פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 154)

*****אזהרת טריגר אונס****

השדים שלה
חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה

הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה

החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור

אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למלל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן

בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת

ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן

את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב

וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.

תמונה: Anna Matyszczak

נסתכלתי בקטנתי
השחרחורת,
היא דומה לי
סוררת, ערמומית
בי נשבעתי
ראיתיה משתובבת בין הילדים
אף את אהובה ראיתי
זהוב שיער,
לבן,
תחמני

היא דומה לי הסוררת,
בי נשבעתי

''את אוהבת אותי?'' שאלתי.
היא רק חייכה.
אני יודעת שהיא לא אוהבת אותי,
אין לה בכלל מושג מה זו אהבה.
אבל אני יודעת שיש לה תלות בי,
וטעמה של התלות היא מכירה,
כמו טעמו של חלב.
והיא סוגרת את ידיה,
ופותחת,
וסוגרת,
ופותחת.

נכון.
היא לא אוהבת,
אבל ליבי מוצף אהבה
למראה ידיים פתוחות וסגורות,
למראה חיוך מתוק ללא שיניים,
לשתי הגומות המתוקות בלחיים.
מי יוכל ומי ידע להסביר לה,
אהבת האם לילדתה.

כֹּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה
זֶה לָקַחַת סִירָה 
שֶׁאָסוּר לִי לָקַחַת
וְלָשׁוּט
רָחוֹק רָחוֹק
רַק בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת
שֶׁאַתָּה נִמְצָא אִתִּי גַּם שָׁם

היא מתיישבת בפינה קטנה שמוצאת לעצמה בחורשה, מחכה לו בקוצר רוח.
כבר עברה שנה שלמה שלא ראתה אותו מאז שישבו ליד המעיין וניגנו. הוא החליט אז שזהו, הקשר שנרקם כאן- נגמר. הוא לא רוצה כרגע להמשיך, אין לו פניות נפשית לזה.

היא רואה מרחוק את עשהאל יורד מהאוטו.
הלב שלה דופק, כמה שהיא התגעגעה אליו. לפאות שלו העפות ברוח.
'הי מלכות, מה שלומך?' שואל אותה בביישנות.
'שלומי טוב, מאוד מאוד' מחייכת מלכות. שמחה כל כך לראותו אחרי המון זמן.
השיחה ממשיכה בלי הפסק. הוא השתנה מעט, חושבת לעצמה. הבגדים.. הפאות.. הסגנון דיבור. הכל.
אז מה רצית להגיד לי? מנסה לחתור למטרה שאליה נסע במיוחד.
ואז מגיע רגע האמת, היא שותקת. חוששת מהתשובה שלו.
עשהאל תולה בה עיניים שואלות.
מה אתה אומר שננסה שוב לצאת? ממלמלת מלכות.
היא מקבלת פרצוף חיוור כתגובה, יש שתיקה ארוכה, לאט לאט הפרצוף החיוור מאדים וה"לא" מגיע.
כמה שהיא הכינה את עצמה לכאב הכי גדול, זה לא עזר.
הדמעות צפות ועולות.
כמה שהיא חיכתה כל השנה הזו לחזור לביחד הזה. הוא לא יכול לעשות לה את זה עכשיו.
עשהאל לא ציפה כלל לשאלה הזו, בעצם הוא ידע שהשאלה הזו תבוא מתישהו.
בכל זאת הם אהבו אחד את השניה, היה להם אז קשר עמוק וטוב.
אבל עכשיו הוא כלל לא רוצה להתחיל לחפש מישהי, טוב לו עם החבר'ה בגבעה. להוציא את המרעה כל בוקר וללמוד תורה בנחת.

