פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 218)

הוא יושב מולי, עיניים בוערות
הוא מספר לי, כמה שחלם
הוא מביט בי, מבט חודר
הוא חושב עלי, אני יודעת
הוא לועג לי, בנפשו פנימה
הוא אוהב אותי, במסתור
הוא צוחק, מניד ראש
הוא מעריך, את שלא
הוא חושק, רואים

הוא-
הוא
.
רק
מי אתה בדיוק?

מה אתה מראה לי פה
בנאדם?
האין זאת
המסיכה
מתגחכת מגרונך?
דבר *אליי*
בנאדם.

אֲנִי רוֹצָה לַעֲטֹף אוֹתָהּ בְּרַכּוּת חמימה
לֶאֱצֹר בְּכַף יָדִי אֶת גַּלֵּי הַזַּעַם וְהַכְּאֵב
שֶׁרוֹצִים לְהִתְפָּרֵץ הַחוּצָה
וּלְהַטְבִּיעַ אֶת חותמם, בָּהּ
רוֹצָה לְהַחֲזִיק לָהּ אֶת הַיָּד וָלֹא לַעֲזֹב,
שֶׁלֹּא תּוּכַל לִפֹּל עוד בִּזְרוֹעוֹתָיו הָאֵימְתָנִיּוֹת,
שֶׁל הַלַּיְלָה
רוֹצָה לגהור מֵעָלֶיהָ, לְהַעֲבִיר יָד עַל ראשה
וּכְמוֹ לָקַחַת מִמֶּנָּה בְּאַחַת אֵת כָּל הַיָּגוֹן וְהַבֶּכִי
הַנִּמְצָאִים בְּתוֹכָהּ פְּנִימָה כְּמַעְיָן גּוֹעֵשׁ, וְשָׁבוּר
וּלְהַעֲבִיר אוֹתָם, אליי
אַךְ
אוּלַי,
אִם אֶעֱשֶׂה זֹאת
אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ
בֶּאֱמֶת אוֹהֶבֶת.

( לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ קוֹשְׁרִים אֵלֵינוּ בעבותות עָבִים שֶׁל אָהֲבָה אֶת הַיְּקָרִים לָנוּ, כמהים לִמְנֹעַ מֵהֶם לְהַרְגִּישׁ , אֶת הַגּ'וּנְגֶּל הַפְּרָאִי שֶׁבַּחוּץ,
וְלֹא חוֹשְׁבִים עַל כָּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ חוֹסְמִים בִּפְנֵיהֶם אֶת הָאֶפְשָׁרוּת, לָעוּף).

יוֹם אֶחָד
אַתְּ תַּפְסִיקִי לִפֹּל לִזְרוֹעוֹתָיו הַמּוּשָׁטוֹת
שֶׁל הַחֹשֶׁךְ הָאָפֵל, וְהַקָּסוּם

יוֹם אֶחָד
הָאֲדָמָה כְּבָר לֹא תְּאַמֵּץ אוֹתְךָ אֵלֶיהָ
בְּחִבּוּק מָוֶת מְשַׁכֵר

יוֹם אֶחָד
הָאַהֲבָה הַזַּכָּה כְּשִׂמְלַת הַכַּלָּה תֵּצֵא מקברה
וְתַפְרִיחַ חַיִּים בַּלְּבָבוֹת הַשּׁוֹמְמִים כשממת הָאֲדָמָה , הַגּוֹוַעַת

יוֹם אֶחָד
אַתְּ לֹא תִּצְטָרְכִי עוֹד לִקְבֹּר
אֶת זְעַקָתְּ הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה,
והפצועה
שֶׁבִּפְנִים,
שָׁרַק רוֹצָה
חִבּוּק.


(הַלְוַאי שֶׁיּוֹם תִּגְרְמִי לַשֶּׁמֶשׁ הַיְּפֵהפִיָּה שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה לִזְרֹחַ מעלייך, יַלְדָּה פְּצוּעָהּ שֶׁלִּי.)

העיניים ראי הנפש

 

ונפש חכמה תראה אותם

 

נשמות טובות מזהות זו את זו

 

ונשמות רעות מזהות את האומללות

 

 

 

וזה כואב

 

 

שאלה: אני ב"ה זוכה לכתוב - אבל לא רק שירים - יותר בכיוון של טור אישי ותסריטים, אתם רוצים שאני יעלה לכאן גם דברים כאלה?

 

יש מישהו שיש לו ניסיון בלכתוב תסריטים?

יש פה למישהו סיפור חזק לכתוב אותו כתסריט?

עוזבת פה הפעם זה סופי ומוחלט היום אני פה ומחר בבוקר כבר לא 

אני מבקשת סליחה מכל מי שנפגע זה לא היה בכוונה (כנראה

אוהבת את כולם !!

