פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 219)

בס"ד

שטף החיים

לא נותן לי מנוח

הסחף חזק,

מנסה ממנו לברוח

המבול הזה, 

את כל השלווה משכיח

ואני רק מייחלת

לבנות לי

תיבת נוח

כשהיא קמה בבוקר החיוך נידבק לה על הפנים,
כל היום היא מפזרת חיוכים,
החיוך הוא חלק משגרת היום שלה,
כולם אומרים לה כמה היא אופטימית ושמחה,
אך בפנים הלב שבור,
רצוץ,
כועס,
עצוב,
לא רוצה לקום בבוקר עם פנים מחייכות,
אבל יודעת שאם היא לא היה שאלות,
מה קרה?
למה את עצובה?
למה את בוכה?
ותכלס אין לה תשובה,
זה סתם יום רע,
ככה היא חשבה שקמה,
ומאז הכל נמשך לו,
בלי טיפת הגיון לדיכאון הפנימי,
ואם אין הגיון והסבר הכל נמשך כרגיל,
כולם מתהלכים בשמחה ובגיל,
ורק אחת הולכת בלב כבד ובפנים מחייכות,
רק כי אין הגיון לדיכאון.

מגזרים, תיוגים

אני אף פעם לא אהבתי את הנושא הזה,
תמיד הוא יגמר לא טוב...
תמיד מישהו יעלב ויפגע,
תמיד איך שהוא ישמיצו מגזרים,
תמיד ידברו כמה השני לא טוב וכמה המגזר שלנו הכי נפלא,
למה הם לא עושים בסדר וכמה הם רעים,
ואיך הם מבישים את התורה ואיך הם לא מתנהגים טוב,
אולי די אם זה?????
די עם כל התיוגים האלה,
כלנו עם ישראל, כולנו הילדים של ה' ,כולנו אחים!!!
כל אחד בוחר דרך בה הוא יכול לעבוד את ה' יותר טוב,
לכולנו יש אותו מטרה רק לכל אחד יש דרך שונה וזה בסדר,
כל אחד והדרך שלו......

תמיד הייתי כזה - לא מסוגל להקשיב
לא מסוגל לשמוע
חושב שאני יודע-כל, בעיקר על החיים

בטוח בעצמי שאסתדר לבד
רק בלי עצות מאחרים
שחשבתי אותם לטיפשים.

חושב אני יחיד בעולמי
חי באשליה ששום דבר אותי לא יפיל
אבל היום הבנתי שיש אנשים חכמים
שידעו מה הם אמרו לפני שנים.

הייתי ונשארתי כזה, אבל לפחות
אני יודע ת'אמת, שצריך לפעמים - לדעת להיכנע

החושך שמאיר את הלב

מספר על האור של מחר

איך הגלגל מסתובב

אל אור הבוקר המוכר

שמש שוקעת בשלווה

נצנוץ דמעות הכוכבים

מביטים עלינו באהבה

כּוֹאַבִים אֵת כֵּאֶב הָאוֹהַבִים

איך שיר פתאום נכתב

על תקוות הלב שזוכר

על השמש ששקעה במערב

ותזרח מחר במקום אחר

(תמיד חשבתי שלא טוב לכתוב שירים 

על השקיעה כי היא יפה ככה אז מקווה שלא הרסתי)

יוֹם בָּהִיר הָיָה זֶה,
וַאֵשֵׁב עַל שְׂפַת הַיָּם
וַאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּפִכְפּוּךְ הַמַּיִם.

לְפֶתַע,
הִתְקַדְּרוּ הַשָּׂמִים
וְתִשְׁרֹק הָרוּחַ וְתִסְעַר הַסְעָרָה
וְיִזְעֲפוּ הַגַּלִּים הֲלֹךְ וְזָעֹף

וְאֶעֱמֹד אֵל מוּל הַסַּעַר
וַיְחַשְׁבוּ הַגַּלִּים לְהַטְבִּיעֵנִי
וּרְעָדָה אֲחָזַתְנִי.

וַאִזָּכֵר בַּאֲבִי מוֹשִׁיעֵנִי
וַאֲאַזֵּר אֹמֶץ
וַאָצִּב אֶת כַּף רַגְלִי עַל קַו הַחוֹף
וְאַכְנִיס אֶת קָצֶהָ אֵל הַיָּם
וְיָשֹׂכּוּ הַמַּיִם.

נמאס לי לשקר

לעצמי ולעולם

רוצה לזרום 

עם רגשות

לשכוח מכולם

שהעצב יבוא 

ויזרום לי בוורידים

כשהשמחה תבוא 

תרקיד את כל החדרים

להפסיק להסתיר

לחיות חיים של חופש

כשהשטן יבוא 

אני אשלח אותו לנופש

הרים של תחפושות 

בארון הבגדים

לא מצליח למיין

בין החולצות

והשקרים

בֶּאֱמֶת 
הַנְּשָׁמָה הִיא תָּמִיד 
מִתְפַּלֶּלֶת.
אֶלָּא, 
שֶׁבִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה הַמַּעֲשִׂית 
הַתְּפִלָּה הַנִּשְׁמָתִית 
מִתְגַּלָּה.

