פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 177)

בוודאי ענוגה היא

ותמה

ארוסת אהובי

אינני נאה הימנה

אלא מה

את ראשי אני שמה

 

פני מולבנות

אולי קצת אדום

והרי חיוכי

מעט כחול 

יטשטש סימני הבְּכי

אויל!

זעקתי אילמת

מסוחררת

פותה!

לכבודך אני שותה

 

לְבָבוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵי הַלֶּהָבוֹת
לֶהָבוֹת עִם אֵשׁ אֲמִיתִּית
כָּל לֶהָבָה- תְּמִירָה, זְקוּפָה, עוֹצְמָתִית.
אָבַל
יֶשְׁנוֹ לֵב, שֶׁנִּמְשַׁךְ אַחֲרֵי נִיצוֹץ
נִיצוֹץ קָטַן, עָלוּב.
מְבַקֵּשׁ הוּא לִמְחוֹץ
אֶת עַצְמוֹ
"רַק תִּנְשׁוֹף עָלַי"
לוֹחֵשׁ בִּכְאֵב לַלֵּב
וְהַלֵּב, מַבִּיט בּוֹ בְּחֶמְלָה
"אַתָּה רָעֵב
לְאַהֲבָה.
אַתָּה נִיצוֹץ שֶׁמְּסֻגָּל לְהִתְקַדֵּשׁ
כָּל עוֹד הָאֵשׁ נֶאֱחֶזֶת בְּךָ, תִּתְחַדֵּשׁ!
וְאִם תַּבִּיט לַצְּדָדִים,"
מַמְשִׁיךְ הַלֵּב , בְּרַכּוּת לְהַסְבִּיר
"תְּגַלֶּה כֹּל-כָּךְ הַרְבֵּה נִיצוֹצוֹת לְמַכְבִּיר
וּכְשֶׁתַּעֲמִיק יוֹתֵר אַף תִּרְאֶה
שֶׁכֹּל הַמְּדוּרָה הַזּוּ, כֹּל הַלֶּהָבוֹת בְּיַחַד
נוֹצְרוּ מִנִּיצוֹץ קָטַן, וְעוֹד אֶחָד
אָז, אַל תִּפְחַד
וְאַל תַּמְעִיט בְּעֶרְכְךָ
נִיצוֹץ."

יש כל מיני כוכבי לכת- שבתאי, וחמה, ופלוטו. אבל הכי מכולם, אני אוהבת את כוכב 'הלוואי'. זה הכוכב הזה שמנצנץ שם בפנים, חלש ובודד, נלחם על מקומו. כשעצוב לי וקשה, הכל נהיה שחור- גם אם השמש בחוץ זורחת, וכולם שמחים. ואולי דווקא בגלל זה- כי הכל מסונוורים ואף אחד לא שם לב שהשמים שלי החשיכו זה מכבר.

וכאילו שמוצאי שבת- השמיים כהים, ואני רק מחכה שיצוצו להם שלושה כוכבים ויאירו, יבשרו לי על יום חדש. בעצם, גם רק אחד זה טוב. העיקר שיבוא, שיגיע..

ולפעמים, קורה שאני מחכה ומחכה, ואף אחד מהם לא צץ. וכבר אבא חזר מערבית, וכבר עשינו הבדלה, אך הם ממאנים מלהגיע. אולי הם מתחבאים, אולי כלל לא קיימים. לבי קורא להם בשתיקה, מייחל אליהם, וגם לפעמים מאמין שהם נעלמו, ושוכח מקיומם.

אבל כוכב 'הלוואי', הוא משהו מיוחד. כי כוכב 'הלוואי' הוא מסתורי, הוא מטלטל והוא מהיר.

היום זה קרה לי שוב פעם. השמיים חשכו, לבי כבד, והייאוש שקע בתוכי כבוץ דביק. הכוכבים כבו, נעלמו, ואני, אנה אני באה? אי אפשר לזוז בכזו אפילה. ופתאום, 'הלוואי' ניצנץ, זהר, ממש לשניונת. ובאורו המועט שהבהיר את האפילה, יכולתי לראות שאולי, אולי, הלוואי... אולי, יש תקווה.

שָׁם,
בָּעוֹלָם הַקָּסוּם
וְהַדִּמְיוֹנִי
כֻּלָּם מְחַיְּכִים
בֶּאֱמֶת,
וְלֹא חִיּוּךְ חָלוּל
שֶׁבּוֹקֵעַ מִנֶּפֶשׁ
מְיֻסֶּרֶת,
רֵיקָה

שָׁם,
אַף אֶחָד לֹא
מַפְשִׁיט עַצְמוֹ
מֵהַחֲתָכִים ,
שֶׁבַּנֶּפֶשׁ,
רוֹצֵחַ
אֶת עַצְמוֹ

שָׁם,
הָעוֹלָם חַי
מֵאֲנָשִׁים
חַיִּים
וְכָל נְשִׁימָה,
אֱמֶת הִיא
נְשִׁימָה עֲמֻקָּה
וְלֹא נִסָּיוֹן
לִירֹק אֶת הַכְּאֵב

הַכְּאֵב הַזֶּה,
אַתָּה.

