פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 431)

תנו לי משפטים או אמיתיים או מומצאים אבל עם קאצ' יפה עם המילה "אש" או "עשן"
בערך 4-5 מילים.
היו ברוכים.

קראתי לאחרונה ספר שנקרא 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'. הספר מספר את קורותיו של אלן קרלסון השוודי בן המאה לאחר שברח דרך החלון מבית האבות בו היה, ובמקביל את סיפור חייו השזור לאורך כל היסטורית המאה ה-20 החל מהמפכות הדמוקרטיה לעומת בתי המלוכה, דרך המלחמה הקרה ויצור פצצות האטום בארה'ב ובברית המועצות, הצלת צ'רצ'יל מנסיון חיסול באירן ועוד.
רוב קוראי הספר יקטלגו אותו במדפי ההומור והפרודיה. אך לדעתי, לאחר התבוננות, אפשר לתת לו גם קצת מקום במדפי המוסר.

אומרים חז'ל 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים', בגלל בעל הסעודה שבייש את בר קמצא, שהוזמן בטעות ע'י השליח במקום קמצא, הלך בר קמצא והלשין לקיסר.
לכאו' אפשר לתמוה מאד. אמירה זו נראת כהתעלמות מהמציאות. וכי זה מה שמניע את העולם? הרי קדם לזה מרד אמיתי, ושנות איבה עמוקות בין רומי ליהודה. האם סיפור קטן כזה באמת משפיע בסדר גדול מדיני רחב עד שנאמר שהוא זה שגרם לחורבן?
עוד קשה מה אשמתו של 'קמצא' הרי הטעות היתה של השליח והוא בכלל לא צד בסיפור!?

נדמיין לעצמנו שיגיד לנו מישהו שהמלחמה של ארה'ב נגד הטאליבן ואל-קאידה התחילה בגלל שבלילה שלפני הפריעו לנשיא בוש לישון וארוחת הבוקר הגיעה בשעה איחור.
כולנו נצחק. הרי המלחמה פרצה בגלל הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק!
אל לו יגיד לנו אדם היה נוכח שם, שבאמת אם הנשיא בוש היה באותו זמן פחות עצבני הוא היה מגיב אחרת, והעצבנות שלו נבעה מההפרעה לינה ואיחור ארוחת הבוקר, אנחנו באמת נבין שיש דברים בגו.
בעצם זה הרעיון של הספר 'הזקן בן המאה', המעשים הקטנים, הסעודות והיחסי אנוש הם שמשפיעים על כל ההיסטוריה של המאה ה20.

כך מלמדים אותנו חז'ל, אל תתבונן המהלכים מדיניים בלי להתייחס למידות של הנפשות הפועלות.
אם המידות של בעל הסעודה או של קמצא היו מתוקנות יותר, כל ההיסטוריה היתה נראת אחרת.
יתכן שדבר זה נרמס בשמות שבחרו חז'ל. 'קמצא' פירושו חגב. המרגלים אומרים על עצמם 'ונהי בעניינו כחגבים' כלומר החשיבו עצמם כקטנים.
גם קמצא ובר קמצא חשבו על עצמם הקטנים ולא חשבו שההשלכות של מעשיהם עלולות להיות כ'כ הרסניות. חז'ל באים ללמדנו שגם אדם 'קטן' עם מידות לא מתוקנות יכול להחריב את ירושלים.
יתכן שזו אשמתו של קמצא, אדם שמרגיש עצמו קטן, לא אכפת לו מסביבתו, ואם יש שמחה לאוהבו אז הוא מחכה להזמנה כי הרי הוא קטן. האם זה מתוקן שאח לא יבוא לחתונה של אחיו בגלל שהוא לא נתן לו הזמנה?
כך קמצא מרגיש עצמו קטן, ולא מגיע. לו הוא היה מגיע, אולי בעל הסעודה היה רגוע יותר בחברת חברו הטוב? אך החסרון של החבר מניע כל מיני רגשות אצל בעל הסעודה, למה הוא לא בא, וממילא כל דבר קטן 'מדליק' אותו יותר..

