נכון שיש דברים שאני אוהבת יותר ופחות. ומילים כמו שמן זית ובטחון ואהבה. לפעמים נדמה שאור כבר לא יהיה, וגם אם הוא יהיה, הוא יהיה צהוב כזה ועמום ולא ברור.
ואני עומדת על הים והרגליים רטובות, ואני ממש צריכה להיות מאושרת, כי פאקינג כל כך טוב לי בחיים, אבל האושר
יש לו חיים משל עצמו, ואני רק נזכרת ברגעים של פחד מוות. כזה שחונק ומושיב אותי בשמש, להשרף. סתם.
אני רוצה לצרוח, אני צריכה להיות מאושרת. אני צריכה להיות מאושרת. ואני לא מצליחה אפילו לדבר.
להלחם בעצמך זה קשה. אבל אין סיפוק גדול יותר מלהצליח להכניע חלקים רקובים בתוכך, להגיד להם, הי, אתם תצמחו, ממש עוד מעט.
כל ירק גדל אחרי שהוא עבר רקבון יסודי באדמה פוריה.
אם לא היה בי אדמה פוריה, לא היה בי רקבון, ואם לא היה בי רקבון לא היתה בי צמיחה.
ואני קמה, ורוח מנחמת מגיעה. ואני נושמת לאט לאט, לפי המנגינה האלוהית של הטבע,
נשימה
חת שתיים שלוש
נשיפה
חת שתיים שלוש ארבע
ואני שומעת את אביתר בנאי שר לי בלב
"יש לי סיכוי להנצל"
ואני רואה אותי עם איש וילד, ואני רואה לבבות ושלווה. ואני רואה עיניים בהירות, מאירות,.
בהירות הדרך זה חשוב. ה אוהב אותי. אוהב אותי.
כמה ניסים קורים לי כל יום. כמה אהבה. כמה.
לחזור להגמל מהרע, זה נראה בלתי אפשרי.
נשימה
חת שתיים שלוש
נשיפה חת שתיים שלוש ארבע
"אמא כאן לידך כל הזמן."
וזה תקופות כאלה, וזה יעבור, והחלקים הרקובים יצמחו.
והעץ היה מאושר.
🙂🙏
