פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 218)

לפעמים אני צריכה לעצור הכל,
לעצור ת'עצבים,
לעצור ת'כעסים,
לעצור ת'בכיות
לעצור ת'שניות ופשוט להודות,

 

על כל הטוב שלי,
על כל החברות שלי,
על כל הדברים הטובים,
על כל החיים,

 

פשוט להודות,
 על זה שאני יכולה לראות,
על זה שאני יכולה לדבר,
על זה שאני יכולה לשמוע,
על זה שיש לי חיים,

 

לא צריך סיבות בשביל להודות

סבא, שבועות בפתח
עוד מעט החג ייכנס ואתה לא איתנו
שנה שעברה היית פה, אצלנו
סיפרת לנו על שבועות בגרמניה
על הליכה לכותל באמצע הלילה
על ללכת לפני החג לקטוף פרחים ולקשט את הבית
על ללמוד תורה כל הלילה ולהודות על זה בכותל

אבל השנה, סבא, אתה לא פה
השנה, כל חג, מספרים את הסיפורים במקומך
מסתכלים על החוברות שכתבת
ונזכרים בחגים הקודמים, כשהיינו ביחד

סבא, הלכת ממנו במוצאי ראש השנה ואני עדיין לא מעכלת
אני יודעת, היית בן 90 ומשהו,
רוב האנשים רק חולמים להגיע לגיל הזה
ואתה, ב״ה, זכית

אבל עדיין, למרות שהיית מבוגר
זה קשה לעכל
קשה להפנים
קשה לחשוב שלפני שנה ישבת איתי בסלון וסיפרת סיפורים
והשנה - הסיפורים ישארו במחשבות

סבא, מתגעגעת וחושבת עליך המון!!

אני רוצה לחיות ביקום מקביל
אבל לא כמו שאתם חושבים
לא יקום שבו הסביבה משתנה
אלא - יקום שבו אני משתנה
בו אני לומדת להכיל
בו אני לומדת לעקל
בו אני לומדת להקשיב
בו אני לומדת שכל מה שקורה לי זה לטובה
בו אני לומדת שאם נזכרתי במשהו לא לנסות לשכוח אותו
בו אני לומדת להשלים
בו אני לומדת שהסביבה שלי לא תשתנה והכל תלוי בי
רוצה לחיות ביקום מקביל, בו אני משתנה ולא הסביבה.

לְרַחֵף בֵּין גַּלֵּי הַיָּגוֹן
שֶׁלּוֹקְחִים לְךָ אֶת הַכְּנָפַיִם,
הַשְּׁבוּרוֹת
לְזַנֵּק אֶל הָרוֹן
הַטּוֹבֵעַ בזעף הַמַּיִם
וּלְחַבֵּק אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
יַחַד עִם הַדְּמָעוֹת, שֶׁל הַיָּם
לִכְבּוֹל אֵת הַלֶּהָבָה
הַמְּרֻסֶּקֶת
וְלֹא לָתֵת לָהּ,
לִגְווֹעַ
לְהַאֲמִין בָּאַהֲבָה הַזַּכָּה כְּמַלְאָךְ,
וְלֹא לָתֵת לָהּ לִשְׁקֹעַ,
לָנֶצַח.

(הוּא רוֹקֵד בַּגֶּשֶׁם השוצף הניתך אַרְצָהּ,
כִּמְטֹרָף
אֶת מַלְאָךְ הַמָּוֶת שֶׁנִּקְבָּר,
לְבַדּוֹ
עִם צְמִיחַת הַשָּׁתִיל הָרַךְ, הקרוי
חַיִּים.)

סבא. סבא אהוב

שהיה גר ממש ברחוב מולי

שהיה שואל אותי מה למדתי

מה קשה לי

ובמה אני צריכה עזרה

סבא שהלך לנו לפני שנתיים

כשהוא בכלל לא מבוגר

אולי קצת

אבל בנפשו

הוא צעיר יותר ממני.

 

 

סבא שהיה משמעותי בחיי כולנו 

שידע לאהוב כל אחד ואחת

שעזר למשפחות עם שכול

שלימד

שמלמד

שלא נפסיק ממנו ללמוד.