רעיון זה מופיע גם בפרשתנו. משה רבנו מוכיח את בני ישראל, כשמשה מתחיל לדבר על חטא המרגלים משה אומר 'ותקרבו אלי כולכם'. מסבירים חז'ל שכל ישראל באו בעירבוביא לבקש ממשה שישלח מרגלים. בתחילה משה חשב שזה נובע מרצון עז לא'י. אך כעת, לאחר המעשה משה מבין שהמידה הרעה של חוסר דרך ארץ למבוגרים היא זו שגרמה גם לחטא המרגלים, היא מוכיחה שלא רצו להכנס לא'י לשם המצווה אלא לשם תענוג.(עי' כלי יקר)

שנזכה להתבונן על כל מעשינו ולהבין שכל מעשה אפילו הקטן ביותר משפיע על כל העולם כולו.

(יסוד הדברים ע'פ דברי ר' משה רוזנשטיין זצ'ל המשגיח דלומזה בספרו אהבת מישרים)

ושיא בכמות המחלימים

הבנקאית שלי אמרה שהיא מזמינה לי דיירקט שיהיה עוד שבוע וחצי ומאז עבר כמעט חודש,והבנק לא מתקשר אלי להודיע לא כלום .
אחרי שבועיים בערך דיברתי איתה והיא אמרה רק משהו טכני שאני אגיע לקחת ושהיא לא תהיה ביום שני אז המנהלת תביא לי . קיצר מאז עבר כמעט חודש וכלום. הבנק לא יוצר קשר! אולי היא בכלל לא הזמינה לי?

.

שני הסרטונים הופקו ע"י ישיבת תורת החיים.

בקרוב נשוב : 

השיבנו ה' אליך : 

מי שמוגבל בגישה ליוטיוב יכול להוריד את שני הסרטונים האלו כאן.

 

 - סרטים

מקדש בלהבות -הקרב האחרון על ירושלים וחורבן הבית השני : 

בית המקדש- פאר היצירה בימי הורדוס : 

קשת טיטוס ומנורת המקדש - מירושלים לרומא וחזרה : 

תחת המגף הרומי -שלטון הנציבים בפרובינקיה יהודה : 

הכיבוש הבבלי וחורבן הבית הראשון : 

תאורו המצמרר של יוסף בן מתתיהו על ימי המרד והמצור בירושלים והרעב בעיר : 

בית המקדש - סרט מאת מכון המקדש : 

 

מקור - אתר בחדרי חרדים

כשאני שומע את אחד מגדולי ישראל בזעקות שוברות לב שכאלה אני נזכר כמה הצדיקים הם בעולם אחר לגמרי מאיתנו

איזה חמש כתבות עלו היום בערוץ, שמראות את ההתיישבות היהודית, את ההצלחה בהר, וכו'.

וזה כל כך הפוך ממה שצריך לעשות היום.

היום אנו מתאבלים על מה שאין.

לא מסיחים את הדעת במה שיש.

לא לחינם אסור באיסור גמור לקרוא את נבואות הנחמה היום וכדו'.

אז למה עושים את זה?

את זה שיראו ביום העצמאות ויום ירושלים.

לא בתשעה באב!

זוכה ורואה בשמחתה
רעיון שעלה לי להטעים טיפה
משל למה הדבר דומה
פעם אחת פתחתי את הראש
מגיע אלי בחור ממד"א ושואל אותי "כואב?"
עניתי לו כן
ואז הוא אומר לי "טוב! סימן שיש עצבים"

או לחילופין מהתורה
הפסוק כותב על יעקב שמאן להתנחם על מה שהאחים סיפרו לו שיוסף מת, רש"י שם:
"וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה)"

מה המשמעות בעצם אלינו?
אם בית המקדש חרב לגמרי, אז היינו אמורים לבכות עליו שנה או אפילו יובל כי זה משהו לאומי ולא פרטי, וזהו, די, היה נגמר צריך להמשיך הלאה, כמו על מת שנפטר מהעולם
אז למה אנחנו ממשיכים עד עצם היום הזה להתאבל?
כי בעצם בעומק בית המקדש לא נחרב לגמרי, הקשר שלנו עם ד' לא נותק
נשאר איזה ניצוץ ומציאות פנימית שממשיכה
בין אם לעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי ומקום המקדש שנתקדש לשעתו ולעתיד לבוא
ובין אם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" שלכל אחד מאיתנו יש ניצוץ של בית מקדש פרטי
ויש בתי כנסת שהם מקדש מעט, ויש לימוד תורה וקיום מצוות
והניצוץ הזה הוא מה שגורם לציפייה והכיסופים שלנו


ולפי זה אפשר להטעים מה העניין של להתאבל על ירושלים
שהאבילות מראה שניצוץ המקדש עדיין חי אצלנו, זה לא משהו שהיה ונגמר ומת ולא יחזור ואז אבילים שנה וגומרים
אלא זה משהו חי שאנחנו מצפים כל הזמן לחזרתו, ודווקא בגלל זה אנחנו עדיין ממשיכים באבילות ובגעגוע ובציפייה

ובעז"ה מתוך ההחייאה והגילוי של הניצוץ הזה נזכה לראות בפועל בבניין בית המקדש בימינו!