מלכות קמה מהאדמה עליה התיישבה, מנקה את הליכלוך שנדבק לה לשמלה, ומתחילה לפסוע חרש לעבר הטרמפיאדה.
'מלכות, בואי לכאן' קורא לעברה עשהאל
היא מנסה להתעלם מהקריאה שלו, היא פגועה, מלאת אשמה שהתקדמה צעד אחד מעבר.
'מלכות, תביני אותי. אני לא רוצה להתחיל לצאת בזמן הקרוב. טוב לי במקום בו אני נמצא. אני כבר לא עשהאל של לפני שנה, השתנתי לגמרי. אני רוצה לגמור את זה בטוב, בלי כעס ואשמה אחד על השניה.'
היא מוציאה את החליל מהתיק הקטן שלה.
זה הכי מרגיע אותה.. עושה לה טוב על הלב.
הזמן מרפא, היא נאנחת ומחייכת לעצמה.
זה יגיע בזמן הכי טוב ומדוייק בשבילי.

אֲנִי רַק רוֹצֶה לְהִסְתַּחְרֵר כָּל הַיּוֹם מֵאֹשֵּׁר וְלוֹמַר לוֹ

בִּלְחִישַׁת סוֹד, שֶׁרַק שְׁתֵּינוּ נָבִין:

 

תּוֹדָה!

 

(וְכַמָּה סַבְטֶקְסְט יֵשׁ בָּהּ)

 

רוֹצָה לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק אוֹתוֹ בְּלִי סוֹף

לְהִזָּכֵר יַחַד וְלִמְחוֹת

דִּמְעָה אוֹ שְׁתַּיִם

אוֹ בִּכְלָל שְׁעָתִיִּים

לִבְכּוֹת עַל כָּל מָה שֶׁהָלַךְ

לֹא כְּמוֹ שֶׁיִּחַלְתִּי

עַל מָה שֶׁנָּפַל רַק עָלַי

וְעַל מִי שֶׁהָיִיתִי

כָּל הַזָּרוּת שֶׁפֶּתַע הִגִּיעָה

וְזָרָתָהּ חֻרְבָּן, אִבְּדָה חוּשׁ טַעַם

זֶה לֹא הִגִּיעַ לַיַּלְדָּה הַמְּתוּקָה שֶׁהָיִיתִי.

 

זֶה בֶּאֱמֶת לֹא מַגִּיעַ לִי,

כָּל הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי.

פְּסִיעָה שָׁקְטָה
שֶׁל נְשָׁמָה צוֹעֶקֶת
שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת אֵיךְ לָלֶכֶת
שֶׁנּוֹפֶלֶת,
נֶחְבֶּטֶת,
מְקַבֶּלֶת שְׂרִיטוֹת,
פְּסִיעָה שָׁקְטָה
שֶׁל נְשָׁמָה עֲיֵפָה
שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת שֶׁקֶט
נַחְתָּ,
שְׂמֵחָה,
וּצְחוֹק
אֵבֶל מְאַיֵּן?
פְּסִיעָה שָׁקְטָה
שֶׁל נְשָׁמָה מְחֻשֶּׁלֶת
שֶׁיּוֹדַעַת אַיֵּךְ לָלֶכֶת
שֶׁקָּמָה,
נֶעְמֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ
גְּבַהּ זָקוּף וְאֶצְלִי
וְאָז
אָז הִיא מַתְחִילָה לִפְסֹעַ,
לִפְסֹעַ מִשְּׂמֵחָה וּצְחוֹק,
חִבּוּק וּשְׂחוֹק,
לִפְסֹעַ בִּין חִבּוּר שֶׁל אֱמֶת וָטוֹב
וּמְבַקֶּשֶׁת רַק לֶאֱהֹב

חִבּוּק
וֶאֱנִי דּוֹמַעַת
מִשִּׂמְחָה
כְּאֵב
וְעֹמֶק
חִבּוּק
וְאַנִּי עִם רָצוֹן 
לְטִהוּר
לְנִקּוּי
לְחִדּוּשׁ
חִבּוּק
לֹא סָתַם תְּחוּשָׁה