רוצה לשבת איתך עכשיו בנדנדה בחוץ, עם שוקו חם ושמיכה,
ולדבר, ולפרוק, ואולי אפילו קצת לבכות

רוצה לדעת שאת שם, שומעת כשאני קוראת לך
רוצה לומר לך מה אני באמת מרגישה בלי לפחד מביקורת
רוצה לדעת מה לומר ומה לא במצב הרגיש הזה
רוצה לראות אותך, לפחות לקבל ממך חיבוק
רוצה לדעת שלא פגעתי, שהבנת גם אותי
רוצה לדעת שאתה מחכה לי, מעבר לפינה
רוצה לדעת שאת בהמשך השביל, מאחורי המחסום
רוצה שהמחסום יתפרק, ישבר, יתמוסס

אבל את במקום אחד ואני במקום אחר, את במצב נפשי מסוים ואני שונה לגמרי.
אולי מחר, אולי עוד שבוע, ואולי עד שנדבר זה כבר יעבור, מי יודע??

לא מאמינה שכבר עברו כמעט שנתיים
הרי רק אתמול נפגשנו

לא מאמינה שעוד מעט אנחנו נפרדות
הרי רק התחלנו להכיר אחת את השנייה

לא מאמינה שאני עוזבת את הבית
הרי לפי שנייה יצאתי ממנו ליום הראשון של כיתה ז'

לא מאמינה שאני הולכת להכיר חברות חדשות
הרי אתן החברות הכי טובות שלי

ואולי זה סתם חלום
אולי עוד מעט יעירו אותי ויגידו לי
שנשאר עוד זמן לכיתה ח'
שלא ניפרד כל-כך מהר
שנמשיך תמיד לשמור על קשר
שסתם מישהו שיחק בלוח שנה
שנשארה עוד שנה שלמה לפרידה

תעירו אותי מהחלום
כי אם זה לא חלום -
אני רוצה להיפרד באמת

הם היו נמהרים,
צמאים לאהבה,
הם היו ממש קטנים,
אבל רצו תהרגשה,

 

בהתחלה הכל היה כמו בסיפורי אגדות,
הוא נסיך והיא הנסיכה,
שחיו בעושר, אושר ושלווה,

 

אבל אז הם גילו שזה רק בסיפורים,
וכל הדברים רק עכשיו באמת מתחילים,
פתאום הכל היה ניראה שונה בשבילם,
ולא הבינו למה האהבה נזרקה לים,

 

פתאום במקום אהבה ושלווה,
הגיעו מריבות ובכיות,
פתאום במקום הרגשה נעימה,
הגיעו ריכולים וצעקות,

 

ורק בגלל שהיו נמהרים,
יש שתי לבבות שבורים.
 

באלי שתביני גם בלי שאדבר
באלי שתראי שכואב לי בלי שאומר
באלי שתשאלי מה קרה בלי שאספר לך שאני עצבנית
באלי שתבואי ותביא חיבוק, ככה סתם, בלי סיבה
כי לא צריך סיבה לאהוב
לא צריך סיבה לתמוך
לא צריך סיבה לקבל חיבוק
לא צריך סיבה שתשאלי אותי איך עבר היום
ככה סתם, להתעניין לפעמים, לחשוב על אחרים
לעזוב טיפה את הבועה של עצמך
למה? כי לא צריך סיבה לאהוב

בעצם, אולי כן צריך,
אולי את חושבת שצריך ובגלל זה את לא מתעניינת
אולי את חושבת שצריך ובגלל זה את לא מחבקת סתם
אולי את חושבת שצריך ובגלל זה את לא לידי גם בדברים שמחים
אבל את חושבת ואני בטוחה, בטוחה שלא צריך סיבה לאהוב

 

 

(יודעת ששלחתי היום כמה במכה... פשוט הרבה זמן לא כתבתי וכשחזרתי - באה הפצצה...)