 

 

נדמה שאחרי שבועות ארוכים של סופות וברקים באה הרגיעה .
בדמות גשם דק ונעים שמטפטף ומשקה את האדמה הצמאה ככ.
ששש, הרגעי, תנשמי עמוק.
הכל בסדר.

 

העולם הככ מטולטל נעצר בחבטה שאחריה יש רק שלווה.
סטופ.

 

ההבנה מטפטפת, ההכרה. טיף. טף. טיף. טף.
הכלי שלי מתמלא ומתאסף ועולה על גדותיו, מניח לרוח ולסחף להישטף ולטפטף ממנו.
שששש. הרגעי. הכל בסדר.

 

גם האף מטפטף. והעיניים. הולכות ומתרככות ומתנקות.
ששש. השקט שאחרי הסערה.

 

 

וכמו תמיד, יש משהו קצת מלחיץ בשקט הזה.

הוא רועם באוזניים. לוחץ.

 

דוחק בי לקבל,

דוחק בי לאהוב,

דוחק בי לתת
לעצמי
להיות.

 

 

מפציר בי להרשות לו להישאר עוד קצת לפני שאחזור לשטף החיים

הסוערים האלה

המטלטלים האלה

המדהימים האלה.

 

 

מטעין אותי באנרגיה מחשמלת, מפצפצת.
בידיעה המוחלטת שאני יכולה.

 

כן, אני יכולה עד שלא אוכל יותר.

מסוגלת להכל - עד שאתפוצץ.

 

 

וכמה שאני מפחדת

 להתפוצץ.

 

אולי אני לא אוכל,
אולי המציאות לא תוכל
 להכיל
את האור שבי?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*****

וכן, אני יודעת שהחלק שבי שמבקש עכשיו תגובות הוא בסך הכל החלק שמבקש קצת צומי...
אבל האמת שאני זקוקה לזה

אז אשמח!

"בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים -
החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר -
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד,
רגע קט ויחיד
ליופי הזה הזורח."
(זלדה)

אז הנושא השבועי לאתגר הכתיבה הוא- "כוכבים"
את הקטעים/השירים יש לשלוח אלי בפרטי עד יום שלישי ב20:00 בערב, ובאותו ערב אפרסם את כולם בשרשור אחד בעילום שם.
אחר כך כל אחד ידרג את שלושת השירים/הקטעים הכי יפים בעיניו. ובחמישי בערב נפרסם את שלושת הקטעים הנבחרים והיוצרים שלהם.
הזוכה במקום הראשון יקבל צנצנת עמבה מתנת @ami שכבר לא זקוק לה וכן את הזכות להעלות את האתגר השבועי במוצש הבא.
בהצלחה לכולם.
נ.ב. כמובן שגם מי שלא כתב בפעם הקודמת מוזמן להצטרף.
@רוח סערה@רק בודק@רחל יהודייה בדם@פור@אנונימי מאד@כופרת@ישראל12-$@ים סוער@בברסלב בוער אש!@אליבא@בין הבור למים@הכתב והמכתב@אין עלי בעולם@רוצה לעוף@יפה ותמה@טירוף זה הנורמה@סופת חול@ינשוף קטן

   געגועים...

יושב, מתגעגע,

ליום, שעוד יגיע,

מתי...

ממתין, מייחל,

לזמן, שהנה יחל,

מתי..

 

מתי ישוב אבי,

אל ארץ צבי,

מתי ישוב מלכי,

ואפשוט את שקי,

מתי...

 

מתי, אבא, תשוב,

ואבנה בנין חשוב,

מתי תתממש אהבה,

המשתוללת כלהבה,

מתי...

 

מתי, אבא, אוהב,

אדון, אח, בעל תאב,

מתי תרנן עקרה,

עלובה לא לשוא שמרה.

 

אני לומד לוותר לעצמי
ליפול אל התהומות ולקום משם בחיוך שלם
כי סופסוף
ליבי שבור

שבור, חסר אהבה שכמותי
תבינו, הייתי חייב לזרוק מעלי את הכנפיים שנתתם לי
כדי שאוכל לעוף
לפרוש כנפיים משלי

משלי, כמה חיכיתי
להתנתק מן האשליה המנותקת, הדמיונית, שיצרנו יחד וקראנו לה אני
מן האידיאלים הרוחניים והגשמיים שהגשתם לי חם מידי, ומוקדם מידי
אידיאלים שמידיאלים

שמידיאלים אידיאלים
אני לומד לוותר לעצמי
לצעוק- גם אני ראוי לאהבה
אני מקווה שיום אחד לא אצטרך לצעוק בכלל
ואוכל להתנות אהבה ללא תנאים

