פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 211)

הֵם
יִהְיוּ יָפִים
סְדוּרִים סְדוּרִים
בְּנַחַת מְעֻשֶּׂה.
אַהֲבָה תִּהְיֶה שָׁם
יְשָׁרָה כְּמוֹ חַיָּלִים
זְרוֹעוֹתֶיהָ אֵיתָנוֹת.
וּכְאֵב יִצְעַק בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
וּכְאֵב יֵעָצֵר עַל יְדֵי
הַשּׁוֹמְרִים
וּכְאֵב יִהְיֶה הַיָּחִיד
הָאֲמִתִּי.

להיפרד מדברים זה עצוב
להיפרד ממקומות זה עצוב
להיפרד מחפצים זה עצוב
להיפרד בסוף אירוע זה עצוב
להיפרד מההורים בעקבות חתונה זה עצוב

אבל הכי עצוב
זה להיפרד מחברות
חברות שהן בעצם כמו אחיות
ואני מנסה לחשוב
איזה טוב יוצא מזה
ומגלה
שאמנם אני נפרדת מהחברות הטובות
אבל אני גם נפרדת מהצבועות
אני נפרדת מהמעצבנות
אני נפרדת מהמרכלות
אני נפרדת מאלה שצוחקות עלי
אני נפרדת מאלה שמקלקלות אותי
אני נפרדת מאלה שלא רוצות אותי

עוד שלושה ימים נשארו לנו
ואז אני נפרדת
וממשיכה בלעדיכן
ממשיכה לחיים טובים
חיים שקטים

אתה כזה נשמה
שעות לבד במיטה
אומרים שאתה מוזר ושונה
בכלל לא שווה
ואתה כזה ילד טוב
רק מנסה להרגיש למישהו קרוב
כל מה שאתה עושה לא בסדר
אתה תקוע בחדר
מחפש מישהו שיבין שיאמין
שיקבל אותך כמו שאתה
ואתה המון
אתה שווה יותר מכולם
יותר מהחברים שפוגעים
יותר מהאנשים שמרכלים
אתה כזה נשמה
כזה ילד טוב
מחפש את המקום שלך
בין כל האנשים
יוצא לבחוץ לחפש לבבות שבורים
אכפת לך מכולם
אתה כזה מושלם
מעצמך אתה מתעלם
היית רוצה להעלם
הלב שלך לא שלם
אתה כזה נשמה
בוכה על אנשים אחרים
שלא רואים את מי שאתה
אל תתייחס אליהם בכלל
הם לא שווים אותך
אתה הרבה יותר מהם
אני מתפללת בשבילך
שתדאג גם ללב שלך
שיהיה שלם
 

סתם הלכתי לקניון עם חברה,
הייתי חייבת דחוף חולצה,
גם נעליים מזמן רציתי לקנות,
לכן יצאנו לקניות,

סתם זרקתי על עצמי חולצה,
לבשתי חצאית ארוכה,
לקחתי תיק צד חמוד,
ויצאתי לבחוץ,

הלכנו קנינו אכלנו נהנו,
היה סבבה של החיים,
התחלנו ללכת לכיוון חזור,
פתאום פגשנו חברות בקצה הרחוב,

אמרנו שלום,
התענינו מה קנינו,
הראנו תחולצה,
היא הראתה את השימלה,

ואז היא בחנה איך אני נראת ,
ראתה תחולצה עברה לחצאית,
שם המבט נעצר במבט מוזר,

מבט שאומר,
מה זאת החצאית הזאת,
למה היא ארוכה כל כך,
איזה הזויה,

ואני רק רוצה להבין,
מה הבעיות שלה,
אם היא הולכת עם חצאיות קצרות,
וככה גם רוב הבנות,
מה הקשר אלי,

אז אני צריכה ללכת ככה גם,
גם ככה קשה לי,
גם ככה אני מנסה,
אז מה המבט הזה,

מבט שרק מחליש,
מבט שרק מביך,
מבט שרק בא לי לזרוק תחצאית,
מבט שרק גורם לי לרצות ללכת עם חצאיות אחרות,

אז פשוט שתוריד תמבט,
כי היא זאת שהולכת לא לפי התורה,
ולא אני,
כי היא זאת שהולכת לא צנוע,
ולא אני ,
כי היא זאת שצריכה להתביייש,
ולא אני.