אז היא אומרת לי בואי איתי לים ונעצור בדרך בתחנה ישנה
יש שם סם שיעביר לך את כל החרדות ייכניס אותך לסרחנה
ונשלם חצי חצי וכדאי לך לעשות את זה
כי בסוף את תתקמטי וזה יהיה פאסה
והיא אומרת לי מה כדאי לי להיות עד שאזדקן כלפי חוץ
כי כל עוד אני נראית קטנה הכל זה סתם תירוץ
והיא בוחשת בחיי
מתקשרת אליי
תוך כדי שהיא עולה במדרגות
מכריחה אותי לקום
בפנים מודאגות
היא עוטה על עצמה
תולשת אותי בכוח לתחנה הישנה
תקראי לאמא שלך אני צורחת דקה לפניי שאני תופסת שהיא קטינה
היא בכלל רוצה לגזור עליי כלא למאה שנה
היא רוצה את הפרצוף שלי בעיסקה
היא רוצה את החתימה
אני אוטוטו נכנעת;
שוב בתפקיד הפסיכולוגית המרוששת וטובת הלב
זאת שלא מלשינה
בסוף אני סוגרת לה את הדלת בפרצוף
ואז היא עושה לי מבט עצוב
טוב תיכנסי אבל אל תדברי על סמים
אני מזהירה
ואז היא מדברת על המשטרה;
ואיכשהו סיימנו את היום כשהיא עם השכר דירה.

למחרת אמא שלה שולחת לי שוטרים
הילדה נעלמה לה באקסטרים
ואני גרושה אויה וגם גדולה ממנה בשמונה שנים
ואני שילמתי לה את הנסיעה וגם את הסמים

 

עוֹלַם שֶׁבִּי

כָּזֶה, מֻגְבָּל

כָּזֶה אוֹצֵר (עוֹצֵר)

מִלִּגְלֹשׁ

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

מִלִּלְבֹּשׁ.  שְׁקָרִים

לִהְיוֹת אַחֵר

הוּא מֵכִיל אוֹתִי

וַאֲנִי אוֹתוֹ

תִּקְרְאוּ לְזֶה הַרְמוֹנְיָה

וְאוּלַי

חִבּוּר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הם היו ביחד,
הוא אהב אותה,
היא החמיאה לו,
הוא שיתף אותה,
והיא סיפרה לו,

 

היא הרגישה בעננים,
והוא כל היום היה עם חיוכים,
היא כל היום חשבה עליו,
והוא מימנה לא הוריד מבט,

 

ואז היא הגיעה,
קצת יותר יפה,
קצת יותר רזה,
פשוט קצת יותר,

 

והוא כבר לא היה איתה,

פחות אהב אותה,
פחות החמיא לה,
פחות שיתף אותה,

 

והיא הרגישה באדמה,
כל היום בכתה,
הרגישה עזובה,
פחות טובה,
כי יש מישהי קצת יותר,
קצת יותר יפה.
 

הרבה חלומות יש לה,
להרבה דברים היא מצפה,
אבל שום דבר עוד לא קרה,

 

היא חולמת להיות מקובלת,
היא חולמת להיות מושלמת,
היא חולמת להיות יפה,
היא חולמת להיות אלופה,

 

אבל הכל בגדר החלומות,
בתכלס כלום לא התגשם,
וכל החלומות נשארו בלב,

 

שום מאמץ מצידה,
שום כישרון היא לא פיתחה,
שום טיפוח לא ניסתה,
שום ניסיון היא לא נתנה לעצמה,

 

כי למה לה להתאמץ,
מה זה בכלל יעזור,
ככה היא נולדה,
וככה זה נשאר,

 

אז היא אכולה מבפנים,
כמה היא לא טובה,
וכמה היא מכוערת בפנים,
אבל היא לא עושה דבר,
היא מעדיפה לחלום,
ולחשוב שהכל נגמר.

