פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 181)

האופל מדבר מגרונה
והיא,
כואבת
גופה נחתך
אט אט
מהסכין המחודדת,
הכאב הזה
שמפשיט אותה
מכל היא שעוד נותר בה,

הכאב הזה
שרוצח את החלומות שלה,
את הכנפיים היפהפיות שלה

והיא, בעודה מתייסרת
מתה
אט אט
בנשימה האחרונה שלה
בלחש אומרת
לו
לכאב
שהיא
לא רוצה
שהוא,
ילך.

💘

(כן, הכאב הזה
שגורם לנו להרגיש
שבלעדיו
אין לנו,
ערך.)


יפה שלי, תזכרי תמיד
שהאנשים שבאמת אוהבים אותך
אף פעם לא יפסיקו לאהוב.

⁦⁦♥️⁩⁩🐎

אדל נכנסת למטבח.
נעם אלימלך יושב שם, רכון על הגמרא. מלטף את הזקן, מתעמק. היא נשענת על המשקוף וצופה בו כמה דקות, עוקבת אחרי כל תו בפנים היפות האלה, פנים של תורה.
היא נכנסת להכין לו כוס תה.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים עצובות. ''אלול.'' הוא לוחש.
אדל מהנהנת. ''כן, אלול. איך הזמן טס, אה?''
''אה-אה'' הקול של נעם עצוב.
אדל מחייכת מנסה להסתיר את הפחד שלה מהטון הכאוב הזה שנכנס יותר מדי לשיחות שלהם בזמן האחרון. ולנעם אלימלך באופן כללי.
''איפה אתה רוצה שנהיה בראש השנה?'' היא מנסה לרכך את האווירה. ''כי אני מעדיפה אצל---''
נעם אלימלך קוטע אותה. ''נלך לאיפה שאת רוצה ואת יודעת את זה'' הוא מחייך.
העיניים שלו נשארות עצובות. מרוחקות.
היא מניחה את התה לידו והולכת לתפור לבנות שמלות לחג. היא סוגרת את הדלת שהרעש של המכונה לא יעיר את נתן צבי ומתחילה בעבודה.
אחרי שעתיים היא מסיימת את החלק העליון והחגורה ומחייכת בסיפוק.
יצא יפה.
היא הולכת להראות לנעם אלימלך. הוא במטבח, הפנים שלו עדיין בגמרא אבל הן מתנדנדות ונוטפות.
נעם אלימלך בוכה.
היא לא מתקרבת עדיין, בוחנת את השולחן, הכוס עם התה שהיא הכינה נשאר במרכז השולחן שלמה וקרה ועל הריצפה ליד נעם אלימלך נח בשכיבה בקבוק ערק ריק.
''נעם?'' היא לוחשת.
נעם אלימלך מרים אליה עיניים רטובות. ''אדל. סליחה על הבלגן''
רק עכשיו אדל קולטת שהריצפה רטובה, היא מתכופפת. ריח של אלכוהול עולה מהריצפה, היא קמה מיד. מתלבטת אם לשמוח שהוא לא שתה הכל או להתעצב על הריצפה.
בסוף היא רק רוכנת אליו ומנסה לתפוס את העיניים שלו. הן בורחות, משוטטות בחדר.
''למה שתית?''
''הייתי עצוב'' הוא לוחש.
''ועכשיו מה אתה?'' היא תובעת.
''עצוב כפליים.''
היא שותקת.
''עכשיו גם את עצובה'' הוא אומר בכאב אמיתי. ''אני בעל רע''.
אדל נושמת לאט. ברגוע. היא מזכירה לעצמה. בנחת, בנחת.
''אתה לא רע אני רק---''
נעם אלימלך מתרומם בחדות. ''אני רע! יהודי של הצגות. ה' יתברך קורא לי. ואני איפה אני?'' הוא שואל בכאב.
''אתה לומד..'' אדל מנסה להגיד.
''לא לא. המלך בשדה אדל. המלך בשדה, ואני? אני בארמונות, חי בסרט של צדיקים. פויה'' הוא יורק בגועל. ''אני בארמון. והמלך? המלך בשדה רוקד 'הורה' עם השיכורים''
הקול שלו מתרומם ונתן צבי מתחיל לבכות בחדר. אדל לא הולכת אליו עדיין, היא מסתכלת מהופנטת על נעם אלימלך שצועק פתאום.
''גם אני רוצה לרקוד הורה עם השיכורים!'' הוא מקפץ בתנועות גמלוניות על הריצפה. מושך בפאות שלו. ''מה זה יהודי אדל, אה? זה יהודי? פאות? זקן? מקפיד על בורר בשבת?''
אדל לא מספיק לענות. והוא נעצר ומשהו בפראות שלו משתתק בבת אחת. הוא מחזיק בה בעדינות.
''לא. זה לא יהודי אדל. יהודי זה שדה. יהודי זה שמיים פתוחים ורגע של אמת.
יהודי זה להפסיק לשחק, להיכנע לטירוף ולשתות עד דלא ידע''
אדל מחייכת, משהו נרגע בתוכה. נעם לא השתגע, הוא רק--- רק בתשובה.
''עד דלא ידע זה בפורים'' היא אומרת בשקט.
''נעם אלימלך מואר פתאום. ''כיפורים, כ -פורים. תשובה אמיתית זה כשמגיעים ל'לא ידע', אתה לא יודע אם אתה צדיק או רשע אם אתה לחיים או למוות אבל אתה עם הקודשא בריך הוא. איי, יש אושר גדול מזה?''
אדל בטוחה שלא.
נתן צבי ממשיך לבכות.
היא רוצה לגשת אליו, נעם אלימלך תופס בה. ''הוא ירגע, הכל נרגע בסוף. כל הגלים הגבוהים מתאדים כשמרפים ולא יודעים כלום, חוץ מדבר אחד.''
''מה זה הדבר הזה?'' היא תוהה ואז שואלת בעייפות. ''שכבר מאוחר ורוצים לישון?''
נעם אלימלך מחייך, צלול יותר. ''בואי, נלך לישון.'' הוא שותק לרגע ואז מוסיף ''ואלול זה לא עצוב. ועצוב זה לא כלום. רק יצר הרע.''
רוגע נכנס לה ללב.
היא ניגשת לחדר של נתן צבי. הוא ישן בנחת.
נעם אלימלך נעמד מאחוריה. ''אמרתי לך, הרפו ודעו כי אני ה'. ''
''אהה.'' יורד לה האסימון. ''זה מה שצריך לדעת?''
''אה-אה. כשכל השכל משותק, והגוף רוקד הורה עם שיכורים בשדה, בהרפיה. בשיחרור. יודעים את זה.''
יודעים את זה, ומרגישים.
כמה אבאלה אוהב.