בעיני הכי מצמרר מעשה "שוליא דנגרי" (גיטין נ"ח א'):

 

"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה פעם אחת הוצרך (רבו) ללות אמר לו שגר אשתך אצלי ואלונה שיגר אשתו אצלו שהה עמה שלשה ימים קדם ובא אצלו אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך אמר לו מה אעשה אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה אמר לו כתובתה מרובה אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד"

 

ממליץ על שני השיעורים הבאים שמרחיבים בעניין:

 

שיעור 27 – אגדת שוליית הנגר', גיטין נח ע"א | vbm haretzion

 

תוכחה נסתרת | צהר

 

 

בס"ד

אנחנו כואבים, חסר לנו, לא הגענו אל הגאולה השלמה. נראה שאין לנו אפילו את ההבנה מה חסר לנו.

הגמ' מביאה שהיו בעם ישראל כאלה שרצו אחרי החורבן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. ואומרת הגמ' שחז"ל לא קיבלו את זה. שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ושאל הרב יעקב שפירא: האם אין בנו צמחונים? האם אין אנו יכולים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין? וענה, שאין אנו יכולים לעמוד בצער של הגזירה, בדלדול החיים שמגיע עם גזירה כזו. מוטל עלינו לפעול, להתקדם, ודלדול החיים (אף שנוכל לעמוד בגזירה) ממעיט את החיות שבנו, את היכולת לעשות מה שמוטל עלינו.

כל השנה אנחנו עובדים (לפחות משתדלים) לתקן, להתקדם, לשפר. ובתשעה באב אנחנו יושבים לארץ ומתאבלים על עוד שנה שהבית עדיין חרב, שהגאולה הגשמית לא הושלמה כל שכן הרוחנית. חז"ל תיקנו לנו הכנה ליום הזה (את אותו צוואר בקבוק) כדי שנוכל להגיע מוכנים להתאבל, לקבל ולקחת מהיום הזה.

ביום הזה אנחנו יושבים על הארץ, קוראים קינות, חושבים על הצרות ועל הגלות ובוכים וקוראים לה' שיושיע אותנו, שיגאל גם את עצמו איתנו.

וגם מנסים להבין, מה היום הזה בשבילנו? האם אנחנו מרגישים כל כך בגלות? ואולי זו צרה גדולה יותר - שאנחנו לא מרגישים מה חסר לנו. כמה החיים שלנו מנותקים מה', מנותקים מחיי הטהרה שיש בזמן בית המקדש. חיים של דבקות וקירבה לה'.

ואז (בתקווה) חוזרים בתשובה, ומצטערים על דלדול כוחות החיים שלנו, על זה שאנחנו לא עושים, לא פועלים.

וכשאנחנו מתעוררים למחרת, מופיעה ההקלה, מגיעה מנוחה. ובין הזמנים, וחופש, וחזרה למסלול החיים! ומה כל זה היה? זהו?? ושוב חזרה לחיים ונתראה בכניסה לבקבוק שנה הבאה?

התקופה הזו של שלושת השבעות בנויה מ: ההכנה ליום עצמו, ומהיום עצמו.

מחר אנחנו נאלצים לשים את אופי ההכנה בצד. אין בכוחנו להתאבל כל השנה, ויותר מזה, אין באבל כזה תועלת – כמו אותה אמא שממאנת לקבל תנחומים על בנה. באבל שכזה חסרה העשיה, ההתקדמות והתיקון.

לכן אנחנו חוזרים לחיים, חוזרים לכוחנו. אך האם חזרנו באותו מצב? האם ההכנה היתה לשוא?