החיים נראים קשים
בעיקר למי שמנסה לעשות אותם קלים

לחשוב טוב על עצמך 
בלי ספקות, וללא עוררין

לחשוב על איך הגעת עד הלום 
ומה הייתה השתלשלות העניינים

ועד כמה טעית בדרך החיים

או שלנסות להדחיק
ולחשוב שהכל מעצמו יסתדר
ופשוט לחשוב על דבר אחר

אבל היום הבנתי משהו
בשביל להתחיל לחיות באמת ת'חיים
רק צריך להסתכל אחרת על הדברים
 

אולי די??
די להסתיר
די להראות שהכל טוב
די לשמוח בכאילו
די לעבוד על כולם
די לשקר לעולם
די לומר שיעזבו אותך בשקט כי הכל טוב
די להמציא תירוצים
די להסתובב עם עיניים כבויות ולומר שזה מעייפות
די להבריז כשאין לך כח להצגות
די לחשוב שהשיר עודד אותך ואחרי 5 דקות לחזור למצב הרגיל
די לנסות לצחוק למרות שאת לא במצב של בדיחות
די לומר לכולם שהכל בסדר
די לשמור בלב
די להיזכר בדברים שאת לא רוצה לזכור
די להסתובב עם חיוך רק כשאנשים רואים

פשוט - די...

אני
רוֹצָה כָּל כָּךְ
לְחַבֵּק אֶת הָרוֹן
הַטּוֹבֵעַ בזעף הַמַּיִם,
אט אט

אַךְ שְׁקוּעָה אֲנִי בְּלִבְנוֹת
אֶת הַמִּבְצָר הָאָטוּם
שֶׁיָּגֵן עליי,
מִפְּנֵי הַכְּאֵב

(וּבְעוֹדִי נִקְבֶּרֶת בָּאֲדָמָה ספוגת הַדָּם
ורוווית הַדְּמָעוֹת
שֶׁל הַכְּאֵב
הָרוֹן נֶעֱלָם לוֹ, לַנֶּצַח.)

10 וחצי אני עדיין על המיטה , שקועה בטלפון החדש , אוחזת במידע כמו בחיים. אתמול נרדמתי ב6 בבוקר, והתעוררתי ב8 , עם אנרגיות כאילו ישנתי לילה שלם. אני מבודדת מבני אדם, מידי פעם פוגשת בהם מפגשים אקראיים אך לעולם הם נגמרים בעיפעוף עין, חצי חיוך או הינהון קלוש..
האמת שסוג של שבעתי. שבעתי מלנסות להבין אנשים, מלקרוא אותם מתחת למסיכה. ואני לא מדברת על מסיכות קורונה.
לי יש אישיות מגשרת לפי מבחן האישיות שעשיתי מקודם, וכתוב שם שזה 4 אחוז מהאוכלוסיה, וסוף סוף הבנתי שזאת אני וזהו. הזדהתי עם כל מילה באיבחון. כל מילה!
ובעיקר בקטע של עקרונות וכוונות- אני מונעת 100 אחוז מתוך כוונות שלי ולא מתוך שכר-עונש/ מידה כנגד מידה/ משחק/ יחסי כוחות יכו'.

וזה כל כך נכון שבתכלס, אני לא מושפעת מדעות של אחרים עליי, וגם לא מנורמות מקובלות, וזה למה אני זאבה בודדה או כבשה שחורה תלוי איך מסתכלים, כמעט בכל מקום בגלקסיה. כי אני בנאדם לא קונבציונלי ואני משוגעת עם קבלות, וזה למה שאני תמיד אומרת את עצמי בכל מקום בלי להתחשב באנשים מכובדים.
כי אני יודעת שכולנו בתכלס נולדנו ערומים עם אפס מודעות עצמית ואפס ידע לפחות אם מסתכלים על זה בהגיון.
ואז פתאום תינוק גודל וחושב אני כל יכול.
בטח.
וכל אחד שנראה חזק הופך לאליל.
ואלה יופי.
ולמה לא נתת לקבצן כמה שקלים בדרך , למה כי הוא לא קשור אלייך נכון? כי אתה סופר אגו, ולא סופר אחרים. ואחר כך מתייפייף ומהנהן בצידקנות .מול בחורה טובת לב שאתה רוצה לכבוש, כן כן שמענו עליך.

בקיצור סוף סוף הבנתי שלא כולם טובים. ושזה שאני מונעת אוטומטית מתוך כוונות טובות לא אומר שכולם. ועדיין אני מאמינה שכולם טובים מהבפנוכו. זה מושרש בי חזק, אני מהפכנית. הכל אני יכולה לפתור באמונה הזאת. אבל זה שקר . זאת אמונה תפלה.

