מזכיר לך משהו? היום אני הולך לתוכנית שלו!מהביה'ס מארגנים לנו אם יעבור לידי מצלמה אני יעשה שלום..
אז בטח זה יזכיר..
פרק ראשון
שבו יהיה סיכום קצר ומזורז של כל העניינים שבסיפורים אחרים מבזבזים עליהם לפחות 35 עמודים. מיד אחר כך יתנהל דיון על השאלה הנצחית מתי זה עכשיו.
לפני שנתחיל את הסיפור הזה צריך לציין שלושה דברים חשובים:
- יש בו הרבה קרבות, בעיקר של חרבות.
- יש גם לא מעט מכות.
- בפעם הראשונה שהגיבורה מנשקת את הגיבור, כמעט נשבר לה האף.
כדי שלא לבזבז זמן, כדאי לציין עוד שלושה דברים, הרבה פחות חשובים:
- אין דבר כזה בעולם, "סיפור אמיתי". הסיפור שלנו, למשל, הוא אולי אמיתי בתור סיפור, אבל הוא רק סיפור בתור אמת.
- שמו של גיבור הסיפור הוא האביר הגיבור אַרְבִּיסֵינְטוֹ לוֹקֶרָה גוֹדִיוֹס לוֹקְלֵנְטוֹ השלישי.
- אבל כולם קראו לו אֶלְבִּי.
ביום ראשון בבוקר, אֶלְבִּי ישב בחצר ושיחק עם הכלב שלו מַקָס במשחק האהוב עליהם. הוא זרק ל מַקָס מקל, וצעק "תביא מַקָס, תביא". מַקָס מצדו שכב על הבטן והסתכל עליו בתמיהה. כשהם התעייפו, הם הוציאו החוצה שמשייה גדולה, והלכו לישון קצת. במושגים של אֶלְבִּי, אגב, זה היה יום עמוס מאוד. הוא שכב לו בצל, וזו אולי הסיבה לכך שהוא לא שם לב שפתאום הוטל צל על הצל.
מַקָס, שכמו כל הגוֹלְדֶן-רִיטְריוֶורִים היה רחרחן מצוין, הרים את הראש ורצה לנבוח, אבל הוא חשש להעיר את עצמו. לפתע נשמעה שאגה עמומה, שדמתה לנחירה של סוס יאור שהאצבע הקטנה של הרגל שלו פגעה בשולחן. אֶלְבִּי, שאפילו בשינה היה אביר מתורגל היטב, התגלגל בזריזות על צדו ושלח יד אל חרבו, אבל מיד החזיר אותה משתי סיבות:
א. בשבועת האבירים מופיע המשפט: "זכור! החרב היא המוצא האחרון, את רוב הבעיות אפשר לפתור בדרכי שלום."
ב. החרב הייתה במחסן.
הוא התיישב, מצמץ פעמיים, והסתכל למעלה. באמצע ערוגת הכרוביות שלו עמדו ארבעה אבירים, חרבותיהם שלופות, והסתכלו עליו באיום. הם נראו מפחידים מאוד, בעיקר אם אתה כרובית, אבל אֶלְבִּי לא התרשם. למעשה, הוא הוציא מהכיס מברשת קטנה, וגירד לעצמו את הבטן בהמהומי עונג. ארבעת האיברים החליפו מבט מופתע, ואז צעדו צעד אחד קדימה.
"היכון למות!" רעם האביר שמול אֶלְבִּי. היה לו קול עמוק ומהדהד, עם מבטא שאֶלְבִּי לא זיהה.
"מתי?" שאל אֶלְבִּי בנימוס.
"עכשיו," אמר האביר.
"אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו," התלונן אֶלְבִּי, "אני יכול להתכונן רק למה שיקרה אחרי."
"אחרי מה?" שאלה האביר.
"אחרי עכשיו," אמר אֶלְבִּי בסבלנות.
"אבל אתה צריך למות עכשיו," אמר האביר.
"זה לא מה שאמרת," התרגז אֶלְבִּי, "אמרת 'היכון למות'. זה אומר שעכשיו אני צריך להתכונן למות. אבל אני לא יכול גם למות וגם להתכונן באותו זמן."
"אז מה נעשה?" התגרד האביר במבוכה.
"עכשיו או אחר כך?" התעניין אֶלְבִּי.
"עכשיו," אמר האביר.
