פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 48)

עד שראיתי כמה חטיפים הם מקבלים חחח

א. למה אתה מפגיז את הפורום בשאלות/דיונים שיותר מתאימים לפורום או"ח.

ב. למה אתה לא מגוון קצת עם הכותרות...

פשוט אני - אשמח אם בחיים לא תגיב להודעות שלי. תודה רבה

ינעל/ימחק כאן. בעבר @ימ"ל עשה כך.

גם שרשורים שקשורים ללנ"ו, היו נמחקים כאן באינטנסיביות.

אולי כדאי, כי הסיבה שנפתחים כאן לאחרונה שרשורי או"ח רבים, היא שבפורום שם אין כמעט תנועה. אחת הסיבות לכך (מלבד שהפלטפורמה כולה כבר פחות תופסת), היא שיש שם ניקים בודדים שאובססיביים לתקוף דמויות מסוימות ותפיסות מסויימות ולאנשים נמאס להגיב בלופים.

כדאי שזה לא יקרה לפורום הזה.

שלא כמו צנחנים (בהערה).

והאחוזים ביחס לנתוני העבר...

הצבא הגדיר למחזור הגיוס הקרוב, שהוא רוצה לשלוח X חיילים ליחידות קרביות.

בפועל, X*1.1 חיילים רצו להתגייס לקרבי.

אבל כשהצבא קבע כמה חיילים הוא רוצה שיתגייסו לקרבי במחזור הקרוב, זה מתוך הנחה שיש Y חיילים שבכלל מתגייסים לצה"ל.

ברור שאם היו עוד 30,000 חיילים במחזור הגיוס, אז הצבא היה מגדיל את X בהתאם.

דוגמה אחרת:

אם בית החולים איכילוב עשה סידור עבודה לכל הרופאים בשבוע הקרוב, ולא היה חסר אף רופא בסידור העבודה. זה אומר שלא חסרים רופאים לבית החולים?

לא, זה אומר שאת סידור העבודה הם עשו מראש תחת ההנחה שחסרים להם רופאים, ולכן הציפיות היו בהתאם. אם היו להם עוד רופאים אז כמובן שסידור העבודה היה נראה אחרת.

שיהיה במזל

(ואיך זה שחדר האמבטיה ללא חלון?)

ויחד עם זאת.

אגלה לך סוד.

גם אם תסגור אותה לא בטוח שיקרה משהו.

גרנו בשכירות שהמכונה שלנו היתה במחסן פתוח בחוץ. תמיד הקפדנו לסגור אותה. כי העדפנו למצוא עובש במכונה ולא עכבר/נחש וכו'

הם טוענים שהם מכינים הכל אחרי החג.

מוצאי שביעי של פסח, המקלדות ערוכות בכל טוב כדי להשמיץ מנהג עתיק מאוד של עם ישראל שנהגו וימשיכו לנהוג בו גדולי עולם, מנהג שיסודו חיזוק האמונה בקב"ה ובביאת המשיח, כהמשך ליום שביעי של פסח שעניינו אמונה בגאולה ובקב"ה. שבמהלכו בהמון מקומות מגיע הרב ונותן דרשה בעניין זה. שבמהלך המימונה כולם פותחים את הדלתות ומכניסים כל אורח שיבוא בשמחה גדולה.

ב"ה יש הרבה אנשים שסומכים על דינא דגמרא למכור את החמץ לגוי ולאכול אותו אחרי פסח.

אשרינו!

נ.ב

אגב, חגיגות המימונה: האזהרה של רב העיר אשדוד

דבר ששמענו אותו מיליון פעמים מפי הרבנים, ב"ה שיש לנו רבנים כאלה.

אבל הנה.. במקרה ראיתי את זה שזה גם פורסם פה.

זה לא קשור למימונה.

ויש המונים שחוגגים מימונה ומתחילים בהכנות רק במוצאי החג.

אתה חי במקום שיש בו מימונות? באיזור של מרוקאים? אם כן, אין סיכוי שבחיים לא שמעת רבנים שמזהירים על זה שוב ושוב. אין סיכוי.

כולם יודעים שמימונא של אדם מסורתי - זה לא פשוט וצריך לברר.

חוץ מזה, שיש המון המון מסורתיים שלא יחשבו בכלל לגעת בחמץ לפני צאת הפסח.

למה סתם לקטרג?

שום דבר לא היה מחמץ שעבר עליו הפסח..

קמח לידיעתך לא נחשב כחמץ גמור ולכן אין בעיה למכור לכתחילה..ואת הכל התחלתי להכין בצאת החג

אז אין בעיה.

התכוונתי לאלה שמגייסים את המסורת היהודית כדי לחבל בה.

מקסימום גזל עכום

לפני כמה שבועות הייתי עם בני בבית חולים בליל שבת...

בערך בשעה 23:00 בלילה, הגיעו זוג הורים עם ילדה כשהיא חבולה בכל הגוף.

האבא נכנס איתה פנימה אל חדר המיון, והאמא התעכבה רגע באזור ההמתנה בשביל... להדליק נרות שבת.

כן כן, בית החולים ארגן שולחן בפינה ועליו הרבה מאוד נרות שבת קטנים. האמא שהגיעה למיון בליל שבת הדליקה שני נרות ובירכה עליהם, ואני רק עמדתי בצד ושפשפתי את עייני.

למעשה,

ליל הסדר גורם למאות אלפי ישראלים לחלל חג (נוסעים וחוזרים הביתה בזמן החג),

הדלקת נרות שבת גורמת גם כן מן הסתם לחילולי שבת רבים כאשר אנשים שלא יודעים או לא אכפת להם מדליקים נרות לאחר כניסת השבת,

מן הסתם יהודים רבים נפגשים לסעודות שבת וחג כל המשפחה ביחד והם מבשלים אוכל טרי טרי במקום להעמיד על פלטה,

גם חנוכיות מודלקות לאחר כניסת השבת ולפני צאתה ביום למחרת...

כלומר יש הרבה מאוד דברים טובים שמותר ולפעמים חובה לעשות, אבל אנשים שלא תמיד יודעים או לא תמיד אכפת להם, עושים אותם בצורה אסורה עד כדי שכבר היה עדיף שלא היו עושים אותם כלל.

ובקשר למימונה?

אני לא חושב שיש מי שבכלל מעלה בדעתו שמותר להתחיל בהכנות טרם יצא החג. מי שעושה זאת פשוט לא מרגיש חובה לקיים את ההלכה (מסורתיים בלעז), ואין כאן באמת חוסר ידע וממילא מה הטעם באזהרות של רבנים.

לא מכין חמץ לפני שיוצא פסח.

רוב השולחן המפואר זה עוגיות אגוזים ושקדים. שכשרים לפסח.

מי שפחות מקפיד אבל לא ברמה שיאכל חמץ בפסח.

שומר במקרר/מקפיא דברי חמץ מכורים לגוי.

ומי שלא מקפיד. לצערנו גם כאלה קיימים.

אז כן. יש גם מציאות של חמץ בפסח.

אבל כמו שנאמר כאן. חילול הלכה קיימת בכל חג/שבת לצורך המסורת.  

אני הייתי פונה לשכן בצורה יפה ואומרת לו שאני ממש שמחה שהוא הצליח לשחרר את העצבים אבל הבעיה שהוא הזיק לי והמינימום שאני מצפה ממנו בתור אדם ישר ומוסרי זה לשלם על כל הנזק, אני לא הולכת לריב איתו על זה אבל שיבין את גודל הנזק שנתקע אותי איתו.

אם הוא לא מבין את זה אני ארחם עליו על המידות הגרועות האלה ואבין שהוא קצת מסכן וכדאי להתרחק ממנו כדי שלא יקרו מקרים כאלה יותר.

בן אדם שלא מבין דבר כזה בסיסי לא ראוי שיקח מאיתנו אנרגיות. 

וכמובן להתחזק באמונה שזה לא הוא, ושזה לטובתי וכו'

בטוח שאפשר להשליך על עוד אומות שלא מפורש.

אם כי יש ראשונים שעושים זאת.

שלוש השבועות המפורסמות: שלא ישעבדו בהם יותר מדי (לא דייקתי בלשון)....יש גם את הגמרא על נירון קיסר שאמרו לו שהוא ייענש על כך שיפגע בישראל, ואז הוא התגייר (שם לא מפורש העניין של ההגזמה). יש גם לגבי מצרים, שהסיבה שבסופו של דבר עם ישראל היה שם 210 שנים ולא 400 זה משום ששעבדו בישראל (וזה גם אחד מהתירוצים מדוע אפילו שנגזר על האומה המצרית לשעבד את ישראל, מדוע נענשו, משום שהגזימו). אבל לא זוכר איפה זה מופיע.

חיפשתי מקורות שאומרים שה' גזר על מישהו שיבצע דבר מסוים, והוא אכן ביצע אותו אבל לא עשה את זה מתוך קשר לה' ולכן בסופו של דבר נענש על זה.

