זה לילה והרחוב שקט.
ענני סיגריות עוטפים את האנשים הנותרים בכיכר,מעניקים תחושת חמלה,שלא יהיו לבד,שלא יבכו.
הריח משכר והנפש נרדמת.
אמונה קבעה להיפגש איתו הערב.
היא יודעת שזה אסור,שהיא משקרת על עצמה.על אלישיב.על החתן העתידי.
הוא בחור יפה,אלישיב.
פאות עדינות שנחות בכניעה על כתפיו,שפתייו משורטטות,דקות.
עיניו ירוקות-עדינות עד כאב ולראשו כיפה בהירה גדולה ומבט מאוהב לעולם.
ושוב לילה ושוב הם נפגשים.
למה השמיים מלאים סימני שאלה,למה התשובות לא פשוטות מתמיד.
"אמונה,הגעתי.מה שלומך?",אלישיב מגיע מאחוריה,הוא נראה מהורהר,אמונה שמה לב.
הוא מתיישב לידה,שומר את כף ידו בידה ובוהה בחושך בשקט.
"אני בסדר" ,אמונה שותקת.מפנה ראש.
אין לה כוח להחלטות.היא רוצה אותו.מה זה משנה מה יהיה שנה הבאה.
היא עוצמת עיניים,מרגישה את הדמעות שיוצאות.שונאת לבכות,
מרגיש לה ילדותי.
"אלישיב",היא נושמת עמוק.סופרת את המילים.
"אני רוצה שתלמד.שלא אפריע לך.אני...אני לא יודעת מה להחליט.אולי נחתוך הכל,שוב,בלי רגש?זה רע.זה לא טוב".
היא בוכה.אלישיב לא מסוגל.
נכון,הוא בישיבה,רוצה לעבוד את השם יתברך אבל..קשה לו.
הוא מסתכל עליה חזק,עוצם עיניים.
נושם עמוק,משחרר אנחה.ומחבק.אותה.נושם אותה לתוכו.
הוא חייב כוח.לא,הוא מידי לא מסוגל להפסיק את זה,כואב לו.צובט לו בלב.
הוא מחליק יד לאט על פניה החלקות,מסתכל בה חזק.
לא מרפה.
הלב שלו רץ קדימה מהר מידי,דופק.
הוא בוהה.מתקרב אליה,מתבונן ביופי שלה.
עוצם עיניים,פניו נוגעות בפנייה,ידיו מחזיקות בה חזק.
הוא מפחד.הוא רוצה נשיקה.הוא נוגע בה חזק.
"אמונה.אני בורח לשנן דף גמרא".
והולך.
~
אמונה נשארת לבד על הספסל החום בכיכר,נותנת לדמעות לרדת, לרוקן לה לגמרי את מיכלי הלב.
היא לוחשת-"טאטע תודה..תודה.."
כואב בלב עכשיו,אין לאן לפרוק.
אלישיב עוד נראה בקצה האופק,מטפס בכבדות במעלה הסלעים החשוכים.
הוא מתעטף בתוך עצמו,פאותיו נראות מתנופפות ברוח.
"הלוואי ויהיה טוב עכשיו",אמונה מדברת לחושך,עוצמת עיניים,נושמת עמוק.
לאן ממשיכים מכאן?החיים כאילו מתחילים מחדש.
רק לפני שבעה חודשים הם הכירו.
היא נרתעה,כל כך פחדה מהשבר,מהכאב של יום הפרידה..והיום הזה הגיע,כצפוי.
וחזר קשר ונותק וחזר ועכשיו נותק שוב.
ליבה לא יכול עוד לשאת את הכאב שבגעגוע,
היא רוצה לחבק את ליבה חזק,לחבוש אותו,לבקש את סליחתו.
הוא כואב.
אמונה פוקחת עיניים,קמה לסיבוב קצר.
היא מכבה את הפלאפון,שאף אחד לא יתקשר.
עכשיו העולם צריך ללמוד את שתיקתו.
החושך קורא לה להתרחק והיא מחבקת את עצמה חזק ובוכה, חזק, ומודה ובוכה ומודה.
האדמה רכה,היא מתיישבת,נושמת עמוק וחורטת בחול-
'אלישיב,
אין יותר שלם מלב שבור'.
~
אמונה שוכבת חופשיה על החול,עם שיער מפוזר וחיוך גדול חושף שיניים.
משהו רגוע בה,מבפנים.
היא שלימה עם הפרידה הסופית מאלישיב.
אבא ואמא לא ידעו כלום,כל הזמן היה את החשש הנסתר הזה שאנשים יעבירו מידע להורים על הזוג החדש.לחיות שבעה חודשים ככה,זה מתיש.
אמונה מתמתחת חזק,נותנת לגוף להשתחרר.