כְּאֵב,
דָּם עַל הַפָּנִים
צְרָחוֹת לְלֹא מִלִּים
דְּמָעוֹת,
בְּכִי שֶׁל יַלְדָּה קְטַנָּה
אַהֲבָה
שְׂרִיטוֹת וָדָם
צְרָחוֹת 
זֶה לֹא נִשְׁלַט
כְּאֵב, חָזָק

בשדה יש חוחים
קוצים
אך יש גם פרחים
לפעמים את מביאה לי פרח
ולא שמה לב
להוריד את הקוצים
אז את בטוחה שהפרח עזר
אך הוא רק הכאיב יותר
ולפעמים את בטוחה
שהבאת לי ערמת קוצים
אבל אני מוצאת בהם את הפרחים
אז בבקשה רק תביאי
ואני אקח את מה שאני רוצה

(פשוט תהיי את
אני אלמד לקבל אותך)

אַתְּ יוֹדַעַת
אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן
עִם שִׂמְלָה וְזֵר
מְחַכָּה לֶחָתָן
רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר
בִּשְׁאֵלָה
אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי
רָצִיתִי לִצְעֹק
רָצִיתִי לִבְכּוֹת
אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם
רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי
לְהִנָּצֵל
שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל
רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת
רָצִיתִי רַק מְעַט
לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת
נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים
הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת
נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל
אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים
נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם
לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם
אַךְ מֶלֶךְ
לְלֹא כֵּס
לְלֹא צֶלֶם
נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי
יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי
וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע
בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק
עָשׂוּי לְלֹא חַת
נָעוּץ כָּחֶרֶב
בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ
לְעֶלֶם מֵת
וְנִשְׁאַר עַתָּה
רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר
נָמוֹגוּ צְלִילֵי
הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי
עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם
עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם
אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

היא הייתה כעיוורת לאור של יום,
כעיוורת לאור של יום,
שום דבר חוץ מלחלום
וללכת אחר האור .

הייתה יחפה לא רק במים,
ענניה היו לא רק בשמיים
וחום גופה ששמר
בסופרות החזקות
שהציל אותה בעצימת עיניים.

בין בני האדם המחויטים תמיד
אנלא מכירה דרך
לחזור בי
לעולם לא אוכל להשתלב

העיניים שלהם ראו אותי לובשת
בגדים של חייזרית
האנטנה שלהם יודעת להבחין
בין צמר אמיתי למזוייף

שלי תמיד מזוייף
בעולם שלי אסור לכלוא כבשים

אתמול ילדה אולי בת שמונה
ואני
הרמנו שקיות של המכולת
עד לקומה השישית
והזקנה פתחה חרך
נתנה לנו איגלו;

למשהו כמו ארבע שניות
נשבו בי קקאו חם וטיפה נפתלין

אַנִּי צְרִיכָה אוֹתָךְ חָזָקָה
וּמְפַחֶדֶת עָלַיִךְ
בַּחֶדֶר מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי
יְתוֹמוֹת מֵאֵם
עֲזוּבוֹת בְּהֶסְתֵּר
פָּנִים שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם
גַּם אַנִּי -
נָטַשְׁתִּי.

וְאַתְּ כְּמוֹ קִבַּלְתְּ אֶת הַתַּפְקִיד
לִהְיוֹת לָהֶם לְאֵם טוֹבָה דַּיָּהּ
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא יָלַדְתְּ
אוֹתָם תִּסְכּוּלִים וּפְחָדִים
בְּמֶרְחָב מִשְׂחָק הַיַּלְדוּת הַסּוֹעֵר שֶׁהָיִינוּ שְׁתֵּינוּ
אָז וְגַם הַיּוֹם
וְכָל זֶה רַק כִּי מְבִינָה
שֶׁגַּם מִלִּים צְרִיכוֹת מָקוֹם
שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן לְבַיִת עִם קִירוֹת וְחַלּוֹנוֹת אִוְרוּר
וְסִיר מְרַק חַם עַל הָאֵשׁ
אָבַל
גַּם אַתְּ בֶּן אָדָם
וְגַם קִירוֹת הַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ בַּסּוֹף מִתְקַלְּפִים
וְאָנַחְנוּ גַּם
כְּמוֹתָם.