תנאים, תמיד היו תנאים
רף ציפיות כוזב
חרדה להיכשל ולהיעשות אחד מהצללים
כמה צללים כיסו אותי החרדות עד היום

היום בבוקר הבטתי במראה והם היו שם
עיניים, פתוחות, מאירות, נקיות יותר
התגעגעתי אליהן כל כך
ובקריצה שובבה בירכתי אותן לשלום
הלוואי ואעשה בי שלום

אז אני לומד לוותר לעצמי
ליפול אל התהומות ולקום משם בחיוך שלם
כי סופסוף
ליבי שבור

השירה הזאת

תינוקת בעריסה בקרן זוית

ברחמים אספתי בעודי נער

שכבה בחיקי ותהי לי לבת

 

גדלה הילדה שמחה ושימחה

אותי ואותה, עולמי עלמה

קופצנות ושובבות מנת חלקה

אני מתבונן בה, מאושר.

 

והייתה לנערה, יפתה הילדה

אני כנער בן גילה

לומד אני אותה עתה מרחוק

כוסף משתוקק מתגעגע

 

עד מתי תהיי לי כה רחוקה

נערתי צלעתי שלימותי אורייתא

עת מצאתיך הייתי סבור

בודדה את, תינוקת בעריסה

עתה אביט אל מרחבי זקנותך

עמך דורותיך, בני אותיותיך

ואני ניצב כוסף מתגעגע

צלעתי שלימותי נשמתי

אורייתא.

 

נחמה שלי, בודד אני בלעדיך

בלי שתרדי לעמקי נשמתי בכל רגע

לטעום זיו צוף דבש אמריך

בלי לטבוע, לשקוע ביופי הנועם שלך

 

בודד אני מעצמי בלעדיך

לכן אני נסחף, נטבע לצרכי

כי קשה לי בלעדיך

בלעדי

 

מי ילטף יעטף יחבק לי

אם אין אני לי, אם אין את לי

אמא! אורייתא.

 

 

כשבנאדם לא יודע מה הוא רוצה
הוא נאבד.
כשבנאדם חושב יותר מידי
הוא מקבל כאב ראש.
כשבנאדם מרגיש ולא מצליח להביע
הוא מתבלבל.
כשבנאדם מבין כמה הוא תלוי באחר
הוא מתייסר.
כשבנאדם ראלי
הוא מתאכזב.
כשבנאדם מפחד
הוא לא מתקדם.
כשבנאדם כבד
הוא לא שמח.
כשבנאדם עדין
הוא לא רוצה לפגוע.


הבנאדם זה שם אחר בשבילי
אולי בשביל עוד אנשים.
כנראה.

הוי את מפוחדת? נוגע ללב, תביאי לי את זה
-מ..ה למה?
ככה, משימה, תביאי!
-ל..לא בבק..שה לא!
ממ את מתוקה שאת מפחדת, תביא!
-אבל מה עשיתי? מה כבר ביקשתי?
תביאי! אין לי סבלנות אלייך!
-אם.. תק..ח ל..א יהיה לי י..

סלאפ
פאף
תלישה


ההא אף אחד לא מנצח אותי מותק!
"בוס, התמימות שלה בידיי, והיא אפילו גוססת, מה המשימה הבאה?"

היא בעטה,בכל הכוח

צעקה צעקה מחרישה

כולה נוטפת דם וכאב

צרחה עלי

תעזבי אותי כבר בשקט

למה את עושה לי את זה

מה עשיתי לך?!?!

ואני

אכזרית שכמוני

פשוט הרמתי תרגל

ודרכתי עליה

ומעכתי אותה

ככה

עד שהיא מתה.נקברה.נעלמה.

 

ועד היום אני שומעת אותה

צועקת עלי.

אבל כבר עבר השלב של היסורי מצפון בלילות

עכשיו זה רק האדישות הזאת

שאני שקועה בתוכה.

ושממלאת אותי.

והריקנות

מדחיקה.דוחפת.מכניסה.

עמוק עמוק ונועלת.שלא יפתח או ינזול לבחוץ בכלל.

 

ואולי

יום אחד

עוד יהיה לי מזל

ואני ישחרר אותה משם

ויחבק ויאהב אותה

כל כך

והיא לא תכעס עלי

על כל מה שעשיתי לה

רק תשאל בחשש

אנחנו חברות עכשו?

ואני יגיד לה--

כן

אהובה שלי

אנחנו חברות

ובעצם תמיד הינו..

רק שלא כזה ראינו.

אבל עכשיו-

זה נגמר

ואנחנו

ביחד.

נעבור הכל.

אל תדאגי יפה אחת,

נסיכה

את עכשו פה איתי..

כן

זה הנשמה שלי

 

בס"ד

 

שוב לילה.