(וחשוב לי שיהיו שני המאפיינים - שכתוב שה' גזר עליו שיעשה, ושכתוב שהוא חטא באופן שבו עשה את זה.)

האמת שאם אתה רוצה לעזור, אני מחפש כרגע צד אחר באותה הסוגיה: 

אני מחפש מקורות לכך שגם כאשר האדם חוטא ולא עושה את הדברים מתוך כוונה נכונה ואף לא באופן הנכון,

בסופו של דבר תמיד יש ניצוץ של טוב שעומד בבסיס העשייה שלו (לא לזה אני צריך מקורות),

והעשייה שלו מבטאת את אותו ניצוץ ובעצם הוא מוציא לפועל את התכלית שה' ייעד לו על אף שהוא חוטא (לזה אני צריך מקורות). 

(וחשוב לי מקורות שאומרים את זה באופן ברור. מקורות מסביב יש לי, ולבנות תיאוריות אני יודע... אני מחפש מקורות שאומרים את זה. כמה שיותר מפורש ומדויק לאמירה הספציפית הזו כך יותר טוב.)

בעיקרון יש איזשהו סט של מקורות שאם אני מחבר אותם ביחד אני יכול להגיד את זה מתוכם. 

אבל מחפש משהו מפורש יותר.

בין השאר אני מחפש מקור שאומר ש*תמיד* זה ככה.

אבל אם למנות בנפרד את כל המקרים, לדעתי אפשר להגיע פחות או יותר לאותה מסקנה.

זה משאיר את הבחירה האם לעשות את הדברים באופן המתוקן או לא.

וזה מהות הבחירה בסופו של דבר.

מעין מה שכותב הרב קוק באיגרת שע"ה: 
"...כי הלא כה דברי, שעצם הכח האישי וההזרמה הנפשית הוא כח טבעי, והוא תלוי בהכשר: אם מכשירים אותו ע"י קודש עליון הוא מתעלה, ואם עוזבים אותו בעינו, ונמסרים אליו כמו שהוא, נופלים על ידו לעמקי זוהמת ע"ז. ומי שטעם טעם עץ החיים ידע ויכיר, שזהו סוד פנימיות וחיצוניות, שכשהפנימיות מחיה את החיצוניות נהפך לקדושה, וכשהחיצוניות פונה את עצמה מלקבל מהפנימיות חוזר הכל לתוהו ולטומאה".

החיצוניות של הדבר נשארת בכל מקרה. ובסופו של דבר החיצוניות של הדבר יוצרת מציאות מסוימת בעולם.

או שאתה מבין אותי...

חיפשתי בשרשור מקורות לשני עניינים שונים:

האחד הוא שיש מציאות שהגויים קיבלו תפקיד מה' והגזימו בו - אז זה נחשב להם לחטא והם נענשו על זה, על אף שהם קיימו את שליחות ה' להעניש את ישראל.

בזה אני מסכים שלא יכול להיות מקור שאומר שזה תמיד ככה, מהסיבה שאמרת.

הענין השני הוא שתמיד, בכל דבר בעולם יש לאדם שליחות מסוימת, שנמצאת בעומק של המעשים שלו ומניעה אותו, איזושהי משמעות פנימית שבאה לידי ביטוי בדרך שבה הוא הולך (במודע או שלא במודע). את השליחות הזו הוא יכול לקיים בצורה מתוקנת על ידי חיבור לפנימיות של השליחות הזו ולמי שהפקיד אותה בידו, והוא יכול לקיים במנותק מזה. אבל כך או כך - את עיקר שליחותו הוא יקיים, כי זה מה שה' גזר עליו שיעשה.

שכולם ממלאים תפקיד בבריאה ברצונם או שלא

יש רש"ר על זה איפשהו צריך לחפש

אבל שם הוא אומר שה' משתמש במעשים של האדם.

אני מחפש מקורות לטענה חזקה יותר מזה.

אני מבין מכל מיני מקורות שזה לא סתם שה' מתזמן דברים בצורה מוצלחת,

אלא שהבחירה של האדם לא משנה למשל את סוג השליחות שהוא יעשה, אלא רק את אופי המעורבות שלו בשליחות, והאם הוא יקיים אותה על הצד הטוב ביותר.

אני מחפש אם יש מישהו שאומר את העיקרון הזה. (ולא רק על אירוע פרטי, אלא באופן כללי.)

אבל כרגע אני לא יכול לתת לך הפנייה מדוייקת. בתחילת הזמן (כ"ז) אוכל לבדוק ולשלוח לך מקור מדוייק. רבי חסדאי קרשקש בספר 'אור ה'' כותב את זה....זה ספר לא כ"כ מצוי, אפשר למצוא אותו באינטרנט (אם תרצה אשלח לפה את הקובץ של הספר), לי אישית יש בישיבה ספר שהצלחתי לקנות, עם מפתחות וכדו', כך שאוכל למצוא ביתר קלות.

אומר משהו הרבה הרבה יותר חריף. הוא אומר שבכלל אין שום משמעות מעשית לבחירה. שהבחירה היא רק תודעתית ותו לא.

זה לא מה שאני מנסה לטעון.

זה כן מקור נחמד להביא בהקשר הזה, אבל הטענה שלו בסופו של דבר היא אחרת.

אפשר בהחלט למתוח קצת את הטענה שלו, ולטעון את מה שאמרתי לעיל. ועדין יש חידוש משמעותי באמירה שכתבתי לעיל לעומת אמירתו של ר' חסדאי קרשקש, לפחות במובנה הפשוט.

אבל אני בהחלט מסכים שדבריו קרובים מאד לאמירה שהצגתי.

שהבחירה החופשית היא ברמת הרצון, האם האדם שמח במעשיו או לא שמח במעשיו. אם אדם שמח במצווה ועצוב מהעבירה, הוא יקבל על זה שכר, וכן להיפך. בדיוק מה שאמרת.

ר' חסדאי טוען שהבחירה היא רק ברצון, אבל בחירה טובה או רעה ברצון לא תשנה את המעשה. (לפחות כך ההבנה הפשוטה בדבריו)

מה שאני רוצה לטעון זה שעצם הבחירה היא רק ברצון, אבל בחירה טובה או רעה כן תשנה את המעשה (כי ה' גזר שתהיה השפעה לרצון של האדם), אבל הגרעין של השליחות שניתנה לו מה' יתקיים בכל מקרה.

בקיצור, מה שאני אומר בניגוד לר' חסדאי קרשקש זה שהרצון הטוב/רע של האדם כן בא לידי ביטוי באופן מעשי, אבל לא באופן שיכול להתנגד לעיקרי השליחות שנשלח.

נו, זה כתוב כבר בחז"ל: "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב". אני חושב שזה לא קשור לגרעין של השליחות או לא לגרעין של השליחות, אלא שיש גזירה א-לוקית, שחלק מהשקלול של הגזירה תלוי ברצון האדם. וה' גם ידע מראש מה האדם ירצה. אני חושב שגם ברבי חסדאי אפשר לומר את זה. מדגיש שלא מספיק בקיא בשיטתו של רבי חסדאי וצריך לברר את הדברים ולראות מה עולה מכל ההתייחסויות שלו לנושא. אם אתה מתעניין בשיטתו, יש לרב אליעזר בן פורת מאמרים על תורתו, בין היתר גם על זה (אם אתה רוצה באישי, אגיד לך איך ניתן להשיג את הספרים שלו, אם אתה לא מצליח למצוא....).

אתה יכול לקרוא מה שכתבתי ל'אחו'

שאין בחירה אלא ברצון, הוא זר, לא מוסיף כלום, ולא משנה כמה לתרץ ולדחוק אותו, נמצא בסתירה חזיתית לתורה ולנביאים.

"ויאמר אם שמוע תשמע... ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" - למה הבטחה עבור משהו שהוא בכלל לא תלוי בי?

"מה ה' שואל מעמך כי אם עשות משפט" - למה ש"ישאל" ממני אם אין לי שום אמירה בנדון?

ומה מבדיל בין המחשבה (שכידוע מתקיימת במישור הפיזי דרך האלקטרונים במוח) למעשה?

באמת, סתם סופיזם. אתה רואה, הבעיה היא לא שרצחתי 20 ילדים ואכלתי את הגופות, הבעיה היא שנהניתי (... במקום לסבול?)

עד כמה שזכור לי זאת גם לא המסקנה הסופית שלו אבל לא התעמקתי כי הספר מסובך מדי עבורי.

