פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 176)

הוא נשרף. בעוצמות.
כולו אפוף בעשן ולהבות.
הוא טובע. בין הגלים המאיימים.
מקווה שיעזרו אנשים.
הוא נסדק. וסודק איתו הכל.
כולם חשבו שהוא כל יכול.
הוא נשבר. לרסיסים.
עוד מעט ויהיה רק זיכרון בשנים.
הוא כואב. כואב מאוד.
את דימעותיו לא ניתן למדוד.
הוא מנגב. מוחה הכל.
מנסה לחייך חיוך גדול.
הוא היה. והוא לא יחזור.
בחייו ניפער בור.
יבוא אחר. יתפוס את מקומו.
ויותר- אף אחד לא ישאל בשלומו.
הוא שבור. מרוסק.
שרוף. מאובק.
מלוכלך. ורטוב.
רוצה רק חיבוק דוב.
הוא עבר. בלי עתיד.
זהו. ניגמר לו התפקיד.
הוא הולך. מטייל בעולם.
אולי ימצא מקום אי שם.
הוא עוטה מסכה ומחייך.
כדי שלא ישאלו למה ואיך.
היום- הוא הולך.

תְּתָאֲרוּ לָכֶם
עוֹלָם שֶׁבּוֹ גּוּפֵנוּ כֻּלּוֹ מַנְגִּינוֹת
וְכָל תְּנוּעָה הִיא בְּעֶצֶם פְּרִיטָה,
הַקָּשָׁה מְמַכֶּרֶת, פַּעֲמָה מִתְמַשֶּׁכֶת
וְכָל קוֹלֵנוּ הוּא כִּצְלִיל הַרְמוֹנְיָה, בְּפַשְׁטוּת דַּקָּה.
וְכָל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה, שְׁאִיפָה וּנְשִׁיפָה,
כָּל אֶחָד זֶה תָּו.
וְכָל הַתָּוִים הָאֵלֶּה, יוֹצְרִים אֶת צְלִיל הַחַיִּים.
(וּלְכָל אֶחָד יֵשׁ מַנְגִּינָה מִשֶּׁלּוֹ, וְזֶה מָה שֶׁמְּיֻחָד כָּל כָּךְ.)

זאת תפילת הנוודים
זה המדבר
זה העלה שצומח לו, שם, שם
זה דרך מלאה עלים בצבעי האש

ועץ, שחושף מה שיש לו
לא מתאפק
זה הסלע החזק, האפור
שראית אלפים כמותו
ולא ראית
את מה שהניחו לך
כאן, בדיוק

מולך
לא ראית עוד סלע, כמו הסלע
האפור, החזק
ההוא

 

זאת תפילת הנוודים
זאת של העשב השוטה שם
המכוסה טל
של דיונה במדבר
שסימני הפסיעות שעליה נמחקים, לאט
עם הרוח
זאת הרוח הזאת
כןכן, הרוח הזאת
שמעיפה לך את השיער
ואתה כבר לא מצליח לראות
לעוף איתה, פשוט לעוף

 

זאת תפילת הנוודים
של אנשים חזקים
חלולים מעט, בפנים
שמנסים- כן, לפחות הם מנסים
(אתה התייאשת לגמרי)

 

זאת תפילת הנוודים
זאת שירה
שסוחפת את כולם
כן, 
גם את הסלע האפור שם
והחצץ המתגלגל שם על האספלט
לאבן אחת גדולה
לעץ אחד חסון
לדרך אחת חשובה
והם עפים באוויר
גולשים על זרמי הרוח
ואתה-
אתה עדיין שם,
עם רגליים על הקרקע
מעניין מתי תחוש
בחוסר 
של הדברים האמיתיים
 

זאת תפילת הנוודים 

היא רצה
ונופלת
וממשיכה לרוץ
עד הנפילה הבאה
ואחרי שהיא עוד פעם נופלת
ומקבלת אפילו מכה
היא ממשיכה לרוץ
לא מצליחה לעצור את הריצה
וכשחברה שלה מנסה לתפוס אותה
שתעצור לנוח קצת
היא בועטת בה
מעיפה אותה ממנה
לא נותנת לאף אחד להתקרב

