פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 224)

לַצַּד הַדֶּרֶךְ מתקבצים לָהֶם אֵיבָרִים אֵיבָרִים
שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ פַּעַם אֲנָשִׁים
עִם חֲלוֹמוֹת, הֲגִיגִים וִיצִירוֹת
שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת שֶׁל כְּאֵב סָמִיךְ וְעַז
שֶׁל תִּקְווֹת שהכזיבו, רְגָשׁוֹת שקהו
אָהֲבָה שֶׁלֹּא נוֹתַר לָהּ מָקוֹם בֵּין כֹּל הַקְּרָעִים
מִתְפַּלְּגִים אֵיבָרִים אֵיבָרִים
שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ פַּעַם אֲנָשִׁים
וְחָדְלוּ לִהְיוֹת, בִּגְלַל הַקֶּבֶר
שֶׁכָּרוּ לְעַצְמָם.

ניסיתי לעזור

את יודעת

זה לא תמיד מצליח

לפעמים נהרס 

מתפשל

אני באמת מנסה

את חשובה לי 

את יודעת

אני רוצה לעבור איתך

להיות איתך

להבין אותך

אבל את לא רוצה

מתרחקת

צריכה את עצמך 

לבד

את השקט שלך

בלי אף אחד

אני מבינה

אבל שאת רוצה

אני פה תמיד! בשבילך!

ריחו של האתמול נותר בחדרי
נוטף ריח חמוץ ומסריח
ממלא את חלל הזמן בחוסר מעש
ממלא את ראשי במחשבות

ואתמול נוסף עבר,מצטרף לקודמו
מתכנס בעצמו, מתחפר בעצמי 
מונע ממני לפתוח חלון
לאויר צח שיטהר, שיתמלא בי


**


ולרגעים באמצע יום
התגנבה לה מחשבה
מה יקרה מחר אם אני
אפיח פה תקווה?

אך רוח אתמול נישבה בסערה
ואחריה שנים ארוכות
של בטלה ושיחות עם הקיר החביב
על מי שיכולתי להיות

סוֹהַרְסָנִים בָּאִים בַּלַּיְלָה.
מְלַפְּפִים אֶת הַנְּשָׁמָה,
יוֹנְקִים מִמֶּנָּה כָּל שְׁאֵרִית תִּקְוָה.
זוֹרְעִים אֶת פַּחְדָּם הַשָּׁחֹר
הָאָטוּם,
מַקְפִּיאִים אֶת הַלֵּב,
עַד שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהוּא מַפְסִיק לִפְעֹם.

סוֹהַרְסָנִים בָּאִים בַּלַּיְלָה.
וְלִי אַף שַׁרְבִיט
וְלֹא מַטֵּה, כְּדֵי לִקְרֹעַ אֶת יָם הַקֶּרַח.

וְכִכְלוֹת הַנְּשִׁימָה,
אֶצְעַק אֶסְפֶּקְטוֹ פָּטְרֹנוּם
אֵין עוֹד אֶקְסֵפְּט דֶּה פַּטְרוֹן -
אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

וְיִבָּקַע לִי הַיָּם,
וְאֶחְצֵהוּ טְרוּפַת-נְשִׁימָה
שֶׁבְּאֶחָת שָׁבָה.
וְאָחוּשׁ אֶת הַנְּשִׁיקָה -
וְהִיא
נְשִׁיקַת אֱלוֹקִים.

כותרת או אותה שורה ראשונה\אחרונה

 

אל תעזוב בבקשה

היא לחשה

תישאר איתי פה היא בקשה

אני חייב ללכת

סליחה

חשבתי שזו בדיחה

לא חשבתי לשניה שאולי זה מקום לצמיחה

אולי הקשר היה מזיק

אבל את הלב שלי אליו הוא הדביק

ולא הפסיק להחזיק

זה התחיל להעיק

אבל אסור להגיד לו לא

נשבענו באהבה

הקשר בינינו היה חובה

הרגשתי כל כך עלובה

את האש שהייתה בתוכי הוא כבר כיבה

אבל עדיין נשארתי צמודה אליו בעבותות של אהבה

הוא לא עזב אותי אפילו לשניה

עד לאותה הבגידה

שאת הלב שלי שברה

 

וְאֵת הַכְּאֵב מִי יְרַפֵּא;
בּוֹרוֹת שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף
בְּלֵילוֹת שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף
וְהַחוֹשֵׂךְ עָמֹק כְּמוֹ פַּחַד.