לגבי זה שעיקר השליחות מתבצע גם ככה: לא משמע. סתם לדוגמה, ניקח את עשו. מסתמא השליחות שלו היא לא לרצוח ולשדוד ולהתחיל עם נערות מאורסות. וידוע המדרש שדינה הייתה יכולה להחזיר אותו בתשובה. אם היה חוזר בתשובה, או בוחר בטוב, מסתמא הכל היה נראה אחרת. אולי האופי הבסיסי שלו לא היה משתנה, אז אפשר לשער שהוא היה הופך לשומר הראש של יעקב, נלחם בכנענים כו'. וגם הפוך, אם הייעוד של מישהו זה להיות ת"ח, זה יצא לפועל אם הוא ישב רגל על רגל?

בכל מקרה, כן הייתי ממליץ על קונטרס הבחירה של מכתב מאליהו, בייחוד תקרא חלק ג' וד' בכרך ד'. הוא מתייחס גם לנושא הזה ואפשר לומר שהוא נכנס בשלום ויוצא בשלום.

עריכה: בקשר לבחירה רק ברצון, נקטינן אין קישוי אלא לדעת לכן אם אין דעת (רצון) אין היתכנות גם ברמה הפיזית ולא נראה לי שצריך ראייה נוספת מעבר לזה

אני לא סובר כר' חסדאי, ואני מסכים עם הקושיות שכתבת על השיטה שהוא מציג.

אני חושב שיהיה לי קצת קשה להסביר על רגל אחת את הרעיון שאני מציע.

אני יכול לנסות.

אני ממש מנסה לחשוב איך להסביר, ופתאום קפצה לי לראש דוגמא מסוימת שאולי תעזור.

זה לא משל מושלם, אבל יש בו משהו.

בצבא יש מושג של 'בנין הכוח', ו'הפעלת הכוח'. (לשני מתברר אין ערך בויקיפדיה)

בגדול משמשעות המושגים היא די כמו שהם נשמעים - בנין הכוח זה להפוך את הצבא לחזק וטוב יותר, הפעלת הכוח זה להשתמש בו...

באופן דומה גם בעולם האנושי יש שני צדדים, נקרא להם גם כן 'בנין הכוח' ו'הפעלת הכוח'.

האנושות התקדמה בהרבה דברים באלפי השנים האחרונות, בתחומים הרוחניים, הנפשיים והטכניים גם יחד.

הרבה מההישגים האלה נקנו בדרכים לא מוסריות בעליל או נבנו בשלבים כששלבי הביניים היו רצופים ברעיונות הזויים (כמו למשל פרטים מסוימים בעולם המדעי של הפילוסופים היוונים).

אז נכון, שאם אנחנו מודדים אותם במדד של 'הפעלת הכוח', שאני משתמש בו כרגע כמושג מושאל עבור צורת החיים שלהם בפועל, והמעשים שהם עשו - אז נגלה עולם מעוות מבחינה מוסרית, ופרימיטיבי מבחינה רוחנית ותודעתית.

אבל אם נמדוד אותם ב'בנין הכוח', ונשאל מה היתה התרומה שלהם להתקדמות של העולם - אז התרומה שלהם היתה עצומה.

זה נכון לגבי כהני אלילים כמו גם לגבי רודנים אכזריים. 

מה שאני רוצה לטעון, זה שההבדל בין צדיק לרשע פחות בא לידי ביטוי בשאלה האם הוא תורם ל'בנין הכוח' כי את זה כולם עושים, כל אחד מסיבותיו שלו.

ואני מציע גם את האפשרות שלכל אחד ניתנה שליחות מסוימת, איזושהי לבנה נוספת במבנה המורכב של העולם, שהוא זה שצריך להוסיף אותה.

אני לא שולל את זה שיהיו הבדלים בין הבנין שיבנה הצדיק והבנין שיבנה הרשע. אבל כן מציע שבסוף מתחת לכל הקליפות יש איזשהו גרעין בסיסי שאותו אדם הביא איתו, והגרעין הזה יישאר.

(איך זה יורד בפועל לעולם המעשה ולמה זה בא לידי ביטוי בצורה של מעשים טובים/רעים זה גם כן מורכב, אני רק אגיד על רגל אחת מעין מה שכבר כתבתי מוקדם יותר - לכל בחירה יש משמעות מסוימת לאיך העולם העתידי יתפתח. בחירה בטוב מובילה התפתחות בריאה וחלקה יותר, בעוד בחירה ברע היא במהותה כזו שתיצור לה מכשולים יהיו מה שינקה ממנה את הקליפות שלה.)

את הרעיון הזה שהצגתי, אפשר לטעון ברמות שונות: (אני לא בא לכוון לאחת מהאפשרויות בדוקא.)

אפשר לטעון שזה חלק מהנהגת ה' בעולם, אבל יכול להיות למשל שרוב העולם הם בכלל לא חלק מזה (כלומר - לא מעניינים).

אפשר לטעון שזה נכון לגבי קבוצות, אבל לא לגבי יחידים. 

אפשר לטעון שזה נכון גם לגבי יחידים, אבל שייתכן שפרטים מסוימים בחייהם יכולים גם להיות סתם 'תופעת לוואי'.

ואפשר לטעון שכל פרט הוא חלק מזה, וכדי להסביר את האפשרות הזו אני חושש שאצטרך להאריך הרבה יותר, בפרט בנקודה שדחסתי קודם בתוך הסוגריים (וזה ממש לא דומה לדברי ר' חסדאי קרשקש).

(בגדול ההבדל בין האפשרויות הוא ברמת ההשגחה הפרטית, שזו סוגיה אחרת)

יש מקורות שמצביעים על מקרים פרטיים של זה. יש גם הרבה מקורות שמצביעים לכיוון הזה באופן כללי (לא בדיתי את הרעיון הזה מליבי, הוא נבנה משלל מקורות שיצרו אותו). אבל לא מצאתי מקור מפורש שטוען ככה. 

ברמת המערכת ברור שהקב"ה מסדר את העניינים. ברמת המיקרו של כל אדם נראה שלכל אדם יש בחירות כאלה ואחרות חלקן מהותיות יותר חלקן מהותיות פחות, בהסתכלות חיצונית לפחות. לא מדובר בחופש בחירה מוחלט כי זה לא קיים אבל כן רמה מסוימת של גמישות. יכול להיות שהבחירה של אדם תהיה מוגבלת בתוך מסגרת מצומצמת יחסית (בית עבודה, לכוון בתפילה או לא) ויכול להיות שהיא תהיה ברמת מקרו כמו מלכי ישראל.

לגבי היות השליחות ספציפית, ברור שהמנעד לא אינסופי, אבל אני לא רואה הכרח שהוא יהיה דווקא משהו ספציפי אחד ויחיד (אם כי זה גם אפשרי, כמו "נביא לגויים נתתיך"), אי נמי, שיתבצע בכל מקרה (שזה גם אפשרי, כמו יונה הנביא, שלא הייתה לו ממש ברירה).

אני אתייחס פה בעיקר לנקודה האחרונה שהעלית, כיון שאני חושש שהיא מראה אי-הבנה מסוים של מה שהתכוונתי ב"שליחות ספציפית".

שליחות ספציפית זה לא מעשה מסוים, אלא תכלית מסוימת.

(כמו שניסיתי להסביר בעזרת השאלת המושגים 'בניין הכוח' ו'הפעלת הכוח'.)

ובעיקרון אני גם לא מתכוון לתכלית שמתקיימת במקרה.

למשל הנצרות היתה יכולה להיות דת הרבה יותר טובה (אולי גם הרבה יותר גרועה?) בהינתן בחירות קצת אחרות של מייסדיה.

הנצרות ביסודה היא שיווק של רעיונות הבסיס של היהדות לעובדי אלילים. רק שהם שינו קצת יותר מדי בדרך.

הנצרות הצליחה להפוך עולמות. ואחריה האיסלאם עשה דבר דומה - והגענו היום למצב שרוב העולם עובד לאלוקי ישראל, וחוץ מבכמה מקומות נידחים, כשמישהו אומר "אלהים" הוא מתכוון לאחד שבו אנחנו מאמינים, זה שברא את השמים ואת הארץ. וגם מבחינה ערכית, הרבה ערכים תנכיים נספגו בעולם האירופאי ושינו את התרבות שלו עד לבלי היכר, ויצרו בסיס לעולם המודרני.

אז בגדול, הנצרות עשתה שליחות גדולה בעולם. האם היא היתה דת טובה? דת רעה? זו שאלה אחרת לגמרי.

שליחות זה לאו דווקא משהו מעשי ספציפי. זה עצם זה שאתה מושך את העולם לכיוון מסוים.

כיוון רוחני כלשהו שמוסיף לעולם איזשהו צבע, כיוון מעשי מסוים שדוחק את העולם לאיזושהי התקדמות... 

