גזענות של רגילים
*
א. אפתח ברשותכם בשני סיפורים.
הראשון הוא מעשה שמספרים אצלנו תמיד במשפחה, על דוד שלי שהגיע בילדותו לאימו ודיווח לה בהתרגשות שהילדים האחרים מספרים שעומדים להגיע ליישוב "דוסים".
"דוסים?" חזרה סבתא שלי בשעשוע. "ומה אנחנו, לדעתך?"
"אנחנו?" אמר דוד שלי. "אנחנו רגילים".
ב. את השני סיפר לי פעם חבר שלי, שניגש יחד עם תלמידים נוספים לראש הישיבה התיכונית שלו, מחנך מוכר ומוערך, והם העלו בקשה: אולי מדי פעם בתפילת ערבית של ליל שבת, יתפללו בנוסח ובמנגינה הספרדיים.
"נוסח ספרדי?" אמר הרב, "זה מתאים לשבת זכור, לא לשבת רגילה".
ג. במשך רוב שנות חיי היה לי ברור שאין גזענות בציבור הדתי-לאומי.
בציבור החרדי ישנם בתי ספר וישיבות לספרדים ולאשכנזים, אין שידוכים בין העדות, המפלגות נפרדות והמתחים בין העדות גלויים וידועים. אצל החילונים הנושא היה נוכח בדורות הקודמים, וכיום כבר הרבה פחות. ואצלנו? בכלל לא. סיפור מהעבר. מעולם לא חשבתי שמישהו שווה פחות או יותר בגלל המוצא שלו. מעולם גם לא שמעתי אמירה כזו מאף רב, איש ציבור או כל דמות שעניינה אותי, במפורש או ברמז. לא שמעתי ביטויים גזעניים. בערך חצי מחבריי לישיבה שנשואים למישהי מעדה אחרת.
בישיבות התיכוניות לומדים יחד תלמידים מכל העדות, ואיש לא מסנן על רקע עדתי או מגדיר "מכסה". הזמן היחיד שבו החבר'ה הספרדים צריכים לוותר בחלק מהמקומות, הוא בימים הנוראים – כשהתפילה בנוסח אשכנזי, והם צריכים לבחור בין הנוסח מהבית ובין ויתור על ראש השנה בישיבה (ויש שיאמרו שזה בכלל לא הפסד). גם בישיבות ההסדר והגבוהות המצב בסדר גמור. תלמידים מכל העדות, ר"מים מכל העדות (באופן אישי, שניים מארבעת הר"מים שלי הם בני עדות המזרח), בסעודות שבת שרים את השירים האשכנזיים הקלאסיים וגם את הפיוטים הספרדיים. בימים הנוראים יש אצלנו מניין אשכנזי ומניין ספרדי, ובתפילות ערבית נוסח משולב, כך שאף אחד לא צריך לוותר על שום דבר. בהקפות בשמחת תורה יש שירים כאלה וכאלה. אידיאלי. אין שום שד בבקבוק.
כששמעתי בישיבה התיכונית קצת דיבורים על גזענות, היה לי ברור שהם מדמיינים. אולי נהנים לשמר תחושת קיפוח. כשחבר בישיבה הגבוהה סיפר שמישהו לא רצה לבוא ללמוד אצלנו, כי לא קל להיות ספרדי בישיבה אשכנזית, באמת ובתמים לא הבנתי על מה הוא מדבר. זו לא ישיבה אשכנזית, זו ישיבה רגילה, שיש בה אשכנזים וספרדים ותימנים ואתיופים.
ברוב היישובים כבר מזמן נגמלו מהמחשבה שנעשה בית כנסת אחד, שישמש מעין כור היתוך (אשכנזי) וכולם יתפללו בו. יש בית כנסת אשכנזי, בית כנסת ספרדי וגם בית כנסת תימני. זה נראה אידיאלי – כל אחד יכול להתפלל בנוסח שלו, ובלי שעדה אחת תצטרך לכופף את מנהגיה.
ד. רק בשלב מאוחר הבחנתי בתופעה מעניינת – ביישובים רבים בכל הפרסומים, בלוחות המודעות וגם בשיח היומיומי בפי התושבים, ישנם "בית הכנסת התימני", "בית הכנסת הספרדי" ו..."בית הכנסת המרכזי". מהו בית הכנסת המרכזי? מתפללים בו העולים ממרכזיה?