אמא, מוסרך נטשתי
אמא יקרה, החלב ניגבתי
התדעי, אמא?
לא תדעי לעולם
לא תדעי מה עוללתי

אמא, עזבתי זה נכון
אבל הותרת בי רוך וגם חום
עינייך הטובות
חיקך מרגיע
הכלת אותי - מוסרך הופיע

תן לי עוד ימים של שקט
שהכול בהם רגוע, שהרגש לא צבוע
שהנשמה צוחקת, לא זועקת
שהלב נקרע רק מצחוק
והזיק בעיניים משמחה
ולא מדמעות חלילה
שאין ממה לחשוש, כי הכול כל כך בסדר
שאפשר לחייך פתאום רק ממחשבה נעימה
שלא צריך להתאמץ
בשביל שהצחוק יצא החוצה
הוא פשוט יוצא, זורם.. קליל כזה
תחזיר לי ימים שבהם החיבוק
היה מובן מאליו
שלא כל צעד חייב להיות מחושב
ימים שאפשר לראות אחד את השני
בלי לשים מסיכות
התגעגעתי כבר לראות פנים יפות.
יום כזה שאוכל לצאת, להסתובב בעולם
אויר טוב, מזג אויר מושלם
שרוח נעימה תפרע את שערי
ואני אתן לה לעשות בו כרצונה
אעמוד שם ואתמסר לתחושה
תן לי עוד ימים יפים
שאוהב להיזכר בהם, בעוד כמה שנים
רגועים כאלה, שלוים