לגבי הטענה הראשונה שלך - בגדול זה קשור לשכר ולעונש. אם ההתקדמות נעשית ממקום נכון (ולזה נראה לי מתכוונת הגמרא כשהיא אומרת על מעשי רומי או פרס שזה "בשביל ישראל", כלומר מתוך תכלית נכונה), אז היא לא אמורה לפגוע. ואתה יכול לעיין למשל בדברי הרב קוק בעין אי"ה על "כל מה שעשו לא עשו אלא לצורך עצמם", איך שכשהכוונה מושחתת, אז אותם מעשים עצמם הופכים לרועץ ומאבדים את התועלת שאפשר היה להשיג בהם. אבל, בסופו של דבר העולם כבר קנה את הקנין הזה, ועכשיו אפשר להשתמש בו לטובה, אם ישובו בתשובה.

האמת שלא התכוונתי להיכנס כאן לדיון מעמיק על הטענות האלה, כי יש כל כך הרבה הקדמות והנחות (ומקורות שדנים בהם, מבססים אותם, ומסבירים אותם) שלא דיברנו עליהם כאן כמו שצריך. בעיקרון סתם שאלתי על מקור ואחרי שראיתי שהובנתי לא נכון אז הגבתי. לא יודע כמה עוד אני מתכוון להמשיך לאור זה שאני באמת מרגיש שיש כאן איזשהו פער בשיח, שאני מגיע עם הנחות מסוימות וציור מסוים שלי הוא כבר ברור בשאלה למה אני מתכוון מבחינה מעשית. וזה פשוט מרגיש לי לא המקום הנכון לזה.  

זה לא שאני חושב שמדובר באיזשהו רעיון מוזר שמאד רחוק מכל מה שאנחנו חושבים, או שהבנתם של יושבי הפורום קצרה והם חסרי ידע.

(אם כי אני כן מניח שלפחות חלק ממי שקורא כאן לא יודע הרבה מהמקורות הרלוונטיים)

אבל, א' - יש עניינים של סמנטיקה. כמו שיבוא מישהו שמעולם לא שמע מילה מהמהר"ל, יראה קטע שהוא כתב ויתחיל לשאול איך הוא קורא לדבר מסוים "שכלי", ואיך הוא הגיע מזה שזה "שכלי" למסקנות שאליהם הוא הגיע. ב' - יש דברים שהם מאד מורכבים (אפילו אם הפרטים הם כולם מקובלים ומוסכמים), וכדי להבין שהציור שמדובר עליו הוא הדבר ההגיוני והמוסכם - יש דרך ארוכה. כמו למשל אם תבוא למישהו שלא שמע על האבולוציה ותספר לו שהאדם והפיל הם צאצאים של אותו היצור. ברגע הראשון הוא יגחך, ואם הוא יבין שאתה רציני - הוא ימטיר עליך קושיות... וגם אם הוא יקבל, הוא עשוי להבין לא נכון את התיאוריה, כי יש כל מיני תיאוריות לגבי איך התפתחויות כאלה יכולות להתרחש (אם למשל אתה מכיר את התיאוריות של למרק, או את ההבדלים בין הדרוויניזם לבין הניאו-דרוויניזם לסוגיו).

מלבד לומר שזה בהחלט אפשרי ("שוכר כסיל ושוכר עוברים" כנ"ל) קשה להציב את הגדרים המדויקים של מתי זה עובד והאם זה כך כל הזמן. אבל זאת כן הסתכלות מעניינת. אפילו בהקשר של עשו הוא כן ביצע שליחות מסוימת של גירוש הגרעין הקשה של העמים בדרום. אמנם אם היה עושה זאת לשם ה' אולי התוצאה הייתה עוד יותר טובה ומושלמת אבל ברמה בסיסית הגם שכיוון לכבוד עצמו בסוף הגרעין בערך אותו דבר וזה שהחורים עפו.

יש בעיקר אצל אלה שאחזו בגישות שקרובות לתורת הקבלה.

כמו שהרב קוק כותב שתיאוריית האבולוציה תואמת לצורת ההסתכלות של הקבלה.

הרעיון של ניצוץ וקליפות, בונה עולמות ומחריבן, שמונה מלכים שנפלו, ועוד, הוא רעיון שחוזר על עצמו הרבה בפילוסופיה של המקובלים.

ובגדול מה שזה אומר (עד כמה שאני מבין מידע כללי ומהיכרות עם פילוסופיה של כאלה שהיו קרובים לקבלה כמו מהר"ל והרב קוק), זה שהקב"ה הרבה פעמים נותן לדברים להיבנות מעצמם, כשהוא זה שנותן להם את הגרעין היסודי ומכוון באופן כללי - אבל עיקר התהליך מתרחש מלמטה. בסופו של דבר כשכוח מסוים סיים למלא את תפקידו (מה שבא לידי ביטוי, להבנתי, בזה שהוא הותיר בעולם רושם עמוק מספיק כשיגיע תורו של כוח אחר), אז מתחיל תהליך חדש בעולם ששוטף את הקליפות של זה הישן. ככה, כשכל כוח מאיר בתורו, בסופו של דבר נבנה איזשהו עולם שהוא בנוי ומורכב, וכשמדברים על דברים רוחניים יותר כמו תרבות וכדו' - אז מתקבל עולם שהוא מאוזן יותר ומפותח יותר (למשל שיש לו סט ערכים עשיר, והוא יכול להכיל בתוכו ערכים שונים שבעבר נראו כאילו הם מתנגשים חזיתית).

וגם חלק מההבדל בין מה שנבנה בצורה נכונה למה שלא, זה מה שנבנה נכון, נבנה מתוך הכרה בזה שיש מכלול רחב יותר ושאני מביא רק זווית אחת מתוכו. וממילא יש פחות קליפות, וגם הניקוי שלהם הוא יותר פשוט, כי מלכתחילה כשבונים בצורה נכונה, מכוונים לצד הפנימי ומוכנים בשמחה ובענווה לוותר על החלקים המיותרים כשיגיע זמן בירורם. אבל כשבונים בגישה לא נכונה, אז האדם חושב שהדרך שלו היא חזות הכל, ולכן הוא גם בונה אותה מלכתחילה עקום באופן שלא מתחשב בעקרונות אחרים, וכשמגיע הזמן - אז יש בירור הרבה יותר קשה.

(מקווה שאני מובן)

אבל חושבת שבהלכות תשובה לרמב"ם/ השגות הראב"ד עליהם. לא זוכרת בדיוק איפה בפנים

האמת שאת הרמב"ם שם הכרתי (זה בסוף פרק ו') והוא אומר דברים אחרים, אבל לא זכרתי (או שמא לא הכרתי) את השגת הראב"ד עליו.

1. הלכות מדינה ח"ב שער ג' יחסית מקיף

עוד ב"בני הישיבות וגיוסם" של הרב צבי נריה זצ"ל על־כך שאינם צריכים להתגייס

הטענות יחסים ידועות אין באמת יותר מדי מקורות השאלה פשוט איזו שיטה תופסים בכל נושא + כמה שאלות של השקפה

בכל־מקרה מה שגדולי הדור אומרים אינו חייב להיות בצורה של תשובה סופר ארוכה ומפורטת ומנומקת אלא אם אומרים אז עושים וסומכים עליהם כסמכות תורנית־השקפתית

=> ובנושא הזה ממליץ על השיעורים של הרב יוסף בן פורת הוא ממש מבטא את ההשקפה החרדית המיינסטירימית בנושא

2. דבר ראשון כמו בכל המחלוקות אני לא חושב שזה מתפקיד "פשוטי העם" להכניס ראשיהם בין הגדולים. היו מחלוקות גדולות בין חסידים למתנגדים, בין הקנאים לנאו־אורתודוקסים, אף־אחד לא מרוויח מזה שעוד אנשים צועקים ומדקלמים סיסמאות או טענות ידועות מבלי להוסיף משהו מהותי בנושא. הציבור החרדי נשמע לרבנים שלו. אם הרבנים שלו יגידו לו להתגייס אז הוא יתגייס. והרבנים החרדיים יורו להתגייס אם הם יראו שזה נכון מבחינתם מבחינה הלכתית / השקפתית / מציאותית כו'. לא לפי כמות הפוסטים ברשתות החברתיות או הכותרות בחדשות או התבטאויות של ח"כים.

גם אם לדעתך הם עוברים על ההלכה אז בסופו־של־דבר הם לא עושים את זה מרוע או מציניות. פשוט יש להם הבנה אחרת בסוגיה הזאת (שנובעת גם מהנחות יסוד אחרות) ויש להם גם הרבה אמונת חכמים. סתם לדוגמה יש כאלה שבעד עלייה להר הבית. אני לא מתלהב מהרעיון גם לא מבחינה הלכתית היות ולא נראה שרוב הפוסקים המיינסטירמיים תומכים בזה, וגם מבחינה השקפתית לא רואה בזה טעם. אבל אלה שאוחזים אחרת ממני, לבריאות. מי יודע אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע. ועכ"פ הם מכוונים לכבוד שמיים לא למשהו אחר, ויש להם גם חכמים ומקורות להסתמך עליהם.

