פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 225)

חשבתי עליך

פתאום

ונזכרתי בך

לפתע

זה מאכזב אותך

אני יודעת

רק לפעמים נזכרים בך

זה כואב לך

אני יודעת

רק לפעמים בוחרים בך

אבל היום נזכרתי

ושמחתי

שיש לי אותך

שאתה נמצא בחיי

חלק ממני

גם אם אני לפעמים לא רואה אותך

אני יודעת תמיד שאתה שם

ותמשיך להיות שם

בשבילי

אוהבת אותך תמיד

אבא גדול ואהוב שלי

רציתי להגיד רק עוד מילה קטנה

תודה

 

כשאני יוצר יצירות אני אוהב אותן. ככה ללא תנאים. אני כמעט לא מצליח לומר אם הן יצירות מוצלחות, יפות או פחות, כי הן פשוט חלק ממני.
אך הסיפור שונה מאז שאני מפרסם אותן. ישר כשאני מפרסם, תשומת הלב שלי איננה נתונה עוד ליצירה, אלא ליחס של אחרים ליצירה וזה מאוד פוגם ביחס שלי ליצירה.
אז אני חושב לעצמי, טוב, אז פשוט לא אפרסם יצירות, אשמור אותם לעצמי במגירה. אבל אז אני מרגיש שמשהו חסר ואני שואל את עצמי, למה? מה חסר?
כדי לענות לזה, אני שואל את עצמי למה אני יוצר יצירות, מה המשמעות של זה שאני יוצר?
התשובה הראשונה שעולה לי- בשביל עצמי. זה דרך לבטא את העצמיות שלי ולהבין את עצמי ולהקל על עצמי ופשוט להנות מפירותי. ואז באמת אין סיבה לפרסם.
אז מה חסר? מה מתפספס? התשובה השניה שעולה לי לשאלה למה אני יוצר, היא שדרך היצירות אני מבטא את הקשר שלי למציאות, לעולם. אם כך מדוע אני רוצה לפרסם? בגלל שמי שרואה את היצירה הוא חלק מהמציאות ומהעולם שהיצירה מתקשרת איתו, ולכן חשוב לי לדעת מה הוא, מי שחלק מהמציאות שלי חושב על היצירה.

מה אתם חושבים ומרגישים?

*ועוד נקודה- כשאני מפרסם יצירה אני מתייחס אליה כגמורה וסופית בעוד כשאני לא מפרסם אני פתוח לשינויים ולשיפוצים.

...

לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ, הַלֵּב מוּל הַגַּלִּים
לִחְיוֹת, עַם כְּנָפַיִם תמימים
לִדְאוֹת בַּגְּבָהִים המשובבים
לָעוּף אֶל עַצְמֵךְ
לִרְאוֹת בָּאֱמֶת

לִחְיוֹת, לַמְרוֹת הַמָּוֶת.

לְחַבֵּק אֶת רְסִיסֵי הַלֵּב,
הַקְּרָעִים,
שֶׁאֵין שָׁלֵם מֵהֶם.

 -"היי אהובי, יומולדת שמח"
-"היי.." הוא לוחש, ונשען על הפתח
-"בוא, היכנס, שב על ידי"
והוא ניגש, מהוסס, יושב בצד הנגדי
-"אמ, היי יקרה, נוכל לדבר?"
-"בהחלט, גיבורי, אולי סיפור תספר?"
-"לא, לא סיפור, כי אם שיחה,
אחת רצינית, ואולי מביכה.."
-"אוי, יקירי, קרה משהו נורא?"
-"כלום לא קרה, שום מאורע "
-"רק אכין לנו תה, תוכל להתחיל,
תרצה נענע טריה? אולי תה קמומיל?"
-"נענע, תודה, נחמד מצידך,
ורציתי לשאול, מה אני עבורך?"
-"הו אלופי, מדוע תשאל?
אתה איש מיוחד, ממש יוצא מן הכלל!"
-"ומה מיוחד בי? מה כה חשוב?"
-"אתה אישי היקר, אישי האהוב,
תומך ונותן, ומכיל את כולי
איש רגיש ואוהב אך גם ישר ושכלי"
את התה היא הגישה, והוא - מהוסס
"מה קרה, נסיכי, אתה נראה די מותש"
"אני בסדר, תודה, בואי שבי אהובה"
והיא יושבת מהר, כל כולה קשובה
"נו מהר, הזדרז, ספר מה קרה
עוד שניה אתמוטט, השתדל בקצרה"
אך העולם התאכזר אל מול לחצה
בזחילה התקדם, כמו מתוך הלצה
והכלב נבח, ואישה צעקה,
מכונית מתנגשת, וילדונת צרחה
ופתאום דרמה, ולחץ ויללות משטרה
והיא משדלת בו "ספר מה קרה!"
אך הבחור המהוסס, נהפך מפוחד
ובלחץ, הוא קם, ואפילו נרעד
"הביטי למטה, הסתכלי, זה נורא!
חייב לרוץ לרחוב, להושיט קצת עזרה"
והיא בתסכול מביטה בהמון
כוסות התה מלאות על אדן חלון
את סקרנותה היא כבשה, תאלץ לחכות
אך עמוק בליבה ניקרו הספקות
ערב אחד בדירה מרוחקת
בליבה המפוחד נרשמה עוד צלקת

