פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 201)

המילים כמעט יצאו לי מהפה,
אבל לא נאמרו,
עוד שניה היא היתה יודעת,
אבל לא אמרתי כלום,

היא בונה עלי דברים,
ואני לא אומרת,
היא מסכמת איתי דברים,
ואני לא משתפת,

היא בטוחה ששנה הבאה אני איתה ,
ואני פשוט לא יודעת איך לספר,
אני מסכמת עם עצמי שזהו היום אני אגיד,
אבל שנפגשים הפה נסגר ולא מוציא ציוץ,

אני מרגישה רע עם עצמי,
היא לא יודעת כלום,
והיא ההיתה אמורה לדעת מזמן,
שאני עוזבת,

שמיהו ילך לספר לה,
שמיהו ילך לדבר איתה,
שמיהו ילך להסביר לה,
שמישהו ילך ופשוט יגיד את זה,

לפני שהיה מאוחר.

קירות מסביבי
כמו חומה
מתבוססת בדמי
בחשכה

ואני לא רוצה לדעת
מה יקרה
אך לעצום עיניים לא אופציה
כי אני חייבת להמשיך להיאבק

לא על מה שטוב
לא על הנכון או הצודק
אפילו לא על החיים או השמחה
להמשיך להיאבק כדי לרצות

לרצות את כולם מלבדי
כי באותו יום
ששברתי את המוסכמות
שלא ריציתי את כולם

היום ההוא
הוביל להיום
כי שתיתי קצת יין
והסוד לא היה סוד יותר

אז ברחתי ליער
עד שלא מצאתי את הדרך חזרה
ניסתי לרמז להם
לקרוא לעזרה

אבל להם לא אכפת
אני כבר לא מרצה
מי צריך ילדה לא מושלמת?
ילדה ששברה מוסכמה?

הלוואי

והייתי יודעת

לדבר מהשכל

כשכואב לי הלב.

 

הלוואי והיה לי קל לשחרר,

ולאהוב,באמת.

וקודם את עצמי.

 

לשמוע אותו בוכה
והלב שלך נקרע
הוא לידך
אומר עכשיו
תיקון חצות
עם בכיות
עם דמעות
ואת שומעת קול חרישי
קול שבור
קול מרוסק
והלב שלך נשבר
והדמעות עומדות בעיניים
דמעות של תיקון ליל חצות

כך נחתך,
פתאום בום,
מכה!
פצצה שהקדמתי להפיל ,
כאב שאי אפשר להכיל.
המציאות רעה,
האדם טוב,
ומשהו שם באמצע מקרתע.
ולא בגלל האדם אלא בגלל המציאות.
זהו,
זה נגמר,
המסך יורד
הסרט היפה הגיע לסיומו,
אבל זה היה סרט מטלטל מידי,
סרט מהסוג שיושבים עם חבילת טישו צמודה ותמיד מסיימים את כולה.
רוצים עוד פרק כי הסרט חייב להסתיים טוב.
אבל לפעמיים כבר אין שחקנים שישחקו,
ואין מי שיביים את הסוף הטוב שמייחלים לו,
אז רק קמים מהספה אפופי דמעות
והולכים לכבות את האור.

כאילו אלוקים לוחש לי באוזן-
קומי
גידלי
התגדלי

השתבללת והתכנסת
התחפרת והזדחלת
וגילית עולמות ואוצרות כבירים
בך

אבל עכשיו,
כמו גולם הפורס את כנפיו
לראשונה

עופי, פרסי את כנפייך
הגישי אותם אל האוויר הצונן
אל השמש הקופחת
אל הרוחות העזות והנושכות

הניחי להן
להתנפץ אל הסלעים
ולהיבנות מחדש

פירסי את כנפייך
ואל תכחשי בם.
פן תשובי
וישוב עולמך
להיות
גולם.