הַדָּם הַשּׁוֹתֵת הַפּוֹעֵם
מִצַּלָּקוֹת שֶׁרַק אֱלֹקִים יוֹדֵעַ.
לִחְיוֹת זֶה לִשְׂרֹד זֶה לִשְׁכֹּחַ
שְׁאָגוֹת וּבֶכִי שֶׁאֵין לָהֶם בַּיִת.

אוּלַי אַהֲבָה הָיְתָה מְנַחֶמֶת,
אוּלַי חִבּוּק אוּלַי הַקְשָׁבָה;
אָבַל כְּשֶׁלֹּא יוֹדְעִים לְחַבֵּק בְּעַצְמֵנוּ,
מִי יוּכַל לְהַחֲזִיר אַהֲבָה?

קֹלֹת, וּבְרָקִים,
וּדְּמַמָה; נֶצַח כִּמְעַט
וְאַחֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם
(וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת; וְאַת נֶהֱפֶכֶת)
וְאַרְבָּעִים לָיְלָה,
שִׁבְרֵי לוּחוּת מוּנָּחִים בַּאָרוֹן.

שוצף הוּא, סוֹעֲרִים גליו
לְלֹא מְנוּחָה
מֵצִיף גַּם אֵת הֶחָלָל
בָּעִקְבִיּוּת חמימה
עַד שֶׁלֹּא נוֹתַר כָּזֶה
במעמקיו הַנִּשְׂגָּבִים וְהַמַּרְהִיבִים
אוֹצְרוֹת חֵן עֲלוּמִים
יָם הוּא,
הַיָּם שֶׁל הַכְּאֵב,
הַמֻּפְלָא.

בֵּין קְרוֹנוֹת שֶׁל מִלִּים
יֵשׁ שַׁרְשֶׁרֶת מְחַבֶּרֶת
בִּרְגָעִים שֶׁל כְּאַף-נוֹאָשִׁים
נִסְתֶּרֶת שׁוּב הַשַּׁלְשֶׁלֶת.

וְעוֹמְדִים הָאֲנָשִׁים,
הָאֵלֶּה, לֹא מַלְאָכִים,
אִישׁ בְּבִגְדוֹ וּבְרַגְלָיו הַיְּחֵפוֹת
אִישׁ עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ, אִם יֵשׁ, אִישׁ עַל חַיָּיו
וּמְחַכִּים.

מֵאָחוֹר מִסְתַּתְּרִים יְלָדִים בְּבוּשָׁה,
אַבָּא, וַהֲרֵי הִשְׁבַּעְתָּנוּ,
נוֹאָשִׁים לִקְרִיאָה נוֹשָׁנָה,
לִפְנֵי עלוֹת לְאִישִׁים וְעוֹלָה
נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה בָּעוֹלָם
לַמַּאֲמִין
שֶׁל כָּל עַם

וּבֵין כִּבְשָׁנִים, אוֹרוֹת סוֹעֲרִים
מְאִירִים בְּלַהֲטָם אֶת כָּל הַלְּבָבוֹת
שֶׁקֶט מַכִּים זוֹעֲמִים סוֹהֲרִים
דַּי לְעַם נִצַּל מִתּוֹךְ זְכוּת אָבוֹת

וְיֶלֶד קָטָן שׁוּב מוֹשֵׁךְ בְּשַׁרְווּל,
מֶה לָךְ, אַבָּא, כְּבָר נִשְׁבַּעַת אֵלֵינוּ,
וְאָב מוֹחֶה דִּמְעָה וּמֵשִׁיב בְּשֶׁקֶט
אֵין לִי מַעֲנֶה, אֲבָל אַתָּה כְּבָר תִּהְיֶה
בַּעַל תְּשׁוּבָה.