 

 

פשוט קשה לכתוב דמעות

הן כל כך יפות ועצובות

דמעות חמות של כאב

אחרי שנסחט הלב.

 

זה אי אפשר לכתוב דמעות

הן כל כך כבדות, ערפיליות

דמעות לבנות של בושה

אחרי אהבה כבושה

 

זה אדישות לכתוב דמעות

הן כל כך כנות ונכונות

דמעות שקופות של לבד

אחרי שנשמטת יד

 

אל תנסו לכתוב דמעות

הן כל כך כסופות וזוהרות

דמעה בודדת של הלילה

אחרי שהשמש הלכה לה

 

צריך לחבק את הדמעות

פשוט לאהוב את הדמעות

הזהר מרעיונות פריכים,
מעוגיות מופרכות וכריכים.
הזהר מטפשות מתלגלגת,
מלגלגל מילים בצורה עילגת.
השמר תמיד לחוסר ציביון,
מלתור הגיון כחופש דמיון.
אל תתן לך לתבנת תוכניות,
לתחום תכנים בגדר הבניות.
בקיצור- תתבערבל ותהולל,
תשתטה בזרם, רק תתחולל.
ותמיד תקפיד לקפד את הראש,
ולא לדפתק תפקידים לשום
כלום, הבנת? שום כלום!

יש לי כיסופים לכתוב אך כל פעם שאני מתיישב ומנסה אין לי מושג מאיפה להתחיל??? 

 

אֲנִי מַעֲדִיפָה לְהֵרָמֵס בָּרַגְלַיִם מְאַשֵּׁר לְהִנָּשֵׂא עַל כַּפַּיִם מִתּוֹךְ הָרוּחַ
אֲנִי מַעֲדִיפָה לְהִסְתַּגֵּר בַּחוֹמוֹת מְאַשֵּׁר לְאַבֵּד אֶת הַתֹּם שֶׁבְּחַיַּי
אֲנִי מַעֲדִיפָה לֹא לָדַעַת מְאַשֵּׁר לָדַעַת וּלְאַבֵּד אֶת עַצְמִי
אֲנִי מַעֲדִיפָה לְהִפָּגַע מְאַשֵּׁר לִסְגֹּר דֶּלֶת לָאֵשׁ הָאַהֲבָה
אֲנִי מֵעֲדִיפָה לִכְאֹב מְאַשֵּׁר לְהַסְפִּיד אֶת הַתְּחוּשָׁה
אֲנִי מַעֲדִיפָה לָתֵת אֶת עַצְמִי מְאַשֵּׁר לְהִסְתַּגֵּר בְּשִׁרְיוֹן הַהֲגָנָה
אֲנִי מַעֲדִיפָה לִהְיוֹת לְעָפָר הָאָרֶץ מְאַשֵּׁר לִהְיוֹת מושא לְהַעֲרָצָה, בַּחֹשֶׁךְ
אֲנִי מַעֲדִיפָה לָשֵׂאת בְּנֵטֶל הַמַּחְשָׁבוֹת מְאַשֵּׁר לְוַתֵּר עַל הַמַּעְיָן, שֶׁבַּלֵּב.

הכל נגמר

כלום לא נשאר

הלב שלי נשבר

והוא לא חזר

נעלם,התאדה,יותר לא היה

נשארתי לבד על הספסל

שהיה של שנינו,פעם 

בזמן רחוק

שהיה כל כך מתוק

והדמעות ירדו בלי להתחשב

בכל האנשים שעברו ברחוב

והסתכלו עלי שאני בוכה

במבטים מרחמים

אבל אף אחד לא התקרב 

ונתן לי יד תומכת, משו

מישו?

