פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 106)

רגע עצוב, רגע שמח

רגע נלחם, רגע בורח

רגע שוכח, רגע זוכר

רגע בונה, רגע שובר

רגע שואל, רגע עונה

רגע מנסה ורגע רק רוצה

ביום.. מירוץ רגשות

אין לי זמן להתעסק

יש לי חיים לשחק

והכוכב

שומר הלילה, אחרי עקב

לכל מקום

כשהעזתי לחלום

בשעת בכי

כשהייתי בשבי

בלילה, כשבלי הפסקה זלגו דמעות

מבט לאלוהים דרך הכוכב, תגשים משאלות

רגע נותן, רגע לוקח

רגע שותק, רגע צורח

רגע נורמלי, רגע מטורף

רגע הולך, רגע עף

רגע עם כולם, רגע לבד

רגע אומץ ורגע פחד

ביום.. מירוץ רגשות

אין לי זמן להתעסק

יש לי חיים לשחק

והכוכב

שומר הלילה, אחרי עקב

לכל מקום

כשהעזתי לחלום

בשעת בכי

כשהייתי בשבי

בלילה, כשבלי הפסקה זלגו דמעות

מבט לאלוהים דרך הכוכב, תגשים משאלות

רגע מנשק ומחבק

רגע מכה וחונק

רגע מפרגן, רגע מקנא

רגע אוהב, רגע שונא

רגע בועט, רגע מתפלל

כמו בלעם, רגע מברך ורגע מקלל

ביום.. מירוץ רגשות

אין לי זמן להתעסק

יש לי חיים לשחק

הוא יושב על החוף,

גופו נכווה מהחול הלוהט,

מסתכל על הגלים,

איך שהם מתנפצים,

לאלף רסיסים...

מסתכל עליה,

במבט נוגה,

רואה אותה,

דמעה נופלת מעיניה,

מעביר את אצבעו,

לנגב אותה,

את אותה הדמעה,

מלטף את פניה,

שולח יד לעבר שיערה,

ללטף.

שיערה החום,

זוהר בשמש,

מזיזה אותו מצד לצד,

כאילו הכל בסדר,

אבל לא,

בפנים מתחוללת בה סערה,

בראשה עומדת השאלה:

"האם אני אוהבת אותו?"

האם הוא אוהב אותה?

בתוכו הוא מוציא את כל מגירות הלב,

מבלגן אותן,

למצוא את המפתח,

המפתח ללב שלה,

הוא זורק,

מעיף הכל,

לא מוצא,

מסתכל עליה,

כאילו שואל אותה,

"איפה החבאת את המפתח?"

מחזירה לו מבט,

תתמודד לבד,

מניחה על כתפו,

את ראשה,

שולח את שפתיו,

לנשק את לחיה,

להגיד לה שהכל בסדר,

לוחש לה,

"מאי אני פה"

היא כבר מרגישה יותר נינוחה,

מחבקת אותו,

חזק חזק,

"יואב בוא נעבור את זה ביחד"

לוחשת אליו...

אל מול עיניהם השמש שוקעת,

השמיים נצבעים אדום,

לוקח את ידה בידו,

נותן לה חום,

אהבה,

הים שקט,

דממה מסביב,

מאי,

יואב,

יושבים על החול יחפים,

הים מעביר להם את הדאגות,

מנקה הכל,

כמה רגעים,

מחוץ לדמיון...

בסוף הם קמים,

מתנערים מהזכרונות,

מאי פוסעת לים,

יואב מסתכל עליה,

במבט מאוהב,

איך שהיא יפה בלילה,

הכוכבים מאירים אותה,

מראים את יופיה,

יואב הולך בעקבותיה,

שם לבד,

הם נכנסים לים,

זורמים,

או שאולי לא...

מאי נעלמת לאט מעיניו של יואב,

נלחץ,

איפה היא?

פתאום היא יוצאת מהמים,

עשתה צלילה קטנה,

ראתה את היופי שמתחת לפני השטח,

מתחת לאף של כולם,

היא נעלמת,

שוב,

איפה מאי?

טובעת,

אל המעמקים...

יואב צולל אליה,

תופס אותה,

לא משחרר,

מרים,

עולה לאט,

מגיע לפני המים,

מושך אותה אל החוף,

הדמעות מתפרצות ממנו,

"זה לא הזמן שלך ללכת!"

צועק,

לא יודע מה לעשות...

היא מגיעה,

נערה שמחה,

בדיוק כמו שמאי הייתה,

משתלטת על המצב,

"תתקשר לאמבולנס"

היא אומרת,

אבל יואב רק אומר,

"מאי תתעוררי!"

אבל כלום,

שום דבר,

אמבולנס מגיע,

המצב אבוד,

אין סיכוי,

"זה לא קורה לי"

הוא אומר לעצמו.

מגירות נפתחות בבית,

הדברים שלה נערמים,

בין כל הדברים,

מונחת לה מעטפה דקיקה...