מפה לשם כבר רבע ל11. הבוקר נשרף לי על קשקושי מחשבות בפורום של ילדים, אבל זה מה יש.

את המחסום הצהוב, שכולם עברו מזמן.

ורק אני תקועה פה,

עם האיש המבהיל הזה, המבחיל,

ועם הכלב הענק, השחור, הנורא.

ועם הזמן הלא נורמאלי הזה, שלא מפסיק לרוץ.

ואז יורד גשם, בוצי כזה, בלי ריח של אדמה רטובה,

והכל מתכסה בו, טובעני,

סך הכל, נחמד להיות תקועה פה, עם הרעש הזה של הבוץ, שיורד בקול מוזר.

למה שיקרה משהו אם אני אתיישב פה?

 

אוקי, זו הייתה טעות, אי אפשר להתרומם מבוץ סמיך כל כך.

אוי לא, ועכשיו האיש המבהיל מתקרב אליי.

והכלב המפחיד כנראה שלו, כי הוא מזדנב אחריו.

האיש מתיישב גם, לידי,

ואני מפרפרת, כי הוא קצת, קרוב מדי..

בלי קשר, הוא פתאום ממלמל-

"אני יכול להוציא אותך מפה."

והידיים שלי רועדות, והפה יבש

"אין לי אומץ" אני מזיזה את השפתיים,

"תסתכלי עליי רגע."

הוא מכריח, המילים שלו חתוכות מידי, קשות.

עין ימין עצומה, עין שמאל פוזלת אליו.

וואו, לאיש הזה יש אור בפנים

"אני רוצה, ויכול לעזור לך, את תצטערי אם לא תעשי את זה.."

האור הזה מתגבר, וזה יותר מפחיד מהכלב השחור, שהריר נוזל לו מהפה,

ואני עוצמת מהר עיניים.

 

"בואי, אין לך אפשרות אחרת"

יש בו משהו גס

ועדין כל כך.

אני מסובבת אליו את כל הראש,

ולא ברור איך, אבל למרות הגשם הבוצי,

הוא לבן, נקי, טהור.

ופתאום, אני מתמלאת בכוחות לא ברורים,

ובועטת בו בכל הכח,

הבוץ מתחזק, אי אפשר לראות כלום.

האור נעלם,

בקרן האחרונה שלו, עוד הספקתי לראות,

נשארתי לבד במחסום הצהוב.

אה, לא לבד,

עם כלב שחור, ענק ומפחיד נורא.