הַדָּם נִקְרַשׁ
אַט אַט
וְהַלֵּב,
שׁוֹקֵעַ,
אִתּוֹ בְּיַחַד
בִּתְהוֹם הַכְּאֵב הַצּוֹרֵב
הַמַּיִם, בָּהֶם אֵין מוֹרְפְיוּם
מְלַטֵּף
הַנּוֹשֵׂא אוֹתָךְ עַל גַּלֵּי הָאַשְׁלָיָה
בּוֹ הַזִּכָּרוֹן מְהַדְהֵד, חָזָק
פּוֹצֵעַ

וּמָתַי תָּבִינִי
שֶׁדָּם הוּא אָכֵן,
לֹאא
מַיִם.


(הַדָּם נקרש וְאִתּוֹ,
אַתְּ.)

🥀

נכתב בהשארת הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם

 

 

 

 

עַל הַר גָּבוֹהַּ בְּאֶרֶץ הַיְּלָדִים הָאֲבוּדִים
יֶלֶד בֶּן 18 מְאַבֵּד אֶת הָרֹאשׁ
וַחֲבֵרָיו יוֹרְדִים אֶל הַנָּהָר לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ
בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ הֵם
יִשְׁלְחוּ לְאִמָּא מִכְתָּב
יְסַפְּרוּ אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ
וְהָרוּחַ
נוֹפִים עוֹצְרֵי נְשִׁימָה
בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ הֵם
יִסְפְּרוּ אֶת הָאֲבֵדוֹת
אַחַת-אֶפֶס לַזִּקְנָה

 

עַל הַר גָּבוֹהַּ בְּאֶרֶץ הַיְּלָדִים הָאֲבוּדִים
יוֹנָתָן, אֶרֶז, אוּרִי וְאָזוּלַאי
מְהַדְהֲדִים בֵּין הַקִּירוֹת
מַתֶּכֶת נוֹשֶׁקֶת לְמַתֶּכֶת
כְּשֶׁמֵּעַל הַמִּטּוֹת הַחוֹרְקוֹת
פְּלוֹרְסֵנְט מְצַיֵּר דְּמוּיוֹת עַל קִיר
וְילָדִים בְּלִי שֵׁם, רַק נֶשֶׁק
מַעֲבִירִים זֶה לָזֶה סִיגַרְיָה
מְחַכִּים לָאַזְעָקָה, לַפִּיצוּץ
לַשֶּׁקֶט שֶׁיָּבוֹא לְאַחַר מִכֵּן

 

עַל הַר גָּבוֹהַּ בְּאֶרֶץ הַיְּלָדִים הָאֲבוּדִים
מִישֶׁהוּ בּוֹכֶה מֵעַל הָרַדְיוֹ
אִם יֵשׁ גַּן עֵדֶן, כָּכָה הוּא נִרְאָה
אִם יֵשׁ גֵּיהִנּוֹם, כָּכָה הוּא מַרְגִּישׁ
בָּאָרֶץ הַזּוֹ שֶׁאֵין בָּהּ רַחֲמִים
וְהַלַּיְלָה בָּהּ יָפֶה
וּבְעמדת 'לָבַן' מִישֶׁהוּ רוֹאֶה
אֵיךְ סָאגֶר עֲנָקִי מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ אֵלָיו
וְהַקֹּר פּוֹשֶׂה בַּעֲצָמוֹת
וְהַתַּנִּים

"הפסקה" המורה הכריזה. והוא רק ייחל שפעם אחת לפחות זו תיהיה הפסקת חשמל, שתציל אותו מהחושך שלו.

שקט
על פני תהום
הנשיה
שהיא בעצם רק אישה
חשוכה
ששכחה לחיות
כשלאחרות
מתפתח משהו
בחושך הזה
והיא?
ממשיכה לגדול בו
מחכה לאור

כדי לקלוט אור רחוק צריך להמנע מאור קרוב

המגדל שלך פורח באוויר,
ואת,
בלי לשים לב,
מנופפת חזרה לכל המוכר,
וגם לצללית של האין.
והאשליה הזאת,
של האמת הקיימת,
מתרופפת מקומה לקומה.
ואני,
רואה זאת,
בעיניים כלות,
ואין מי שישיבך אל הקרקע.