היא מתיישבת בצד הדרך
ומנסה להבין מה חסר לה
למה היא לא שמחה?
הרי רצתה להרחיק ממנה את כולם
ברחה מכולם
ברחה מעצמה
אבל היא לא הגיעה לסוף
היא רוצה יחס

קשה לה
היא מנסה לצעוק
לצרוח
שכולם ידעו שמשהו כואב לה
שיציעו לה עזרה
אבל אף אחד לא שומע
היא מרגישה כמו ילדה קטנה
שצועקת על חבורת חרשים
ולא מבינה למה הם לא עונים

בניתי קיר
מה מאחוריו?
לא ארצה להכיר
הוא קר, טחוב ועב

הגבהתי עוד שורה
אבנים מסותתות
אסתתר מכל רע
מחלקי נפש וכוחות

איש לא יעבור
זר לא יקרב!
עם עצמי נשארתי
בשדה הקרב

כְּמוֹ עָלֶה בָּרוּחַ
הִיא נָעָה וְנָדָה, מִתְהַפֶּכֶת וְעָפָה.
קַוֵּי הֶעָלִים הַדְּקִיקִים
מְשַׂרְטְטִים בִּבְהִירוּת אֶת צִיּוּר חַיֶּיהָ.
כְּשֶׁהִיא לוֹקַחַת אֶת הֶעָלֶה בְּיָדָהּ וְקוֹרַעַת,
לִבָּה זוֹעֵק

עַל קְרִיעָתוֹ שֶׁלּוֹ.

 

הָרוּחַ מְלַטֶּפֶת אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ,
מִתְחַנֶּנֶת בְּפָנֶיהָ שֶׁתִּזְכֹּר 

שֶׁגַּם הִיא,

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הֶעָלֶה,

הָיְתָה פַּעַם יְרֻקָּה.

 

התמימות הזאת נעלמה
נקברה אי שם באדמה
אני כבר לא מי שהייתי
וגם לא אחזור להיות
הן שינו אותי
בלי שהרגישו
בלי שארגיש
משהו קרה
עבר לי שינוי על הנשמה
חלקו לטובה
אבל אני רק רוצה
לחזור להיות הילדה התמימה
שהן קברו אי שם באדמה

מגוון שרשראות יש בארון
יש את השרשראות עם התליון היחיד
התליון הקטן
יש שרשראות שאי אפשר לפספס את התליון שלהם
שיש לו נוכחות גדולה
יש שרשראות שמלאות בחרוזים
אין סנטימטר שאין בו חרוז
יש שרשראות עם השם
שמעידות מי עונד את השרשרת

אבל השרשרת הכי יפה
היא שרשרת פנינים
לכל אורך השרשרת יש פנינים
ובין לבין יש רווחים קטנים

הפנינה
לבדה
לא מיוחדת
עיגול לבן
עיגול קטן
אבל כשהיא מצטרפת לעוד הרבה פנינים
היא מיוחדת
היא הופכת להיות שרשרת

לכל אחד יש שרשרת
שרשרת פנינים משלו
כל פנינה היא תכונה טובה
שמצטרפת לשרשרת
וכך לכל אדם יש שרשרת פנינים
וכל תכונה שהוא מוסיף
מצטרפת לשרשרת