אז בית הכנסת האשכנזי הוא "המרכזי", ובו מתקיימים בדרך כלל הכינוסים והשיעורים המיוחדים, וזה של עדות המזרח הוא "המיוחד". לעתים קרובות הוא גם בקומה התחתונה, והוא קטן יותר. כמובן, יאמר לך כל תושב ותיק, הגודל אינו מבטא חשיבות, פשוט יש ביישוב הרבה יותר אשכנזים. ובכל זאת, אם נבדוק מאיפה הגיע סבא של כל אחד מהמתפללים, נמצא לא מעט ספרדים בבית הכנסת המרכזי, אבל כמעט אף פעם לא את ההיפך.
וכשחושבים על זה, פתאום מבינים (רבים מהקוראים ודאי מגלגלים עכשיו עיניים ואומרים: בוקר טוב אליהו; יפה שלקח לך עשרים ושש שנים לשים לב) – ברוב הישיבות תפילות שבת והקריאה בתורה הן בניגון האשכנזי. החבר'ה מעדות המזרח צריכים ליישר קו מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחודשו. למה זה ככה? ואיך פספסתי את זה עד היום?
ה. התשובה פשוטה: לא שמתי לב כי כמו אותו ילד קטן מהסיפור בסעיף א', תמיד הנחתי כמובן מאליו שזה הנוסח "הרגיל".
אנחנו לעולם לא אומרים שמוצא אחד טוב מהאחר, שמישהו צריך לשנות את מנהגיו, בטח שלא להתבייש בשם המשפחה שלו. בכנות ובתמימות אנחנו חושבים שאנו חפים מגזענות. אבל הנחת היסוד העמוקה של הציונות הדתית, היא ש"רגיל" פירושו אשכנזי, ובנוסף יש אצלנו מקום שווה לחלוטין גם ללא רגילים. אותו ראש ישיבה שאמר שתפילה ספרדית מתאימה לשבת זכור, לא אומר את זה מתוך זלזול. הוא באמת תופס שהתפילה הספרדית היא משהו שונה, שמתאים לתאריך שבו עושים דברים מיוחדים, אבל לא ליומיום.
אפשר להצביע על סיבות היסטוריות הגיוניות לתופעה הזו: מה שאנו מכנים "הציונות הדתית" צמח מתוך תנועת "המזרחי" האירופית. הרב קוק היה אשכנזי, וכמוהו הרב סולובייצ'יק, רוב הדור הראשון של תלמידיהם ורוב אנשי גוש אמונים. באופן טבעי כשאותם תלמידים הקימו ישיבות ובנו יישובים חדשים, הם הנהיגו בהם את נוסח בית אביהם. אפשר לומר, להצדיק, לפלפל. אבל זה לא ישנה את המציאות. עברו חמישים שנה, ודור שלישי צומח כאן עם אותן נקודות מוצא, עם אותן מנגינות, עם אותה מנטליות.
ו. אחת לכמה זמן עולים לכותרות כנסים שאף אחד מהדוברים בהם אינו ספרדי. המארגנים אומרים בתמימות שהם פשוט הזמינו אנשים שהתאימו לנושא הכנס, ובמקרה כולם אשכנזים. להפך, הם אומרים, המצקצקים הם הגזענים. בעיניהם מוצאו של האדם הוא שיקול – ואותנו זה פשוט לא מעניין.
אני מאמין להם. ובכל זאת, האם קורה שמתארגן כנס, וכל הדוברים בו ספרדים? ואם לא – מה זה אומר? האם יש כה מעט רבנים ואישי ציבור ספרדיים בולטים בציונות הדתית?
ומה לגבי ראשי ישיבות, אולפנות, מדרשות? כדי לכתוב את המאמר הזה הלכתי לבדוק את הנתונים, ואני מודה שהופתעתי. מעט שבמעט ראשי מוסדות בולטים ורבני יישובים בציונות הדתית הם מעדות המזרח. אפילו ר"מים – פה אחד מתוך שמונה, שם שניים מתוך עשרה. ישיבות שבראשן עומדים רבנים ספרדים, לעתים קרובות מקבלות את התואר "ישיבה ספרדית", והנה שוב מצאנו את עצמנו עם "ישיבה רגילה" ו"ישיבה ספרדית".
