פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 217)

עִם צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל
וְאֹשֶׁר נִצְחִי
יָדַיִם קְטַנּוֹת -
יִשְׁלְחוּ בִּי
יְזַלְזְלוּ בְּכֹחִי
יִצְחֲקוּ בְּקַלִּילוּת
לִישֹׁן לֹא יִרְצוּ -
יִבְרְחוּ לִי

אֲנִי לַיְלָה כָּבֵד
מַאֲפִיל עַל כֻּלָּם
אַךְ מֻקָּף בַּעֲשָׂרוֹת
שׁוֹבָבִים
אֲנִי לַיְלָה עָיֵף,
סַבְלָנוּת מְזַיֵּף
אֲנִי אָב לְמִילְיַרְד
כּוֹכָבִים

אהבתי את הרעיון-

לקחת משהו קיים בהגדרה מסויימת ולהסתכל מזוית חדשה,

השוואה למשהו שקיים גם במישור אחר.

★★★

''אם לא נמצא אותה?'' סתיו כמעט לחש.
אבל שמענו אותו.
כעסתי.
''נמצא.'' אמר מיתר בקול נחוש.
נרעדתי.
מיתר זז מההדף. צליל מרוכך יותר נשמע מכיוונו. הוא חייך אלי. "נמצא, טוב ילדונת?"
"לא טוב. קר לי."
מיתר חייך והתעצב ביחד. "כשהיא תבוא היא תחבק אותך עד שלא תדעי מהו קור."
סתיו הסתובב אל המים.
"אם תבוא."
כוכב נכבה למעלה.
חשוך לי בלב.
★★★
ישבנו שם על הסיפון.
מחובקים בטירוף עם הניגון. שרופים משיגעון. מרדיפה.
היו שירים.
תמיד היו שירים, מרחפים בלי מילים.
רק צלילים. צבעוניים, בועטים.
וצללים.
אפורים שחורים.
ריקים.
והספינה לא הפסיקה להיטלטל ביניהם.
בין הצלילים לצללים.
לכאב חותך.
והאנשים רקדו בשכרות לפי תנועות הספינה. ריקוד מאולץ ומפוחד שיזמה הספינה המשוגעת.
והם לא פסקו מלבקש ולהתגעגע.
בדרכים שונות ומשונות.
'אחריה'.
★★★
לילה. כרגיל.
כבר מזמן אזלו בקרים וקרניים חמימות.
סתיו ומיתר נרדמו. כמו תמיד, נשארתי אחרונה.
פתאום ראיתי אותה.
כמו שמיתר תיאר אותה לפעמים בקולו העשיר שידע את כל הגוונים בעולם.
מלכותית ומאירה.
כמו אור לבן זהוב. על רקע שחור.
כמו אהבה, בלי הכאב.
כמו ריקוד בלי הוללות.
שמחה פשוטה. הוא קרא לה.
והוסיף לקרוא לה, בימים ובלילות.
ביחד עם כל נוסעי הספינה המשוגעת.
ביחד עם המים והשמיים והלבבות הקרועים.
ביחד עם הפחד.
(שמא לא תבוא.)
סתיו התעורר ראשון מהצעקות שלי.
''זה היה בסך הכל כוכב. לכי לישון ילדונת.''
ילדונת התהפכה לצד השני.
ולא הלכה לישון.
כל הלילה היא בהתה בשמיים השחורים, מדמה לראות בהם נצנוץ חיים.
כוכב.
★★★
אני מסתכלת במים השחורים. לא אוהבת לילה.
מישהו מניח עלי יד.
מיתר.
על הריסים שלי תלויה דמעה שחורה כמו הים. אני נותנת לה לנשור לתוכו. כמו עלה מעץ בלי שורשים.
כמו אני.
מיתר מנענע בראשו לשלילה נחרצת.
''את מרחיקה אותה.''
ידעתי שאני לא. הרגשתי בלב הקטן והטיפשון שלי שהיא אוהבת שבוכים עליה, שהיא אולי ההפך מעצבות אבל היא סמל הדמעה, והגעגוע.
וכיסופים.
כוכב נדלק למעלה.
מלכותי ומואר.
''אולי היא כאן.'' אני אומרת רק עם השפתיים.
מיתר צוחק. רק עם העיניים.
''אז למה כל כך חשוך כאן ילדונת, אה?''
אהאה.
כוכב נכבה.
(אולי חשוך כאן. כדי שנראה אותה זוהרת.)
★★★
הוספנו להשתולל על הספינה הטרופה והיא הוסיפה להפיל אותנו אל המים ולהעלות חזרה, ולטמטם את הלב והמוח.
והיא לא נתנה לברוח.
או לשכוח את הדם והזוועה.
ואת 'ההיא'. שכיכבה בחלומות של כולנו.
מלכותית ומוארת.
כמו כוכב.
(מיתר יקרא את זה ויכעס על ההשוואה.)
★★★
לילה.
אזלו המים מהספינה. שלושה נגנים מוכשרים קפצו למים השחורים.
(כי אם לא מצאו אותה אולי לפחות ימצאו את מותם.)
הספינה המשוגעת דממה.
רק קול נהי דקיק עלה מתוכה. לא נקי וטהור וזך.
לא מתחנן ורך.
נהי מרגיז כמו ענות חלושה. כמו כעס, כמו בושה.
ושוב כוכב מאיר את הלילה שלי.
''מיתר?''
''אה?"
"אני חושבת שמצאתי אותה."
מיתר אפילו לא זז. כבתה האמונה.
''מיתר? תסתכל!''
"זה רק כ-ו-כ-ב." ענו לי במקהלה סתיו ומיתר ועוד כמה מיואשים מתים.
"אולי היא כוכב." לחשתי. ''אולי היא בעצמה כוכב, נדלק ונכבה בשמיים שחורים. אולי היא כוכב, זוהר לרגע ונעלם. כמו נחמה בלילות חשוכים כמו שמחה פשוטה על רק הלילה והשכול. מתנה שלא נתנו לה להתגלות."
מיתר מתרומם.
אחריו עוד כמה מיואשים מתים.
אולי לא מתים לגמרי.
אנחנו רועדים מחובקים מול הכוכב האחרון שנשאר.
מייחלים. מתחלחלים. מתלחלחים בדמעות.
כשהוא מציף את עינינו באור חדש.
כמו קרניים יפות עייפות משנים של מסתור הולכות וגדלות ממרכז הכוכב.
והוא הופך לזהוב.
הבוקר עולה.
היא כאן.
ואנחנו רוקדים ורוקדים עד הלילה שלא בא.
רוקדים.
בשמחה פשוטה.
★★★