וּמַהִי תְּפִלָּה
חוּץ מִגִּבּוּב שֶׁל מִלִּים?

תְּפִלָּה 
הִיא הַכְּתֵפַיִם שֶׁמִּזְדַּקְּפוֹת
הָרֹאשׁ הַמֻּטֶּה בִּתְחִנָּה אילמת.
הַיָּדַיִם שֶׁנִּקְפָּצוֹת וְנִפְתָּחוֹת וּמִתְרַפּוֹת וְנִקְפָּצוֹת וּמוּשָׁטוֹת.
הִיא הָעִקְצוּץ הַזֶּה שֶׁעוֹבֵר בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה 
מַעְלָה וּמָטָה, מַעְלָה וּמָטָה.
הִיא כְּאֵבֵי הַפַנְטוֹם בַּבְּלִיטוֹת הָהֵן בַּגַּב,
הִיא הַכְּנָפַיִים.
שֶׁבּוֹקְעוֹת וּמְפַלְּסוֹת לָהֶן דֶּרֶךְ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם
לַחֲזֹר מֵהַמָּקוֹם שֶׁהֵן מֻחְבָּאוֹת בּוֹ אִי שָׂם לְמַעְלָה 
לְהִתְחַבֵּר חֲזָרָה לַגּוּף שֶׁלָּנוּ, 
בְּדִיּוּק מֻשְׁלָם.
הִיא הַטִּלְטוּל שֶׁחוֹדֵר פְּנִימָה מֵהַשְּׁכָמוֹת 
עַד לַלֵּב
עַד לַשַּׁד הַחַיִּים עַצְמָם.

הִיא הָעֲמִידָה שֶׁזּוֹעֶקֶת זְעָקָה חַסְרַת מִלִּים 
בְּשָׂפָה שרַק הַגּוּף מֵבִין:

אֲנִי לְךָ,
אֱלוֹקָי.

הַנְּשָׁמָה לָך

וְהַגּוּף -
פּוֹעֲלַךְ.

(והפעם, במסגרת הדרישות שלי, אשמח להערות מקצועיות. 

על המבנה, הפיסוק, התוכן, החריזה וכל דבר שלדעתכם ישדרג או יוסיף.

תודה לכם!)

במהלך חיים שלמים.. מה זה כבר משנה?

חיזיון

העיניים משקרות
המחשבה מחטיאה ללשון
 

ההגדרה
שוברת עטרות
ממסגרת לבבות
 

האדם יראה לעיניים 
רק לעיניים
ודוד אינו מלך
אין שליחות.

השמים מספרים כבוד אל
ולמסגרת נכנס הרועה 
הרואה ללב-
האור שובר את התמונה הממוסגרת
רואים יהודי
נשמה

בעקבות עולם ההגדרות והסטיגמות..שנזכה לצאת מזה! יום ירושלים שמייח
 

זה הקטע הראשון שאני מפרסמת כאן; אם לומר את האמת אני קצת מתרגשת וחוששת, כי בדרך כלל אני לא משתפת אחרים בכתיבה שלי. אני מקווה שזה החלטה נכונה עכשיו 

(אני תמיד מפחדת שלא יבינו את מה שבאמת מסתתר כאן, ויותר מזה אני מפחדת שכן יבינו)

תִּקְוַת הַמַּעְיָן שְׁזוּרָה בָּהּ

כְּחוּט שָׁנִי הַמּוֹבִיל אֶת הַחֹפֶשׁ אֵלֶיהָ

וְאֵשׁ הַפּוֹעֶמֶת כְּקוֹל רִשְׁרוּשׁ הָרוּחַ

פּוֹתַחַת עֲבוּרָהּ חַלּוֹנוֹת שֶׁנִּרְאוּ שְׁקוּפִים.

הַחִיּוּךְ הַצּוֹהֵל, הַמַּקְשִׁיב, שֶׁתָּמִיד דּוֹהֵר לְפָנֶיהָ

לֹא מְרַמֵּז עַל חוֹמָה בְּצוּרָה

עָלֶיהָ

בְּנוּיָה טִירַת כָּסֶף

וּבָהּ

הִיא יוֹשָׁבֶת.

וְרַק כַּאֲשֶׁר תְּשַׁלַּח בְּסוֹדֵי סוֹדוֹת

אֶת מַה שֶׁהָעוֹלָם לֹא יוֹדֵעַ

הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה-גְּדוֹלָה תַּעֲבִיר אֶת יָדָהּ דֶּרֶך

הַמַּיִם הַקְּרִירִים הַפּוֹעֲמִים.

הַחִיּוּךְ יִבְקַע, מִתּוֹכָהּ

שִׁירָה חֲדָשָׁה

הַלְּלוּ י-ה