וְכַדּוּרִי הַמִּלִּים שֶׁזָּרַקְתִּי וּבַסּוֹף תָּמִיד
תָּמִיד חוֹזְרִים אֵלַי
יְכוֹלִים גַּם לְהִסָּפֵג בְּלֵב רָגִישׁ
וְלֹא לַחֲזֹר
וְלֹא לָטַעַת
בִּי
וְזֶה מַפְחִיד

אַנִּי צְרִיכָה אוֹתָךְ חֲזָקָה
לַלֵּב
שֶׁיִּדְפֹּק בְּקֶצֶב אָחִיד
בִּשְׁבִיל שְׁתַּיִם

למרות שיש כאלו שבאו בשביל לכתוב. אבל זה קצת לא יפה רק לכתוב בצפייה שיקראו בלי לכתוב מעצמך.מה נשמע כל החברים?
אתם מוכנים לעשות טובה לכולנו כאן?
לשים שיר מקצועי, לא חובבני, ששמעתם/ קראתם לאחרונה ונהנתם?
הבהרה- לשים מילים לא קובץ שמע.

כוכבים זה בלילה, ובלילה, כשישנים, חולמים.

אבל אני, אני ערה, ובכל זאת ישלי חלומות.

והמון. המון חלומות.

אחד החלומות הגדולים שלי, הוא חלום על כוכבים.

חלום שמרגיש רחוק מלהיות מציאותי.

חלום חלומי. חלום דמיוני..

חלום להיות כוכב.

אני רוצה לעצור ולעזוב הכל,
רוצה להתנתק לגמרי לגמרי מהעולם הזה.
ופשוט.. פשוט להיות עם עצמי.

להתעטף בטלית שכולה חלל.

טלית שכולה כלום אחד גדול. 
להיות לבד ממש. 

להיות בתוך מציאות של חושך מוחלט שכזה..
חושך שלא רואים בו כלום, שום דבר.
ששום דבר לא יוכל להסיח אותי מלהתייחד עם עצמי ולהקשיב..
להקשיב למחשבות, לרגשות, לרצונות.

להקשיב לצעקות השקטות שהלב שלי צועק,
לצרחות הדוממות שהנשמה טהורה שבי צורחת.

רוצה להיות כוכב. שאף אחד לא מתקשר איתו.

כוכב שאין לו חברים וכל כך הרבה אנשים מתוקים להיזכר בהם כשהוא רוצה לחשוב על עצמו.

אני רוצה להיות כוכב שאין לו בראש מה התוכניות שלו לעתיד. שאין לו לאן לרוץ. 

רוצה לחיות כל רגע בשלמות.

אני רוצה להיות כוכב שהוא כולו אור עצום, כולו טוב.

האור החזק שלו מאיר את המקומות החשוכים שבו.

אני רוצה להיות כמו כוכב, 

שאפילו שהוא ככ ככ עם עצמו,
הוא מאיר ומפיץ אור כלפי חוץ.
לכולם.

 

הלוואי.

אפילו קצת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזה נכתב אחרי כמה ימים:
 

כולנו יודעים מה זה 'כוכב נופל'.. 
אבל על 'כוכב קם' לא זכיתי לשמוע.

החכמה היא לדעת לקום אחרי הנפילות.

ונכון שיש מושג כזה 'כוכב נולד',
אבל להיוולד מחדש ולמצוא את עצמינו בחזרה בנקודה שממנה התחלנו, זאת גם לא המטרה.

העניין הוא 'ירידה לצורך עלייה'.
לא רק עליה מהמקום שאליו ירדנו. 
עלייה מהמקום שממנו ירדנו..

אז אולי, בעצם,

אשרינו שאנחנו לא כוכבים..?

 

 

 

 

 

 

הכל הבל הבלים.

הכל בלבולים.

הדור שלנו זה אתחלתא דגאולה.