העבודה שלנו ומה שהשגנו ביום הזה, היא התשובה: האם הצלחנו להתחבר לחוסר, לכאב, לגעגוע, לצער השכינה? האם הצלחנו לעורר רחמיו עלינו? האם הצלחנו לנסות ולתקן מכאן והלאה את מעשינו? להיות ראויים לגאולה שאנחנו רוצים. האם אנחנו חוזרים למסלול החיים המוכר שיביא אותנו חזרה לתקופה הזו בשנה הבאה? או שמא אנחנו לוקחים איתנו מטען מהיום הזה, הבנה שזה בנו, בכוחנו? שמוטל עלינו לעבוד, להשתפר, להשתנות, להתקדם להיות ראויים לגאולה שאנחנו מקווים ביום הזה.

אם נזכה לצאת עם מחשבות, קבלות והבנות מהיום הזה, אפילו שאנחנו חוזרים לשטף החיים הרגילים ולומדים תורה ואוכלים בשר ושותים יין ומתקלחים ושומעים מוזיקה (כי אלה החיים), הרווחנו, בגדול! שברנו את המעגל שחוזר לצערנו כבר יותר מ2000 שנה. ומקווים אנחנו שבשנה הבאה כבר נהיה במקום אחר, אולי במקום אחר לגמרי. שנה זה המון זמן! שנה של עבודה, שנה של התקדמות. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.". בכל יום! נכון, קשה לנו לחיות ככה - שממש מחר יבוא המשיח או אפילו עוד חודש. אבל עוד שנה? כמה שינויים והפתעות יכולים להיות בשנה? האם לקחנו משהו מהיום הזה כדי להיות ראויים לגאולה הזו?


שנזכה!

אני נזכרת
איך הייתי בקבר של צדיק כמה בדרך סיפרנו סיפורים עליו.. כמה אור עם כמה תקווה באתי להתפלל
ושבאנו לא היה שם אף אחד חוץ מאישה עם מכנסיים שפשוט עמדה שם אמרה בליבה תפילה..
ואני כבר התחלתי להתפלל ..
אבל לא הצלחתי להתחבר לגמרי
פתאום בא בחור שצעק : צדיקות כאן זה עזרת גברים..
ואני תהייתי בליבי היכן?
אין כאן אף גבר ואף שלט ואף גדר
האישה עם המכנסיים ענתה לו :אנחנו הגענו קודם תמתין בצד השני ..
ואז הם התחילו לריב
את לא מבינה כאן בדרך כלל הגברים מתפללים !
והאישה ענתה לו אבל אנחנו כבר כאן באמצע תפילה ואין שום שלט שום סימן .. יש נשים שמתפללות גם כאן !
ואז הוא אמר לה את עם מכנסיים מזה יעזור התפילה היא לא תתקבל במילא מי צריך את התפילה שלך?
והיא צרחה עליו ..

באותו רגע כל-כך כאב לי הרגשתי מזה חורבן מזה שנאה
אנחנו בקבר של צדיק אוהב רואה את הטוב בכולם
למה ככה למה ?

לא הצלחתי להתרכז בכל הבקשות והצרות שבאתי איתם שלא נדבר על שמות לתפילה
נסיתי ממש ניסיתי .. ובקללות שקיללו אחד את השני
פשוט נשברתי התפללתי שיסלחו להם שישבו בתשובה.. ונסיתי להשתלט על עצמי לא לבכות זה מקום ציבורי.. לא הכרתי את עצמי.. היה כוח שכלי שאמר לי תנסי לחזור להתפלל על עצמך .. ולא הצלחתי מה הטעם בכלל? מה הטעם ?
אבא שבשמיים רואה את זה? ובוכה על בניו ...


פעם ראשונה שהיה לי טעימה מזה באמת להתפלל על עם ישראל ..
וכמה הבחור והבחורה הם רק דוגמא
לעם שלנו כמה הוא מפולג כמה למה למה למה?

פתאום הבנתי מה היה לי חסר בתפילה
חיבור חיבור אמיתי לא סתם אין חיבור
אם אדם לא כואב את כאב אחיו ולא שואל בשלמו
איך הוא מגיע לאביו בלי להכיר באחיו?

ולא אני לא מדברת על להביא שמות על משפחתו קרוביו וחברותיו

הרבה מעבר

(מהאתר של משה רט)

 

תארו לעצמכם שיום אחד השמש נעלמת. ללא כל התראה מוקדמת, השמיים מחשיכים, וכדור הארץ שוקע בעלטה. המדענים מנסים לברר לאן נעלמה השמש, אבל בינתיים הקור נעשה בלתי נסבל, האוקיינוסים קופאים, והאנושות (או מה ששרד ממנה) יורדת לחיות עמוק בבטן האדמה, שם עדיין חם.