שנה חדשה
התחלה חדשה
ואני בוחרת תכונה
להוסיף לשרשרת הפנינים

הם התיישבו במעגל, רצו להתחיל לספר סיפור, כל אחד התיישב עם גביע גלידה, ליאל כבר מוכנה לספר את הסיפור הידוע על יוסל'ה, הקמצן הקדוש.
אני מעיפה מבט על הבנות, הן יושבות במעגל כל כך יפה, מדריכה ו4 חניכות, סה"כ 5 בנות שאוכלות ביחד גלידה ושומעות סיפור.
אבל משום מה דווקא הן תפסו אותי, מכל האנשים שנמצאים בפארק דווקא המעגל הזה תפס אותי ואני לא יכולה להוריד את העיניים שלי ממנו.
אני מעבירה את המבט בין כל הבנות, מסתכלת אחת אחת ומגלה משהו, אני מגלה שכל אחת אוכלת את הגלידה שלה בצורה שונה.
מור אוכלת מהר, בביסים, נותנת ביס ועוד ביס, אין לה סבלנות לאכול לאט, לכן היא גומרת את הגלידה מהר אבל היא לא נהנת ממנה, גם אחכ, כשנגמר, היא רצה מהר הביתה, היא כל הזמן חיכתה להגיע לסוף, היא לא נהנתה מהדרך.
הודיה אוכלת רק את הגלידה, את הגביע היא משאירה שלם ובסוף זורקת אותו לפח כי הוא חסר טעם, לא מתוק כמו הגלידה והיא אוהבת דברים עם טעם, לכן בסוף, בסיכום, היא אומרת שהתחברה לסיפור אבל לא למשחקים כי לא הבינה את המסר שלהם, היא חושבת שהם חסרי טעם, היא התחברה בדרך רק למה שהיא מבינה.
תהילה אוכלת את הגלידה ורק אח"כ את הגביע, היא אוהבת להפריד בחיים בהכל, בין עיקר לטפל, בין חיצוניות לפנימיות, וגם בין רוחניות וגשמיות, בגלל זה היא אומרת שהסיפור נחמד אבל המסר לא קשור, הוא יותר מדי רוחני והסיפור גשמי, היא מפרידה בדרך הכל ולא מבינה למה יש לה סוף מוזר, סוף שמחולק ל2.
אבל אצל רחל ראיתי משהו מוזר, רחל ליקקה את הגלידה, לאט לאט, ובמקביל אכלה מהגביע, גם לאט, רחל אמנם גמרה אחרונה, אבל היא נהנתה מהדרך, וגם בפעולה, היא חיכתה שהמדריכות יסכמו, וגם אחכ לא רצה הביתה אלא הלכה בנחת והתבוננה בטוב שיש סביבה.
הבנות הלכו לפני רבע שעה, פתאום אני קולטת את עצמי עדיין יושבת ומסתכלת במקום שבו הן ישבו ומבינה שאמנם ראיתי עכשיו פעולה נחמדה אבל למדתי מהגלידה סיפור חשוב.
גם אכילת גלידה יכולה להיות דרך חיים.

 

ילד קטן ואבוד עמד שם, בווסט חגיגי וחולצה לבנה מגוהצת ומכנסי בז' בוהקות. העיניים הקטנות חיפשו כיסא ריק, שיחבק אותו אליו. יציע לו משענת ומפלט.

יהודים מותשים, חיוורים, איישו את כסאות הפלסטיק. הגבאי ביקש מהציבור לשמור על השקט, כי תפילת נעילה נוקשת בדלת, וצריך להספיק טרם תשתלט השמש על השמיים. תצבע אותם בגוונים אדמומיים, תכריז על שקיעה, ועל צאת היום הקדוש.

"בוא, חמוד. אתה יכול לעמוד איתנו". זה היה אריאל, אח של אמא. הציע בחיוך חיבוק ומפלט. אריאל הוא דוד טוב.

ויש לו בן חמוד, רועי. אנחנו חברים טובים.

 

הידיים שלי היו דביקות ממיקס של במבה ודוריטוס שאמא ערבבה לנו בשקיות הפקעלאך, מסורת של יום כיפור. ניגבתי אותן במכנסיים. פירורי במבה-דוריטוס נבלעו בהן. מזל שאמא לא הלבישה אותי לבן, התפשרה על בז' למרות יום כיפור. ניסים קטנים.

רוצה שנחליף שלוש דוריטוס בשלוש צ'יפס בטעם בצל-שמנת? שאל רועי בחיוך. תמיד לחיוך שלו התלוו גומות עמוקות כאלה, ונמשים קופצניים וחומים דגדגו לו את האף. דגדגו לי את הלב. קנאתי בגומות, בנמשים, בצ'יפס שמנת בצל, במכנסיים הלבנות והבוהקות. ברועי.

 

החלפנו גם במבה בדובונים וסוכריה על מקל בגומי אבטיח.

 

אחר כך התחילה תפילת נעילה. שקט סמיך ומוזר עמד באוויר, מחשמל אותו, ואותנו. הקול של החזן רעד ונסדק, לפעמים הקול שלו בכה ממש. חזרנו אחריו מילה במילה, אני ורועי ערכנו תחרות, מי מצליח לצעוק חזק יותר. לא היינו צריכים להתאמץ מידי; הקולות הדקים שלנו התעקשו לא להתערבב בקולות הקהל. בוראים לעצמם פס קול ייחודי וקולני.