(בינתיים אנסה להפוך את הרגע לכזה
למרות הבידוד ולמרות המצב
כי האחריות היא רק בידיים שלנו עכשיו)

חוֹזֵר עוֹזֵב
שׂוֹנֵא אוֹהֵב
רָצוֹא וָשׁוֹב
רוֹצֶה לֶאֱהֹב
בּוֹכֶה צוֹחֵק
יוֹשֵׁב שׁוֹתֵק
מָתַי כָּל זֶה יִגָּמֵר
מָתַי כְּבָר לֹא אֲמַהֵר
מָתַי אֶהְיֶה שָׁלֵם עִם עַצְמִי
אֵדַע כְּבָר מִי אֲנִי
אֶהְיֶה שָׁלֵם אֶהְיֶה מֻשְׁלָם
יִהְיֶה לִי מָקוֹם בָּעוֹלָם

אל תנסו לחפש,
אל תנסי לחפש
אין היא יותר,
אין את יותר
יש הוא,
האופל.

💔💔💔

אני רוצה להאריך את השיער של הילד שלי ולעשות לו קוקו; ואז להשים לו ציצית שהציציות מתנופפות ברוח , כקריאת התרסה;

אני רוצה להעיף את הפאה מהראש שלי ; ואז לעשות לי קוקו וללכת עם מכנסיים רחבות וצנועות , אבלעם חולצת בטן ;

אני רוצה שכל מה שהסתרתי
כי לא אהבתי בי
אגלה

ובעיקר אני רוצה לשרוק לעצמי סתם ככה ברחוב;

היום שוב ראיתי אותו; הוא ישב על כיסא מרוחק, ומיצמץ. פתאום כל השואו שלו נעלם בתוך המיצמוץ הזה, שהזכיר לי שהוא רק בנאדם שגם אותו השמש מסנוורת, שגם לו חם עכשיו, ושהוא צמא בדיוק כמוני.

ואולי אני נאה בעיניו;
לפעמים הכיעור נאה מהיפה. כי הוא מיוחד יותר. אינדבדואלי. כמו אף גדול ומנצח, כמו שערות מתולתלות , מסובכות, אבל באף חייב להיןת חישוק, אחרת נאבד המומנטום
והשיער צריך להיות נקי. מריח טוב. מסורק לתלתלים נפרדים.

בלילה הכל חשוך. בלילה הכוכבים זוהרים.
אולי אעכוב אחריך מחר, ואז בלילה בלילה אעמוד מול פיסת השמים שצפית בהם.
אולי נצפה ביחד במטוס המסתלסל
בכוכב הנופל
בלילה האפל

שב ילד שב
תמצמץ מהשמש
אני ממצמצת ממחשבות ;

//פרשות ניצבים-וילך🌻

בפרשת ניצבים מדובר הרבה על מצוות התשובה,
יש המון שימוש בפועל ש.ו.ב
למשל:
*וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ*... *וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ*... *וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ* ... *וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים* ....

עשרה פסוקים מתארים לנו את זה,
את התהליך הזה של התשובה.

ואיזה קשה זה תכלס,
מה עכשיו לחזור בתשובה..
מה עכשיו לשנות הרגלים..
זה כזה רחוק ממני..
אני כזאת רחוקה מזה..
מכירות את המחשבות האלה?
יכולות להזדהות?

אז הנה,
מיד אחרי כל הפסוקים האלה באה התורה ומזכירה לנו משהו מהותי:
*"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא*
*לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.*
*וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה."*

*כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.* !!

זה אצלנו.
זה שלנו.
*קרוב אליך הדבר מאוד!*
זה לא בשמים, זה לא בים,
זה לא אצל אחרים.

הכל מתחיל ונגמר בנו.
בלב שלנו. בפנימיות שלנו!

אומר על זה הרב קוק:
(אורות התשובה טו, י):
"והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא  *שישוב האדם אל עצמו* אל שרש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים, אל נשמתכל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה... "
 
עוד שבוע בדיוק ראש השנה!
זה הזמן שלנו לחפש עוד קצת,
ולמצוא בתוכנו את הכוחות,
את היכולות,
את האורות שבתוכנו,
בשביל לעשות עוד קצת,
בשביל להתקרב עוד יותר.