"מה אתה רואה?"
הוא חייך באירוניה, "את יודעת שאני לא רואה"
היא ידעה, אבל ניסתה ואפילו לרגע, להביט דרך עיניו של אדם עיוור
"זה שחור?"
הוא הפנה את ראשו לכיוונה, נושם עמוק,
מנסה להסביר שזה עמוק, שזה בור ענק שטובעים בו,
שהיכולת לראות נלקחה ממנו ואיתה היכולת לבטא עצמו דרך חלל
והיא הביטה בו בעיניים גדולות, ילדה בת שמונה שמדמיינת חלל.
חלל עם כוכבים, והמון שחור
נזכרת בשקד שיושב עכשיו על הכורסא החומה
מלמד אותה להבדיל בין החליפה השחורה של אמא,
שצריך לשים כשאבא נרדם לתמיד
ובין השמלה הלבנה שהייתה לה כשיוסף הצטרף למשפחה
בין השקוף בעיניים של שקד, והחלל השחור שבפנים.
"אז יש שם גם כוכבים?"
הוא שמע את התקווה בקולה, את הנקודת אור שהיא מחפשת
והיא שמעה אותו לוחש
"את הכוכב שלי מותק, אני לא צריך לחפש בחלל"

זה נשמע כמו התחלה של סיפור, אקספוזיציה

מעניין אותי לקרוא אם יהיה המשך.

כתיבה יפה!

כוכבים. יש אנשים שחושבים שכוכבים הם סתם קישוט ללילה, שנועד לחפות על החוסר שלנו בנוף. ישנם כאלה שחושבים שהם מחזירים קרנות אור שבורות מהשמש.
גם אני הרבה שנים חשבתי כך. למזלי, פגשתי פעם זקן אחד.
הזקן היה חכם, וגר בבקתה של זקנים חכמים על חוף הים. הוא לימד אותי שהכוכבים הם התקוות שהצטברו אלפי שנים ונתלו בשמים. הנה, זה הילד שרצה מכונית על שלט ליום הולדת 5, והכוכב ההוא זה הנער שחשק בתשומת ליבה של נערה אחת, או אולי זו האישה שחיכתה לבעלה שיחזור מן המתים, והסבא שציפה לנכד נוסף כדי לנצח עוד קצת את הנאצים.
וכך הוא המשיך מדבר ומספר איך כל כוכב שנופל הוא משאלה שהתגשמה. עכשיו שהיא התגשמה, הוא אומר, ממילא אין עוד צורך בכוכב, ובדרכו מטה אל מאגר התקוות שהוגשמו הוא מאיר לנו עוד קצת את החשכה. בינתיים, קולות ההסברים שלו נחלשו ברקע, ואני רק קיוויתי שאשאר כך שלו לעולם, ומיד ראיתי כוכב אחד שמנצנץ וקורץ אלי. הכוכב של התקווה הקטנה שלי.