"במקרה שהלכתי תפתחו"

כתוב עליה,

בכתב שלה,

של מאי,

כתב עגול ויפה,

מדוייק כמו כל חלק אחר בחייה...

יואב הופך את המעטפה מצד לצד,

לפתוח?

מפחד לדעת מה יש בפנים,

פותח,

לאט,

בזהירות,

מתוך המעטפה מחליק דף לבן חלק,

על הדף כתוב באותיות שחורות:

"רביעי,

שמונה ושש עשרה דקות,

אמצע המדבר,

ניפגש..."

מי זה יכול להיות?

עם מי מאי רצתה שאפגש אחרי שהיא טבעה?

שואל את עצמו,

מסוקרן,

מפוחד,

הכל...

לא יודע מה להרגיש,

מה לחשוב...

יום רביעי מתקרב,

המפגש,

עם האדם האנונימי שיואב לא יודע מי הוא,

עדיין מתלבט אם ללכת,

חושש לפגוש מישהו שיזכיר לו את מאי,

יזכיר לו את הכאב...

יום רביעי הגיע,

קם בבוקר,

מתפלל,

בהתחלה גם מנסה ללמוד איזה משהו,

אבל הראש שלו עסוק במחשבות,

ללכת,

לא ללכת,

השעה שמונה,

נשארו לו שש עשרה דקות להחליט,

רוצה לדעת את מי מאי רצתה שיפגוש,

רוצה לקיים את מה שביקשה,

אך מפחד שזה יהיה קשה,

רוצה לשמור על הלב שלו,

שלא ישבר שוב...

השעון לא מתחשב בו,

רץ קדימה,

שמונה וחמישה,

מחליט.

נועל נעליים ויוצא,

סוגר אחריו את דלת הבית,

ליבו פועם בחוזקה,

מתוח ונרגש הוא פוסע בשביל אל עבר הפחד,

עוד פעם החול חם,

אך הפעם זה חול של מדבר,

מזכיר לו את היום ההוא...

שמונה וארבע עשרה דקות,

מתנער מהזכרונות וממשיך ללכת,

משאיר את עקבותיו מאחורה,

מרחוק,

רואה דמות לא מוכרת,

בן?

בת?

לא מצליח לזהות,

מתקרב לאט,

מזהה,

או שאולי לא,

קופא על מקומו,

הדמות הניצבת כל-כך דומה למאי,

לרגע חושב שאולי הכל היה חלום רע,

אבל נזכר בבכי שלו,

בלוויה,

מאי טבעה,

הולך מכושף לעבר הדמות,

עוד קצת,

עוד צעד,

זאת לא מאי,

אבל זאת מישהי שדומה לה מאוד,

בפנים של מאי הוא הכיר כל תו,

לא הייתה גומת חן קטנה...

הדמות שמולו מתחילה לדבר,

לשפוך,

"היי

אני אחותה התאומה של מאי...

אני מניחה שאתה יואב,

בטח אתה שואל את עצמך,

למה מאי רצתה שתיפגש איתי,

אז זאת הסיבה..."

היא לוקחת נשימה,

מפשילה שרוולים,

מראה לו פצעים,

שריטות,

מספרת לו על טלטלות,

שעברה,

משקעים שהלב שלה חווה,

ומסבירה,

"מאי,

רצתה שתתגבר,

עליה,

על הכאב,

על הכל,

שתמשיך,

אל תעצור,

זה מה שהיא רצתה,

וזה מה שהיא הייתה עושה אם הייתה במקומך,

לך,

תרוץ,

תשתחרר..."

יואב מסתובב,

מתחיל ללכת,

מסוחרר,

היום,

מה שקרה,

הדקות האחרונות...

תופס את עצמו,

מתאפס,

גם בשבילו,

אבל בעיקר בשביל מאי,

ממשיך בחיים,

למרות הזכרונות,

ממשיך בהכל,

למרות שהוא לבד,

כי מאי,

תמיד תישאר שם,

איתו,

מחזיקה לו את היד אי-שם עמוק בליבו,

היא נמצאת איתו יחד,

היא כל החיים שלו...

אשמח ממש לשמוע מה אתם\ן חושבים על זה!

מי אתה?

חודרות עיניך בכל

רואות רק טוב

רואות אלוקים

מעשיך אחוזים 

בחבלי חסד

שזורים אהבה

זועקים להרמוניה, לשלום

כתביך נשפכו מבין אצבעותיך

מלאים באור, באורות

בארות עצומים של ידע

של חיים, של תורה

ואנו, הקטנים

פוגשים רסיסים

נטיפים מהדבש הטהור

רמזים קטנים, שירים

עולמות עולמות בך

מעולם לא הצליחו

כל הרוצים לעצרך

'אל תסגרוני בשום כלוב

שטה נשמתי ברחבי שמים'

כך אמרת, חיית

תמיד עמדת אצל ההתחלה

שפע תלמוד, שפע מעשה

קשורים בחיי דורנו

נשפכים מנשמתך

מנפשך שהיתה פה

(ג' אלול)

התנדבתי לעשות לשבת לפתיחת סניף צ'ופר

ופעולה(אבל זה כבר עניין אחר)

אז רצינו לעשות קטע על התחלות

וניסיתי לכתוב..