שבת שלום❤️


@צ@צדיקה וחסודה מוכר לך?

כְּשֶׁאַתְּ עֲיֵפָה 
וּשְׂמִיכָה שֶׁל עַצְבוּת
מְכַסָּה אֶת עוֹרֵךְ.
כְּשֶׁעֵינַיִךְ דּוֹמְעוֹת,
וְקִטְעֵי שִׁיר נוּגִים צָפִים בְּמוֹחֵךְ.
כְּשֶׁלִּבְּךָ מְפֹרָק,
וּשְׁבָרָיו נָחִים עַל מִטָּה מְסֻדֶּרֶת.
בְּחֶדֶר רֵיק, חֲסַר אֹפִי
אַתְּ בּוֹהָה בַּתְּמוּנוֹת
מְחַפֶּשֶׂת מִסְגֶּרֶת.

 

וְהֵם יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין עֲלֵי שַׁלֶּכֶת וְרוּחַ שֶׁל סְתָיו.
יַחְלְפוּ עַל פָּנַיִךְ
כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב.
הֵם יָרוּצוּ בָּרְחוֹב
לַמִּשְׁפָּחָה וַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם.
הֵם יֵשְׁבוּ עַל סַפְסָל
יְשׂוֹחֲחוּ שָׁעָה וְאוּלַי שעתיים.
הֵם יַחְזְרוּ מִקְּנִיּוֹת
אוֹ יִקְּחוּ אֶת הַיֶּלֶד לַגַּן.
אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּיִת
לֹא דִּירָה רֵיקָה בְּבִנְיָן מְבֻלְגָּן.

וְאַתְּ תָּמִיד שָׁם,
מַבִּיטָה בְּעֶרְגָּה בְּשִׁגְרָה מְבֹרֶכֶת
מְחַפֶּשֶׂת לִהְיוֹת, מְחַפֶּשֶׂת מָקוֹם,
כָּל רְצוֹנְךָ הוּא לִהְיוֹת קְצָת שַׁיֶּכֶת.
כְּבָר שָׁנִים אַתְּ עוֹבֶרֶת
מִמָּקוֹם אֶחָד לְאַחֵר
מֵאָדָם לָאָדָם מִלֵּב אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ
אוֹצֶרֶת רְגָעִים שֶׁאִישׁ לֹא זוֹכֵר.

 

 

 

(וּכְשֶׁאַתְּ עֲיֵפָה
וּשְׂמִיכַת יָגוֹן מְכַסָּה אֶת אוֹשְׁרֵךְ
עִצְמִי עֵינַיִם, נִשְׁמִי עָמֹק
יֵשׁ תְּמוּנָה אַחַת מְמֻסְגֶּרֶת
שֶׁהִיא רַק בִּשְׁבִילְךָ)

 

 

הם עמדו שם בתחנת אוטובוס
בדרך הביתה
לפגוש את משפחתם
עד שרכב נעצר
וכדג חסר רגש בלע אותם
עקבותיהם נעלמו
ואני נעלמתי איתם
יושבת מול המסך
הדמעות יורדות במהירות במשעולי הלחיים
ולכולם ברור למה
מחכה לאות חיים
והוא איננו
לאחר שבועות שנדמו כנצח
הם נמצאו
כגופות
גופות אילו רק יכלו לזוז היו מחבקות את כל הסובבים אותם
משל מנחמות על האובדן
גופות שאילו רק יכלו לדבר היו מספרות את הזוועה והסיוט שעברו
נתונות למרמס של שני מחבלים צמאי דם
אכזריים
המן הרשע
השטן בהתגלמותו
דם אש ותמרות עשן
אך עם זאת
עם ישראל הוא אחד
ודווקא ברגעי הכאב
נשברים ומתאחים המחיצות
יחד כואבים על האובדן
חרדי חילוני ימני שמאלני
כולם יחד התפללו בכותל בדמעות
חיכו שיחזרו
וניסו לא לדמיין שזה יקרה בתוך ארונות
התפילות בקעו רקיעים
אולי את הרקיע הלא נכון
אבל הם לא שבות ריקם
שערי גן עדן נפתחו מעצמם כשהם רק התקרבו
היכלות עליונים רעדו
רקעו לכבודם
צדיקי עולם יצאו לקבל את פניהם
ואנו
בוכים ומבכים

לאחר תקופת רגיעה חשבה לה המוזה,

האם נקום? נתעורר? שמא נזוזה?