מקרין תקווה,

שהתקוות שלנו לא הולכות לאיבוד, הם מחכות להתגשם..

אַתָּה עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הָהָר
בַּשְּׁקִיעָה הַמַּרְהִיבָה
מְצַפֶּה לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב הַהוּא שֶׁיְּחַיֵּךְ אֵלֶיךָ
וְיַעֲטֹף אוֹתְךָ בְּאוֹר אֲצִילִי וְקָסוּם
אוֹר בַּעַל מִמַּדִּים רַבִּים
וּגְוָנִים יפהפיים וַעֲמֻקִּים כגלי הַיָּם
אַתָּה כַּמֵּה לְהִנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ
וְלִרְאוֹת מִקָּרוֹב אֵת הַפֶּלֶא הַזּוֹרֵחַ,
אַךְ שִׁכְרוֹן הַחוּשִׁים הַמְּמַכֵּר
נוֹעֵץ אֶת צִפָּרְנָיו בִּגְרוֹנְךָ הָרַךְ
וּמוֹנֵעַ מִמֵּךְ לִרְאוֹת בָּאֱמֶת
אַיֵּה הַכּוֹכָב הָאֲמִתִּי.


(לִפְעָמִים אֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים לְהִנָּשֵׂא עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן, כמהים לִהְיוֹת כְּצִפּוֹר הַדּוֹאָה בַּמְּרְחָבִים הָעֲצוּמִים וְנִמְנָעִים מלהישיר עֵינַיִם, אֶל עַצְמָם, לוֹ הָאֲנָשִׁים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים פְּנִימָה בֶּאֱמֶת הָיוּ מְגַלִּים שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מִסְתַּתֵּר כּוֹכָב קָטָן, וִיפֵהפֶה)

סליחה אם אני לא מגיבה על סגנון הכתיבה, אלא רק על התוכן.

ממש יפה!! גם הכתיבה וגם התוכן.

אכן, האנשים הם הכוכבים האמיתיים בעולם.

יש בשמיים כל מיני כוכבים

יש את האלה
היפים,הזוהרים,המנצנצים
שמנופחים ומלאים גאווה
ואתה מרגיש קטן לידם
והם דורכים וצוחקים עליך

יש את האלה
שמתחבאים
מאחורי ירח או עננים
והם נראים טיפה קטנים
אבל בפנים-הם הכי טהורים

יש את האלה האדישים
שסתם עומדים ככה
בלי לזוז
או לנסות לשנות משהו..

ויש את האלה
השחורים
שכבר כל כך התלכלכו
וטבעו
בים של הזבל
והם כבר נהיו חלק ממנו.

יש את האלה
שעטופים בכאב
עצובים
בודדים
חונקים צעקות
ובוכים.הרבה.כל הזמן.
הם חצי שחורים וחצי לבנים
ומחכים שתבוא יד
שתמשוך אותם
גבוה גבוה
למעלה
מהים השחור
שהם כמעט וטובעים בו
וכואב להם
מאוד.מאוד.

ויש את האלה..
שהם לא כל כך יפים
נראים קצת צהובים
אבל בפנים-באמת הם הכי טובים..
והם מסנוורים מרוב שהבפנים שלהם לבנים
ונקיים.
ובכל זאת
הם יבואו
ויטבעו בים השחור
ביחד עם הכואבים
רק
כי הם אוהבים
ויתלכלכו קצת
ויהיו איתם,
עם האלה שכואב להם.ושורף.
ויעזרו להם להרפא
ולהרגע מהטרוף והבלגן
ובסוף
גם ימשכו אותם
למעלה.
גבוה.
ובעצם..
הכוכבים האלה
הם הכוכבים הכי יפים
בעולם

דשא
פיקניק
"בלילה האחרון שלנו ביחד היא אמרה לי שהדבר שהיא הכי אוהבת חוץ ממני זה כוכבים זה היה לי כל כך מוזר"
"מה מוזר בזה?"
"מה כל כך טוב בכוכבים?"
"תאמת לא יודע..."
הסתכלתי על השמים שעות מאז.. עדיין לא הבנתי...