אתחלתא דגאולה משמע החושך שממנו ייבקע האור.

כן, אנחנו בחושך. זה לא סוד.

וכן, אנחנו באמצע ללחוץ על המתג.

זה אמנם בהילוך איטי, אבל עוד שניה יופיע אור.

אור מלכותו יתברך.

 

 

 

הכבשים האבודים חלקם את הדרך מחפשים, 

והאחרים חלילה מתייאשים. 

ואתה הרועה. המוביל.

אז אבא, 

למה אנחנו לא זוכים שתראה לכולנו את הדרך בבהירות? 

אמנם העולם אומר שכבשים זה סגולה לשינה,

אבל הלווו. אנחנו הכבשים בעצמינו. 

ואנחנו צריכים כבר להתעורר מתוך השינה העמוקה הזאת שאנחנו שרויים בה.

אנחנו עוצמים עיניים כשאנחנו ישנים, אז וודאי שאנחנו לא רואים את השעון המעורר שקורא לנו 'שובו בנים'..
אבל הבעיה היותר גדולה היא שאנחנו ישנים ככ חזק שאנחנו אפילו לשמוע אותו לא מצליחים.

 

ה' יתברך. מלך של כל המלכים.

גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שכל יהודי בעמקי נשמתו משתוקק אליך!!

אז למה? למה לא לתת לזה להתפרץ החוצה? למה המון יהודים קדושים בכלל לא גילו את הניצוץ המוסתר הזה שבתוכם? 

כל הרצונות הטהורים האלה שחבויים לנו הכי עמוק בנפש, הם נטו לכבודך!

שומע אבא? זה נטו בשביל שנשמח אותך. נטו כדי לעשות את רצונך.

אז איך? איך אתה לכאורה אומר לרצונות הטהורים האלו לא?

 

קמעא קמעא. לאט לאט.

נראה שזאת הנקודה.

אנחנו כאן כדי להילחם עם כל הכח. 

כדי להראות לך שאנחנו רוצים. 

כדי להשתדל. 

כדי להאמין ולצפות.

ווואלה כן, לפעמים נראה שאנחנו חסרי סיכוי וחלילה מתגנבות לתוכינו מחשבות של ייאוש.

אבל תדע לך אבא שבאמת באמת אנחנו מאמינים בני מאמינים.

אנחנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח.

אפילו שמתמהמה.

ואנחנו מחכים לו.

בכל יום.

כל יום, כל היום. ('כי לישועתך קיווינו כל היום'.)

אנחנו יודעים בוודאות שיגיע היום ההוא-

'והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.

היום שבו נזכה לראות בשובך ה' לציון ברחמים.

 

'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו'

אור חדש יאיר.

אור של התחדשות.

אז אבא תזכה אותנו בתוכינו לאור הזה.

תחדש אותנו. תוליד אותנו מחדש.

תרענן אותנו. תאפס אותנו.

ואז נעבוד  על זה בלב שלם. כל העם ביחד.

וככה, שכולנו נזכה להתחדש באור החדש הזה, הוא יאיר בציון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתבתי את זה פעם. מעלה בעקבות כל האירועים האחרונים שמזכירים לנו להתעורר..
יאלה שיהיה שבוע של גאולה בעזרתו יתברך! שנזכה לבשורות טובות

בדיבורים אני טובה.
יש לי מוזה של גאון ומין פרצוף כזה שגורם לאנשים לחשוב שאפשר לסמוך עליי עד שגם אני משתכנעת שכן, אני בחורה על רמה.
עד שמגיע רגע שאני קולטת שיש פה משהו מסריח ומגלה שאני מול מראה. ומתחילה לפחד שאולי, אולי בעצם אני לא וכל המגדלים שבניתי באוויר ביזע ועמל הם יתנפצו והשברים יחתכו בי בבשר החי.
ואז בנשימה עמוקה ורועדת אני מסתכלת לזאת שבמראה ישר בעיניים ואני אומרת לה, שהמראה מעוותת וזה לא נכון, את באמת גדולה ויכולה ויש בך כוחות אדירים. אבל אני רואה לה בעיניים חסך באמונה, יש סדק במראה וזה משהו שאני לא יודעת איך לתקן. אז אני עוצמת את העיניים ופותחת עוד הפעם כי אי אפשר לחיות עם עיניים סגורות. אני אומרת לה תראי, את חייבת להאמין למרות שהסדק מבלבל. תסתכלי לתוך עצמך ותדעי שיש לך כנפי רוח, ותעופי בלי לחשוב וכשתהיי שם בשחקים תביני שיש לך כוחות אדירים.
ואני מסתכלת מחפשת סימנים, ובמבט שני אפשר לראות תקווה בזווית של העין, במראה.