"עכשיו אני אתכונן למות, כמו שאמרת," אמר אֶלְבִּי. "תבוא אחר כך, נראה."
אֶלְבִּי נשכב על הגב ונמנם. ארבעת האבירים ישבו בין הכרוביות וחיכו. "יו," מלמל אֶלְבִּי לעצמו בשקט אחר רבע שעה, "הם באמת מטומטמים באופן מיוחד."
"היי," צעק לו האביר עם הקול המהדהד, "התכוננת כבר?"
"לא גמרתי," אמר אֶלְבִּי בנימוס, "יש איזו בעיה?"
"משעמם לנו," הודה האביר.
"כן", אמר אֶלְבִּי, "גם לי."
הארבעה קמו בשמחה ניכרת לעין וניגשו אליו. "היכון ל... אה, לא משנה," הדהד האביר המהדהד.
"אין בעיה," אמר אֶלְבִּי, זז טיפה שמאלה ונתן לאביר בעיטה חזקה במיוחד מתחת לברך. האביר הפיל את החרב, תפס את הרגל וצעק "איי" בקול רגיל לגמרי. אֶלְבִּי הרים לו את הקסדה, תפס לו באף וסובב בכל הכוח. דמעות הציפו את עיני האביר והוא צנח לארץ. אֶלְבִּי הרים את החרב וחייך קלות. שלושת האבירים האחרים תקפו. "נו-נו," אֶלְבִּי אמר לעצמו, "שלושה על אחד, ועוד לפני ארוחת הצהריים."
"היכון למות!" צעק האביר השני.
"נו באמת," אֶלְבִּי אמר מיואש כמעט, "אתם חייבים לפעמים לשנות קצת את הנוסח. איך נראה לכם 'היכון לשוט'? או 'היכון לשים קרם לחות'?"
הם הקיפו אותו.
"המלכה קוֹנְסֶנְטָה צִילְמוֹס ביקשה את ראשך," אמר האביר השלישי, "והיא תקבל אותו."
אֶלְבִּי ניסה להיזכר מיהי בדיוק המלכה קוֹנְסֶנְטָה צִילְמוֹס, למה היא רוצה את ראשו, ואם כבר, למה היא לא רוצה גם את יתר הגוף, אבל הוא היה עסוק קצת בלהדוף את חרבותיהם והחליט להתעמק בזה מאוחר יותר. הוא פתח את הקרב ב"ז'וֹן דֶה שוֹטוֹ", סבסוב עדין של הלהב שאותו למד פעם מאביר איטלקי שמן אבל מהיר להפליא, ומיד עבר ל"קוּרְיֶירָה דֶל סוֹלוֹ", הנעיצה הספרדית החביבה על המטדורים. האבירים התגוננו בשיטה הפרוסית המסורתית – סיבוב החרב מעל הראש במעגלים רחבים. אֶלְבִּי גירד את ראשו במבוכה, התכופף, וקפץ לשניים מהם על הבוהן בכל הכוח אחר כך הוא הסתובב במהירות סביב עצמו, ונתן לאביר האחרון בעיטה אדירה בתחת. האביר עף קדימה ונחת על הבטן ברעש לא נעים. כשהארבעה התעוררו, הם היו קשורים לאחד העצים בלי יכולת להזיז אצבע. אֶלְבִּי ישב מולם ועשה להם את הפרצוף הכי מפחיד שלו, שעליו נהג להתאמן שעות מול המראה.
"אוקיי," אמר להם, "מי זאת הצִילְמוֹס הזאת, ומה היא רוצה מחיי?"
"לעולם לא נגלה לך," אמר האביר הראשון.
"ואם אני אשים לך בתחתונים נמלים אדומות?" שאל אֶלְבִּי בהתעניינות.
"זה משהו אחר לגמרי," ענה האביר במהירות. "מה רצית לדעת?"
"מה הצִילְמוֹס הזאת רוצה מחיי?"
"היא פוחדת שתנסה לשחרר את אֶלֶנִי היפה לפני שהיא תוצא להורג, והחליטה להקדים תרופה למחלה."
"אומרים תרופה למכה," אמר אֶלְבִּי, אבל אז, לפתע, הבין מה שמע.
"אֶלֶנִי?" שאל באי-אמון, "אֶלֶנִי חיה?"
בחיי ספר מצחיק..מקווה שיביאו אותו אלינו לספריה..
)