 

היא ציפור פצועה,

נתנה לחיצים של אחרים

לפגוע לה בנשמה

היא ציפור פצועה,

מנסה לעוף ללא הצלחה

 

היא רוצה לעוף הרחק

למקומות אחרים,

לברוח ממה

שלה כה הכאיב

 

היא מפחדת לחלום

חוששת מהשמיים

שכחה  שפעם

היו לה כנפיים

 

היא  ציפור פצועה,

יבוא יום

והיא תהיה חופשייה

תפרוס כנפיים ותעוף,

הרחק

 

כשחלב נשפך
מנקים
כשדף נקרע
מהדקים
כשזכוכית נשברת
מדביקים
כשעט לא עובד
מחליפים
כשבגד נקרע
תופרים
כשמחשב נהרס
מתקנים

אבל מה עושים
כשהלב נשבר
אין דבק שידביק
אין פלסטר לשים
אין תרופה שתעזור
ללב השבור
להירפא

נכוותי,
כשראיתיך בצדודית מבטי.
כשכרעתי תחת קירות ליבך הרותחים.

נכוותי,
כשהלכת לידי, כדי מרחק נגיעה,
אך הייתי כארי בסורג מלובן.

נכוותי,
מלראות את אור פניך נוגה,
מלהפוך מספדך לאבלי.

נכוותי,
כשליטפתי את קרני אורך החמים,
שאספת באומץ מדרכי החיים.

ואתה,
לא רואה את מבטיי הרושפים,
הבוערים עד כדי צעקה.
ממשיך ומדליק אותי, מכח הרוח,
מתנופת הלהבות הגדולות.
וליבי וראשי גחלים לוחשות,
בנשיפה על אוזניך, בנזיפה.
אנא, כבה את כאבי.
האר באהבתך את ליבי.

כַּמָּה
יָפִים הֵם הַחַיִּים
כַּמָּה כּוֹאֲבוֹת הֵן
הַנְּשִׁימוֹת הַקְּטַנּוֹת
שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם
וְסֵפֶל תֶּה
וּמוּזִיקָה.
כַּמָּה
וְאִם
בִּכְלָל.


(הָעִקָּר שֶׁאֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים)

בואו

בואו תשמעו סיפור חיים

על אחת כזו, טובה

מעומק הלב

תמיד הייתה שם, להילחם בכאב

אחת כזו, שמחפשת אמת

מחפשת קרוב יותר

היא טובה... באמת..

 

בואו ותשמעו עליה

על הקושי העצום

על המלחמה בשיניים

על הכאב העמום

בואו תמצאו בה גם אושר

היא מלאה מבפנים

תראו פשטות תמימה

היא יכולה להתאים

 

לכו אליה, תנו לה לספר

תקשיבו להכל,

היא כבר למדה לדבר

לתאר את הכל,

במילים פשוטות

את המסע הארוך,

אמונות ותקוות

היא במרדף של הטוב

אל תפנו לה את הגב

היא... ככ קרובה..

נשאר רק צעד אחד

 

 

 

אופ

רק תנו לי צ'אנס

לעולם לא טעמת
את ריח הפסגה
הענוג,
רק המדרון התלול
עוטף אותך
בחיבוק מוות משכר
וגורם לך להלך פצוע
עד זוב דם,
בעוד הינך חושב,
כי חי אתה.

(למד את הכנפיים שלך לעוף, ילד
פן תידום,
לנצח.)

🌱

אחח והיא אומרת לי,החיים פה זה נס.איי זה ככ נס.

זה ליפול ולקום וליפול.

וליפול יותר ויותר ויותר.זה לטבוע.

ועדין,לקום שוב.

כי זה מעגל זה לנשום וזה לא נגמר.זה לא נגמר אף פעם.גם אם תחשוב שכבר סימת להילחם,יבוא איזה משו לפוצץ לך תבועה.

 ולנוח זה באמת רק בקבר.ואין מנוחה בעולם הזה.

וצריך,לא.לא צריך.חיב.חיב דחוףדחוף דחוף.פשוט להפסיק לרגע תטירוף הזה,

ו ל נ ש ו ם . ולנשום לנשום.רגוע.ההכל בסדר.ומותר הכל.ומותר ליפול.

ועוד לנשום ולנשום ולנשום ולנשום כל עוד עדין אפשר, ולא התישב לך עוד משו על האף שחוסם לך את הלנשום.

כי זאת זכות.זאת זכות שלנו,שאחנו יכולים להילחם על לחיות.להילחם על שמחה ועל אהבה.

אהבה טהורה כזאת.איי אהבה  טהורה.מה שזה עושה לנו המרדף אחרי האהבה טהורה הזאת.