בית חולים
רופא
"מזל טוב! זו בת"
"טל תעצרי!" צעקתי
"אני רק ארוץ עד הפח שם טוב אמא?"
"טוב"
נפילה
ריצה
דם
מוניטור מצפצף
"מה קרה לה דוקטור??"
"היא תיהיה בסדר זה רק שבר...אבל אני ראיתי משהו מוזר אצלה אני רוצה להריץ עוד בדיקות"
"אוקיי"
זה בטח כלום
מחט
"איייי, אמא? למה הוא דקר אותי?"
"כי הוא צריך את הדם שלך חמודה שלי"
היא הסתכלה עלי במבט מבולבל והתחילה לבכות
"בואי נלך לקנות גלידה טוב?"
"טוב.."אמרה ומחתה דמעה

"שלום. אני מדבר מבית החולים, אני צריך שתבואי לכאן מיד עם ביתך!"
"מה קרה?"
"זה פנים אל פנים"
מונית
"מה יש דוקטור?"
"אני רוצה שתשבי קודם!"
"אני יכולה להתמודד עם זה מה יש לי?"
"לבת שלך יש קריש דם ליד המוח, אני נותן לה חודשיים,"
"לטל?? אבל היא בת שבע!! זה לא יכול להיות!!"
"אני מצטער"
"ואין טיפול??"

"חוששני שלא..."
סחרחורת
רצפה קרה
חושך
*ביפ... ביפ... ביפ...*
טשטוש
כיסא
חושך
אחרי ארבעה התעלפויות הבנתי שאין מנוס החודשיים הבאים יהיו מדהימים לטל


"שלא תדעי עוד צער, יעל"
הלכתי לחדר שלה
רציתי להריח אותה עוד קצת
רק
שתיהיה איתי פה עוד טיפה
שלא תלך עדיין
למחרת בבוקר כשהתעוררתי הבנתי שנרדמתי על המיטה שלה
המיטה הכחולה היפה שלה
שהיא בחרה בעצמה
הלכתי למטבח לקחתי בקבוק ערק חזק
"את בסדר?"
בקבוק נשבר
"לא!!!!!!!!"
נפלתי על שתי ברכי
"מה אתה עושה פה? אתה הבנאדם האחרון שאני רוצה לראות!"
"דאגתי לך!"
"כן? דאגת לי? סליחה אם אני לא קונה את זה"
"אני אוהב אותך... באמת!"
"כל כך שלא טרחת לבוא להלוויה של אמא, כל כך שלא טרחת לבקר אותי אחרי זה"
"אבל.."
"כל כך שלא היית שם בחדר לידה למרות שביקשתי ממך! כל כך שעכשיו הנחמה היחידה שלי שבורה בגללך!!!!"
התחלתי לבכות
"עוף מפהההההה!!!!"
הוא הושיט לי ויסקי מהבקבוקים שעולים אלפים
"שמרתי את זה ליום שהיא תבריא"
"איך ידעת שזה היא בכלל? איך ידעת שזה בת?"
"התכתבנו"
"מה?"
הרגשתי נבגדת כל כך
"עוף מפה"
העפתי את הפקק ושתיתי מלא
באמצע הלילה קמתי וקלטתי את עצמי עם תחבושות על הרגליים על השריטות משברי הבקבוק הבית היה נקי
רצתי אחוזת טרוף לחדר של טל
אף אחד לא נגע בו
יופי
ואז ראיתי משהו ורדרד
זה לא התאים לטל היא לא הייתה ורודה כל כך... זה היה אוריגמי של ברבור והיה כתוב עליו לאמא
פתחתי אותו
לאמא שלי
רציתי לומר לך שאני יודעת שאת לא אוהבת את סבא אבל תני לו להסביר
אני מבטיחה לך, זה אומנם לא בסדר או מפצה אבל זה מסביר... אמא , למרות החיים שלך את היית אמא מדהימה הכי שיש! אני ראיתי כמה עבדת קשה כדי שיהיה לי כל מה שרציתי! אני יודעת כמה את אוהבת אותי אני גם יודעת כמה סבא אוהב אותך
אמא שלי
אם את קוראת את זה... אני כנראה כבר מתה
אבל ליהי שמחה אמא! כי אני שמחה! אני שמחה כי הגעתי לגיל שלוש עשרה למרות הכריש שאכל לי את הראש
אני שמחה כי זכיתי להיות בת שלך
אני שמחה כי הייתה לי הזכות לחוות כל כך הרבה
כמו הטיול לשוויץ, זוכרת אמא? כמה נהנתי!
והיום הזה שקישטנו את החדר שלי...
אמא.. וכל הלילות עם שיר שהיא החברה הכי טובה שיש!
והנשיקה הראשונה שלי...
והקולנוע
הסקייט פארק
אני זכיתי בעוד שלוש ושלושת רבעי שנים כנגד רב הסיכויים!
אני זכיתי לחויות שמספקות לחיים שלמים!
אמא... אני שמחה!
אני רוצה שגם את תיהי
דברי עם סבא! זה חשוב לי!
תתאבלי עלי קצת
אבל תמשיכי הלאה!
כי אמא אני תמיד שם בכוכבים אצפה בך .
בסוף המכתב צוייר לב קטן עם חיוך,
יצאתי לבחוץ וסוף סוף הבנתי..
הבנתי למה היא אהבה את הכוכבים