מתלבטת אם זה אובר קיטש ולוותר...

תנקיוז מראש(-:

היה הייתה

ילדה נחמדה

שלהתחיל אהבה

היא התחילה לנגן בגיטרה

זרמה ללימודי גלישה

אספה מדבקות

אפתה נשיקות.

יום אחד

גילתה

שהתמקצעה בכל נושא

רק טיפה.

ואז

כשהיא נכנסה

לסניף ********

היא

באופן מפתיע,

נשארה

נהנתה מהפעולות

שיחקה עם החניכות

הקשיבה למדריכות...

אוהבות המוון צוותשפ"ב

הַמִּשְׁפָּט הֲכִי טוֹב,

הוּא מִשְׁפָּט אֵינְסוֹפִי.

אֵין לוֹ הַתְחָלָה וְסוֹף,

וְהוּא בִּכְלָל אֲנָכִי.

הַמִּשְׁפָּט הֲכִי יָפֶה,

הוּא הַמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי.

הִצְלַחְתִּי לִקְרֹא אֶת חֶלְקוֹ,

אוֹ שֶׁמָּא אֶת חֶלְקִי שֶׁלִּי.

אֶת הַמִּשְׁפָּט הֲכִי יָפֶה,

הֶרְאֵיתִי לְחָבֵר.

הוּא צָחַק וּבָכָה,

וּבַסּוֹף הִתְגַּבֵּר.

הָאֱמֶת שֶׁהוּא רָאָה,

אֶת הַחֵלֶק שֶׁלּוֹ .

וְאוֹתִי הַכִי הִפְחִיד,

שֶׁהוּא פָּחַד מֵעַצְמוֹ.

הוּא הִתְגַּבֵּר עַל הַמִּשְׁפָּט,

הִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ.

וְחָזַר לְשׁוֹטֵט,

בִּמְחוֹזוֹת לֹא לוֹ.

הוּא רָגִיל תָּמִיד לָנוּד,

בִּמְחוֹזוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.

שָׁם זֶה לֹא מַפְחִיד,

כִּי הַמְּאֹרָעוֹת לֹא לוֹ קוֹרִים.

אֲבָל כְּשֶׁבַּמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי,

כְּמוֹ בִּשְׁאָר הַמִּשְׁפָּטִים.

הוּא נִסָּה לְחַפֵּשׂ,

אַסְפֶּקְטִים זָרִים.

שֶׁעֲלֵיהֶם יִסְתַּכֵּל,

מִמִּשְׁקֶפֶת אַחֶרֶת.

לֹא אִישִׁית מִדַּי,

גַּם אִם לֹא נֶהְדֶּרֶת.

אַךְ הוּא נַחַל כִּשָּׁלוֹן,

כִּי בַּמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי,

הוּא רָאָה אֶת עַצְמוֹ,

וְזֶה אוֹתוֹ מַחְלִיא.

כֵּן, אֶת עַצְמוֹ הַיָּשָׁן,

שֶׁמִּמֶּנּוּ שָׁכַח.

אֲבָל בִּפְנִים בַּלֵּב,

הוּא יָשֵׁן מַמָּשׁ.

עַכְשָׁו הִתְעוֹרֵר,

וְהִתְחִיל לְדַבֵּר.

הוּא חוֹזֵר לִהְיוֹת עַצְמוֹ,

עַל עַצְמוֹ הוּא מִתְגַּבֵּר.

הוּא מַשִּׁיל מַסֵּכוֹת,

הוּא מֵסִיט מַסָכִים.

הוּא אוֹהֵב אֶת הַכֹּל,

וּמַרְאֶה אֶת הַמִּשְׁפָּט גַּם לַאֲחֵרִים.

"לסתום ת'פה ולהנהן"

..

אני הבורחת.

אתם מכירים אותי בדרך כלל בדרכים

עם פרצוף בטוח מדי בעצמו

או פרצוף שאנן.

כזו שתמיד לא תמצא אותה בבית שלה.

והאמת?

אני הבורחת.

עם תיק קל על הגב,

בלי תיק בכלל

לרוב קשה לי בסיטואציות קשות.

אני הבורחת.

זו שתמצא דרך להתחמק מסיטואציות חברתיות

זו שתכתוב קטעים מלנכוליים

שתחפש אהבה.

אני הבורחת,

רוצה לעצור

למצוא מנוחה

למצוא את האהבה

לפרוח, ליצור חיים

אבל,

אני הבורחת.

..

"לסתום ת'פה ולהנהן"