(שָׁם,
הַפַּרְפָּרִים
עָפִים
בְּלֵב

וְלֹא,
הַמָּוֶת.)

עוֹד יָבוֹא יוֹם
בּוֹ יָשׁוּב הַגֶּשֶׁם
וִיטַפְטֵף לָנוּ
בְּלֵב
כִּימֵי קֶדֶם

וְהַלֵּב,
יַפְרִיחַ אַהֲבָה,
יַפְרִיחַ
אֶת
עַצְמֵנוּ,

אֶת
הַצִּפּוֹר
שֶׁמְּפַחֶדֶת
כָּל כָּךְ,
מֵעַצְמָהּ.

🐎♥️

שומעת שירים לוחמניים

רוצים להרוג הכל,

אהבה שנגמרת

ונשמה שגוועת,

אנשים שלוקחים את החיים 

ורק מנסים לנשום

ואני מקשיבה.

וזהו.

עוֹלָם
בְּלִי חֹשֶׁךְ
הוּא עוֹלָם
לְלֹא צֵל,
אָפֵל
שֶׁיּוּכְלוּ לַחֲסוֹת
בְּקִרְבּוֹ,
הַקְּרָעִים,
הַקְּרָעִים הַיָּפִים
הָאֵלֶּה
וּלְהַרְגִּישׁ,
בַּבַּיִת.

(וְאוּלַי,
לִפְעָמִים
דַּוְקָא
מֵהַחֹמֶר הֲכִי
אָפֵל

בּוֹקְעִים הַכּוֹכָבִים,
הֲכִי יָפִים.)


וְגַם בַּלַּיְלָה
זוֹרְחִים הַכּוֹכָבִים

וְגַם בָּהּ
מֵאִיר הַקֶּסֶם,

הַיֹּפִי הַזֶּה
שֶׁל
הַחֹשֶׁךְ.

✨

אֶצְבְּעוֹת אֶצְבָּעוֹת
רוֹקְדוֹת טַנְגּוֹ
בְּמָחוֹל הַרְמוֹנִי
שֶׁל הַלֵּב

 

אֶצְבְּעוֹת אֶצְבָּעוֹת
נִכְרָכוֹת
בִּשְׁתִיקוֹת שֶׁל כַּף -
יָד מְחֻסְפֶּסֶת
עַל דְּקִיקָה נֶעֱטֶפֶת.

 

יָדַיִם יָדַיִם
קַוֵּי חַיִּים טְבוּעִים בָּם.
נֶחְרְטוּ בָּעוֹר
מְדַבְּרִים
בִּנְגִיעוֹת פְּשׁוּטוֹת
נְגִיעוֹת פְּשׁוּטוֹת.

 

 

כל בוקר עם ציוצי הציפורים
קמה לי עם חיוך ענק על הפנים
חשה כל רגע משמעות
ויודעת בתוכי את המהות
רצה למרחקים שלא חלמתי שאגיע
ובין רגע הכל הפתיע

כל בוקר עם ציוצי המתפללים
קמה לי עם באסה על הפנים
חשה שאין לי יותר משמעות
ושלא נדבר על המהות
רק דועכת מרגע לרגע
ותמיד עושה את אותה הצגה
משחקת אותה שהכל בסדר
אבל ליבי הופך לכלי שכולו שבר
מה אגיד ומה אומר?
מרגישה רקנית וחסרת מעש בלי לומר.

ממקום יציב ובטוח
אין לי לרגע מנוח
איני יודעת מה יהיה גורלי
ומקווה שהוא יהיה יותר מזהיר ממה שבחזיוני

לאהוב אנשים.
לאהוב כל אדם.
פשוט לחפש מה אני אוהבת בכל בן אדם ובן אדם שנמצא מולי. לאהוב בלי לצפות לתמורה. לאהוב באמת.
כשאוהבים אז אפשר לדבר בנחת אפשר שיהיה גם חילוקי דעות אבל הם נאמרים אחרת בנימה שונה, עדינה יותר, מקרבת יותר, 

לאהוב את האחר פירושו לחבב אותו יותר מאשר את האחר.
כשנאהב את כולם סביבנו, לא חייב אהבת נפש אבל כשנאהב נוכל להתחבר כעם, גם אם יש בנינו חילוקי דעות, או מריבות, כאשר הם נעשות באהבה אז דעת כל הצדדים נשמעת, גם אם לא נגיע להסכמה בסופו של דבר, הידיעה שמשהו הקשיב לך יכולה להוסיף המון,
אפשר לדבר אל ליבם של אנשים אך אם אין מצידם הקשבה זה יהיה כמו לדבר אל קיר אטום,

יש לנו כח כעם.
כשקשה ויש צרות אנחנו מתחברים ממש כאחד אפשר לראות תמונות של אנשים מזרמים שונים לחלוטין עם דעות שונות לגמרי, מחובקים, עושים בכל הכוח, אוהבים,

דווקא אז כשכואב אנחנו מתחברים, 

אז עם ישראל!!! 