אבל צריך אותה כאן.ככ צריך כאן אהבה כזאת.טהורה.נקיה.

אהבה בלי עטיפות.חשופה ופשוטה.

זה..זה רוצה.רוצה פשוט לחבקלחבקלחבק עד סוף העולם.

ולא אכפת מה יגידו.ולא אכפת שזה משוגע.

לא אכפת.

והגעתי למסקנה שאהבה,זה כמו משאף שמביאים לבנאדם שלא מצליח לנשום.וזה מציל אותו בשניה האחת לפני.זה חמצן.ואי אפשר בלי.

זה רוצה לצעוק ש,שלהפסיק לפחד.שבוא נהיה כבר.פשוט נהיה.

וזה מפחד לצעוק.מת מפחד.

משו רועד שם.מבולבל כזה..כאילו ממש מבולבל.הוא כבר הבין שהוא פשוט ככ לא מבין כלום.

והוא..הוא רוצ..צה ככ לאהוב ולאהוב.

וכבר הוא לא יודע איך.והוא מפחד להתבלבל.

הוא מפחד להישבר שוב וכל משו קטן שיאמרו בזמן האחרון מציף אותו לגמרי לגמרי מחדש.

מציף בקטע של דמעות ונחלים של דמעות וים וימים של דמעות,שיכולים לבוא לו בשניה מתי שהוא ככ לא רוצה אותם.

ומתביש בהם והוא ליד אנשים ואי אפשר ככה להישבר..והלב.אוי הלב.נשבר נשבר לרסיסים.

והוא שם לו מחסום שלא יתפרץ והלב דוחף את המחסום וזה מגרד וזה כואב מאוד.

ופתאום שהוא ככ צריך את הדמעות האלה שיבואו וישטפו אותו מהזבל אז הם עושות לו דוקא.והם לא באות.

חוק מרפי כזה.

וכי אנחנו איבדנו את זה פשוט.איבדנו את האהבה.והרגישות.

והיום צוחקים על רגישות,והכי קול זה להיות גבר שלא בוכה

אבל לא.פשוט לא.ובאמת שאיבדנו את עצמנו.

ובאלי לצעוק את זה ש ככ מחביאים את זה שצריך אהבה,ושכחנו.ופשוט שכחנו.

צריך מישו שיבוא להזכיר לנו.

וזה באמת באמת כואב לי שיש כאן איזה פספוס של נקודה במרדף הזה,

ו, ופשוט לא ברור לי בדיוק מה.אבל הוא כל היום מנסה לצעוק לי ולבעוט.

הוא רוצה שישמעו אותו.ואם אני אפילו לא מסוגלת לשמוע, אז..

מי יהיה ככ חד כדי לשמוע אהבה שעטופה בפחד גדול מאוד?

 

אני מוצאת את עצמי צוחקת, נעמי מדברת מתוך שינה.. סיפורים שלמים ומלמולים לא ברורים.

אני מוצאת את עצמי חושבת אם אנחנו לא כאלו,
מדברים מתוך שינה.

החיים שלנו הם סירה

כן, סירה בים

מי שעל הסירה חש כל מיני תחושות

הנאה ופחד מהגלים הגדולים

מה יותר?

אני אישית חושבת שעל הסירה שלי ההנאה מנצחת

אבל בכל זאת

יש את הרגעים האלה שהגלים הגדולים גוברים על הסירה

כך הרגשתי מאתמול בערב

ההוא שפגע בי

הפך את הסירה שלי

עכשיו נותר לאזור כוח ולהפוך חזרה את הסירה

להרגיע את הגלים

-ולחייך-

דמעות

rankRuehl;">דמעות מציפות את עיני

rankRuehl;">חונקות את הגרון

rankRuehl;">כסכר שאין לו פורקן ושיברון

rankRuehl;">דמעות של חידלון.

 

rankRuehl;">דמעות מציפות שוטפות

rankRuehl;">זורמות בקצב מטורף

rankRuehl;">דמעות מתוקות

rankRuehl;">משוחררות חופשיות

rankRuehl;">דמעות שמחות.