~סיפור ארוך שמחולק למלא קצרים או אוסף של שגעונות שהתקבץ לסיפור בהמשכים~


הם יושבים על הסלעים מאחורי הישיבה לטאות קטנות רצות במהירות בין הרגליים שלהם ונעלמות.
''ספר לי'' הקול של נתן יציב כמו הכתפיים שלו, הנחושות הזקופות.
''אנלא יכול.'' שולי שומט עוד יותר את כתפיו שלו, המכווצות, המפוחדות.
נתן מסתכל לאופק ואז על שולי. ''אל תאמר אני לא יכול, אין חיה כזאת''
שולי מסיט מבט. הוא מתעטף בעצמו נושם בכבדות. לטאה אפורה מטפסת לו על הנעל, הוא מנער אותה ועונה ''אז כנראה שאני מעדיף שלא.''
נתן מתרווח על הסלע ונאנח. ''מותר לך''
שולי מתעצבן. ''אני יודע''
''התכוונתי שמותר לך להיות פצוע'' נתן מחייך לו חזק בעיניים.
''אה.''
החיוך של נתן מתרחב והוא מסדר את הפאות בתנועה למדנית. '''אתה יודע מה אסור?''
שולי יודע. יודע יותר מדי טוב. אסור זה מה שהוא עושה לנשמה שלו, בית אסורים הוא עושה לה. כלא הגוף המקולל שלו.
''הכל.'' הוא יורה. ''מה שאני מרגיש. מה שאני עושה.''
נתן מנענע לשלילה. ''מה שאסור זה לשנוא בן אדם פצוע. אסור בתכלית האיסור.''
שולי מפריח לחלל משהו שנשמע כמו צחוק ומרגיש כמו צרחה נשמתית דוקרת כמו סכין בבטן. פצע.
''ואם הוא פוצע את עצמו?'' הוא שואל.
נתן מהנהנן בסבלנות. ''עדיין.''
אחרי זה יש שקט. שקט מהסוג ההוא העדין שכל מילה לא במקום עלולה לנפץ אותו לאלפי רסיסים מסוכנים שיפגעו בכל הצדדים. בלי אבחנה. בלי הבחנה.
''תוריד נעליים'' נתן מדבר פתאום.
''מה?''
''תוריד, תוריד''
שולי מתכופף לנעליים ופותח את השרוכים הדהויים. ''גם את הגרביים?'' הוא שואל בצחוק.
''כן, בטח.'' נתן רציני להחריד.
שולי נחנק לרגע.''אמ. אוקיי.''
''יופי, עכשיו תעמוד''
שולי מציית בלי להבין למה אפילו הוא מניח שתי רגליים יחפות, עייפות על האדמה הרטובה, הן שוקעות בתוכה. זה קריר. ונעים.
''עכשיו תפרוש ידיים לצדדים, כאילו אתה מחבק כדור ענק''
שולי ממצמץ. ''ממש ענק?''
''כן. ותעצום עיניים''
שולי עוצם לדקה ואז פותח ''אבל תעצום גם, כן? אני נראה מטומטם בטח"
נתן צוחק בשקט. ''נכון. בהחלט.''
שולי מאבד סבלנות. ''מה אתה חושב שאתה עושה בדיוק?''
נתן ממשיך להיות רגוע. ''עכשיו תנשום.
ואל תחשוב, רק תרגיש.
תרגיש את האדמה, הרוח, הקור.
תחווה את הטימטום, את השנאה. את הפחד.
תן לכולם לבוא, אף אחד לא רואה.''
שולי נותן להם לבוא. כמו מטורף הוא מזמין את כולם למערה החשוכה שלו. והוא צורח.
''אהאהעעעעע!!''
אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.
לא את הצרחה ולא את הלב המשוגע שלו שפותח בריקוד שיכורים. חופשי ומנותק. מנותק מאנשים ומחשבותיהם.
''זו חירות.'' נתן לוחש כאילו פוחד להפריע לרגע השביר הזה, לכדור הזכוכית העדין שמקיף את החיבוק של שולי. ''זו חירות. וכשעומדים להתפוצץ מהטירוף, אפשר פשוט לקרוא לה''
שולי קורא לה, מכל הלב והכאב והבלגן שבפנים. והיא באה.
קרירה כמו אדמה ומדגדגת בכפות הרגליים כמו לטאות אפורות שרצות עליהם בלי פחד.
בלי פחד.
חירות.

בס"ד

אתמול נסעתי לתל אביב עם הילד שלי כדי לרשום אותו לסוכנות דוגמנות ומשחק. באמת כל מה שרציתי היה לקבל וי ואז להגיד ביי. רציתי לראות אם הוא מקסים גם בעיניים של אחרים,והאמת שגם רציתי ללכת לים ואחר כך לקניון לממש את הכרטיס יומולדת של ה150 שקל שקיבלתי לחנויות שיש רק בקניון
מפה לשם עד שאירגנתי אותו ( לקח שעה רק לשכנע את בן ה5 ללבוש סרבל. לא יודעת איזה ג'וק נכנס בי שרציתי שהוא ילבש דווקא סרבל )
ואחר כך נקרעו לו הסנדלים והיינו צריכים לקנות חדש ואז בסוף לקחתי מונית. הגענו 20 דקות לפני הזמן. "Tlv models" זה מה שהיה רשום על הדלת בקומה השנייה, אז חיכינו עם שקית חטיפים על המדרגות והחצאית הארוכה שלי השתרכה לי כמו שובל עליהם וכל דקה מישהו ירד מלמעלה וזה היה מביש ודפוק.