ואני יודע גם שהביטחון הלאומי של עם ישראל תלוי נטו ברמה הרוחנית שלו. גדעון בן יואש אסף מכל העם 10K חיילים אבל הקב"ה רצה שהישועה תבוא מ־300. לא כי ניסים היו רק בתקופת השופטים אלא כדי ללמד שהשאלה היא בכלל לא מספרים. אסא הביס את הכושים שהיו בערך פי 2 ממנו במספר ומאידך כששכר את ארם על מלכות ישראל הנביא הוכיח אותו שהוא נשען עליהם יותר מדי. אין סוף לדוגמאות האלה במקרא. לא שזה גורע מחובת ההשתדלות אלא זה בא כנגד כל אותם לחוצים "אם לא יתגייסו מיליארד חרדים אז נתפרק".

3. קיים בקנה מידה מועט, בקנה מידה גדול נראה לך שמישהו יאפשר את זה? בג"ץ יגיד שזה נוגד את השיוויון שאין שם בנות, קפלן יגידו שזה הפלנגות של מדינת יהודה, ארה"ב יטילו עליהם סנקציות... בקיצור יש מספיק חסמים.

4. יש כאלה שבאמת מזלזלים כנ"ל, גם בפורומים כאן אפשר לראות כאלה שחושבים שכל הסיבה שהם לא מתגייסים זה כי הם מתעלמים ברשעות אגואיסטית מהלכות מפורשות ולא כי יש להם השקפת עולם וגישה הלכתית מורכבת ביחס לנושא הזה. או שלוּ רק היו לנו ימבה חיילים היינו מנצחים את כל המלחמות. לגבי הרבנים אני לא חושד אף־אחד מהם שהוא לא מבין את ערך התורה. החרדים באופן כללי לא מתלהבים מהציונות הדתית מכל־מיני סיבות ואני חושב שבזה יש פשוט זלזול הדדי שנובע מתוך שטחיות והצגת נרטיבים חלקיים ביותר. למדתי בישיבה חרדית, למדתי גם בישיבת הסדר, בכל מקום מקבלים חצי מהתמונה תוך התעלמות כמעט מודעת לחצי השני. לא יודע למה זה ככה אב לזה ככה. כמו בכל סוגיה, חסידים מול מתנגדים, רק תורה או תורה עם דרך ארץ, גאולה ניסית או טבעית, כו' כו', יש כל־מיני שיטות, הן תמיד יותר מורכבות ממה שרואים בהסתכלות שטחי, העיקר לכבד אחד את השני

בעירו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף עם חלב, זה אומר שהם כופרים? שהם לא יודעים הלכה? שהם הוציאו עצמם מכלל ישראל? לא, זה פשוט אומר שהם מקשיבים למרא דאתרא שהוא ר' יוסי הגלילי שפסק מה שפסק לפי מה שעיניו ראו, לא אומר שלנו מותר עוף חלב אבל שיהיה להם לבריאות ושכוייח להם על אמונת חכמים 

כיוון שכל הסוגיא היא בלומדי תורה אמתיים, ששוקדים על תלמודם יומם ולילה, כשברור להם ולסביבה התומכת שלהם - שעל זה הדיון וכל מי שעוסק גם בדברי רשות (חוץ מכדי חייו) חייב להתגייס. (וממילא נוגעת בעיקר לישיבות הגבוהות הציוניות ולא לאלו שמעודדים גם את מי שאין עיקר עיסוקו בתורה לחתום על כך בשקר)

אבל כיוון ששואלים שוב ושוב - ישנם כמה וכמה מקורות בחז"ל שמשמע מהם שתלמידי חכמים/לומדי תורה פטורים גם ממלחמות מאוד חשובות.

יש בפוסקים ובגדולי התורה שני כיוונים, אחד פטור ושני דחיה:

א. הסוברים שיש פטור:

מי שרוצה לראות את הדברים כסדר, שייעין בדברי מרן הרב קוק זצ"ל באגרות ראיה, איגרת תת"י (כרך ג', עמ' פח-צב). לכאו' משמע שם שאכן יש פטור ממלחמה לכל לומדי התורה בשקידה (אפילו אם עובדים לפרנסתם כדי חיי נפש).

מדבריו הבינו הרבה מתלמידיו/הכרובים אליו ואל דרכו - שזה שייך גם במלחמת מצווה וע"פ זה הורו במלחמת השחרור, למרות שבאמת כל חייל חסר - שבחורי ישיבות לא יתגייסו. (בינהם מרנן ורבנן הרב חרלפ, הרב צ"פ פרנק, הרב איסר זלמן מלצר ועוד רבים)

את הסוגיא, כולל דברי מרן הרב, לומד בעיון הגאון בעל הציץ אליעזר (שיחסו הכללי למדינה היה חיובי ובגדול אחז מחובת גיוס), בספרו הלכות מדינה חלק ב' שער ג' פרק ג' (יצא מחדש אחרי הסתלקותו במהדורת צילום בכרך אחד) עמ' נו- סג ומוכיח שהלומדים פטורים והמדינה חייבת לפטור אותם.

ב. הסוברים שאין פטור ובכל זאת יש דחיה:

מרן הרב צבי יהודה חלק על האמור לעיל ועל ההתלות בדברי הרב זצ"ל. לדבריו במקומות רבים בכתב ובע"פ ובעיקר מסודרים במאמר 'למצוות הארץ' (לנתיבות ישראל חלק א', במהדורת בית אל עמ' קסח-קפג), בתנאים של מלחמת השחרור הוכיח שחובה על כולם להתגייס. דברי הרב נאמרו במלחמות שאין לנו עניין בהם.

בהערה שם עובר על המקורות מחז"ל שלכאו' משמע מהם שלומדי תורה/ת"ח לא אמורים להתגייס (אותם שנזכרו באגרת הנ"ל של מרן הרב) ומוכיח שאף שמדובר שם על מלחמות חשובות - הן אינן מלחמות מצווה בגדרן ההלכתי ובמלחמת מצווה מפורש ברדב"ז ועוד שלומדי תורה מחוייבים.

יחד עם זאת - אחרי מלחמת השחרור, הוא היה שותף מלא לדרישת ראשי הישיבות להסדיר את 'דחיית השירות' וחתם לאורך שנים ארוכות לתלמידים על דחיית שירות. תלמידיו מוסרים שהוא תמיד התבטא על 'דחיה לזמן הלימוד ולא פטור'.

למעשה הוא מעולם לא דחף תלמיד ששקוד על תלמודו להתגייס ורק כשאנשים התעוררו מעצמם לחלקם הוא הרשה ולחלקם הורה להמשיך ללמוד ואף הקפיד מאוד על חלק מתלמידיו שהתגייסו לתקופות קצרות שלא על דעתו.

הוא עמד על כך שהישיבה אינה ישיבת הסדר ואף התבטא שישיבה גבוהה היא א' וישיבת הסדר ב' (עדות ששמעתי מכמה וכמה תלמידים בסגנונות קרובים מתקופות שונות והקשרים שונים).

הסבר השיטה הזאת בכתב אפשר למצוא בחוברת 'גיוסם של בני הישיבות' של הרב משה צבי נריה זצ"ל ובמאמר (לא זוכר כרגע את הכותרת ואינו לפני) של יבדל"א הרב זלמן מלמד שליט"א בתחומין ז'.

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.etzion.org.il/he/philosophy/great-thinkers/rav-kook/%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%2590%25D7%2594-%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25AA&ved=2ahUKEwjRlKywytOFAxXGQ6QEHUoDB5IQFnoECBoQAQ&usg=AOvVaw2UiXkX_LljSDIFEhk6bzln

אם כי בעדות של הרב שאר ישוב על העניין, הוא אומר שהרב חרלפ לא אמר "לא הן ולא לאו".

כפי שציינתי, מי שבוודאי ראה בדברי הרב מקור, הוא הציץ אליעזר.

1. יש תשובות אנטי ציוניות כמו ויואל משה.

ביחס להלכות שמיטה ויובל, מקובלנו בכללי הפסיקה שהלכה במקומה עם יותר תוקף ובהלכות מלכים ומלחמותיהם איו פטור.

2. הקדוש ברוך הוא ציווה "לא תעמוד על דם רעך".

3. כי החרדים לא רוצים, נח וקל יותר להיות פטור מלתת חלק, אילו הם רצו הם היו עושים כדבריך.

4. מי שמקל, זה אלה שמזלזלים בחיינו פה ולא מתגייסים...

כמובן שלא הכרתי את כולם בעבר, וחלק ליקטתי גם עכשיו ונעזרתי באינטרנט.

יש כמובן את האגרת של הרב קוק, אגרת תתי. שמשמע ממנה שיש פטור. הרציה (בספר להלכות ציבור וגם בלנתיבות ישראל) אמר שאין ללמוד מאגרת זו למלחמת מצווה בארץ ישראל, ושמעתי (ולא ראיתי בפנים) שהרב חרלפ, שגם הוא תלמיד מובהק של הרב קוק, שהבין בדעתו מתוך האגרת הזאת שיש פטור.