 

בבטן האדמה, מקימים בני האדם לעצמם ערים גדולות (כמו "ציון" בסרטי המטריקס). הם מפיקים אנרגיה מהחום שבליבת כדור הארץ, ומשתמשים בה כדי ליצור תאורה מלאכותית. באמצעות האור הזה הם יכולים לגדל צמחים, וכך לספק מזון לכולם. בשל העדרו של אור השמש, חייב כל אחד מהתושבים לשבת כרבע שעה כל יום מול תאורה פלורוסנטית, כדי לספק לעצמו ויטמין D. אבל חוץ מזה, החיים נכנסים למסלול של שגרה.

 

השנים חולפות, ודור חדש נולד, דור של ילדים שלא ראו מעולם את אור השמש. ההורים מספרים להם סיפורים מלאי כמיהה וגעגוע על הימים המאושרים בהם השמש זרחה בשמיים, ואנשים חיו באוויר הפתוח מעל פני האדמה. אבל למען האמת, הילדים לא מצליחים להבין למה המבוגרים עושים כזה עניין מהשמש. מה כל כך מיוחד בה?

 

"למה אנחנו צריכים את השמש?" שואלים הילדים. "אור – יש לנו מספיק מהמנורות שלנו. בשביל מה צריך אור יותר חזק, שלפי הסיפורים שלכם הוא כ"כ מסנוור שאי אפשר להסתכל בו? חוץ מזה, את המנורות שלנו אפשר להדליק ולכבות מתי שרוצים, ולכוון את עוצמת התאורה שלהם, ואילו על השמש אי אפשר היה לשלוט ככה, ואנשים היו כפופים למחזוריות של יום ולילה, גם אם זה היה להם לא נוח. יתרה מזאת, לפי מה שקראנו בספרים, לשמש היתה גם קרינה מזיקה, שהרבה אנשים חלו בגללה בסרטן העור ובעוד מחלות. אז מה טוב בזה? ולגבי התיאורים שלכם על הנופים שמעל פני האדמה – גם פה בבטן האדמה יש מקומות יפהפיים, מערות נטיפים, נהרות לבה ועוד. אז מה אתם עושים כזה סיפור מהשמש הזו? לא נראה לכם שעכשיו החיים שלנו הרבה יותר נוחים וטובים בלעדיה?"

 

מה אפשר לומר לילדים הללו? מבחינתם, הטענות שלהם צודקות והגיוניות לחלוטין. אבל כל מי שזכה לחיות באור השמש, יודע היטב איזה הבדל עצום יש בין החיים מעל פני האדמה, בעולם שטוף שמש וזוהר, לבין חיים במערות חשוכות בבטן האדמה, לאורם של פלורוסנטים חיוורים. הוא יודע זאת היטב – אבל אין לו דרך להעביר את הידיעה והחוויה הזו, למי שלא חווה אותה מעולם. מי שלא חי באור השמש, ורק קרא תיאורים שלה בספרים, יכול בקלות להגיע למסקנה שהשמש לא חסרה לו בכלל, ואולי אפילו עדיף בלעדיה.

מה הנמשל של הסיפור הזה (הלקוח מהספר "חובת האדם בעולמו")? בימים אלו, אנו נמצאים בתקופת "בין המצרים", בין י"ז בתמוז לתשעה באב, בהם אנו מצטערים ומתאבלים על חורבן בית המקדש שהיה לפני כמעט 2000 שנה. אבל רבים מהיהודים החיים כיום, אינם מבינים מה בעצם חסר לנו בלי בית מקדש, למה בכלל אנחנו צריכים אותו; הרי ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות – אפשר גם ככה. למה צריך את כל העסק עם הכוהנים והקורבנות, שבכלל נראה פרימיטיבי? מה אנחנו צריכים עכשיו, שכל פעם שמישהו יעשה עבירה, הוא יצטרך לעלות למקדש ולהקריב קרבן? וגם בשלושת הרגלים נצטרך כולנו להיסחב לשם, ואיזה פקקים בטח יהיו בדרך... ונצטרך ללמוד מחדש את כל הלכות טומאה וטהרה המסובכות שלא נוהגות כיום. בקיצור, בשביל מה צריך באמת את כל כאב הראש הזה? בשביל קדושה? השראת השכינה? מה זה בכלל?