שוב זה נפל,
הדמעה המלוחה שוב נמרחה,
הסתכלתי במראה
לראות שזאת אמת,
נגבתי במהרה לפני שהתגלה,
שוב המסכה ,
שוב חיוך של מבחן אל זו שבמראה ,
מצחקקת לה דקות,
מוצאת סיבה לנשום
ויוצאת אל הרחוב ,
חיוך על השיניים,
התחפושת כבר שנתיים,
ככה יום ועוד יום
והאנשים בזכותה צוחקים כל היום.

הרבה זמן לא כתבתי. המון.
ואז, אתמול, פתחתי את כל המחברות וקראתי. פשוט ישבתי וקראתי.
ואז כתבתי קטע. לא השקעתי בצורת הכתיבה, לא ביופיה ולא בחוכמתה. לא חרזתי או הקפדתי על משקל.
אז אולי זה לא קטע כזה יפה - אבל זה הקטע שאני יכול להגיד עליו בוודאות שהוא אני. שהוא חסר מסיכות.
אשמח אם תעירו או תאירו...:

יש לי ים.
ים כחול, גדול.
ים מפחיד.
ים שאין לו התחלה ואין לו סוף.
והים הזה, הוא צבעוני כולו. הוא בוהק וזועק ומחייך, לפעמים.

אבל בים הזה יש כתם. מערבולת גדולה. נקודה ענקית, נטולת צבע, נטולת חיים.
בנקודה הזאת אין אור שמשתקף.
במערבולת הזאת אין גלים ששוטפים ומנקים. 
את הנקודה הזאת אי אפשר לשכוח
אבל לא רוצים לזכור.
בגלל הנקודה הזאת שכחתי את הים.
את יופיו וגליו וטובותיו.
ואני מתעלם.
מכחיש.
מפחד.



עד שיום אחד, הגיעה רוח.
רוח חדשה-ישנה. רוח שוטפת ושורפת.
והרוח, הביאה איתה זכרונות.
ואני, בהתחלה - 
זכרתי.
והשלכתי.
ושרפתי.

אבל - פתאום - 
נזכרתי.
וצעקתי ובכיתי, אבל גם צחקתי, והתרגשתי.

וחזרתי אל הים. שכבר הספיק להתייבש מפצעי עבר. ולא היה ים.

רק המערבולת, נטולת הצבע וחסרת הפנים, הייתה שם.
עייפה, מבולבלת, דואבת.
ועמדתי שם, הסתכלתי עליה, ובכיתי.
וצעקתי.
והשתתקתי.
לא חשבתי.
וקפצתי.

אל אותה מערבולת.
שכבר לא הייתה מפחידה.
שכבר לא הייתה נטולת צבע.
שחייכה, שצחקה ובכתה.

והבנתי.

וכתבתי את אותו הדבר באיזה 10 גרסאות עד שזה יצטמצם ל3 גרסאות...

 

בא לי לשמוע מה אתם אומרים...(כבר שלחתי אותן ברחבי הפורום)

 

גרסה 1:

זה מאתמול בלילה. - נוער וגיל ההתבגרות

 

גרסה 2:

זה מאתמול בלילה... - נסיונות פעילים

 

גרסה 3:

וזה גם מאותו הלילהה... עוד גרסה... - נסיונות פעילים