האמת שזה קצת קשה לי כי הרב קוק בעצמו כתב בשבת הארץ (יג,יב) ששבט לוי פטור ממלחמה פרטית ולא ממלחמה כללית.

עכשיו אני רואה שיש באתר תורת אמת קונטרס המשתמטים ושם הביא את דברי הרב חרלפ בשם עיתון היומן 5.5.48 חיפשתי באינטרנט ואני לא מוצא. אבל.. הנה.. עוד מישהו מכיר כך בשמו של הרב חרלפ.

https://www.toratemetfreeware.com/online/f_01965.html 

בעבר ראיתי שהציץ אליעזר פוטר את כל הכהנים לווים ותלמידי חכמים על סמך הרמבם הזה ומרחיב קצת. עיין בספרו הלכות מדינה (חלק ב שער ג פרקים ג-ד). וכן הגרח"ד הלוי (שנמנה מגדולי הציבור שלנו, ולא עם הרחדים) פסק להלכה על סמך הרמבם הזה שפטורים (שו"ת עשה לך רב ח"א סי' כא), אם כי בשעת מלחמה ממש מחייב אותם לצאת, ובכל שאר הזמן, אפילו שמוגדר כ"זמן חירום" פוטר.

עכשיו ראיתי קונטרס במחשב של הרב מרדכי גרינברג, הוא כותב שם שהצי"א מביא את האגרת הזאת של הרב קוק והבין בו גם כך. והפנה לאוצרות ראיה ח"א עמ' 228-229. ובנוסף הפנה למאמר של הרב זוין "לשאלת הגיוס של בני הישיבות" שמעיקרא פורסם בעילום שם - שהוא מחייב לגייס.

עוד הוא הביא שם מחלוקת בין שו"ת קול מבשר (ח"א סימן מז) שאין לכפות ת"ח להשתתף במלחמת מצווה, ולעומתו הרב הרצוג (משואה ליצחק עמ 237 והלאה) שסבר שאכפת לכפות אותם.

ראיתי עכשיו הפניה לספר משפטי שאול ארץ ומדינה (מוסד הרב קוק עמ' תיב) מחלק בין מלחמת כיבוש לשאר מלחמת מצווה. ששבט לוי פטורים רק ממלחמת כיבוש. הספר לא תחת ידי, וגם באוצר החכמה המקוון אי אפשר לפתוח את העמוד הזה. אבל זכור לי גם שיש לו שם סימן קצר (של עמוד בערך) של הערות על פסק של הרב נריה בנידון. כך שאם תפתח שם בפנים תראה גם את התשובה של הרב נריה. כמובן שאתה תמצא את זה בהנחה ואני זוכר טוב... אם לא אז אופס..

לאחר חיפוש קצר באינטרנט. מוזמן לקרוא מה שכתב בנידון הרב נריה שלמסקנתו בני ישיבות פטורים. אציין שלא מצאתי שאם למדנות הלכתית גדולה מידי אלא רק דברים בהשקפה. שזה נהדר והאמת שכיף לראות איך "אבי דור הכיפות הסרוגות" מדבר ב'השקופה' נגד גיוס בחורי ישבות.

  בני הישיבות וגיוסם - משה צבי נריה (page 1 of 24)

אם יהיו עוד אני אעדכן..

פתחתי באוצר החכמה במשואה ליצחק שם

ובאמת זה לא רק מענה אלא תשובה של ממש. והוא מחייב שם בגיוס חלקי לבחורי ישיבות (ראה סיכום עמ 273-4)

אשכרה יוצא ככה:

גדולי הדור החרדיים לא טרחו להוכיח את עמדתם מרוב שזה פשיטא שלא מתגייסים

וכך יוצא שמי שבכל זאת מבקש מקורות מסודרים מה ההיגיון לפטור מוצא אותם

אצל חלק מגדולי הציונות הדתית.. אירוני לחלוטין..

והסיבה האמיתית היא פשוטה

חרדים לא כתבו ספרים על הלכות מדינה

אבל רואים בכל ספריו, כמה הוא שמח על קום המדינה ושחרור חבלי הארץ ונתן לזה משמעות הלכתית רבה, יותר מהרבה רבנים 'ציונים'. 

עיין לדוגמא בקונטרס בתחילת כרך י', שכותב אחרי ששת הימים, שכיוון שכל מה שבידנו נכבש במלחמת מצווה, כל המדינה חייבת במצוות התלויות בארץ (אילת, רמה"ג וכו'). ככל הידוע לי, אף אחד מהרבנים ה'ציונים' לא פסק ככה.

נכון שהוא התנגד לקביעת יום העצמאות ויום ירושלים, אבל לא מחוסר שמחה על המאורעות, אלא כי סבר שאין כח לקבוע ימים בימינו.

בטח בדור הקודם..

ואתה צודק במה שאתה אומר. כידוע.

אבל מה שכן..? כשאתה מציין את רבני הציבור שלך, אתה בדכ לא מונה אותו

כפי שכתבתי הוא שמח על המדינה וייחס לה משמעות הלכתית כבירה. הוא גם היה מעריץ גדול של מרן הרב זצ"ל והביא את דבריו בכל מקום רלוונטי, ללא רק מהשו"תים, אלא גם מאגרות.

זה לא חכמה..

אפילו הקהילה של סאטמר העריכו אותו גאחד מגדולי הדור.

כל מי שלא העריץ אותו או שהיו בירושלים בלי להכיר אותו.. כי הם חלק מהעדה החרדית או הקנאים וכיוצ"ב.

אפילו אם מה שהם סברו בנידון דידן לדעתך הוא לא מבוסס בכלל,

אז

אתה לא יכול להגיד שהרב שך לא כתב שום דבר על זה כי אין לו על מה להתבסס.

זה סתם דמגוגיה זולה שמוזילה את ערך גדולי ישראל.

אפילו אם בסוגיא הספציפית הזאת הם כתבו משהו שאתה לא אוהב.

ואפילו אם זה משהו פשוט לא נכון, זו עדיין דמגוגיה זולה שלא אמורים להשתמש בה על גדולי ישראל.

אבל ניסוח ציני ועוקצני שכזה לא ראוי כלפי גדולי עולם.

א. ניסוח של משהו שהוא "פשיטא" כשזה נגד רמב״ם כאשר נושאי כליו לא חלקו זה זלזול גדול במסורת הפסיקה.

ב. יותר מהכל, חשוב לי חיינו כאן וחורה לי אלה שפשוט לא אכפת להם ולא מוכנים לסייע במה שצריך. 

כי אם החרדים היו תופסים כ*אמת לאמיתה* את זה שאלו נלחמים ואלו לומדים, הם לא היו יוצאים לבין הזמנים כרגיל באמצע מלחמה, גם אם זה אחרי זמן חורף של שנה מעוברת. כמו שחייל לא עוזב באמצע.

זה המינימום שצריך לעשות בשביל החיילים ובשביל עמ"י.

זה שחרדים לא מתגייסים נובע מכמה גורמים. אבל בכל אופן השינוי בחברה החרדית יגיע רק מלמטה, לא מגדולי הדור ועל אפם של הפוליטיקאים והעסקנים. כשרוח הכלל והרגש הלאומי יהיו מספיק חזקים בקרב הצעיר החרדי הממוצע, דברים ישתנו. אז נראה הרבה חרדים שרוצים להתגייס לצבא ולמהלך הגאולה בדרך הטבע. כשיהיה את הרצון הזה יקרה מה שכתבת בסעיף 3.

אני לא יודע, אבל בכל אופן אין ממש מה להשוות.

שיעור ב התגייס. שיעור ג כבר בצבא. שיעור ד וה היו ברובם הגדול במילואים.

בנוסף לכך, בצה"ד באמת צריכים עזרה לפני פסח או בדברים שונים אחרי שהרבה ממנה הייתה מגוייסת לזמן ממושך ולצערנו חלק ממנה גם אבלה בפועל, אחרי אבלות או בטיפול בפצועים מהמשפחה.

באמת היה דיון אם יצאו לבין הזמנים או לא

וחיילים בהחלט יצאו להתרעננות באמצע.

כדי שחרדים יתגייסו צריכים לקרות כמה וכמה אירועים, חלקם נדרשים כדי שהתביעה לגיוס חרדים תהיה עם אותו משקל מוסרי כמו גיוס חילונים, חלקם נדרשים כדי שתהיה הסכמה מצד החרדים.

שחיילים יוצאים להתרעננות בקבוצות ולא בבת אחת.

(אגב, אליבא דהרב הראשי לש"ס, שסובר ש*הכל* בזכות לומדי התורה, עוד יותר לא מובן ההיתר לצאת לבין הזמנים בשעת מלחמה).