ערב יחסית מוקדם וחושך,מידי חושך לטענתה של אור-ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות,אחת שמתמחה בציורים ובלבנות לבבות של אנשים..אומרים עליה שהיא עולם אומנות שלם ושאף גבעה שבעולם לא תספיק להכיל את כמות התובנות היפות שיוצאות מימנה כמו זרעים זרעים שמצמיחות לאט את העולם..
שחר אוהבת דווקא את החושך הזה,יש בו משהו מסתיר..מקבל אולי?כן כן,מכיל גם בהחלט.
אז שוב אחר צהריים חשוך ושוב הן יושבות ברציף הזה,במקום הכי נטוש שמימנו יוצא האיבוד לטייל בעולם,קומה שלישית מרכזית תל אביב.
מישום מה האור כבוי קצת,"או שמלכתחילה העירייה לא מספקת לכאן חשמל",אור זורקת לאוויר,מהדקת את משקפייה על אפה,אולי לנסות לתפוס טיפה יותר את הראייה הברורה שהחושך לוקח לה.
שחר מהנהנת סתם לחושך בתנועה לא מחייבת.מה אכפת לה מה ראש העיר חושב על המקום הזה מבחינה חשמלית..העיקר שטוב לה והחיים קצת נעצרים עם הדאון הזה באוויר שהחושך נותן.
שחר תמיד מחבבת חושך..זה נותן לה את המקום היציב הזה,זה שלא רואים.
האוטובוס מאחר ונהייה קצת תקוע..,שתיי בנות בגיל העשרה מחכות לקו עירוני,ו,מישום מה אין קווים בשעתיים האחרונות.
שחר מוציאה שוב את הדף מהתיק עם הציור שהיא רוצה לחרוט על עצמה היום.
היא פותחת את הדף ואור רואה את הנשר גדול המדובר,עם כמה קישקושים בצד ואותיות לא ברורות ובסוף הדף,למטה בשחור,כתובה המילה-"סליחה".
אור בוחרת להתעלם מהציור ומנסה שוב רק לדבר בשפת הלב,במילים שרק הלב מבין.
העיניים יודעות לדבר בשפה הזאת.
שחר יודעת מה אור משדרת ופותחת שוב את הפה,מנסה להסביר.
"באלי לשכוח פשוט,את מבינה?",שחר מרגישה כאילו היא משדרת על דיסק תקוע שאומר את אותן המילים כבר חודשיים ושבוע ושלושה ימים.
ושוב אור נאנחת ושוב מנסה לדבר ושוב היא כמעט פולטת את המילים החוצה אבל שוב,היא בוחרת לשתוק בדקה לפני האחרונה..
היא רק מחבקת את שחר חזק חזק,מעבירה ליטוף על הגב.
"שחר",היא לוחשת לתוכה.
"לא מחליטים החלטות במצב של קושי".
שחר מביטה בחלון השקוף המאובק של המרכזית,
קמה עם אור-
"בואי,האוטובוס הגיע".
..
מקום חשוך במהות שלו.
כל הקירות,מהריצפה עד התיקרה,עמוסים בציורים ואיורים ואותיות.
כל הדוגמאות שבעולם.
באמצע החדר ניצבת מיטה,סדין שחור עוטף אותה,כיסא עור קצת רעוע עומד לידה ושרפרף נמוך למחטים ומיכלי דיו קטנים.
אדם צעיר שוכב על המיטה,מעליו רכון גיא,אמן הקעקועים הגדול.
אור ישר משפילה מבט לפלאפון,פותחת סיסמא רק למראית עין ו,מתחילה להתפלל בלב.
כל כך כואב לה שהיא מתביישת להוציא את הסידור מהתיק בגאווה ולעמוד באמצע החדר,להשתיק את כולם ולטפס על המיטה,להתחיל להתנדנד שמונעשרה בכוונה,לצעוק שרק השם הוא האמת,
בלי שהעולם ילעג.
עד איפה האמת מעיזה להסתתר.
'איפה את מתחבאת
איפה
איפה
רק תגידי לי איפה ואני בורחת אלייך
רק תגידי כבר איפה',
המחשבות של אור מתחילות לבעור בה מבפנים,היא נעשית אדומה.
איך הסכימה להתלוות אל שחר לעשות קעקוע.
למה הסכימה בכלל לשחר לעשות את השטות הזאת.
אמא של שחר לא יודעת ואבא שלה?כבר לא זוכר את מספר תעודת הזהות שלה אז למה שיזכור לשאול אותה איזה דוגמת קעקוע היא עושה ובאיזה צבע יהיו האותיות?!
שחר מביטה בהתמכרות מענגת על המחטים,על הדיו שנצרב לאט לאט בעור של האיש על המיטה.
משהו פתאום שווה לכאב שלה..העיניים מתחילות להעצם פשוט,
באמצע העמידה.
אין מצפון.
אין כלום דתי באוויר.
היא דאגה להשאיר טוב טוב את הצמה,נעלי הבובה והגרביון שמונים ושבע דנייר טחובים עמוק בתוך התיק צד השחור עם הקלסר של דינים.
את מסילת ישרים ואותיות תפילת המנחה הישנות,היא הטביעה עמוק עמוק מתחת לקפלי החצאיות בארון החום עתיק בבית בישוב.
לפה היא יצאה מנותקת ממחשבות.
בכללי,היא למדה בחיים,כמה שפחות מחשבות,יותר קליל בלב.
"הי",גיא פתאום פונה אליהן,יש לו חיוך כזה שממיס את הכל.
"הי",שחר עונה בחיוך טוב ואור עומדת מקופלת לידה,מסדרת טיפה את קצוות הצמה ומגרדת בחיפזון ברגל.
"באתן לעשות קעקוע יחד?",גיא שואל,הדיו השחור נוזל מהמחט הדקה שבידו.
"באתי.",שחר מתקנת.
"שחר אני חייבת ללכת,בואי רגע",אור פתאום מושכת לה את קצוות השיער,מסמנת לה להתעופף.
שחר מנסה להרגיע אותה,"שעה ויצאנו",היא לוחשת, מבטיחה.
"לא לא,בואי עכשיו דחוף.בואי פשוט",אור תופסת לה את היד ומבצעת בריחה אלגנטית.
גיא שוב מרוכז ביד של הבחור ממולו,לא שם לב למה שקורה מעבר לדיו שנצרב בגופו של האיש.
הן בחוץ.
אור מרגישה שהעולם פתאום מחבק אותה,שמזרימים לה כוחות ושולחים פנסים מלמעלה,להאיר לשחר את הדרך.
"שחרית,
יפה שלי.
מי יראה את הקעקוע הזה?זה מה שיש לך להראות לעולם?",אור באמת שואלת,שחר נדהמת.
"לא,לא הבנתי.",שחר מתאפסת.
"את מנסה למנוע מימני קעקוע?!דיברנו על זה אינספור פעמים..את יכולה לתת לי את השקט ואת החופש שלי?",שחר מדברת בערסיות מופגנת,אולי,אולי כדי לנסות להעלים טיפה את הקול השבור מעבר לעור שמצפה לחריטות כאב..
"שחר",אור מדברת בישירות,עיניים בעיניים,לב מול לב.
"'עבד השם לעולם חופשי',כך אמר פעם רב גדול.
שחר,את יכולה לבחור לעשות מה שאת רוצה..רק תאמיני לי,בבקשה,מה שאת רוצה לעשות עכשיו זה,זה לא חופש.
לא.זה לא חופש.
את מגבילה כרגע את הגוף שלך,אוסרת אותו בתוך כמה טיפות דיו שחורות וזעקה אחת של קושי שמגיעה מימך.
ילדה טהורה,
חופש זה לדעת מה טוב באמת.
חופש זה להכיר את עצמך ובעזרת זה,להכיר בעצמך,במעלותייך.
הגוף שלך יותר קדוש מימה שאת חושבת.
אל תהרסי את עצמך,אל תאסרי את גופך.
תשחררי כבר,תרפי.
תני לעצמך לחיות,פשוט לחיות!",אור מאפשרת לדמעות לצאת מימנה,לשטוף את ליבה של שחר,להמיס קצת את האבנים שנצברו עליו.
"שחר",היא ממשיכה.
"את,
את פשוט פלא.
והגוף שלך,הוא פלא הבריאה".