 

וזו בדיוק הבעיה. כבר חיינו כל כך הרבה שנים בלי "השמש" של המקדש, שאנחנו לא מבינים מה חסר לנו בלעדיה. בדיוק כמו הילדים שנולדו בבטן האדמה. אנחנו לא מכירים את המציאות בה שורה השכינה בבית המקדש, בה יש חיבור ישיר בין העולם לאלוקות, ובה רוח הקודש אופפת את ירושלים, ונביאים זוכים לחזיונות עליונים. אנחנו לא מכירים את הרגשת הטוהר וזיכוך הנפש, שמרגיש החוטא לאחר שהביא קרבן והתכפר לו. ולכן בית המקדש נתפס בעינינו כמו איזה בית מטבחיים גדול, מבלי שנרגיש מה איבדנו כשנחרב.

 

משל נוסף, שקשור לעבודת הקרבנות, ראיתי פעם אצל הרב עמיחי גורדין בעלון "שבת בשבתו". הרב גורדין השווה את עבודת הקרבנות, לקשר הפיזי בין איש לאשה. למסתכל מבחוץ, לא ברור למה צריך את כל ה"גועל נפש" של החיבור הפיזי, את כל העיסוק המלוכלך עם הגופניות והתאווה. האם "אהבה אפלטונית" רוחנית, ללא כל מגע פיזי, אינה עדיפה וטהורה יותר?

והתשובה היא כמובן, שעבור מישהו מבחוץ, כך אכן נראים הדברים. אבל מי שנמצא "בפנים", ומבין את המשמעות האמיתית של החיבור בין איש לאשה, מבין שכאשר הוא נעשה כראוי – לא מדובר במשהו מלוכלך או גס, אלא בחיבור רוחני במדרגה גבוהה ביותר. אם רוצים להגיע לקשר עמוק ופנימי באמת, אי אפשר לנטוש את הקומה החומרית, כאילו אנחנו מלאכים רוחניים ללא גוף. חייבים לקחת גם את הגוף, ולהשתמש גם בו כדי להגיע לדבקות השלמה.

 

למען האמת יש לי קצת הסתייגות מהמשל הזה, כי אני דווקא כן חושב שאהבה אפלטונית היא נעלה יותר. אבל לצורך העניין, הנמשל הוא מובן: עבודת הקרבנות, על כל הדם והלכלוך הכרוכים בה, אמנם נראית למתבונן מבחוץ כמשהו גס ובלתי ראוי. אבל מי שמחובר באמת לאלוקים, יודע שצריך להתקרב אליו באמצעות כל צדדי המציאות. לא רק במימד הרוחני של תפילה ומחשבה, אלא גם במימד הפיזי, באמצעות בשר ודם ממשיים שעולים על המזבח. אגב, שמעתי פעם על מישהו שתמיד חשב שקרבנות זה משהו פרימיטיבי ומאוס, עד שהזדמן לו להיות בטקס הקרבת קרבן הפסח של השומרונים בהר גריזים. המעמד החגיגי עשה עליו רושם כל כך חזק, עד ששינה את דעתו לגבי הקרבנות, והבין את ההשפעה הגדולה שיש להם על האדם הדתי. יש דברים שצריך לראות כדי להבין...

 

בכלל, צריך לדעת שכל היהדות כפי שהיא בנויה היום – נוצרה כדי להתמודד עם מציאות של העדר מקדש. כל הספרות ההלכתית הענפה והמפוארת, נדרשה בשל העדר מוסד הסנהדרין, היושב ליד המקדש ומורה הלכה פסוקה בכל נושא. כל ספרות הפילוסופיה היהודית, נכתבה כדי לתת מענה לשאלות ומבוכות, שאצל מי שרואה את אור ה' בבית המקדש – לא היו מתחילות בכלל. תנועות כמו החסידות לענפיה, ושאר זרמים רוחניים, מנסים לתת לאדם חוויה של דבקות וקרבת אלוקים – שנחוצים רק בשל הריחוק מה' שנגרם עקב חורבן הבית. וכך גם בתחומים נוספים. נכון, היהדות יצרה לאורך הגלות יצירות מפוארות ביותר – אבל כל היצירות הללו, אינן אלא בבחינת מכשירי החייאה לחולה אנוש, שככל שמצבו מחמיר, כך נדרשים מכשירים רבים יותר ומשוכללים יותר כדי להעמידו בחיים. אפשר להתפעל מהתחכום והיופי שבמכשירים, אבל כמובן היה עדיף יותר להיות בריא, ולא להזדקק להם!