כדי שחרדים יתגייסו צריך שקודם כל חרדים ירצו להתגייס (כלומר שהרבנים והעסקנים שלהם ישנו כיוון). אחרי זה הפתרונות ימצאו.

המלחמה.  

בשבוע שעבר היו שיבושים קשים גם הרבה דרומה מחיפה. אפילו בנתניה וחדרה.  

לפי הצהרת דובר צה''ל, הטילים היחידים מאיראן שלא יורטו בהצלחה - נחתו בדיוק במקום שאליו הם נשלחו, דהיינו בסיס חיל האוויר בנבטים.

וכל זה כשהיה ידוע שהטילים בדרך ושיבושי הלוויין היו לכל אורכה ורוחבה של המדינה.

זה שכמה טילים מגיעים. לא אומר שזה לא יעיל.

אולי זה היה מיועד נגד כטב"מים

או נגד כטב"מים של חיזבאללה

ברור שלאויב יש דרך לעקוף הגנות

אבל עושים את המאמץ.

נשאלת השאלה, מדוע סוכות המוזכרות בספר ויקרא הן המקור למצוות הישיבה בסוכה בחג סוכות?

מדוע לקשר את נוהג הישיבה בסוכות לצורת המגורים שניתנה לעם במדבר. אין אף טקסט הקובע שה' סיפק לבני ישראל סוכות בחג הסוכות. יתרה מכך – העיתוי אינו נכון: המסע מרעמסס לסוכות התרחש בזמן יציאת מצרים, בחודש ניסן, ולא בתשרי, זמן הישיבה בסוכות על פי המסורת.

הרחבות ופירושים בקישור להלן:

איך נקשר חג הסוכות ליציאת מצרים ומדוע?

ה' דאג לנו במשך ארבעים שנה במדבר, וה' קבע שבחג האסיף נחגוג גם זכר לזה שהושיב אותנו בסוכות.

כנראה שמשיקולים כלשהם (שהצעות לשיקולים כאלה אתה יכול למצוא במקומות שונים) הוא ראה את חג האסיף כזמן מתאים לזכרון הזה.

(הקישור חסום לי בנטספארק)

המאמר המאוד ארוך.

מוזר שחסום לך.  זה מאתר תורני.  

אין בו שמץ של בעייה שמצדיקה חסימה.  

אני אציין שאני מרגיש שהסוגיה מיושבת לי, ככה שאלא אם תספר לי על חידוש מיוחד שמתחדש שם ועשוי לעניין אותי, כנראה שלא אקרא בעיון, לכל היותר ארפרף לראות אם יש שם משהו מעניין.

אני גם באמת לא חושב שסוכות קשור כל כך ליציאת מצרים (מלבד העובדה שכרונולוגית, ה' הושיב את בני ישראל בסוכות אחרי שהוציא אותם מארץ מצרים). מה שאני מבין זה שסוכות קשור באופן כללי לזה שה' מלווה אותנו ודואג לנו (כפי שדאג לנו במדבר), וחג האסיף שהוא זמן של שפע - הוא זמן מתאים לזכור את זה. 

הסוכות קשורות לזה שה' הלך איתנו במדבר ודאג לנו שם, לא ליציאת מצרים כשלעצמה.

וזה יפה שברור לך שאתה יודע מה כן קשור ומה לא.

ואגב, יש מצוות רבות מאד שקשורות ליציאת מצרים ולא נכתבו בפרשה הזו.

בפרשת בא יש שתי מצוות מאד ספציפיות שקשורות לזכירת הנס שנעשה לנו ביציאת מצרים, כשה' הכה כל בכור בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ולמחרת בבוקר הוציא אותנו משם אחרי תקופה ארוכה מאד של שעבוד קשה ומר.

אבל באמת שזה לא התמיהה המרכזית שלי עליך.

התמיהה המרכזית שלי היא על זה שאתה מניח הנחה -סוכות קשור באופן הדוק ליציאת מצרים,

ואתה כל כך בטוח בעוצמת ההנחה שלך שאתה יכול לשאול ממנה על "השמטה" כביכול.

קודם תוכיח שסוכות הוא זכר ליציאת מצרים (ולא באופן עקיף וכללי, אלא באופן ישיר - זכר לאירוע של יציאת מצרים),

אחר כך תוכיח שהיא מרכיב כל כך חשוב בזכרון יציאת מצרים עד שהיא שקולה לחג הפסח ולפדיון בכורות מהבחינה הזו (למשל- תביא מקורות נוספים מהתנ"ך ומחז"ל שכורכים את המצוות הללו יחד כזכרונות שונים לאותו האירוע).

ואז יהיה מה לדבר, לא על "השמטה" (שבשבילה אתה צריך הנחה נוספת, שפשוט אין לך איך לבסס - שברור שאין כאן שום חילוק שבגללו מצוות הסוכות לא נזכרת כאן), אלא על השאלה מה החילוק ולמה במקומות אחרים המצוות הללו כרוכות יחד ושקולות זו לזו בהקשר הנידון ובכל זאת כאן מוזכרות רק שתי המצוות ולא האחרות.

ציצית, שבת, לא תתעב מצרי, ועוד, אבל הם לא חלק מהסיפור, בשונה מישיבה בסוכה שהיא חלק מהסיפור עצמו, כאמור, על פי הפסוקים.

אבל אם באת להתנשא עלי, משל תלמיד חכם היית, וגאון בתורה, ואני עם הארץ... אז לא איתי.

סע לשלום.

או להראות כאילו אני חכם ממך.

אני כן חושב שלגופו של ענין זה לא נכון שהישיבה בסוכה היא חלק מהסיפור עצמו, ואני לא רואה לזה שום הוכחה.

גם על מעשה מרים כתוב שזה היה "בדרך בצאתכם ממצרים". זה שהפסוק מזכיר את יציאת מצרים לא אומר שיש כאן קשר מהותי חזק.

וכאן אני חוזר לניסוח של שאלתך - היה לי תמוה מאד שעל בסיס ראיות קלושות (ובעיני הן באמת קלושות) לקשר בין סוכות ליציאת מצרים,

אתה מציג את שאלתך כקושיה כל כך חזקה עד כדי תיאור מה שלא מתאים להנחות שלך כ"השמטה".

התמיהה שלי על דבריך אכן היתה כנה, ואני באמת לא מבין על איזה בסיס הקשית את קושייתך, מה שמתעצם לאור העובדה שהצגת אותה בצורה חזקה ובוטה יחסית. הפער הזה די צרם לי.

עכשיו קראתי שוב את הדברים ואני מבין שאולי החלק שממנו הבנת שאני בז לך היה החלק הראשון של התגובה שאכן היה קצת ציני, אבל זה היה בגלל  התגובה שלך  - "זה כן", שהיתה לי ממש מוזרה. אם יש לך טיעונים לומר - אז תגיד אותם. הטענה "זה כן", "זה לא", היא טענה קצת מוזרה. אם אני חושב שזה לא, אז כנראה שיש סיבה שאני חושב שזה לא. אם אתה רוצה לשכנע אותי שזה כן - אז תנסה לשכנע, אל תגיד לי "אני צודק".

הם מוזכרים.

אם זה סוכות ממש, אז לפי ה'מורה נבוכים' אין שאלה, כי זה הכל ביחס לארץ ישראל, זאת אומרת כשתגיעו לארץ ישראל ויהיה לכם מנוחה ונחלה, 7 ימים בשנה תזכרו את העראיות שהיה במדבר. אז זה לא נס או הגנה שהיה במדבר, אלא הפוך.

אני חושב שיש הרבה כאלה שמוסרים/מוכרים יד2 את השואב הזה/חלקיו

אתה יכול לנסוע עם השואב שלך ולראות אם זה מתאים.

לדוג'

אבזרים משומשים לדיסון יד שנייה יד2

בעז"ה שיהיה לנו קיץ טוב, ולא יהיה חום כמו עכשיו. במקרה הזה רק תפילות יעזרו (או מצוות וכדו', כמובן). ותסתכל על הטוב: בעז"ה שבזכות החום הזה החמאסניקים שמתחבאים בפירים שלהם ייחנקו וימותו.

מצדי שיהיה כל יום ככה

נמאס מהקור

הטמפרטורות באביב קיצוניות יותר לעומת הקיץ, יש יותר ימי שרב ויותר ימי גשם.

ויקיפדיה:

שָׁרָב הוא תופעה אקלימית של גלי חום, אשר מופיעים בארץ ישראל ובארצות דרום הים התיכון בעיקר בתקופות המעבר, בין חורף לאביב ובין הקיץ לסתיו.

שכוייח.

סבירים.  

מחלה קשה - הרפואה הציבורית בישראל נותנת מענה טוב לכולם.  

אולי עקב המחלה הבן אדם לא יוכל לעבוד ולהתפרנס, וזה יגרום לירידה במעמד הכלכלי שלו.