 

 

 

לפני הרבה שנים ביום אחד בהיר
בן אדם שאף אחד לא הכיר
גם אף אחד לא ראה, אבל אומרים שהוא צעיר
אפילו היו שמועות שאמרו יהיר
נכנס מוקדם בבוקר בשערי העיר
כתב סוד שאיתו היה מאד זהיר
את הסוד שמר בתוך קנקן שביר
לקנקן לא היה שום מחיר
והסתבר שזה לא סוד אלא בכלל שיר
שהמילים שלו עפו, פרחו באויר
ועד עצם היום הזה אין איש יודע מה אותו האיש הסתיר
היו כמה טיפשים שניסו לנחש או להסביר
ואפילו הובטח למי שיגלה שיהיה עשיר
אספר לכם אך שמרו על השקט אני מפציר
ולפני זה קחו נשימה וקצת אויר
מדובר בפתק קטן עם חרוזים שנגמרו ביר
ומה המסר? כשאין פואנטה תקחו שוקולד מריר

מי יודע מה ילד יום? כך אומרים.
אבל, בכלל- מי ידע שיום המחר יוליד
איזה דבר, ומאיפה הביטחון הזה לומר
שיהיה מחר, או שיוכל להוליד? ואולי
הוא בכלל זכר, אולי הוא עקר ואולי
הוא יהיה זכרון של אתמול או שוב כמו היום-
ציפיה למחר?
האם מישהו נתן דעתו שאולי הימים הם ימים
ורק אנשים נופלים וקמים? אולי לא מספיק קצת מזל וצריך אשה בשביל שיהיה ילדים, ואיך היא תבוא זה דבר אחד, אבל חשוב שיהיה גם לאן.
אולי היא יכולה לעבור בדרכי כמו היום,
כמו הזמן, כמו אתמול שהיה ונגמר
אולי זה אני שצריך
להיות מוכן?

חָבֵר טוֹב זֶה
זֶה שֶׁיִּטְבַּע מֵרָצוֹן בַּיָּם הַשָּׁחֹר כַּפֶּחָם
רַק כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹ, לְבַד

חָבֵר טוֹב זֶה
הַהוּא שֶׁיִּהְיֶה לְמַעֲנֵךְ
בַּלֵּילוֹת האפרוריים,
כְּבַיָּמִים הָרַעֲנַנִּים וּמֵלֵאי הַפַּרְפַּרִים

חָבֵר טוֹב זֶה
הָאֶחָד שֶׁיִּכָּנֵס לְלֹא גַּלְגַּל הַצָּלָה
לַשָּׂדֶה הַמָּלֵא בשיחים דּוֹקְרָנִיִּים


הַשָּׂדֶה שֶׁבַּלֵּב הַפָּצוּעַ.

ואיך מרוב אהבה, נהיינו חולים

חולי ריגוש

רודפי המגע.

הנחנו לידינו להיכוות בלהט האסור

רק בשביל עוד חצי ליטוף ומבט שקט

והמבט זה חורים

כמו שני בורות עמוקים, עמוקים

שעומדים

מעמידים

תמרורים.

"אנו, אנשי הלילה, מסוכנים"

הוא לחש ופער זוג בורות בעיניים.

והן חומות חומות, כמו שני תהומות

וברק אחד קטן

שמזכיר את כל מה שאסור

והכי יפה זה חום. כך תמיד חשבתי.

כי הגלים הם שקופים

וגם השמים

אבל אנשי הלילה, שחורים.

לֶאֱהֹב זֶה לִרְאוֹת בַּצַּלָּקוֹת הַמְּכֹעָרוֹת הַמְּעַטְּרוֹת אֶת הַפָּנִים כְּתָמִים יפהפיים מפיקי חֵן וְזֹהַר
לֶאֱהֹב זֶה לִרְאוֹת בַּתְּהוֹם שֶׁבַּלֵּב מַפָּלִים מרהיבי עֵינַיִם ומשובבי כָּל נֶפֶשׁ
לֶאֱהֹב זֶה לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם הַקֵּהוֹת זִיק רַךְ וְיַלְדוּתִי שָׁאַף פַּעַם לֹא נכחד
לֶאֱהֹב זֶה זֶה לִהְיוֹת הַכְּנָפַיִם הַקְּסוּמוֹת בִּגְבָהִים, וּבִתְהוֹמוֹת
לֶאֱהֹב זֶה רֶגֶשׁ נכסף, וְרָחוֹק
וְאוּלַי לֹא בֶּאֱמֶת נֶעֱלָם.