כל יום היא מחכה. יושבת, טווה קמטי מחשבה שמצטרפים זה לזה ויוצרים מערבולות.
אז, בתמימותה, בחרה להאמין בחיים רגילים ונורמליים, חיה אותם ונושמת כל רגע. כל מעשה שעשתה, כל לימוד שלמדה היה מכון מטרה, פוגע בדיוק של מאת האחוזים. המורות העריצו אותה על יכולותיה המופלאות משהו, לתמרן בין רגישות להבנה, בין האמת לאמונה. חיוכים, מילים של עידוד היו נשלחים בתדירות מסחררת, לכל מי שרק זיהתה בעיניו זיק של חוסר תקווה.
אפילו הלחיים שלה היו עדים לעליזות הנעורים שקרנה ממנה, מוסיפות חן ותקוות לחלומות המזהירים שהעזה לחלום.
שיתגשמו, הלוואי.
ברגע של חוסר תשומת לב שנראה כהסתר, היא דימתה בנפשה לאבד הכל.
תחילה היא איבדה את היכולת לחיות, ולא מרצון- נרדמה לבייגלים רצופים, תוך שהיא עושה את שעשתה תמיד- מזיזה רקיעים ומקיצה ישנים, בזה לבלתי אפשרי.
ועכשיו? עכשיו היא איבדה, גם לא מרצון, את הרצון.
לקום בבוקר? בשביל מה? למי? אין לה כוח למרוח חיוכים מזויפים לכל המרחמים והמצפוניים. לצאת עם חברות? לא. תודה, באמת. אבל לא. אין לה חשק להתמודד עם התזכורת של מה היא הייתה קודם, ועד כמה היא שונה מכולם, מחוץ למעגל. לגשת למבחן? וואי, רק לחשוב על זה מקפיץ לה את הלב. לא, היא לא מסוגלת לשאת שוב את תחושת החידלון הזאת. היא לא רוצה לטעום שוב את טעמו המר של הכישלון, שמזכיר ניחוחות ישנים של תשיעיות ועשיריות.  
אז זהו, נמאס לה. עכשיו היא שולחת ידיים, שמתחננות לעזרה. מתחננות שמישהו יבוא, יתמוך בהן, יעזור לה לקום, וילחש-
אינך שונה. את אהובה, איך שאת.
אני כאן, כדי לעזור לכוכב הנופל לשוב למקומו הראוי לו.