כלומר, לא רק שה"רגיל" הוא בעצם לבן והשחור הוא השונה. מסתבר שלאשכנזי יש גם יותר סיכויים להצליח.
ז. ופה אנו מגיעים לעוד עניין – ועדות קבלה.
אני לא רוצה להיכנס לעובי הנושא, אלא להצביע על נקודה: כשתלמיד מתראיין בפני רב, כאשר משפחה יושבת מול שלושה חברי יישוב ותיקים, מה שמשנה הוא לא רק הנתונים היבשים והמדידים, אלא בעיקר שאלת הרושם שעושה הנבחן על היושבים מהצד השני של השולחן.
האם אפשר לסמוך על מחנך מצוין, שחושב שתפילת ערבית ספרדית מתאימה לשבת זכור, שיסתכל על תלמיד מעיירת פיתוח שמדבר בחי"ת ועי"ן גרוניות, בדיוק כמו על בחור אשכנזי מיישוב בבנימין – או שאולי הוא יחשוב שהשני נראה כמו מי ש"יותר יסתדר" בישיבה? ומה הסיכוי שמשפחה אשכנזית תיראה לוועדת הקבלה "מעט יותר מתאימה" למנטליות של היישוב? הם לא יאמרו שהם גזענים, אפילו לא לעצמם. ביושר גמור הם יספרו שהמועמד נפסל כי הוא פחות מתאים; אדם אחר עם שם משפחה זהה יתקבל בשמחה, זה פשוט עניין של מנטליות. כלומר, אותו אדם צריך להיות קצת יותר "אשכנזי".
ואם נלך צעד אחורה – האם נער שמגיע לישיבה, ומגלה שהיא "אשכנזית עם מקום שווה לספרדים", ירצה ללמוד בה, או שיעדיף ללכת למוסד אחר, אולי עם רמה לימודית קצת פחות גבוהה, שבו הוא חלק מהמיינסטרים? האם משפחה ספרדית תרצה לגור ביישוב אשכנזי (שאפילו לא יודע שהוא כזה), או שתעדיף למצוא מקום אחר?
הראשונים להיפגע מכל אפליה הם כמובן המופלים, אבל בשלב הבא נמצא כל הציבור. אנחנו חושבים שכל עניין המוצא והעדות הוא כבר סיפור נשכח, אבל בפועל מפסידים המון אנשים טובים בגלל שמרנות וקיבעון מחשבתי. העולם התורני שלנו חסר, העולם התרבותי שלנו חסר. וזה בא לידי ביטוי אפילו בקלפי.
ח. אני לא רוצה לחזק את תחושת הקיפוח של אף אחד. אם המאמר הזה ייצר שיח של פילוג וכעס, של "אנחנו" ו"הם", טוב לו שלא נכתב. אני כותב כי התרבות שלנו מאמינה שהדרך לתקן עוול, היא קודם כול לדבר עליו. מסתבר שיש רבים כמוני, שלא מודעים לכך שאנחנו מקיימים, הלכה למעשה, "גזענות של רגילים".
והצעד הבא הוא תיקון איטי של המצב. למשל, ר"מ או גבאי בישיבה יכול לקחת על עצמו משימה: שהתפילות בישיבה (ערבית של שבת, שחרית, מוסף וקריאת התורה) יתחלקו באופן הוגן, על פי אחוזי ההתפלגות העדתית בישיבה. ועוד שינוי קטן: "בית הכנסת האשכנזי" במקום "המרכזי". זה נשמע סמנטי, אבל בפעם הבאה שיחלקו את תקציב היישוב, אולי יחשבו לשים קצת יותר בבית הכנסת הספרדי, כי הוא כבר לא ניצב מול "המרכזי".
ואני לא רוצה להציע שינוי פלסטי, מזויף, "העדפה מתקנת" שתקדם אנשים רק בגלל מוצאם. אבל כאשר שני מועמדים בעלי איכויות זהות מתמודדים על משרת ר"מ או רב יישוב, ואחד מהם הוא בן עדות המזרח – הבחירה דווקא בו יכולה להיות שיקול. לא בשבילו, למען דור שלם שלא תמיד מודע לכך שהוא מחפש השראה.
(פורסם בעיתון בשבע)
@קרדיט: אברהם אליצור
