עבר עריכה על ידי אדם לאדם בתאריך כ"ח בניסן תשפ"ד 1:10
ש*ט. הנה אני מוצא את עצמי שוב כותב לערוץ 7.
ולא אכפת לי שאף אחד לא ייקרא.
החלומות שלי בהקיץ צבועים באדום.
מה?
פריחה של ורדים אדמוניים... מקסימים אותי ביופיים....
אני מתרפק על היופי החלומי הזה שעות........
כי בשבילי השושנים יפים יותר בקוציהן
ואותם קוצים יפים יותר כשהם פוצעים את אצבעותיי,
ואותן האצבעות יפות יותר כשהן הן חלוקי נחל של אותו הדם שניגר עליהן מגופי.....
חלומות אדומים, כבר אמרתי?
"טיפש. זה רק קוץ. תביא פינצטה ותוציא אותו."
נו, תוציא אותו. שלא יזדהם לך."
והנה עכשיו יש מוגלה, נו אתה רואה אני אמרתי לך להוציא אותו,"
נוזלי סמיך ולבן, דלקתי.
איכס.
אלו חלומותיי הלבנים.
עכורים.
אז
לא לא! הם אינם חלומתיי שבהקיץ.
...אחד הופך למורה ומשאיר חותם בילד.
...או כיתה.
...או בית ספר, עיר, דור.
...אחד משורר ומעורר לו מישהו.
...או את מעריציו חסידיו.
...או את כל עמו.
...את כל האנושות. שיהיה.
הבנתם את הרעיון.
שיהיה כל אחד מה שיהיה.
שיהיה אלוהים בעצמו מה שיהיה. – לא כך הוא אמר?
אני, את המורשת שלי כבר גיליתי,
הם הוורדים האדמוניים. ואני מתעקש!
וכל כך למה?
כי הדם האדום שהשקה אותם, והבשר הרקוב שדישן אותם,
הם הם דמי ובשרי!
אז מה?
הם ילדיי! לא מן הראוי שלפחות אחלום שאני אוהב אותם?
בדקירות של אהבה הבאתי אותם אל העולם!
דקרתי – הוצאתי,
דקרתי – הוצאתי,
דקרתי – הוצאתי,
ולי לא כאב כלל, להיפך נעם לי.
אם הייתה זוהמה באותו מעשה היא קיימת רק בדיומנם של אותם שיבקרו אותו.
או ייצטערו עליו.
לעומת זאת לקרקע הבתולה שמתחתיי כאב.
כאילו שאכפת לי.
אז עכשיו אני אונס אותה, טוב,
אחרי שיגדלו הוורדים, מתוך הוורידים,
(שאמנם כל חיי חלמתי לחתוך,
אבל מה לעשות? לא נישאתי לאהבת נעוריי. נו מי וכמה כן?
אז אף ואמנם שזעקו ממני יום אחר יום, שאחתוך אותם, אוציא מהם את הקוץ *שלהם*, את המוגלה *שלהם*, הדם הרע השחור שזורם ופועם בהם.)
למרות הפנטזיה ההיסטורית הזאת,
החיים חייבים להימשך? לא ככה?
אה, לא, זאת *ההצגה* שחייבת להימשך.
אז המשכתי.
מצאתי לי אהבה אחרת שמצאה את עצמה באופן קר ופרקטי בפנטזיות שלי.
קר ופרקטי.
היא לבשה את צורתה של אותה אדמה יבשה שעליה אדקור את עצמי. ההאאההה (אנחה של הקלה ושביעות רצון)
או אז אשתחווה אל הקהל, והווילונות ייסגרו לעולם.
אז לי כואב עכשיו. לה יכאב קצת אחר כך. אבל זה ייגמר. הכל ייגמר.
ויודעים מה? אפילו אם הוורדים לא יהיו הכי אדומים בגינה, אפילו אם לא אחד יתפעל מהם, או יתעכב עליהם איזה רגע,
תמיד תהיה להם את אמא אדמה שלהם שתאהב אותם עד אינסוף.
אז בבקשה ממך אמא, שתי לרוויה את דמי שהקזתי עבורך, תאכלי לשובע את בשרי שהשארתי בשבילך,
ותאהבי לך את ילדייך.
לפחות עד שגם הם יגדלו ויקוצו בחייהם.
בסוף גם את תפוצצי לך ותשמידי כל חיי מעל פני האדמה, מעל פנייך. ומה מהר מה טוב.
כי באקט הזה של האהבה, יוכח עד לנצח ולנצחים, שמעולם כל זה היה ייעודינו.
אני ואת וגם -
והוא והוא והיא ואתה וגם הזאתי ששם.
הסיפור של האנושות האומללה.