לאחר התלבטות, החלטה גמלה בליבה,

נפיל פור הוא הגורל- והוא יקבע.

זרקה מטבע- כמובן יצא עץ,

והמשיכה לישון עד שהעולם יתפוצץ.

כך ניגשתי לכתוב כשהמוזה בחופשה,

נתחיל, ננסה, מקסימום קצת בושה.

אולי גברת מוזה משנתה תקיץ,

אך היא ממשיכה דוממת, ממש כמו עציץ.

אשרבט חרוז פה, אולי חרוז שם,

משפילים הם מבט, מרכינים את ראשם.

יבשים החרוזים, מעדיפים עוד לנחור,

מאשר לפרוץ החוצה, לראות מעט אור.

הנה קם אחד, מזדחל בעצלתיים,

עד שיוצא- עוברות להן שעתיים!

אז אכתוב בקצרה, אתמצת מילותי,

כמה שורות בודדות אכתוב לי ודי.

חילכם לאורייתא פורום נפלא,

על שירים, חיבורים ושיתוף פעולה.

ועכשיו שהסתיים הדיבור הספרותי,

נאחל: תהא שנת פורום איכותי!

 

 

@מציאות. תודה על הרעיון לכותרת. ההשראה נלקחה ממך..

אני לא מסוגלת איתו כבר.

אין מחר.

עוד שניה מטמוטטת מהחושך הזה.

ואין מי שידליק לי את האור החלש ויוציא אותי מזה.

הכאב אשכרה חותך לי את הלב.

מוריד לי שכבות וחושף את הכאב.

צריך לשים על הלב הזה שומר.

נקווה שמחר יהיה טוב יותר.

 

 

היא נושמת,
וכל נשימה כזו
עולה לה במאמץ
רב

היא נושמת
נשימות
של ,
האין

הפורס עליה
את כנפיו
ומעניק לה עוד נשימה,
למרות
שהיא כבר ,
מתה.

(והיא נושמת
אותם,
במקום את האוויר,
והיא נושמת אותם
את החלומות
של
אחרים.)

🔥

 

למה אני בכלל עושה דברים עם המשפחה שלי?

 

כי מישהו שיקר לי ואמר שזה יהיה "כיף". (ואת זה, אמא, אני אזכור לך לתמיד!)
אזהרה! פוסט קטנוני וממורמר במיוחד לפנייך!

משפחה. אנשים שבאופן אקראי לחלוטין נדחפו לך לחיים. מדי פעם יש לחברי משפחה צורך, מעין דחף

 אפילו, ללכת ולהתעלק על חברי משפחה אחרים תחת התירוץ "גיבוש" או "התקרבות" או סתם "יום כיף

משפחתי".
אני חוויתי זאת על בשרי. אני קורבן.

הכל התחיל בשיחת טלפון לא חשודה בעליל לפני יומיים. דודה שלי התקשרה. "מימיקה, רוצה ללכת

לעשות שופינג בתל אביב?" בתור מי שפעם איישה את תפקיד

 הדודה-המגניבה-שמרשה-לא-לצחצח-שניים-וללכת-לישון-בעשר-בלילה, לדודה שלי עדיין יש השפעה לא

מעטה עליי. (כמעט כמו למילה "שופינג")
"בטח! "עניתי, חסרת דאגות, כמעט מאושרת. (אני אף פעם לא מאושרת לגמרי, למה לי?)
קמתי בשביל המאורע בתשע בבוקר, הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שאני בדרך כלל רק הולכת לישון

בשעה הנ"ל, כי מה היתרון בחופש עם אי אפשר לשבש לחלוטין את השעון הביולוגי?
עליתי על רכבת, ונחתתי בקניון עזריאלי, הישר לתוך סיוט.