ספירה לאחור זה לדברים משמחים
ספירה לאחור זה לדברים טובים
ספירה לאחור זה לדברים מיוחדים
ספירה לאחור זה לאירועים
ספירה לאחור זה תמיד משמח
אתה שמח שאתה מתקרב לסוף
לאירוע הגדול
יש ספירה לחתונה
יש ספירה לבת מצווה
יש ספירה ללידה
יש ספירה ליום הולדת
יש ספירה למעבר דירה
יש ספירה לחגים
יש ספירה לחופשות

ורק הספירה שלי
היא ספירה עצובה
ספירה לרגע שלא רוצה שיבוא
ספירה לסוף תקופה לא נשכחת
ספירה לפרידה

לא מאמינה שהתחלתי לספור
שעוד ארבע ימים זה קורה
אנחנו ניפרד
נתפרק

לא מאמינה שהרגע מתקרב
רוצה לעצור את הזמן
לא רוצה להיפרד

הילדה תלתה בי עיניים בורקות ותמימות.
-את יודעת, את יודעת שאני יכולה לעוף?
-באמת? צחקתי, ודגדגתי אותה מתחת לסנטר
- באמת באמת! צהלה
- את רוצה להראות לי איך את עפה?
- זה סוד. היא מרצינה. אסור לי לגלות.
רק בשקט בשקט איפה שאף אחד לא רואה, אז באמת באמת יש לי כנפיים.
- ואסור לך לגלות אותו לאף אחד? התעניינתי
- מותר. רק למי שיש לו כנפיים גם.
- ואיך יודעים למי יש כנפיים?
- רואים! היא קובעת בנחישות
יש להם כתפיים ממש זקופות וחיוך ושמחה והם רוקדים עם העולם, ככה.
והיא מסתובבת סביב עצמה ומדלגת באושר, שמלתה מתנופפת בעליזות.
- וואו, יש לך עיניים ממש חכמות.
(וגם תמימות לפעמים. אבל זה מתוק ככ! חשבתי בשקט)
- כן! היא מתנפחת בגאווה. יש לי גם עיניים חכמות וגם כנפיים.
ואת עדיין אין לך כנפיים, אבל בעיניים שלי אני רואה שעוד מעט צומח לך.
העיניים התמימות ננעצות בי בשכנוע עמוק.
- ואיך את כל כך בטוחה בזה?
- בגלל.. בגלל ש.. לכולם יכול להיות כנפיים!! היא צוהלת שוב. ה' מביא אותם לכווולםם בפנים עמוק בתוכם,
אבל הוא לא מגלה לנו, כי צריך לגלות לבד שיש אותם.
- אבל עכשיו הרסת! אני נוזפת בה בחיבה.
איך אני אגלה לבד אם כבר גילית לי את הסוד?
- אבל את כבר לבד גילית אותו! היא פוערת זוג עיניים תמהות.
רואים, שאת כבר כמעט יודעת לעוף.

אני מסתכלת בה מהופנטת. היא ככ שלימה, הקטנה הזאת. מרחפת מעל פני האדמה.
טהורה.

היא תולה בי מבט מלא באמון ותום,
ואני מרגישה את הכנפיים שלי מפרפרות בעדינות אין קץ,
נפרדות מהגב ופורסות עצמן אל השמיים האין סופיים.

- את צודקת ילדה שלי. אני מלטפת לה את השיער הרך והמקורזל.
איזה מזל יש לי שיש לי אותך.

ילדה שלי
ילדה שבי.