פתאום הרגשתי יד על כתפי
"היי אבא,ברוך השב"

וּמָה שָׁוִים
כָּל הַלֵּילוֹת וְהַחוֹלוֹת
בְּלִי כּוֹכָבִים
לְהָאִיר אֶת הַשֶּׁקֶט
בַּמִּדְבָּר חַיִּים
דּוֹקֵר
לְהָעִיר אֶת הַלֵּב
הַמֵּת בְּשֶׁקֶר
חָשׁוּךְ
לַבֹּקֶר

וְהִבַּטְתִּי מַעְלָה -

וְהוּצַפְתִּי מִילְיוֹן כּוֹכָבִים
רוֹקְדִים בְּזוּגוֹת
מְשַׂחֲקִים חֲבוּרוֹת
כְּמוֹ עֶשְׂרוֹת יְלָדִים שׁוֹבָבִים

וְהִבַּטְתִּי פְּנִימָה -

וְהוּצַפְתִּי מִילְיוֹן רְגָשׁוֹת
מִתְעַרְבְּלִים בִּי הֵיטֵב
מִתְפָּרְצִים כְּמוֹ הַר גַּעַשׁ
מִתְעַקְּשִׁים לְבַטֵּא בִּי תְּחוּשׁוֹת

וְהֵם כָּבִים בִּי אַט אַט
מִתְרַפִּים
נָמִים הֵם - כִּמְעַט
(עֲיֵפִים)
טְהוֹרִים שׁוֹבָבִים
בְּתוֹכִי מִתְרַוְּחִים -
נִרְדָּמִים

וְכָךְ,
כָּךְ כָּבִים בִּי
כּוֹכָבִים
(וְהִבַּטְתִּי מַעְלָה -
הַשָּׁמַיִם רֵיקִים
וּבִפְנִים -
חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים

- יֵשׁ כּוֹכָבִים בַּשָּׂמִים
הוּא אוֹמֵר לִי.
הֵם נִמְצָאִים שָׂם, מַבְטִיחַ.
הֵרַמְתִּי אֵלָיו מַבַּט חֲצִי עָיֵף חֲצִי מְשֻׁעְשָׁע.
- מָה אַתָּה אוֹמֵר?
וּמַה זֶּה בְּדִיּוּק אוֹמֵר, כּוֹכָבִים?
- נוּ, הוּא מִתְפַּתֵּל, הֵם כָּאֵלֶּה זוֹהֲרִים, וּקְטַנִּים וְהֵם נִמְצָאִים שָׂם בְּכַמּוּיוֹת. זֶה לֹא ככ דּוֹמֶה לְשׁוּם דָּבָר..
מָשַׁכְתִּי בִּכְתֵפִי בְּמָאֳמָץ מְסֻיָּם (תְּנַסּוּ אַתֶּם לַזּוּז עִם כָּל הַשְּׁכָבוֹת הָאַלָּה).
- וְלָמָּה זֶה אֲמוּר לְעַנְיֵן אוֹתִי, שֶׁהֵם שָׂם?
- כִּי הֵם יָפִים.
- אָז מָה?

- אַתְּ צְרִיכָה לְדַעַת, שֶּׁיֵּשׁ שָׁם אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה. הוּא קַיָּם.
כִּמְעַט הִתְפַּתֵּיתִי לִצְחֹק.
בִּמְקוֹם זֶה פָּלַטְתִּי נָחֲרָה קְטַנָּה. המפפףף. 
הַבֹּץ עָלָה וְיָרַד בְּיַחַד אִתִּי. כִּמְעַט נוֹשֵׁם.

מַמָּשׁ עוֹזֵר.

זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד לְאֶסְקִימוֹאִי שֶּׁיֵּשׁ חֹם בָּעוֹלָם. 
כְּמוֹ לְהַגִּיד לְדָג שֶּׁיֵּשׁ אֲדָמָה מוּצָקָה.
זֶה פָּשׁוּט לֹא חֵלֶק מֵעוֹלָם הַמֻּשָּׂגִים שֶׁלּוֹ.