יהי רצון שנזכה להבין באמת את החיסרון הגדול שבהעדר בית המקדש, ומתוך כך נזכה גם לראות במהרה בבניינו.

תקשיבו, יש לי טראומה מצומות... וגם מתקופת הסליחות.

 

כשהייתי ילד בגיל 12 14, אבא שלי היה מכריח אותי לבוא לבית כנסת -מהתחלה עד הסוף, ואפילו לעמוד כשאפשר לשבת

והיה לי ממש קשה ברמה שבסוף הצום בקושי יכלתי לעמוד. 

כנ"ל סליחות, היו מעירים אותי בכוח לפנות בוקר וזה היה סיוט ומשעמם.

 

מאז כל פעם שמגיע צום והתקופה שלפני ראש השנה אני נהיה עצוב ולחוץ. 

(לצום אני עוד חייב, אבל לסליחות אני לא הולך - לא מסוגל ללכת.)

מה עושים?? איך מתקנים את זה. 

להלן מספר שורות ששלחתי לכמה אנשים שביקשו ממני בפרטי,

מסתמא יהיה לתועלת לציבור, לכן העתקתי לכאן.

 

תשב ותחשוב, על התיאורים מהחורבן, על מה שעברו במצור, בהגליה.... כמה סבל, כמה צער, וכל מה שעברנו אח"כ במשך כל הדורות, מסעות הצלב, גירושים שונים ומשונים, האינקווזיציה, פרעות הקוזקים, השואה האיומה, ועד גירוש הגוש, הכל הכל מכח אותו חורבן נורא שהיה אז,
תחשוב על זה שהיה מקום של השראת השכינה, של קרבת ה', שאת ההרגשה הכי גבוהה שהרגשת פעם ברוחניות - הרגישו שם כל רגע פי אלף.... שעבדו שם את ה' בהתרוממות הרוח, שהרגישו קרובים אליו, התרפקו עליו באהבה, והמקום הזה חרב, נתון למשיסה, אנחנו רחוקים מה' והוא רחוק מאיתנו - "אוי לו לאב שהגלה את בניו" ו"שכינה מעוללת בעפר קרנה"
הקב"ה כיכול סובל, סובל מהגלות, ושמו מבוזה, ובמקום קדשו, ב"חדר המיטות" (!!!!!!) שלו,  כלשון הקינה, שוכנים זדים ארורים ומנאצים, שרודפים את בניו ומציקים להם, והוא כ"כ משתוקק שנשוב ונתחבר יחד באהבה עזה, בדבקות ורוממות, ואילו אנו עדיין כ"כ רחוקים, כ"כ מנותקים, והוא כוסף, מייחל, משתוקק, מצפה, מתחנן.....
המקום שהיה פסגת הקשר, שהאיר לכל העולם, איננו עוד, וכל העולם בהסתר פנים נורא, לא רואים כמעט את הנהגתו ית', הרוע פושה, והוא מסתיר פניו בכאב....
ומכח אותה הסתרת פנים, באים כל כך הרבה צרות נוראיות, וכל הסבל והצער שעברנו ועודנו עוברים, ככלל וכפרט, האומה כולה והאדם היחיד, הכל משם נובע.... תחשוב על סבל שקורה בעולם, תחשוב על עוני, על רעות, על מחלות, על דיכוי, על שכול, על יתמות, על פטירה בטרם עת, על התייסרות במכאובים, על עקרות, על עיכוב זשידוכים, על הכל הכל הכל, ותדע, שכל זה מחמת ש"אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
תחשוב על רגשי הלאום שלנו, תדמיין את רגעי המרד הגדול, את המוני אנשים נשים וטף שמיהרו ברגעיהם האחרונים, לתפוס כל כלי שבא ליד ולמהר אל חצרות בית ה' להלחם ברגעיהם האחרונים על הבית הגדול והקדוש, ונפלו שדודים בפני זדים זרים ואוייבים.
על אומה גאה, ממלכה עצומה, שהוגלתה בבזיון, שעברה מצעד ניצחון משפיל וכלי המקדש בידם לראווה, וההמון הרומי הריע....
תדמיין את רגעי השפל הזה, הבושה, אוי הבושה, בושת האומה היהודית, בושתו של מלך מלכי המלכים.....