בהתחלה חשבתי שהראייה שלי השתבשה.
אחר כך חשבתי שאני רואה כפול.
ובסוף חשבתי שדודה שלי מותקפת ע"י גמדה.
אז זהו, שלא.

דודה שלי החליטה להביא איתה את (עכשיו אני מחפשת שם בדוי מתחוכם) ג'ורג'טה, בתה הקטנה

והבלתי חביבה בעליל.

דודה: אני מקווה שזה בסדר שהבאתי אותה. (חיוך מתנצל שלא באמת מתנצל, כי הרי מי לא ירצה לבלות

עם בתי המרנינה?)
אני: בטח! אין בעיה! (מה נראה לך שאת עושה?!)
ג'ורג'טה: התגעגעתי אלייך. (חיבוק, ומריחת נוזל לא ידוע על החולצה החדשה שלך, ורק נראה אותך

מעיזה להתלונן.)
אני: גם אני התגעגתי אלייך, חמודה. (תתרחקי ממני מפלצת.)
דודה: אז שנלך לסרט? (עכשיו אני מעמידה פנים שמעולם לא השתמשתי במילה "שופינג" בשיחת

הטלפון שבגללה את כאן.
אני: אממ, איזה סרט? (מנסה להישמע מתעניינת ולדחוף את ג'ורג'טה לכביש בו זמנית.)
דודה: שרק שלוש. ג'ורג'טה מתה לראות אותו. (לא היא לא, פשוט חיפשתי איזה סרט כבר ראית כדי

לאמלל אותך לחלוטין.)
אני: נשמע מצוין. (תהרגו אותי עכשיו. וגם את ג'ורג'טה, אם אפשר.)

דודה: יופי, קניתי לכן כרטיסים. (כן, כן, שמעת אותי נכון. אמרתי "לכן". אני מתכוונת לנטוש את הבת שלי

איתך ולעשות שופינג עם עצמי.)

השעתיים הבאות הן גיבוב של הסרט שרק שלוש מדובב (אם כבר עינוי, אז עד הסוף) שלושה חטיפים

שונים, כי הראשון לא טעים לה, העטיפה של השני בצבע שהיא לא אוהבת והשלישי סתם זול מדי בשביל

הסטנדרטים של הוד מעלתה, ומגוון שאלות מיותרות כגון "מה מתחרז עם שרק?", "למה פיונה דווקא

בצבע ירוק?" ופעם אחת אפילו "נראה לך שזה באמת?"
כן. נראה לי שיש דבר כזה מפלצת ירוקה מדברת.

האמא של היצור מגיעה בדיוק בשנייה שנגמר הסרט, בידיים מלאות שקיות. היא מתנצלת ואומרת שבגלל

הסרט שהתעקשתי לראות (כן, זה בדיוק מה שקרה) יש לנו זמן ללכת רק לשתי חנויות. ואת שתיהן

 תבחר ג'ורג'טה.
"במילא יש לכן את אותו הטעם".
כמובן. מי רוצה ללכת לזארה או לנו ניים כשאפשר ללכת להפנינג ולבורגרקינג? (שמנה שכמוה.)

אבל אני אדם אופטמי הרי, ואני מחליטה להמשיך לחייך ולחפש את הקשת בענן. (מישהו בכלל קונה את

 זה?)
למרבה ההפתעה, מצב רוחי משתפר פלאים כשאני נתקלת במכונה שמוציאה פו הדובים לפלאפון. אתם

צריכים להבין שאני גרה בחור כל כך חורי עד שאין בו אפילו את המכונות שמוציאות טוויטי מחופש.
אני מפשפשת בכיסי, מוציאה מטבע של חמישה שקלים ישנים, מכניסה, מסובבת, ובחיוך ענקי רואה

שקיבלתי פו הדוב מחופש לחיפושית!
הדברים שמשמחים אותי זה משהו, תאמינו לי.

אני כל כך מאושרת, שאני לא שמה לב לשני דברים:
האחד, שג'ורג'טה מגניבה מבטים חמדניים לעבר החיפושית שלי.
השני, שלדודה שלי יש מזוודה ביד.