קוקי שלי החליט שהוא שונא את הכובע שמש כי שמתי לו אותו הפוך שיראה סטייל והאמת רציתי שיראו את הבלונד. ואז הגיעה השעה 3 ונכנסנו לסוכנות, עד שמדדו לי אותו משקל גובה ונתנו לי למלא שאלון ארוך , מפה לשם איזה אדם בסביבות גיל ה60 כולו שופע עליזות מזויפת של קיבוצניק יעני , אומר לי תני לו לשתות הוא לא שותה מספיק ואני נזופה נותנת לו עוד שלוק מהבקבוק לעיני הבנאדם, הוא אומר כנסו אליי לחדר ונותן לי לבחור כיסא לשבת ואני לא יודעת איפה לשבת ומה עושים בסיטואציה.

הבנאדם מתחיל לשאול אותי בת כמה את ואז זורק את נראית בת 20 ואני מתחילה להתנמס ופתאום הוא אומר אם אני לוקח אותו זה לשלוש שנים ואת תצטרכי לסבול אותי פעם בשבועיים לפחות ולפעמים יום צילומים ארוך, ואני בלב לא מאמינה, יש פה קטש, חייב להיות קטש

המניאק פתאום זורק לי כרטיס ביקור- ונותן לי הרגשה לא מובנת. והוא מדבר ומדבר ואני כבר מפנטזת שאולי באמת התקבלנו ואולי כן אקח אותו לכאן

אחרי שעה היד הפסיכופטית שלי שולחת למניאק 2הסירטונים קצרים וחמודים של קוקישלי. הוא קורא אחרי שעה אך לא מגיב.
למחרת שאלתי מה קורה? מה התשובה שלכם
הוא עונה לי " אנחנו לא מקבלים כל אחד. חג שמח ובהצלחה " ופתאום התמונה של האדיוט נעלמת, ונשאר תמונה אפורה עם סימן שאלה עלוב . נחסמתי.

ואז אני תוהה על בני האדם, ומגיעה למסקנה שלעולם לא אצליח להבין. לעולם לא.

דניאל יושבת על קצה המיטה כאילו פוחדת לתפוס יותר מדי מקום שבטוח לא מגיע לה. על הברכיים שלה מונח דף לבן ועט כחול. היא כותבת.
'יומני היקר'
כן בדיוק ככה. כמה שיותר קלישאתי ונדוש ולא מהלב, יופי היא אוהבת את הכותרת הזאת.
היא ממשיכה על אותו קו.
'הלוואי שיכולתי לכתוב את עצמי כמו שכותבים יומן.'
היומן שותק. בטח בגלל שהוא אף פעם לא כתב יומן. היא סוגרת אותו בחבטה.
''אתה לא תבין אותי, שומע? לא תבין בחיים יומן טיפש.
יומן טיפש שותק. הוא לא מוחה ולא נעלב.
נו בטח מה אכפת לו. הוא לא מבין.
היא מוציאה מצית מהכיס ושורפת אותו לאט. לאט לאט. שיכאב לו.
בסוף היא עומדת מול ערימת אפר היא מעיפה אותה בפווו עצבני וכותבת ביומן דמיוני.
'הלוואי שהיה אפשר לשרוף את עצמי כמו ששורפים יומן.'