(בן אדם
יש לך כנפי רוח
אל תכחש בם
פן יכחשו לך
דרוש אותם
וימצאו לך מיד)

זמן חורף הוא זמן מבלבל

הכול אפרורי ושקט

נראה שהמציאות כולה נכנסת לשנת חורף

לאגור כוחות

ולחכות לשמש

שמש צדקה מרפא בכנפיה

אבל מתחת לשכבות הקור והשקט

נוצר אור

גדול כל כך

שחייבים להסתיר אותו

אחרת ישרוף את העולם

קצת כמו תינוק ברחם אימו

גדל בשקט בשקט

יוצר לעצמו צורה

ולאחר ירחי הלידה יוצא הוא לאוויר העולם.

אבל הסוד הוא לא לחכות

אלא להיות

לא לראות את האור בקצה המנהרה

אלא לשמוח גם באפילה

ואז תראה שיש שם גם אורה

לפעמים היא קטנה וקשה לשים לב אליה

אבל היא שם.

 

זמן חורף הוא זמן של התכנסות

התכנסות לתוך עצמי

לאגור כוחות ולגדול

לא להסתכל לשם מעבר לאופק

כי האופק בולע הכל

תהיה בכאן ועכשיו

זה הסוד

כבר אמרנו?

קצת כמו תינוק ברחם אימו

ברור לי שהוא יודע שאנחנו מחכים לו

אבל הוא לוקח את הזמן

מתכנס לתוך עצמו

וגדל

וואי כמה הוא גדל...

זמן חורף הוא זמן של קודש

של לגעת בעיקר

של התנתקות

והתחברות

קצת כמו תינוק ברחם אימו

מנותק מהכול אבל מחובר להכול

גם ברוחניות וגם בגשמיות

יושב לו עם שרפים ומלאכים

ומרגיש כל כולו קודש קודשים

 

לפעמים אני מרגיש שאני הוא התינוק

שרוצה להתכנס

שרוצה שקט

שרוצה לתת לעצמו לגדול ולצמוח

בלי להתייחס לאף אחד אחר

לדעת שהעולם מצפה לי

אבל לא להתרגש מזה, ולקחת את הזמן

עד שאהיה מוכן

לשאוב כוחות מהסביבה

להתחיות ממנה

לשבת עם קדושי עליון

כשכל עולמי רק קודש ותורה

לפעמים אני לא מבין את התינוק..

למה הוא רוצה לצאת?

איזה מציאות מתוקה

איזה מציאות של שלמות

שלא חסר בה דבר

אולי זה בגלל שהוא יודע שמחכים

שאוהבים אותו

איך אפשר בכלל לאהוב מבלי להכיר?

האמת זה שאלה שאפשר לשאול הרבה פה בישיבה

כל רווק שהתארס

כל אבא שמחכה

כל בחור שמחפש

 

זמן חורף דומה קצת לירחי הלידה

ואולי אנחנו בכלל התינוקות

נמצאים ברחם הישיבה

עטופים בשמירה

מתכנסים כן... מתכנסים.

כבר אמרנו מתכנסים?

נוגעים בקודש ולא מבינים

יודעים שמחכים לנו אבל לא ממהרים

וגדלים.

 

כנראה זה הסוד של זמן חורף

הרבה פעמים זה זמן קשה,

תקופה ארוכה ללא שוברי שיגרה

מזג האוויר בחוץ משפיע על מזג האוויר בפנים

ואני רואה סביבי פרחים קמלים

ואולי גם אני קצת קמל

אבל זה סוד ההתחדשות

לא למהר לצאת החוצה,

להתכנס ולהתקדש

לשאוב כוחות ולגדול

עד שיוצאים החוצה

ואחרי חודשים ארוכים לבד עם מלאכים

פתאום לראות עולם

חבל הטבור נחתך והתינוק מתחיל לבכות

אור חדש ירד לעולם

ושמש צדקה מרפא בכנפיה

תשאלו כל אבא, אין אור גדול מזה...

שנזכה.

