במטרה, פחות מוכנים להלחם.. ישנה מין שאננות כזו...

אני שואל את עצמי, אם היום הייתה ששת הימים. והיינו כובשים את יו"ש, מה היה עושה דורינו?

לצערי אני נאלץ לשער, שיו"ש בעוד חמישים שנה לא הייתה נראית מה שבפועל היא היום, חמישים שנה אחרי הכיבוש אי אז...

אם בדורינו לא היה ישיבות ועולם תורה ציוני, האם היה קם לנו שבט איתנים? האם היה לנו מפעל כמו של הרב נריה?

ושוב אני משער לצערי, שלא. אם לא שזה היה לפני שישים שנה, זה לא היה קורה לעולם.

 

ומה הנקודה? שיגידו לי על זה "נכון, אבל זה כבר קיים ב"ה".

וזה מה שמציק, ישנה הרגשה כזו שכבר עשו הכל, אנחנו במקום נהדר... אז פה ושם נקים עוד ישיבונת, פה ושם נרחיב איזה יישוב.. אבל בסך הכל אנחנו כבר במצב טוב, אז זהו, שאננים..

אני חושב שאם אמביציות כמו של הרב נריה לתורה, ושל הרב לוינגר והרב חנן להתיישבות, היו קיימות גם היום. היינו היום בפירוש מוכפלים. מוכפלים בעולם התורה, מוכפלים בהתיישבות.

ואולי יותר ממוכפלים, על פי העיקרון הפשוט של תאוצה, קצב ההתקדמות עצמו מוכפל, והתוצאות - מרובעות ומתומנות.

 

אבל שוקטים אנו על השמרים. 

כי חשבתי כמוך, ולכן יצאתי לראות. אישית גיליתי שטעיתי. שכל אלו יש בנו, ויותר. אבל אני לא יכול להתווכח על התחושות שלך, אני רק תוהה האם אתה מסתובב במקומות הנכונים.

 

ולחלק השני אוסיף נקודה. אני חושב שאתה רוצה שאנחנו נעשה מה שהם עשו, שוב. או יותר. כאן אני חושב שאתה טועה. לנו יש תפקידים אחרים, גדולים לא פחות וככול הנראה הרבה יותר. אולי לא מצאת הרב נריה 2 מכיוון שאיננו צריכים את הרב נריה 2. הרב נריה המקורי עשה את מפעלו נאמנה. אנחנו מחפשים את השלבים הבאים. אלו שמבוססים על הרב נריה, אך מתקדמים בהרבה.

לדעתי אנחנו לא שאננים, אלא דווקא להפך, רבים מאיתנו מרגישים שכל כך חסר ורק מחפשים איך לקדם. אני פשוט חושב שאם תחפש את דמות החיקוי למפעל עבר לא תמצא מכיוון שאיננו צריכים דמות חיקוי.

 

אתה מדבר במושגים של ישיבה או יישוב. אני מדבר במושגים של מקדש ומשיח, משפט עברי וסנהדרין.

שיהיה בהצלחה.. בע"ה, לכל הפועלים והמוסיפים בקודש, ושירבו.. 

הריצה של הרב לוינגר ב92, אוסלו.
אולי הם לא היו בשיא השפעתם, אבל העקשנות והמסירות לא תציד הצליחו.
יש להם זכות ראשונים עצומה, אבל מה שאנחנו רואים היום מורכב מהרבה יותר כוחות וזרמים

הריצה שלו היא לא דבר שנוגע לפעילותו הרבה.

אני מדבר על כל המלחמות לפני כן, ההליכה בארץ לא זרועה...