כעבור שתי שניות החיפושית שלי בידיים של ג'ורג'טה, והמזוודה שלה ביד שלי. ואנחנו יושבות יחד

ברכבת.
אני עדיין לא בדיוק מבינה איך זה קרה.
אני זוכרת במעורפל את דודה שלי ממלמלת משהו על ישיבה דחופה, ועל זה שג'ורג'טה מתה לערוך

ביקור אצל בני הדודים שלה בדרום. (אני, למי שלא הבין.)
אני באמת לא זוכרת מה קרה אחר כך. תוך שתי שניות דודה שלי נעלמה מהאופק, ואני נשארתי עם ילדה

בת 6, ושבוע (אם לא חיים שלמים) הרוס.

מישהו מעוניין בילדת חמד משומשת במצב טוב?
זה או אתם, או שאני אנעל אותה בעליית הגג. מה יש, שתשחק ב"נדמה לי".

אני שונאת משפחה

דַּפִּים שְׂרוּפִים
בָּרוּחַ,
אוֹתִיּוֹת מְחוּקוֹת
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וּדְמָעוֹת
נוֹתְרוּ יְתוֹמוֹת

 

מִשְׁפָּטִים סְתוּמִים
רְגָשׁוֹת
סִפּוּרִים
דִּמְיוֹנוֹת שֶׁאַף אֶחָד
לֹא יָבִין

 

סֵפֶר קָטַן
חֲסַר צוּרָה
מִתְמוֹסֵס בְּאֵשׁ
הַמְּדוּרָה

 

ריח של תשובה.
ירח ימים בו מבתרת.
מילדות ומשובה-
מתבגרת, מטהרת.

נשמתי שותתת-
את אשר מעדה.
מחשבת, מאותתת-
אל עבר אותה הגדה.

בה היא חפצה.
את דרכה בדמע סוללת.
ידיה משוספות - במאמצה.
בחרטה, וידוי היא מייללת.

מהי אותה השנה,
בה התהלכתי סהרורית?
בידי יצרי נתונה
שפטיו חולל בי - למראית.

אדון הסליחות.
מהו הלב - אותו תבחן?
בעת כל באי עולמות -
כבני מרון סרים לפני יוצרם.

צדקה וחסד עשה עמדי,
כי איני, אלא אין ואפס.
אליך שולחת מספדי,
חטאי היו לי לרפס.

בראש מורכן אבוא לפניך,
ביום הדין אשפוך שק דמעותי.
אבי, גלה לי מאור פניך,
נטה חסד, לשובי מעוונותי.

פעם ראשונה שהרגשתי באמת לבד
כל ההפסקה הרגשתי לא שייכת לא קשורה
פעם ראשונה שהרגשתי שאני לא מעניינת אף אחד
שכולם ממשיכים בחיים שלהם
כמו נותנים יד לשקר
האמת כל כך לא מעניינת
והדמעות יורדות
שאני קולטת שכבר אין לי חברות טובות
מהילדה הכי מוקפת חברות
הפכתי לילדה שמחפשת עם מי להיות
מהילדה שכל היום עושה צחוקים
הפכתי לילדה ששותקת רוב הזמן
איך השתנתי ככה
איך הכל השתנה
איך נמאס לי
מהשכונה .

יש מי שחי על אהבה
זו שליבה נגיעת אלוקים
היא
זו השוברת גם את
האופל העמוק
של הלילה


ויש מי שחי על כאב,
ובאובדו מת גם הוא
יחד,
עימו.

(אבא שבשמיים,
האם יום אחד
היא תפסיק
לחיות
למות על הכאב?!)

מוקדש לזו אשר אני אוהבת בכל ליבי,
באמת אוהבת
ולכל הילדים הפצועים אי שם,
שלא מבינים שכל מה שהם צריכים לעשות
כדי להיות מאושרים
זה להפסיק לחיות
על הכאב.

💔

כסא וספה,
פסיכולוג ופציינט.
אחד על הגב,
ואחד - עם עט.

משחרר חרצובות,
אין מסכים,
אין סודות.
יש פירוק, לגורמים.

בוא, איש חכם,
שכב כאן.
אני אשב,
נתחלף.

כי אתה ואני
זה בעצם אותו אדם.
מושלם כלפי חוץ,
אבל בפנים - אני סתם.