 

ואז דוד אריאל סימן לרועי שנתקרב אליו. ברכת כהנים, הוא לחש לנו. אני אברך אתכם, רק תשמרו על שקט, בסדר?

אבות ובנים עמדו שם, מברכים ומתברכים. אריאל כיסה אותנו בטלית צחורה ומבריקה. הצטופפתי עם רועי תחתיה, מתברך מאבא שלו. פתאום דמעות דגדגו לי את העיניים, תחזרו לשק הדמעות, עוד מעט ניפגש, עוד מעט. לחשתי. אני מבטיח.

 

וַיָּשֶׂם לְךָ שָׁלוֹם.

 

ואין שלום. רק בית מפורק.

ועיניים קטנות, מחפשות חיבוק וברכה של אבא.  

כְּשֶׁהַכּוֹכָבִים הַיָּפִים
הָאֵלֶּה
רִחֲפוּ אֵלֶיהָ,
בָּעֲרוּ
רָצוּ לְהִתְאַחוֹת
וּלְהִתְלַכֵּד
עִמָּהּ
הִיא זָעֲקָה לָהֶם,
לָלֶכֶת.

(וְהֵם ,
רַק
בָּכוּ,
בְּשֶׁקֶט
וְנֶעֶלְמוּ לָהֶם,

הָלְכוּ לְחַפֵּשׂ
אֶת מִי
שֶׁלֹּא עוֹצֵר
עַצְמוֹ

מִלְּגַלּוֹת
שֶׁהוּא,
חָזָק.)

🔥

רוצה להרגיש מה שאסור לי עכשיו נכסף לחוות את התחושה המשכרת הנאהבת האוהבת.

מתקרב רק לגעת למשש להריח אותה זה עושה לי טוב להתאוות .

מרגיש לי גרוע רואה תמרור אדום מול עיניי ,הנשמה.

חוזר חלילה הפעם בצעדים גדולים יותר בולע את המראות ,הלבבות.

 מקיא את ההנאה את זמנה את קיומה.

בריצה קלה עם פרפורים בהתרגשות שוקע לזה עמוק .

מביט במיאוס חלחלה בעיניים כלות באין אפילו מלחמה.

מחשבות ביום , בלילה .הראש עסוק בזה הלב מתאווה משתוקק להשתכר מהעונג.

 עצוב, נכנע לא יכול לעצור השיטפון.

עוד עוד הריצה מהירה יותר ויותר מנוסה מעצמך המציאות פחותה מכל דמיון אתה ממאן להשלים, להאמין .

קול השפויה החכמה כבר לא נשמע היא הזהירה מזה.

 

אַל תִּהְיֶה כּוֹכָב,
הִיא לוֹחֶשֶׁת
שׂוֹרֶפֶת לוֹ אֶת הַחֲלוֹמוֹת
בְּתוֹךְ הַמְּדוּרָה
הָרוֹחֶשֶׁת
וְהַכָּתֹם הָעַז
שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף בְּעֵינָיו
מְכַסֶּה עַל הַנִּיצוֹץ שֶׁנִּגְנַז
בְּאַחַת

 

תִּהְיֶה עָנָן רַךְ,
אוֹמֶרֶת
וּמַצְבִּיעָה עַל הַשָּׁמַיִם,
אוֹ שֶׁמֶשׁ חֲמִימָה
שֶׁמְּכַסָּה עַל הַפְּצָעִים

רַק אַל תִּהְיֶה כּוֹכָב
אַתָּה עוֹד עָלוּל לִפֹּל

 

הוּא מַקְשִׁיב
מְהַנְהֵן
וְהַכְּנָפַיִם שֶׁלּוֹ
קְמֵלוֹת

 

(כְּשֶׁיַּעֲלֶה הַבֹּקֶר
וְהַכּוֹכָבִים יְעַלְּמוּ,
בְּתוֹכוֹ יִנְצְצוּ כּוֹכָבִים אֲחֵרִים,
שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָם נוֹפְלִים)

 

אלקטה בשבולים
אלכה נא
אתעה בשבילים
אפן הנה והנה.

 

מה אאסוף?
לקט שכחה,
קצות אין-סוף
פזורים נכחה.

 

ארד מן הדרך
ושמשי שוקע
והנה מן החרך
שופר תוקע.

 

אישון ליל ואופל
האמצא בעיניו חן
אקח ללבושי עופל
אבוא אל המלך, ובכן.