- אֲנִי רְצִינִי. 
הוּא מַיְשִׁיר אֵלַי מַבָּט יַצִּיב. לֹא מְמַצְמֵץ.
(אֲנִי תָּמִיד תּוֹהָה אִם זֶה גּוֹרֵם לוֹ לַחְשֹׁב שֶׁאֲנִי מַאֲמִינָה לוֹ יוֹתֵר. זֶה בָּטוּחַ לֹא גּוֹרֵם לְבֹץ לִהְיוֹת פָּחוֹת סָמִיךְ)
- תִּצְטָרֵךְ יוֹתֵר מִזֶּה כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי. אֲנִי אוֹמֶרֶת, וְכָל עֹמֶק הָאֲדָמָה עַל כְּתֵפַי.
- אֲנִי כְּבָר מַתְחִיל לְהִתְיָאֵשׁ, צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ.
- טִירוֹן. גִּלְגַּלְתִּי עֵינַיִם. לִי כְּבָר יֵשׁ דּוֹקְטוֹרָט בְּיֵאוּשׁ.
- אֲנִי יוֹדֵעַ. וְלָכֵן אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ, הַכּוֹכָבִים שָׁם.
רַק
רַק תַּאֲמִינִי לִי.
בְּסֵדֶר?

(וְהָאֲדָמָה הוֹסִיפָה לִלְחֹשׁ בָּאֳזָנַי סוֹדוֹת שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לִי לָלֶכֶת)

כוכבים

כוכבים
אפשר לדבר הרבה על כוכבים
אז בואו נדבר

מזה כוכבים?
בטח כאלה שיש להם הרבה עוקבים
הולכים עם שמלה ועקבים
מרוב שהם למעלה יש שחושבים את עצמם לאלוקים

כוכבים יש בהמון סוגים
כוכבי לכת
כוכבי רשת
כוכב ים
כוכב נופל
כוכב נולד
הכוכב הבא
אפשר גם לרקוד עם כוכבים
להסתחרר ולראות כוכבים

תחשבו על זה, שאתה או אני בוחרים להביט בכוכבים אנחנו בעצם בוחרים לראות את הזוהר בתוך כל החלל החשוך כמו הניסוי של הנקודה הלבנה על הדף השחור

דבר נוסף, הכוכבים כל כך קטנים, כי המרחק בינינו כל כך רב אז אולי אם נסתכל עמוק בפנים ולא נפנה את הגב נגלה שגם אותם אלה שחשבנו שהם קטנים כנראה לא התקרבנו אליהם מספיק ואז נבחין שהם גם נוצצים

אז תפסיקו לתרץ לי תירוצים שאתם עייפים ושבחוץ כל כך קר
כי מי יודע מה ילד המחר
צאו הלילה והביטו בכוכבים

'תמיד במרפסת' היא אומרת, מסתכלת על השמיים, מציצה עלי .

אני מחייכת חצי חיוך 'תמיד במרפסת' מאשרת, שותקת עוד מילים.

העינייים של יעלי נחות עלי, מחכות.

אני מתבוננת בירוק שבעינייה, אותן עיינים שהביטו בי בכאב ביום הזה, כשטרקתי עליה דלת. היא דחפה מגף שחור, מתעקשת להשאיר פתח למילים, פתח לאהבה. לא רציתי, גם לי היה מגף שחור ומילים, ולי היתה גם שבועה

'נשבעתי שאני לא אצטרך שום אנשים לעולם, שאני לא אזדקק לאף אחד עוד, תביני אותי.' הסברתי לה אז, במרווח הקטן בין הדלת לקיר, אש יכלה לקפוא מקולי.

רציתי שתבין, היא השפילה עיניים וכל הכאב שבעולם השתקף בפניה.

היא הבינה, וכשהבטתי ביערות שבעיניה, וקלטתי שהייתי צריכה את ההבנה הזאת, התפרקתי.

ואולי זו היתה הסטירה השניה שקיבלתי בחיי, חוסר מסוגלות עצמית קוראים לזה, ואני רק רציתי לזרוק את השמים מעל ראשיהם של כל האנשים בעולם ולהרגע.

לא יכלתי. הם שלטו בי גם מתחת לקבריהם.

שלושים ושבע ימים חייתי לבד, זרקתי אנשים יקרים לי, התמכרתי לשליטה.

היום בבוקר קמתי ויצאתי למרפסת, כוכבים דיברו אלי, התקשרתי ליעלי, וביקשתי ממנה שתבוא, הבטחתי הסבר.

אני מספרת לה עלי, מספרת לה את הלב שלי

'הרגשתי שאני לא צריכה אף אחד כי אני לא מרשה לעצמי להפגע שוב, לא מסכימה לעצמי להיות קורבן שוב, וכי אני לעולם לא אסמוך שוב על אנשים.'

התנצלות יוקדת בפני, אני רוצה שתבין.

'אנשים כמונו חיים כל הזמן בשני קיצוניות, מצד אחד הם מאד רוצים להשען על מישהו, הם זקוקים לאהבה, הם חייבים אנשים בחיים, ומצד שני הם רועדים מלסמוך, קשה להם לתת אמון, הם מייצרים תדמית של עצמאות מוחלטת, אי הזדקקות.