ושוב אותו הגעגוע

למשהו נעלם

לשקט

ללב, שנרדם

לאהבה

 

ואולי

אל עצמי,

בעצם.

 

 

או אפילו לדעת אם יש פוטנציאל כלשהוא... ;)


-מעטפה-

הבחור המקועקע ישב בקצה האולם
משחק באצבעותיו ומידי כמה רגעים מציץ לפאלפון שעל השולחן
התקדמתי לעברו, מנסה לדלות פרטים לפני שיבחין בי
לבוש גס, ישיבה מרושלת, שיער שחור חלק ומבט רדוף שתווי פניו הקשוחים לא הצליחו להסתיר.
הוא הבחין בי
מיד השפלתי את עייני והתיישבתי מולו, מנסה לחמוק ממבטו הבוחן
הוא בחן אותי במשך שניות ארוכות ורק אז הניח לי
"את דומה לו"
הוא זרק לעברי מעטפה והתקדם לעבר היציאה
"רגע" פלטתי
מידי בקול, חצי אולם הסתובב
"אמ, אני...אני רוצה לדעת"
קולי רעד, כמו גופי, והטון הנחוש שניסיתי להעביר כמעט שהעלה בו גיחוך
עיניו נחו עלי לזמן שנדמה כנצח
ולבסוף הוא פלט "העבר מת, כמו אחיך, ואין מה לדבר"
נשארתי לבד
מחובקת עם כל מה שנותר לי ממנו
מעטפה חומה ישנה
ואלוקים יודע מה יש בה.

"מה הוא עושה?"
"מגולל את העמוד הראשי"
"שוב? הוא עשה את זה כבר עשר פעמים בחמש דקות האחרונות"
"כן.. משעמם לו כנראה"
"טוב צריכים לעשות משהו"
"מה את מציעה?"
"בוא נעלה רעיונות"
"וואי את הורגת אותי, אם יש לך רעיון תגידי, לא צריך לצאת בהכרזות"
"אולי נקפיץ לו מודעה למשהו מעניין?"
"אי אפשר, יש לו חסימה לכל דבר אפשרי כמעט"
"אולי הצעת עבודה?"
"הוא ידחה אותה על הסף עם כל כך הרבה תירוצים"
"טוב מה נהיה תביא גם רעיונות"
"מה את רוצה ממני? את הצעת"
"לא מפריע לך שהוא שורף את הזמן שלו כל יום?"
" לא כזה.. "
...
"מה הוא עושה עכשיו?"
"בודק את המייל בפעם המליון היום"
....

כשאני מדמיין את שנינו, אותך ואותי,

עתידנו נראה כל כך שגרתי.

בית מלא בתורה, אהבה ושמחה,

כי בביתנו תמיד תשרה הברכה.

 

אקדש אותך בטבעת, כדת משה וישראל,

ואיחולי מזל טוב ישלח לנו הא-ל.

כך יתחיל גרעין משפחתנו הקטנה,

שתתרחב תוך זמן קצר, אולי אף שנה.

 

כשיוולד ילדנו הראשון, בסתיו או באביב,

אבכה מהתרגשות בברכת "הטוב והמטיב".

מעתה, נוסיף ברכה לכל התפילות -

עד שיגדל, כבר לא יהיו מלחמות.

 

אליו יצטרפו אחים רבים, חמישה או שישה,

וכדי לעמוד בעומס, נקנה דירה חדשה.

חדר לכל ילד, עם חדר אורחים וסלון,

כי אצלנו טובת הילדים באה במקום הראשון.

 

נלווה אותם לבית הספר, מכתה א' ועד הבגרות,

נבכה יחד ביומם הראשון בצבא או בשירות.

כשיבואו הנכדים, נדע אותם תמיד לפנק,

הם ירצו לבוא לבקרנו, ואיתנו לשחק.

 

כשאני מפסיק לדמיין את שנינו, מפלח אותי כאב.

כשאני חוזר למציאות חיי, ליבי בוכה ודואב.

כי כל דמיון היה יכול להתגשם, ולהיות אמיתי.

אם רק במקום אהובי, הייתָ‏ בכלל אהובתי.

שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת
מוּל חַלּוֹן.
דֶּרֶךְ זְכוּכִית עֵינִי
הַדּוֹמַעַת

שׁוֹשַׁנִּים אֲהוּבוֹת
הַכְּמֵהוֹת לְמַגָּע,
לִרְגָעִים מוּל שַׁמָּשׁ
שׁוֹקַעַת

לְתִקְוָה
בְּעֵינַיִם שֶׁל יֶלֶד
לְמַבָּט יַצִּיב
וְטָהוֹר

לְאַחַת שֶׁבָּחַרְתִּי
לַדַּעַת
לְשׁוֹשַׁנָּה יְחִידָה
שֶׁאֶנְצֹר