בערב היא הולכת להליכה עם אמונה.
הרוח חובטת להם בפנים.
''אמונה.'' דניאל עוצרת פתאום.
הרוח ממשיכה לשרוק ומעמעמת את הקול שלה.
''מהה??'' אמונה ממשיכה ללכת בקצב הליכה והיא צריכה ממש לצעוק כדי שדניאל שתקועה אי שם תשמע אותה.
''למה אנשים כל כך זקוקים לה, לאהבה, אהה??'' דניאל לא ממשיכה ללכת היא רק צועקת. שתשתוק הרוח.
אמונה חוזרת אחורה. מופתעת טיפונת. רק טיפונת. ''הגעגוע, זה בגלל הגעגוע'' היא אומרת בשקט מידי.
דניאל מתיישבת על המדרכה ומעבירה יד על הפנים בעייפות. ''געגוע לְמַה. למה יש להתגעגע, אה?''
אמונה אוספת את החצאית הרחבה שלה ומתיישבת לידה. ''געגוע הנשמה לה' יתברך.''
דניאל שותקת. לא מאמינה בזה.
גם אמונה שותקת.
ורק הרוח ממשיכה לשרוק ולהשתולל. להתגלגל.
''הנשמה שלי דוחה'' לוחשת דניאל. ''הנשמה שלי היא גועל נפש מרוכז, היא לא אחת שמתגעגעת.''
אמונה מתקרבת קצת ומחזיקה לדניאל את היד בעדינות עדינות.
''אין נשמה דוחה, דניאל.'' היא מזיזה את הראש ומעבירה יד על השיער בתנועה היפה הזאת שלה. ''יש נשמה שדחו אותה''.
משהו מעקצץ לדניאל בגרון היא לא מתייחסת אליו כרגיל מחכה שהוא ישקע בחזרה, כמו שתמיד. אבל הפעם הוא מתעקש לעלות עד לעיניים ואז לרדת לאט על הלחי.
אמונה מוציאה טישו משומקום.
''הנשמה דניאל. הנשמה היא באה מתכלית האהבה והקבלה והאמת, והיא מתגעגעת.'' אמונה עוצרת לקחת אוויר וממשיכה. ''היא כל כך מתגעגעת והיא מתמכרת לכל מה שמזכיר לה את אותה אהבה מוחלטת. הלא תלויה בכלום.''
דניאל נושמת אליה את המילים שמצליחות לרסק רק קצת את הפחד והלבד. ''למה, אבל?'' היא שואלת בקול סדוק. ''למה זה כל כך כואב.. אה?
'' כי היא נפלה מגג גבוה לבור עמוק. ליפול זה כואב, דניאל''
דניאל יודעת שליפול זה כואב. מי כמוה יודעת.
אמונה ממשיכה. ''ופה יש לה רק שנאה וקנאה ותחרות. ואין חירות. והיא רוצה הביתה. למקום שלא משקרים בשביל להיות נורמלי, למקום שמרגישים. חזק חזק. כל מה שמגיע בלי לדחות, בלי לברוח. רק לקבל.''
דניאל רוצה הביתה, היא צורחת הביתה כל הגוף שלה והנשמה והכאב צורחים הביתה למקום שלם ובטוח וחמים.
''מותר להרגיש דברים רעים?'' היא שואלת.
אמונה צוחקת בכאילו. ''הם שואלים?'' היא שואלת בחיוך שובב. ''רגשות שואלים אם לבוא..?''
דניאל צוחקת גם היא בכאילו. ''הם לא.''
''את יודעת למה אנחנו רוצים את האסור, דניאל?''
דניאל מנענעת בראש. לא.
''כי העולם כפה עלינו ריחוק. הוא לימד את הנשמה התמימה והטהורה שלנו מהי דחייה, מהו מחסור באהבה. בכלים דמוקרטים וליברליים הוא השכיח ממנה מאיפה היא באה כמעט כליל.''
''כמעט?'' קוטעת אותה דניאל.
''כמעט. חוץ מפינה קטנה של געגוע שעוד בוערת במטושטש ודוחקת בנשמה לחפש. בכל מקום, עד האשפתות העמוקות ביותר. עד הכי אסור ומנותק שיש.''
''אז מה עושים, אמונה? תגידי לי מה עושים לפני שמשתגעים.''
''מזכירים לה.'' אמונה אומרת ותוך כדי היא שולחת שתי ידיים קדימה ועוטפת בהם את דניאל. את הנשמה הדחויה שלה.
אולי עכשיו היא תפחד פחות. הנשמה. אולי היא תיזכר.
דניאל מרגישה את הכאב שבתוכה מתנמס לנחל של דמעות. דמעות של הקלה.
של הכלה.
אמונה ממשיכה ללטף לה את הגב.
''מזכירים לה'' היא לוחשת שוב.
''מזכירים לה מה זו אהבה.''
הרוח משתתקת סוף סוף. גם הפחד.
האהבה שורפת אותו. כמו ששורפים יומן.


חירות/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
~זה בגלל שזה המשכים~