אוי לה לאותה בושה , אוי לה לאותה כלימה.
בסך הכל רציתי שיצא לטובה..

אך בסוף קרה דבר נורא, דבר נפלא,
שלא אני ולא העולם ציפה.

דבר טוב ובו בעת דבר גרוע,
תלוי איך מסתכלים על האירוע.

בסוף הוא יחליט מה הטוב,
אני בראייתי לא רואה את הרוב.

משתדל להאמין באמונה חזקה,
שרק טוב יצא לי מאותה אכזבה !
 

 

צריכה כמה שורות. חמש / שש .

על האופן ההזוי שכל פעם אני מבטיחה לעצמי רק חמש דקות באתר ,ואז מוצאת את עצמי שעווותתתת משוטטת פה .

ואפילו קוראת שויות שלא ממש מעניינות. 

העיקר לא לחזור לעבוד/לעשות משהו הגיוני יותר בחיי .

 

אשמח לעזרתכם מאוווודדדדד !

 

* אם יהיה משו ממש טוב. 

קחו בחשבון שאני שמה אותו בחתימה שלי (כבוד גדול   )

רגע קטן, כמעט זיכרון.
עלה בי, כשהסתובבתי בין ההמון.
נכון, לא אותם אנשים, פרצופים אחרים.
אבל אותו המקום, הרגשות שוב צפים.

זוכר שבפעם הקודמת, כשהיינו כאן ביחד.
מולי עמדת, צוחקת, וההמון הונח בצד.
נכון, מעולם זה לא היה רק שנינו.
אך, למי זה אכפת, חשבתי, כשהצטלבו מבטינו.

המשכתי בדרכי, בכיתי, איך אני לבד.
אך הכאב, הדמעות, לא עוררו אף אחד.
הרגשתי בודד, לבד בעולם.
נוכח כל האנשים, הרגשתי מיוּתם.

למה את לא כאן, חשבתי, החרשתי.
זו לא אשמתך, ידעתי,
הרי, אני זה שעזבתי.

צאי לי מהראש, המשיכי בחיים.
כדי שאני אוכל, להשבר מבפנים,
להבין שזה לא אפשרי,
אולי ככה אצליח להמשיך בדרכי.

הרמתי מבטי, מחיתי דמעה,
זה הדבר הנכון, גם אם נפשי לא רגועה.
זה קשה, כואב לי, ואני חש גם בכאבה.
אבל זה המצב, רק ככה, נוכל באמת למצוא אהבה.

ביום בו נזכה לחיי נצח

לא נדע עוד יופיו של פרח

לא נתנחם באורו של ירח

לא נדמע מול מזרח זורח

 

ביום בו על המוות נִגְבוֹר

חִנה של ציפור מאיתנו יעבור

לא נריע שוב תרועה לגיבור

לא נדע את טעם הדרור

 

ביום בו מלאך המוות ייפול

ליבנו לא ידום מול ים כחול

ביום בו נזכה לחיי נצח

נאהב בלי פחד ובבטח

לָקוּם מִתְּהוֹמוֹת הַכְּאֵב הַצּוֹרֵב
שֶׁקּוֹבֵר אוֹתְךָ בַּלַּיְלָה
שֶׁלֹּא מְאַפְשֵׁר לְךָ לִרְאוֹת, אֶת עַצְמְךָ
אֶת הַיֹּפִי שֶׁבָּאֹפֶל
אֶת הַחַיִּים

לֶאֱהֹב אֶת הָרֹעַ
לְחַבֵּק אֶת הַכְּאֵב
אֶת הַקְּרָעִים, הַתְּמִימִים
הַקְּסוּמִים.

לָעוּף אַל עַצְמְךָ
אֶל הַחַיִּים
לִחְיוֹת, לַמְרוֹת הַכֹּל,
וְאוּלַי,
בִּגְלַל.