 

פחד פחדתי
וכמעט שבתי אחור
נסתי ועמדתי
דודי שלח ידו מן החור.

 

קמתי וליבי דופק
נפלתי ונפצעתי
נאנח וכפי סופק
זועק-לוחש, באתי.

 

דמי זב ומלבושי קרועים
אבוד בין קוצים וחוחים
רחקתי ממשכנות הרועים
אבדתי, ודמעי נהלכים.

 

לא כדת
אבוא עדיך
ובלי דעת
אאחוז בגדיך.

 

בלא כוח לחשתי
אבי, אל נא תעזוב
רגלי החשתי
וטרם תלך, עזוב תעזוב!

 

ואמנם בצאתי 
יצא הוא לקראתי
את אבי מצאתי
עוד טרם קראתי,
המלך בשדה.

לשחות נגד הזרם זה קשה
זה מסובך
אנשים אומרים שזה לא אפשרי
אבל הם רק חושבים
ואני בטוחה
בטוחה שזה אפשרי
שעם קצת מאמץ
אפשר לעשות הכל
הזרם שוחה לכיוון אחד
אבל אני
היחידה
יכולה לשנות את כיוון הזרימה
אם רק יהיה לי כח רצון
אני יכולה לעשות הכל
הזרם חזק
אבל התחושה של לשחות נגדו חזקה יותר
לדעת שלא משנה מה אני עומדת על שלי
הרי בסופו של דבר
מי ששוחה עם הזרם
זה רק דגים מתים

הוא תמיד עשה מעשי חסד
כל יום
כל היום
עזר לכולם
נתן מעצמו באהבה
לכל מי שהכיר
וגם למי שלא

אף אחד לא חשב לפרגן לו
לומר תודה
לא המשפחה
לא השכנים
לא החברים

הוא תמיד הסתובב עצוב
היה לו קשה לחיות בעולם שכזה
עולם שלא מפרגן
עולם שלא מחייך
חוסר הפירגון
השפיע לו על הנפש

השפיע לו על הבריאות

ערב אחד
כשהלך לישון
הוא לא קם
כולם היו עצובים
לא הפסיקו לבכות
על איש החסד שהלך מהם

בהספדים
בשבעה
בשלושים
כל יום
היו מזכירים כמה היה מיוחד
איזה איש חסד היה

אבל אם הם רק היו מפרגנים לו
מודים לו
בלי קשר לזה שהוא נפטר
רק כי הוא יהודי טוב
יהודי שעושה את רצון ה'
אז הוא גם היה מחייך אליהם
 

 

(החיוך שלך הוא רק הזזת שפתיים
אבל אצלו זה מזיז משהו בלב)

יש אנשים עם לב של אבן

שאינו מקבל טומאה

 

יש אנשים עם לב של עץ

או עור או עצם

נטמאים

אך נטהרים במים חיים

ומה המים מטהרים

כך תורה מטהרת

 

ויש אנשים עם לב של חרס

בולע ולא פולט

מים חיים לא יעזרו

אבל אולי

שבירתו היא טהרתו

תלמדי אותי לרצות
לחשתי לה
אבל איך רוצים
התחלתי לצעוק
איך אפשר לרצות באמת
כבר התחלתי לבכות

אני רוצה לרצות
לרצות באמת
לרצות מהלב
לרצות בפנים
לרצות משהו עמוק
לרצות אותך באמת
אבא טוב

סוף פריקה.

עומדת זקופה, גאה, נושמת עמוק

מסתכלת על החולצה הכחולה, מתבוננת על הסמל בגאווה

מעל הסמל ניצבת סיכה עם כנפיים והכיתוב "גרעיניסטית"

סוקרת את מדיה החדשים בגאווה, מדים של בת ישראל, של שליחת ה'

שמחה בשליחות שביצעה, באור שהביאה

 

החולצה קצת חונקת, הכפתור למעלה לוחץ

אבל היא שמחה באותה חולצה ובמעמד החדש שהביאה לה

 

ואולי פשוט.. החולצה רוצה חיבוק

היא רוצה לשמוח איתה ביחד, להתרגש מאותה התחלה

לשמוח על התפקיד המשמעותי שיעברו ביחד.

 

הלוואי שהנתינה הזאת לא תיפסק לעולם