ניסיתי להיות לא צריכה, את יודעת את זה, ברחתי מהכל, ועכשיו החלטתי שאני רוצה לנסות דרך שונה, הופכית, תעזרי לי?'

יעלי שותקת, כוכבים נוצצים בעינייה, יש כאלה שקוראים להם דמעות.

'אני צריכה אהבה, צריכה שתהיי, אני צריכה שתגידי לי שאת פה, בבקשה תהיי פה, אל תתרשמי מההצגות שלי, מהפרצופים, מהטריקות דלת מהמילים שלי, בבקשה תזכרי את זה, אני צריכה אותך.

יעלי מסתכלת למעלה, טיפות נוזלות לה על הלחיים, אני מרימה ראש, צדה כוכב בעייני, מתבוננת.

'הכוכב הזה' אני לוחשת לה 'תראי כמה צפוף לו, כמה כוכבים יש סביבו, את חושבת שהוא מסתדר יעלי? בין כל הכוכבים שם?'

יעלי מסתכלת עלי, ושתיינו מכירות את העומקים שמאחורי הכוכב.

'אני חושבת שכן' הקול שלה חנוק, אוהב, 'תראי כמה שונה הוא מכולם, כמה מיוחד הוא, את לא חושבת?'

וכשהצלילים האחרונים של השאלה שלה מתפוגגים אני קמה למטבח, להכין ארוחת ערב,

כוכב בוחר לרדת מהשמיים.

אַל תִּפְחַד לִהְיוֹת
גֶּשֶׁם בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ
אַל תִּפְחַד לִהְיוֹת
כּוֹכָב בְּאֶמְצַע הַיּוֹם;
תִּגְדַּל נָסִיךְ קָטָן שֶׁלִּי
תִּזְרַח
בְּכָל מָקוֹם.

לְכָל הַכּוֹכָבִים יֵשׁ בַּיִת
בְּסוֹף הַלַּיְלָה לַחֲזֹר אֵלָיו,
וְכָל הַנְּחָלִים בְּסוֹף הַקַּיִץ
הוֹלְכִים אֶל הַיָּם.

תִּפְעַם
כְּמוֹ הַלֵּב שֶׁלְּךָ
יֶלֶד
אַתָּה כּוֹכָב;
אַתָּה לֵב הָעוֹלָם.

אַל תִּפְחַד
כְּמוֹ גֶּשֶׁם כָּבֵד
לִפֹּל
בְּאֶמְצַע הַיּוֹם;
וְאַל תִּשְׁכַּח
בְּסוֹף הַלַּיְלָה
הַבַּיְתָה
לַחְזֹר.

הבא. אפשר לפרסם בפעם הבאה לא בעילום שם אבל אני חושב שיש משהו יפה בלפרסם בערב אחד במרוכז. אז אפשר פשוט לשלוח את היצירות למי שמעלה את האתגר עד יום שלישי והוא יעלה אותן כולל שם הכותב באותו ערב.

באמת? זה נוגע?

וזה טוב?

אולי אשים את זה עם המשך

עם סוף יותר טוב

לטעמי, ספר עם סיפורים קצרים יכול להיות אפילו יותר טוב, אבל תלוי בסגנון,

בעיקרון ספר ארוך יכול להרוס את ההשראה שיש בסיפורונים נקודתייים,

אלא אם הסיפורים המדוברים אינם סיפורי השראה אלא "עלילה" שאז באמת עדיף שיהיה אחד ארוך

אבל בלי קשר אליהם באלי לכתוב ספר עם עלילה ואין לי מושג איך לעשות את זה

גם כשאני מנסה לכתוב עלילה זה יוצא לי די קצר

אני רוצה לכתוב אחד ארוך ומסובך ומתוחכם כזה

שיש לזה פוטנציאל להיות כמו הספרים של הרב סבתו, אני צודק?

אם הם סיפורי השראה אבל את רוצה שתהיה "עלילה",

או שהתכוונת לשני דברים נפרדים?

כדאי לך אולי לעיין בספר בא מלבנון/ בכל מקום שהם של מיכאל שיינפלד. ב"בכל מקום שהם" יש הרבה סיפורים קצרים שביחד יוצרים משהו מאוד יפה לטעמי. אני מאוד אוהב לקרא ולכתוב הרבה סיפורים קצרים שיוצרים בסוף משהו שלם. אולי תחשבי על המשהו השלם הזה אם יש...

בהצלחה!

קודם כול - אל תפסיקי לכתוב סיפורים קצרים. חוץ מהאיכות שלהם בפני עצמם - יש בכתיבתם אימון טוב.