והיה בי הכוח
להמשיך
לחיות כל פעם מחדש
וכשנגמרתי
כאילו בא ה-
מוות
וכיסה עלי להמשיך
לחיות

לָמוּת זֶה
לִהְיוֹת כְּעָלֶה הַנִּדָּף בָּרוּחַ
לְלֹא מְנוּחָה

לָמוּת זֶה
לְהֵאָבֵד בֵּין הַצְּלִילִים הָרַכִּים,
בַּדְּמָמָה


לָמוּת זֶה
לְהִכָּנַע לגלי הַחַיִּים, הַמָּוֶת
בַּשְּׁקִיעָה

לָמוּת בֶּאֱמֶת זֶה לְהִקָּבֵר כְּשֶׁהַלֵּב מַרְגִּישׁ,
וּבוֹכֶה.

יש אנשים שחיים ויש אנשים שפחות,
אנשים חסרי כוחות,
שכל חייהם מסתכמים באיך להביא אוכל לבית
ואיך לרצות את הלקוחות
מין רוטינה שכזאת, חסרת כל הגיון ופשר
בלי רצון, בלי לחיות משהו מעבר
וכל זה למה?
בגלל תרבות של שריפת זמן
מכונות משומנות שמגלגלות הרים של מזומן
על חשבוננו, על חשבון ילדנו
ואנחנו נופלים בפח שוב ושוב
בלי יכולת לעצור לרגע ולחשוב
נבלעים ללא רצון או בחירה,
לחיים בלי משמעות, חסרי מטרה.

מספיק

אני מבינה מה אני עושה

משתדלת להבין

די

את לא אמא שלי

לא תגידי לי מה לעשות

ומתי 

אני אדאג לעצמי

ולמה שאני עושה 

תני לי להיות עצמאית

אחראית לעצמי

מבינה שאת דואגת

רוצה לראות שאני בסדר

עוברת את הגיל בטוב

אבל רק אם תתני לי

לפרוש כנפיים

ולעוף עכשיו

אצליח לעבור את החיים

גם הלאה

אז אני מבקשת

רק תתני ותסכימי לי

לעוף

יוצא עכשיו הביתה אחרי 35 יום בבסיס. איזה סרט.
מיליון מחשבות עוברות לי בראש, שמתחיל לכאוב, אבל זה גם בגלל שלא שתיתי כבר כמה שעות.
אחרי סיבוב ארוך בכמה יישובים בדרך(בכל זאת מורידים חיילים ממש קרוב לבתים..), הגענו לירושלים. אני די בהלם ממה שאני רואה. אני גר בירושלים מגיל 0, בחיים לא ראיתי אותה ככה שוממה. במקום רעש ועצבים ואנשים שרצים ממקום למקום, הכל נראה נטוש. כאילו שבת בצהריים וכל החנויות סגורות. רק שבכלל יום ראשון עכשיו. והקצת אנשים שכן מסתובבים הולכים לבד לבד, ועם מסכות מסכות, כאילו הדבר הכי מסוכן בעולם זה להחזיק ידיים ולחייך אחד לשני.
ושוטרים בכל מקום. משגיחים בקפידה על מעט העוברים והשבים, שלא יסטו בטעות בכהוא זה מהחוקים הנוקשים.

עכשיו כבר הגעתי הביתה. הום סוויט הום.
עכשיו לא אכפת לי מכלום, רק חיבוק מאבאמא קצת לראות את האחיות ולישון.
אין כמו בבית.

הם חושבים שהם מכירים אותי

אבל הם אפילו לא יודעים על כל חלקי האפלים

על לילות ללא שינה, על שאלות בלי הבנה, על רגשות אשם ומחשבות

שלדעתם, חייבים לכבות זה שלילי זה מזיק הם אומרים

ולי אין אומץ לומר להם בפנים

זו האמת, אלו הם החיים שלכיוונים לא צפויים הולכים

אלו הדברים שמהם התחמקנו שנייה לפני שנתפסנו

אבל החושך גבר ואני לא הספקתי את האור לתפוס כשהוא עבר

אל התהום הגעתי כי מהכל שוב ברחתי

בלי להתחייב בלי כלום לחשב, פשוט ברחתי מהכל

אולי כי קצת פחדתי לשאול על כל מה שמפחיד שכואב

אולי פשוט פחדתי מאמת.