עכשיו אנחנו בצרה. בואו נתחבר ונאהב אחד את השני, בואו נלמד זכות אחד על השני, זרם אל זרם, בואו נתחבק מרחוק.

כשכתוב בחדשות שהחרדים עשו ככה וככה בתפילות והשמאלנים עשו ככה וככה בהפגנות, אז אנחנו נחפש את הטוב שאותו זרם או ציבור עשו, ונעלה גם את זה למודעות שלנו. בואו נראה אחד את השני כפרט, בואו נחפש את האור ונגדיל אותו,

בשביל שלכל אחד ואחת מאיתנו שגדלים למציאות הזאת יהיה יותר טוב.

בואו נסתכל אל הלב, הלב של כל אחד ואחת מאיתנו מלא בטוב,

בואו נוסיף טוב, יש כל כך הרבה דרכים, גם מרחוק!

אני אשמח שתעזרו לי להפיץ את זה ושכל אחד שרואה את זה יכתוב כמה נקודות זכות על מישהו אחר.

בואו נסתכל על הטוב!!!! ונפיץ רק אותו!

שנזכה להתחבר ולהיות אוהבי אדם ושנזכה לרפואה שלמה ושהמגפה הזאת תצא מקרבנו

 

תמיד הייתי בחורה עם אש בעניים
וחיוך על השפתיים
תמיד הייתי אחת מלאת שמחה
ללא כל מסכה

תמיד הייתי
הייתי
מה איתי כעת?

נשארתי אותה בחורה
רק שכל ההצגה מכורה
באלי את הלהט לטרוף את העולם
באלי את התשוקה לעזור לכולם
באלי לתת ללא תנאים
באלי לצחוק עד למרומים

אבל😞
אבל...

מיכל משקיפה מטה לאולם המלא ומתכנסת פנימה לליבה הריק. מה הייתה נותנת כדי להרגיש משהו... איזו משיכה,כמיהה, רצון... אבל כלום. מכל הפשפושים והחדירות היא מוצאת בליבה רק את המעשים הרעים, ומאלו היא מעדיפה לחמוק.

היא ניסתה, באמת שניסתה להתקרב. הנה היא נמצאת פה בסליחות אפילו שהעייפות סוחטת אותה ועיניה נעצמות. היא גם שמעה שיעורים מעוררים של רבנים, והתפללה. (האמנם זו תפילה, מילים ללא כוונה?..) אך מכל אלו יצא רק פחד מעצמה ומאלוקים, פחד לנבור באשפת נפשה ומעשיה.

 

המקום הזה כל כך כואב לה, כי זה כואב להיכנס ללב פצוע כמו שלה, וקשה לה להיות קשה עם עצמה. היא רוצה להתחיל מההתחלה, אבל בלי מצפון שיגרור אותה למעשיה הקודמים. היא רוצה שיבטיחו לה שמותר להתחיל מחדש ולשכוח את העבר. אבל היא יודעת שזה לא עובד ככה, כי צריך לבקש סליחה ולתקן את המעשים שנעשו, והיא לא מסוגלת לכך. היא צריכה דף לבן וטהור, טהור כמו הנשמה שלה שהיא באמת באמת טהורה. מיכל יודעת את זה. אבל לדף שלה דבקו לכלוכים עקשניים שהיא אינה יכולה להסיר.

הציבור ממשיך את אמירת הסליחות, והיא, היא ממלמלת, אבל בפנים רק שוקעת בייאוש. הרי גם אם תשתנה, כל חטאי העבר ימשיכו לרבוץ עליה.

 

המחשבות ממשיכות לנדוד, אבל כששירי מתחילה לבכות מיכל חוזרת למציאות. שירי היא שכנה שלה, הבת של נועה ותומר שגרים ממש לידה. זה מוזר לה שנועה הביאה איתה את שירי, כי מאוחר בלילה, ואם היא תבכה זה יכול להפריע. 

ובאמת שירי מתחילה לבכות, ונועה, מובכת, מחבקת אותה ודוחפת לה מוצץ לפה. כשזה לא עוזר, נועה מורידה את שירי לרצפה ושירי מסתובבת ומטיילת בין הנשים המתפללות.