היא רוצה לרקוד,להפעיל שירים,לצחוק עד השמיים ובחזרה ולפתע משתחררת צעקה ארוכההה אעאעאעאעהה .. .. .
"את בסדר?",אמונה מרימה בבהלה את הראש.
רגליים גבוהות עומדות מולה,פניה רטובות ושיערה מלוכלך.
איפה היא?אין לה מושג.
למה רק בחלומות הכל נראה ורוד..?הגעגוע הזה ששובר..
"אני בסדר",עונה בראש מורכן.
מתי אלישיב הלך?,היא לא זוכרת במדוייק.
"טוב,לא כדאי שתישארי כאן לבד ילדה",נתן דואג.הוא בסך הכל עובד בקיוסק ממול,איך תמיד מזדמן לו להיות עוגן לאנשים.
'כנראה עם הכיכרות מגיעות הבעיות והאנשים',
חושב לעצמו בשקט,סופק כפיים.
אמונה קמה מהר,אוספת את השיער המקורזל לתוך עצמו ומסכמת לעצמה בחיוך שקט-
"אומרים שעם אהבה מגיע גם כאב.
וכשהאהבה היא אמיתית ונעשית ניצחית,הכאב שותק ובורח".
אלישיב סוער.
איך קרה שנגע באמונה?!
עד עכשיו הם שמרו תמיד.
הוא מנסה לתפוס טרמפ,לא משנה לאיפה,הוא רק חייב גמרא "אילו מציאות" ושיחה טובה עם בניה.
~
השעה כבר שלוש לפנות בוקר.
אלישיב מוצא את בניה בדרך למעיין הסמוך לישיבה.
הוא מסמס לו אם אפשר דיבור איתו של כמה דקות והם מוצאים לעצמם פינה שקטה על שפת המים.
"אתה מבין?אני..אני בכלל לא חשבתי שזה יקרה.
תמיד שמרנו.
לא יודע מה קורה איתי לאחרונה,מרגיש אבוד..זה נעשה כבד וגדול עלי",
אלישיב מכסה את כפות ידיו בפניו,לא מסוגל יותר.
הוא נקרע בין הרצון להתקדש לבינה.
רק ליד בניה הוא מסכים לשחרר את הדמעות.
הוא סגר את הרגש עד הרגע הזה.נעל,פשוט ברח עם פנים קפואות ולבה רותחת בלב.
בניה חבר טוב,לא שופט.
בדרך כלל שותק ורק נותן לאלישיב לפרוק את ליבו.
"אחי אלישיב",
בניה מדבר לאט,מחושב,מסלסל את פאתו הימנית על אצבעו.
"אתה באמת יודע מה אתה רוצה.
קודש.זה מה שאתה רוצה.את השם יתברך אתה רוצה.
אני מבין אותך,עד כמה שאני מסוגל..זה קשה אבל תאמין לי,
אם זאת אמונה,אתם עוד תיפגשו בהמשך בקדושה,בטהרה.
עכשיו זה לא הזמן ולא המקום לקשר כזה".
אלישיב חייב לצעוק.
נמאס לו.
הוא רוצה לעזוב לרגע הכל ולשקוע בחיבוק איתה.
"אתה לא מבין?!זה קשה.שובר.אני לא מצליח לעמוד בזה.עזבתי אותה ככה,בלי להגיד כלום,בלי להסביר.
שברתי לה כל כך הרבה פעמים את הלב.
אני רוצה לחזור אליה.
די עם הפנאטיות הזאת!זה לא בשבילי!".
אלישיב מפסיק את נאומו.הוא בהלם מעצמו.
"אני סך הכל רוצה..איך לומר..קשה לי,זה הכל",הוא מחייך חיוך נבוך אל בניה.
בניה מתבונן במים.
הוא אוהב מים,זה מרגיע לו את סערות הנפש.
אור הירח מלטף את פני שנייהם.
"אלישיב",בניה מהורהר,מתבונן במים.
"המעין הזה כולו נוצר מטיפות קטנות.
תראה כמה יופי הן יוצרות!
אך אם נתבונן לרגע,
מה יקרה אם כל טיפה תחליט שהיא לא רוצה לקיים את תפקידה,לזרום למעיין?מה יקרה אם היא תרצה להיות חרק?
לא יהיה מעיין.
לא יהיה את היופי.
לפעמים,למרות הקושי,צריך לעשות את תפקידנו בכניעה,בשפלות,ליצור הרמוניה אלוקית,רק ככה אבא יוכל להשתכן בנינו.מבין?",בניה נועץ מבט חומל באלישיב,מקווה שהמסר חדר.
שקט במעיין,זרם המים עובר בכניעה תחת ידיו של אלישיב.
"בניה,אני יורד לטבול".
אלישיב פונה למטה,בוכה.
"טאטעע!!",הוא זועק.
"שנזכה לעשות רצונך!",
וקופץ למים.
.