שנית - לצערנו אנשים מעדיפים לקרוא סיפורים שלמים (מה שמכונה רומנים בשפה המקצועית), אז לכן לא יודעת כמה "שוק" יהיה לספר סיפורים קצרים... בכל אופן, מצטרפת להמלצות כאן - לאגד את הסיפורים לפי נושא מסוים, ואולי עם הקשרים ביניהם. (אני, למשל, כתבתי ספר סיפורים קצרים, וחלק מהסיפורים "נפגשו" זה עם זה - דמות ראשית מסיפור אחד פגשה דמות ראשית מסיפור אחר בתוך סיפור שלישי שעומד בפני עצמו. לצערי הספר הזה לא יצא לאור...)

שלישית - סדנת כתיבה זה תמיד טוב. אבל מהניסיון שלי יש בהן פחות הכוונה מדויקת לכתיבת ספר ארוך, אלא התמקצעות בסיפורים קצרים.

מה שאני מציעה לך: לבחון ספרים שאת אוהבת בצורה מעמיקה ומתוך עין מקצועית - איך העלילה שם בנויה? כמה עלילות בעצם שלובות בתוך הספר? כמה דמויות קיימות בו, ואיך הן משפיעות על הדמות הראשית/הדמויות הראשיות?

אחר-כך את יכולה לבחור נושא ודמות ועלילה שמדברים אל לבך, ולראות איך את יכולה לבנות מהם עלילה ארוכה ומסתעפת. את יכולה גם לקחת סיפור קצר מסיפורייך, ולראות אם אפשר להרחיב ולפתח אותו לכדי עלילה ארוכה.

ולסיום - אם את מעל גיל 18, אני מציעה לך להצטרף לפורום הסגור שלנו לכתיבת פרוזה. הוא אמנם די "מת" כרגע, אבל אולי תעזרי לנו להחיות אותו... המטרה שלו לשתף בסיפורים ובכתיבה של כל אחת, ולקבל עצות ופידבק מכל חברות הפורום - עד שבע"ה נגיע לכדי ספר מושלם שראוי לצאת לאור.

בהצלחה רבה! 

זה רעיון מעולה 

אני אחקור כמה ספרים ואנסה למצוא את המשותף

אני מעל גיל 18 אז אשמח להצטרף

ואין איזה סדנא שנתית ? ששם אפשר ללמוד איך כותבים ספר ארוך ולעבור תהליך?

טוב אני משערת שאצטרך לעשות את זה לבד

בכל מקרה תודה רבה

כי בחיפושיי אחר סדנאות כתיבה התמקדתי רק באזור מגוריי ורק בסדנאות שמיועדות לנשים.

אז אולי יש סדנה כמו שאת מחפשת. שווה לחפור על זה... (בגוגל, כמובן )

אצרף אותך לפורום שלנו

קראתי את זה, ואז קראתי עוד ממה שאת כותבת..

וואו. פשוט יפהפה.

מילים מיוחדות, מרגישות, כתיבה מיוחדת מיוחדת.

תמשיכי.

ובכתיבה.

אין מילים

תעשה דברים אחרים, תצא קצת, תשאב השראה

משחרר בנפש גלים רכים ונעימים...

ממש מעורר השראה.

קצר וקולע!!

וכל כך מגיעה לך אהבה, והיא תגיע...

אהובה. וואו זה כל כך טהור ותמים ואמיתי.

פשוט נביעה של חיים.

(מזכיר לי ממש את אחיין שלי, אז תודה על זה)

את מדהימה!

קראתי שוב ושוב...

את משו משו. ❤

איזה תגובה מחממת

אימלה את מדהימה, והכתיבה שלך.. וואו.

א. קוראת שירים של אחרים

ב. יוצאת לטבע

ג. חושבת רגוע..... מחשבות זורמות.... בלי לחץ.

ד. מתפללת!

זה ממש מבאס לשכוח

אבל זה יוצא צל חיוור של מה שהיה לי בזמן "המוזה"...

פשוט תתבי על דף את כל מה שעולה לך בראש, או שתעבדי עם "שמש" (-מילה באמצע ומסביב כל מה שזה אומר) - זה יעשה לך סדק בראש, אחר כך תתפללי תעצמי את הינים, תחשבי שניה ותכתבי ל מה שעולה לך - לא משנה פיסוק, חרוים או משהו כזה... מה יצא לך זה מה שה' שלח לך - תעבדי עם זה...

                        ​​​​​​​

ןאוו את ממש כותבת מענייןןן

קארתי ולא רציתי להפסיק..

זה כתוב ממש ממש יפה..

את כותבת עוד המשך?אנחנו במתח