אֵיזֶהוּ הַגִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ
בְּעִקָּר אֶת עַצְמוֹ, אֶת מַהוּתוֹ
אֶת דִּמְיוֹנוֹתָיו הַשִּׁקְרִיִּים
אֶת הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים
שֶׁנִּתְקָעִים בּוֹ כְּאִלּוּ נִנְעָצִים,
נֶחְקָקִים טוֹב טוֹב
עַד שֶׁנֶּהֱפָכִים לְאוֹרְחִים מִן הַמִּנְיָן
מְבַקְּשִׁים מְעַט סֻכְּרָזִית לַתֶּה
עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הֵם מַרְגִּישִׁים בְּנוֹחַ,
וּבְבִטָּחוֹן כֹּה חָצוּף, בְּלִי טִפַּת נִימוּס
מַרְשִׁים לְעַצְמָם כָּכָה
לִשְׁפֹּךְ אֶת הַתֶּה,
לְהַשְׁלִיכוֹ בַּחֲצַר הַבַּיִת
וְלָשׁוּב וּלְהָכִין לֹא אַחֵר מְאַשֵּׁר
קָפֶה שָׁחוֹר חָזָק
וְטַעֲמוֹ- דּוֹמִינַנְטִי בִּמְיֻחָד
וְכָל זֶה מִתְרַחֵשׁ
כָּכָה בְּפַשְׁטוּת וּבְקַלּוּת
עַרְמוּמִיּוּת

והנה עוד יום שנשרף
ללא כמעט שום מעש

הנה עוד יום שעבר
בלי שעשיתי את הצעד הקטן..
 
אתמול אמרתי לעצמי שהיום יהיה אחרת
אבל הלב כנראה חשב שמחר יהיה טוב...
 

אחרת לא היה עובר עוד יום...

הַלֵּב שֶׁלִּי מְרַפְרֵף, 
בַּעֲדִינוּת כְּזוֹ
כְּמוֹ פַּרְפַּר עַל פֶּרַח 
בִּכְאֵב עָדִין, שֶׁל תִּקְוָה

 

הַלֵּב שֶׁלִּי דּוֹפֵק
בִּמְהִירוּת כְּזוֹ 
כְּמוֹ הַזְּמַן שֶׁבּוֹרֵחַ
הִתְרַגְּשׁוּת פְּשׁוּטָה, אָהֲבָה

נמאס לי להגיד שהכל בסדר

כשהכל כזה לא

נמאס לי להגיד שאני חזקה

כשאני כל כך חלשה

וכמעט נופלת

נמאס לי להגיד עד כמה שאני יפה

כשאני לא ממש חושבת ככה

נמאס לי להתפלל לאלוקים שיעזור לי

כשאני כל הזמן עושה עבירות

נמאס לי לשים על חברות

נמאס לי לשלם על טעויות של אנשים

נמאס לי לכאוב בגלל אנשים

נמאס לי פשוט ..

מהחיים...