קשה לראות אנשים משקרים לעצמם על בסיס יומי.
קצת חסר אונים אפילו.

בטח קשה להם להיות לבד עם עצמם, אחרי שכל החיים שלהם הוקרבו על מזבח המה יגידו ועל הפוזה, מה אתה עושה כשאתה שוכב במיטה ואין לך שום אתה להתנחם בו.

יש לי חברה שבחרה בדרך הקלה. בחרה לחלל שבת בשביל יחס מהסביבה. אני משערת שהיא לא עושה את זה שהיא לבד בבית.אני משערת שהיא כן מאמינה שיש אלוהים והוא האמת הכי פנימית שלה.
אלא שאני לא חושבת שהיא הגיע לאמת הפנימית שלה.

כמה קל להיכנע ולהאשים את החיים בהכול. כמה קל לשנוא ולתעב. כמה קל להגיד רק לא ביבי, ולא להתאמץ להוכיח למה כן גנץ.

ולפעמים בנאדם תקוע כלכך בעצמו ובמסכים וחברים ונראות שהוא חייב להוכיח את עצמו.
ואלוהים מנסה להוציא אותו משם ושולח לו חברים איזה עטלף שידפוק לו את החיים ויגרום לו לשבת במיטה לבד ולחשוב מי אני, מה אני עושה עם עצמי עכשיו, מה אני באמת.
מה הייתי עושה עם הייתי לבד בעולם, מה האמת שלי.

תנסו , זה עובד.
נסו להרפות לרגע מהחיים ומהתכתבויות וחברים מקדיפה אחרי לייקים. נסו לנטוש רגע את כל המסביב ולהתחבר לעצמכם.
לעצום עיניים ולהרפות.
לצאת לגמרי מירוץ החיים ולחשוב. מי אני? מי אני רוצה להיות? האם אני שמח במקום שבו אני נמצא.

לפעמים מגלים שנאחזתם כל כך חזק באיזה שקר שחשבתם שהוא אתם. לפעמים מגלים אני אחר. לפעמים מגלים כמה מפריע לנו משהו שלא חשנו בו.
לפעמים מגלים, רק צריך להסתכל פנימה.

דומים ודומים הימים.
רקיע תכול פרוש באפקים
נפשות דוממות מחפשות
מנוח לשכלן
השקטה לליבן.
חיוכים מהוססים שלוחים
פנים עצובות מחולקות
דומים ודומים הימים.

בארצות החיים
זרימה שוקקת
הנפשות רוצות עוזרות עושות
שומרות על עץ החיים

(לשמור על עץ החיים פירושו
לשמור על העמוד שמחלק טובות בליבות האנשים
פירושו להיות אור במרחב
פירושו לשמור על העוצם הגדול של החיים
שפירושם עמוד אור ריח טוב)

בארצות החיים הדלתות פתוחות
ליודעים לרצות
ולדמות זאת בחייהם רגע ורגע
שמים פתוחים
ואין איש.

שְׁתִיקָה - - -


מִילְיוֹנֵי חֶלְקִיקִים רוֹטְטִים.
מִי יוֹדֵעַ
מָה
הָיִיתִי אֲמוּרָה
לוֹמַר, אוֹ לַעֲשׂוֹת.

אוֹ לִשְׁתֹּק?

ונופי שלי היה
דשא גבוה,עץ וספסל
וגדר חיה
עם צמחים מתים

ילדה וגיטרה, שיער מתולתל
שמחה בעיניים
רגשות סוערים
/>
נוף זה
הושמד בכאב
וננצר בליבי הדואב
חושך
ושביל אבנים
מתפתל
ואיש
וליבו התאב