אדם סביר ונורמלי עובד, יש לו חיסכון פנסיוני - ואם חלילה הגיע למצב רפואי של אובדן כושר עבודה, הביטוח הפנסיוני מתחיל לשלם לו קצבה חודשית בגובה של כ 75% מהשכר המבוטח.  

ואם הוא עצמאי ולא שכיר - אדם נורמלי מבטח את עצמו.  

אדם הזניח את עצמו עד כדי כך שאין לו, אחרי גיל 30, ביטוחים?

רחמנות עליו, אך זו בעיה שלו.   

יש הליכים שלא קיימים בארץ כלל,

ויש תרופות או טיפולים שאפשר לקבל בישראל אבל הם מחוץ לסל התרופות.

באופן גס בלי שיש לי נתוני אמת, רק בשביל להעביר את הרעיון,

אפשר להניח ש-95% מהבעיות מכוסות ברפואה הציבורית, עוד 4% מכסים ביטוחים פרטיים, ועוד 1% לא מכוסה כלל (למשל טיפול ניסיוני שקיים רק בארצות הברית לסוג מסוים של סרטן, לדעתי זה לא מכוסה באף פוליסה ואז צריך לשלם מאות אלפי דולרים)

עשרת הדיברות נשמעו נאמרים מפי ה׳ בעצמו.

במהלך המעמד כורת הקב״ה ברית עם בני ישראל, על פיה הוא בוחר בהם לעמו והם מתחייבים לשמור את המצוות ואת התורה שקיבלו. בתום המעמד עולה משה להר סיני למשך ארבעים יום, שבסיומם הוא יורד עם לוחות הברית שעליהם חקוקים עשרת הדיברות שנאמרו במעמד.

לא כתוב "קרבנו אל הר סיני", כמו שהיה אפשר תיאורטית לכתוב: "קרבנו מוסרה". כתוב: "קרבנו לפני הר סיני". זאת אומרת, ה' קירב אותנו אליו, וזה היה לפני הר סיני. מהו בדיוק הקירוב הזה? מה שכתבו פה: "אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום", וגם כתוב שהברית נכרתה על דברים שבע"פ, דהיינו, על התורה שבע"פ שקדמה לתורה שבכתב (כך אומר במפורש הרב שרקי, שמסירת התורה שבע"פ קדמה למסירת התורה שבכתב), עליה נכרתה הברית. זה הקשר החי של עם ישראל עם הקב"ה (יש על זה הרחבת דיבורים ברב קוק בהרבה מקומות על הגדולה של התורה שבע"פ, עייני לדוגמא אורות התורה פרק א' פסקה ב').

הכרתת הרשעים מן העולם. כפי שהרב זצ"ל אומר באורות המלחמה, שהעולם מתבסם מהכרתת הרשעים: "עת הזמיר הגיע", זמיר עריצים. מלא פסוקים בתהלים על השמחה בהכרתת הרשעים, לדוג': "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהלים נ"ח, א').

לא ניסחת את זה נכון, לכן התבלבלתי. אה, גם לגבי זה יש לי תשובה: המדרשים מדברים על העניין של: "אז ישיר" שזו מדרגה עתידית (ושירת הים אינה תלוייה רק במות המצרים, היא הודאה על עצם קריעת ים סוף), וכן אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"....מלבד זה שקריעת ים סוף גרמה לאמונה בעם ישראל: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אפילו בלי לראות את מצרים מת על שפת הים, קריעת ים סוף והצלת עם ישראל מידי המצרים זהו נס בפני עצמו (שלפי ענ"ד- כתבתי על זה בפורומים פה לא מזמן, זה פשט את הספק של עם ישראל שאולי עוד יחזרו למצרים ולא ייגאלו באמת), שגרם לחיזוק האמונה בעם.

וכתבתי "אילו *לא* שיקע צרינו בתוכו"

על התועלת האמונית....

כן, אני יודע, לכן כתבתי "התבלבלתי"....

א. היום משתמשים במונח דיינו בהקשר קצת אחר, אז אולי שווה להסביר בכל זאת.

ב. רציתי להביא מקור(;

והאמת שעכשיו אני חושבת על זה שגם עם הפשט אולי זה עדיין לא מספיק עונה על השאלה.

אז אוסיף בשם הרב זקס (שנראה לי מביא את הרמב''ם) שהמילים קרבנו לפני הר סיני לא מתייחסות למיקום הפיזי והטכני, אלא למאורעות שקרו בהר סיני עד קבלת התורה- התגלות אלוקית לכל עם ישראל.

עצם ההתגלות האלוקית שהייתה בהר סיני, עוד בלי מתן התורה עצמה- יש בה ערך. עד אז, עם ישראל אמנם ראה ניסים, אך יכול היה לטעון (כמו פרעה והחרטומים) שיש כאן איזשהו 'טריק' או תעתוע או מקרה. התגלות אלוקית לעם שלם היא משהו שאי אפשר להתכחש לו, ויש בזה די כדי לבסס אמונה בקרב עם שלם.

את השאלה הזאת.

ומתרץ, כך כתוב בהגדה של פסח עם החידושים שלו, חזל אמרו שישראל כשעמדו למרגלות הר סיני כבר אז פסקה זוהמתן. עצם ההתכוננות ללמוד תורה אפילו אם לא לומדים היא כבר מטהרת את האדם.

ובנוסף שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד.

חק וברוך!!

מכמה רבנים

דיבור געוואלד

בשולחן הסדר.  

הוא עצמו, כך שיתף, מתלבט בזה.

מצד אחד ברור שכך היו נוהגים בעבר, כי לא היו שולחנות וכסאות. היו שרועים על מחצלות, שטיחים ומיטות נמוכות.

כמו באיור בקישור.

https://www.daat.ac.il/daat/toshba/psahim/20-2.htm

מאידך - מלכים, נשיאים, האנשים הכי מכובדים שאפשר לחשוב עליהם, נוהגים לשבת היום על כסאות, כורסאות, מול שולחן האוכל.  הסבה סימן להיותנו בני חורין כיום.  

האפשרות המעשית, כך אצל הרב, וכך גם נוהגים אצלנו - יושבים בכסאות הגינה, כסאות כתר עם משענות בצדדים, עם כריות על הדופן השמאלית של הכסא, וההסבה היא בהטיה שמאלה על המשענת והכרית.  

כשיושבים על כסא בהחלט מרגישים מכובדים, זה אין ספק. אבל זה בתחום המכובד.

אבל לשכב על הצד בפנאן עם אוכל ושתיה טובה, זה תחושה כמו שאתה באיזה חופשה...

בבחינת אין מי יאמר לך מה תעשה ואין מי יאמר לך מה תפעל 

זה הרגשה פחות של מכובד,אבל יותר של בן חורין אורגינל

באופן מנומס עם סכין ומזלג.

היד השמאלית לא פנויה… נשענים עליה.

אז גם צריך לאכול בידיים מתוך קערה מרכזית…

זה רק אני לקחתי את זה צעד קדימה חח

מעיקר הדין זה במצה וארבע כוסות.. משהו שלא מצריך סכין ומזלג

אבל האמת אני אישית אכלתי דג ברוטב עם כף וואלה היה סבבה. 

אם הייתי אוכל משהו שמצריך סכין ומזלג בטח לא היה נוח.  לא ניסיתי אבל משער לעצמי

מטעמי צניעות נשים לא היו מסבות, שלא יראה כעין: הגם לכבוש עימי את המלכה בבית.

בינתיים השתנו הזמנים... בספר אגרות משה מאריך בזה.

כל השנים אמרתי איך לעזאזל זה אמור להרגיש כמו בין חורין שאני יושב ועקום הצידה

אגב, נוח לך לאכול עם סכין ומזלג ככה? בהקשר לדיון למעלה

לא יודע אני אישית פשוט לא מבין איך לשבת עקום ככה שעוד שנייה אתה נופל / להישען עם המרפק על משטח קשה, אמור להיות נוח, או דרך חירות. מי שנחמד לו, לבריאות, לפני עשר שנים הצעתי להורים לעשות ליל הסדר על הרצפה עם שטיחים וכריות ולעשות הסבה מחאה והם ממש התלהבו מזה, וזה תפס עד עצם היום הזה.

לגבי אכילה: בעייתי להשתמש בשני כלים כשאתה בהסבה, אבל ממה שזכור לי השנה, לא נזקקתי לזה, נגיד בגולאש, בסה"כ תופסים תפו"א / חתיכת בשר עם המזלג, אין צורך לשבת ולחתוך. עכ"פ אני חושב שמהבחינה הזאת מעולם לא נתקלתי בבעיה.

בכל־מקרה, סופר נוח, סופר כיף, אווירה חגיגית ומיוחדת, הרבה יותר משוחרר, גם אחרי כמה כוסות זה ממש נחמד להיות בחצי שכיבה

אני חושבת שזה יותר נפוץ אצל תימנים.