יש בי חלום נצור עמוק עמוק בלב..
אני חולמת לקפוץ בשדה בלי תכנון מוקדם, להעיף פירורי חיטים ולשכוח את עצמי לרגע,להשתכר מהפשטות,בלי סמים,בלי מסיבות,רק עם אושר שיצוייר בשמיים,ינחה אותי איך מנשקים את השדה בלי להתפדח ובלי לחבק את הבטן ולעצום את עיניים מהפחד שיראו אותי,מהפחד שיזכרו אותי,שיסתכלו עלי.
חולמת להיות אני,להיות הלב שלי,להיות איך שהוא רוצה לראות אותי.
לראות את שחר היפה,האהובה,המתולתלת בשיער ובמוח,הסטלנית עם העיניים הירוקות והלב הגדול שמכיל בתוכו אינספור אנשים וסיפורים ותווים של מנגינות נפש.
ועכשיו יש לי רגע של רצון..'הארה',כמו שזה נקרא אצל הדתיים שומרי המסורת ושומרי העיניים.
אני רוצה נבל ולנגן את עצמי אבל מפחיד אותי לרצות,
מרגישה שמאיימים לי על הלב.
"מי מאיים עליך?",אני משגרת שאלה לתוך הלב שלי.
מצבו כרגע:תפוסת רגשות מלאה ועמוס בו עכשיו אז התשובה מעט מתאחרת.
הלב שלי תמיד עמוס.
עמוס באנשים,סיפורים..בחלומות ששכחתי להגשים ונותרו כתובים על דפנותיו והתפשטו לאמצע,תפסו את המקום לחלומות הבאים.
"אז מה מאיים עליך?רק תגיד",אני משגרת שוב אימרה לליבי.
מה לעשות,העיניין דחוף ולא סובל דיחוי.
מרגישה לאט את התשובה מהלב נכנסת לי למוח,אני נשכבת על המיטה עם ראש רכון אל הכרית, מוכנה להקשיב,להפנים מי המאיים הראשי בסיפור החיים שלי.
"את יודעת שחר?",אני כאילו שומעת את הלב מדבר בשפה יפה,מעט מחשידה וצופנת סוד.
"לא אנשים מאיימים עלי וגם לא סכינים",הוא מתחיל.
"לא כאבים ולא שמיים של שקיעה המסמנים את סוף היום ואת סוף המחשבות..לא,לא זה מה שמאיים עלי.",הוא ממשיך ונוצרת שתיקה עמוקה.
"מי שמאיימת עלי זאת את,שחר.
שחר עצמה.
שחר,אבל הזאת שמפחדת לזרוק את החלומות שלה לקפיצה קטנה בשדה,שחר שמתפדחת לפתוח שמפנייה במועדון כי זה עושה רעש ואז כולם שמים לב אליה.
שחר שמפחדת לנשום בקול,שמפחדת להיות,שמפחדת לחיות.
היא זאת שמאיימת עלי.
שחר הזאת.
אבל אני שותק.
אם שחר לא רוצה להתחיל לחיות,מי אני שאנסה לגרום לה להיכנס לארץ החיים? 
אז אני לא אומר כלום ומתפלל שיום אחד שחר תחליט על שינוי,תפנה קצת את העומס שנצבר אצלי,אני פשוט המ..לא מסוגל להחזיק מידי הרבה.זה קשה לי להכיל עוד דברים".
הלב מסיים להסביר לי ואני נושמת עמוק.די,די.טוב.אני מסכימה לעצמי לחזור לחיות לכמה דקות.
אוך העומק שלי..מה יהיה איתי.
אני קמה מהמיטה המכילה שלי,נעמדת מול המראה בג'ינס כחול משופשף,גופיה ענקית שפעם קניתי,סנדלים חומות של המאה חמישים שקל במחניודה ואוזניים מקושטות במליוני עגילים כאילו אני פיל אפור אפריקאי בדרך להכתרת הצ'יף.
אני יוצאת מהחדר,אמא בסלון ממלמלת משהו שפעם היה יוצא גם לי מהפה.
היא מרימה עיניים בעדינות מהספר הקרוע.
ברגישות..בעדינות שנסוכה לה על הפנים,היא מסתכלת עלי,על הבגדים הפראיים והחשופים שלי.
זה כואב לה,רואים.
הקמטים החלו לחרוט את עצמם על שבילי פניה.
בהחלטה של רגע ואין לי מושג למה,אני חוזרת לחדר,זורקת עלי חצאית קצרה מקושקשת מעל המכנס וקפוצ'ון עצום ירוק.
רוכסן ניסגר,אני נבלעת בו.
הנה אני צנועה וחסודה.
(אחח אמא..)
אני עפה לדלת,באלי שדה באלי הארות של דתיים באלי לקפוץ ולנגן וחיטה ועכשיו.

וְנָכוֹן הוּא הַדָּבָר,
הַשְּׁקִיעוֹת הֲכִי יָפוֹת
הֵן אֵלּוּ
שֶׁמּוּל חַלּוֹן חַדְרִי
הַקָּטָן.

הַחִצִּים מְפַלְּחִים אֶת לִבָּהּ,
פּוֹצְעִים אֶת גּוּפָה
הָרַךְ,
הִיא מִתְחַנֶּנֶת עַל נַפְשָׁהּ
אֲבָל קוֹלָהּ,
לֹא נִשְׁמַע
בְּלֵב הַמִּדְבָּר הַיָּבֵשׁ,
הַנּוֹרָא.

וְאוּלַי,
יַגִּיעַ יוֹם
בּוֹ הָאַהֲבָה
תִּמְצָא לָהּ מָקוֹם
מְלַטֵּף
לַמְרוֹת הַפְּגָמִים,
שׁוֹבֵי הַלֵּב
שֶׁבָּהּ.