 

'עננו', כולם שרים עכשיו. מיכל מתבוננת בנשים המבוגרות, הצנועות, שמכווצות פניהן בכוונה ומנענעות ראשן. איפה הן ואיפה היא... הכאב נוגח בה, כאב על הפשטות שנעלמה. היא רוצה גם להיות כזו, עם אמונה חזקה וחיים של אמת. הדמעות מתחילות לזלוג ומיכל מתפללת שה' יענה לה ויושיע אותה, יוציא אותה ממיצרי עצמה. 'אלהא דמאיר... בזכותיה דבר יוחאי..עננו..'. הדמעות זולגות חרישית ומשהו נפתח בה.

 

מישהו מושך לה בחצאית. אהה, זאת שירי... היא מביטה במיכל בחיוך וטופחת על ברכה באצבעותיה. מיכל מחזירה לה חיוך ומלטפת את ידה הקטנה בעדינות. שירי ממשיכה להסתובב בין המתפללות, ולפתע נתקלת בכיסא ונופלת. מיכל מתבוננת, יודעת שעוד רגע קול הבכי ימלא את חלל האולם, אבל שירי רק קופאת לשנייה ונעמדת חזרה ללא כל היסוס.

 

והיא לא יודע למה, ולא יודעת איך, אבל זה מכה בה חזק חזק בפנים. ממש מפלח אותה, מטלטל.. ומיכל מבינה למה זה כל כך נוגע בה לראות את שירי נעמדת בלי להתבלבל, בלי להתייסר ולשקוע בנפילה. היא מבינה שהיא צריכה להיות ככה, כמו שירי, לדעת להיעמד, לקום, לשחרר מהנפילה ולהתחיל מהתחלה. להיות אחרת. הרי אם לא תרפה מהנפילות, הן יישארו איתה,כרוכות סביב ליבה.

הדמעות עוד זולגות חרישית, האולם כבר מתחיל להתרוקן, אך ליבה של מיכל מתמלא. ליבה של מיכל, של מיכל שהיא כבר אחרת.

 

 

*****

נכתב בהשראת השיר 'אני אחר'.

 

היא נסיכה.

מוקפת ביופי ופאר

לא חסר לה דבר

מבגדי מלכות

ועד ללימוזינה מהודרת

מנוף מדהים הנשקף מהחלון

ועד למיטת זהב מרופדת.

 

היא ילדה

פשוטה

עם לב פועם.

כמהה לחיבוק

לעוגת יומולדת עם עדשים

לשוקו חם

(ולא ממשרתים)

 

היא רוצה לצאת

לקטוף פרחים בשדה

לשים בצנצנת דבש

ריקה

ולגדל אותם

באהבה.

בִּקַּשְׁנוּ עוֹלָם
שָׁלֵם
קִבַּלְנוּ עוֹלָם
פָּצוּעַ,
חָלוּל

בִּקַּשְׁנוּ עוֹלָם
בְּלִי פַּחַד
קִבַּלְנוּ עוֹלָם
רָדוּף
בּוֹ כָּל אֶחָד
מְפַחֵד מֵהַצֵּל,
שֶׁל
עַצְמוֹ

בִּקַּשְׁנוּ עוֹלָם
שֶׁל אַהֲבָה
רַכָּה וּמְרַפֵּאת
קִבַּלְנוּ עוֹלָם
שֶׁל כּוֹכָבִים,
בּוֹדְדִים

(וְלָמָּה שֶׁתִּהְיֶה
אַהֲבָה
בִּמְקוֹם בּוֹ
אֵין צֹרֶךְ
בְּיֹפִי
הַשָּׁלֵם
וְהַפָּצוּעַ
שֶׁלָּהּ.)

🐎🔥

אֵינְכֶם מְבִינִים
עַד כַּמָּה הָאַהֲבָה
עַד כַּמָּה
הָאַהֲבָה.
וְאֵיךְ תָּבִינוּ
בְּעֹמֶק פְּנֵי הַזַּעַף
בְּעֹמֶק
פְּנֵי הַזַּעַף.

כשאדם צועק כואב לי,

הוא לאו דווקא מאמין שאפשר שיקלו על כאבו,

לפעמיים הוא זקוק יותר שיפיגו את הבדידות שלו בתוך הכאב הזה.

עוד

לא הרבה

תורי יגיע

להיכנס

לעמוד מולו

לשאול

על הכל

 

עוד

לא הרבה
אצא משם

השער ינָעֵל

מאחורָיי

אפסע קדימה

 

עוד 

לא הרבה

השחר יפציע

יאיר

יטהר

יעזור לי

להשתנות

להיות

שלֵמָה

גם

כשחסר

 

 

...