מחיכת אל כולם,
תמיד צועקת שאת המאושרת בעולם
והם כמו ילדים קטנים, תמימים ולא מבחינים בדבר
ואני... רק אני רואה את האמת הזו, שזועקת לצאת החוצה, את הכאב הזה שרק רוצה שישמעו אותו...
וברגעים הללו, הבודדים, בהם את מורידה את המסיכה פתאום אני רואה
את העיניים העצובות והמבט הרדוף, את הדיכאון והלב השבור ואת האכילה הכפיתית, את הנסיון הכושל להיות שמחה

ואני עוד עומדת וצופה, רוצה להושיט יד לגרום לך לחייך באמת, מנסה ולא מצליחה, אני מצטערת... זה גדול עלי...

והלב נשבר, רוצה לעזור, רוצה לחייך עם כל הנשמה, אך הוא לא משוחרר...
איך הפכת להיות עצובה?
היית אדם מאושר, שמח, מצחיק ורוקד. אהבתי אותך כל כך, אני עדין אוהבת. הלוואי והייתי מצליחה לקחת ממך את הכאב הזה
אני אוהבת אותך...

לרגע לא שיערנו

את שעתיד היה להתרגש

מי ינחמנו,

מעיין דמעותינו יבש

 

נורא ואיום

התקדרו השמים

היום

ולא טיפת מים,

 

לחמנו עבש

מי ינחמנו,

מעיין דמעותינו יבש

 

 

 

 

 

שופע יופי טהור / מפוצץ באנרגיה של אלפי אלפי שנים
מפיץ אדוות וגלונים של אור / נוגע בלב ישירות, מבפנים.

וטוב. כל כך טוב. ועוצמות עד בלי גבול.
ורחוק וקרוב. וחזק כמו מבול.

לחיים או למוות / זה לא משנה
לא זמן לא מקום / רק לאן שתפנה.

איתן כמו יקום. ולאלוקים פתרונות.
וחיי בלעדיו, אינם קליפת שום.

אידיאל.