פעם היה ספסל. קראנו לו ספסל הריקנים. והיינו יושבים עליו ולא חושבים כמה אנחנו ריקנים, שכן, אם היינו חושבים על זה בהכרח לא היינו יותר, ריקנים לחלוטין.
אז רק ישבנו עליו, ולא חשבנו. ולא נשמנו.
שמא יתמלאו ראיותנו אוויר ולא נהיה ראויים לו, לספסל, ספסל הריקנים.
בספסל הריקנים היה מותר הכל, הוא היה כמו ג'ונגל של רגשות. שלא הורגשו מעולם, שכן, אם היינו נותנים להם מקום בתוכנו, היה נתפס חלל, שנועד לריק.
בספסל הריקנים, היו אנשים.
מעוצבים בסגנונות שונים, מסודרים בתנוחות שונות כאילו מישהו העמיד אותם לקישוט הרחוב, קישוט יפהיפה, זוהר בגוונים שונים שחוטים עדינים מסתלסלים ממנו, והוא נראה כמו אש מדליקה.
מפלסטיק.
הייתה את הבחורה ההיא. שהיא, היא באמת היה לה לב מפלסטיק, גם החיוך שלה היה מפלסטיק, והוא חשף שתי שורות של שיניים מפלסטיק, שהדביקו אותם קצת עקום. והיא הייתה אומרת בקול מפלסטיק שזה בגלל שאח שלה היה מפוצץ אותה מכות.
לא מפלסטיק.
והיה את שרולי. שהוא, היה לו כתפיים רחבות כמו ספה לשמונה אנשים, והיא תמיד הייתה ריקה מאורחים. ריקה. כמו כתף שבעטה בכל מי שהעיז להניח עליה יד.
רק פעם אחת כשהיה כבר ממש מאוחר והוא לא זכר שאסור להתקרב לאף אחד. הוא הרשה לראש אחד ליפול לו על הכתף, ולבכות עליה. דמעות ריקות שאהבו אותו מאוד, באופן לא הדדי.
בספסל הריקנים הייתה גם אישה זקנה, שהיו לה יותר קמטים מפנים אבל היא אהבה לשבת עם הצעירים ולספר שפעם היא הייתה כל כך צעירה ויפה וכווולם היו רודפים אחריה ואז היא צחקה צחוק ריק. ושתקה.
שתקה את כל מה שלא נשאר מהחיים.
הצעירים והיפים. והרודפים.
בספסל הריקנים היה את מתי. גרוש בן שלושים עם שכל של בן שלוש וכאב של שלוש מאות.
והוא אמר שהוא התחתן בשביל הכסף של האורחים ואז הוא ברח וכולם כעסו. והוא לא מבין למה הם כעסו על עסקת חייו. ואשתו, סליחה גרושתו היא בכלל משוגעת אז יותר טוב שהוא לבד. אפילו שריק לו. במיטה ובכלל.
והיתה אגם. שהיו לה בפנים שני אגמים תכולים ירוקים של טירוף וכל פעם שהייתה עוברת משטרה היא הייתה נכנסת מתחת לספסל הריקנים ולשניה אחת, היא הייתה מלאה, עד הקצה. בפחד.
ואז הסירנות היו עוברות. ושוב היא הייתה על הספסל, ושוב היא הסתכלה קדימה, כאילו כלום. ופעם אחת שאלנו אותה למה היא כל הזמן מסתכלת קדימה והיא אמרה שזה בגלל שהיא צריכה לבדוק שאבא שלה לא מגיע לקחת אותה לכלא.
ופעם אחת אבא שלה הגיע והיה לו שיער ארוך, לבן כמו הפנים של הבת שלו. כשהיא ראתה אותו.
והוא אמר לה באתי לקחת אותך לכלא.
והוא היה טיפוס שבעצמו צריך כלא, אבל הוא לא עשה שום דבר. רק אמר את זה והלך.
ואז אגם חזרה לצבע הרגיל. ולטירוף הרגיל.
אבל לפחות הבנו מאיזה עץ נפל התפוח המשוגע הזה, והוא לא נפל רחוק.
בספסל הריקנים היו עוד מיליון סיפורים ריקים, רק עם כריכה, בלי דפים.
וספסל הריקנים אף פעם לא התרוקן ותמיד היו בו נשמות שהלכו וחזרו בלילות, נוהמות ומתפתלות ומבקשות אהבה. וספסל הריקנים, היה ריק ממנה וריק מהכל. רק בניאדם היו בו, וריקנות.
ואכלנו ריקנות. ושתינו ועישנו ונשמנו ולעסנו. ריקנות.
והיא מילאה אותנו, עד אפס מקום.

ישבנו במעגל, זה היה שלושה ימים אחרי שעברנו דירה, והייתי תלמידה חדשה, כזאת שכולן עדיין בוחנות מרחוק מי היא.
המדריכה אמרה, 'לכבוד טו' בשבט נעשה מסיבה, מי מתנדבת שנעשה את המסיבה בבית שלה?'
חצי מהבנות הצביעו, החצי השני הסתכל עלי, הילדה החדשה שעדיין אף אחת לא ראתה את הבית שלה, מה יותר נחמד מלעשות את המסיבה בבית חדש שעוד לא מכירים?
הסמקתי. תופים הרעישו במוחי, שניות נצבעו בצבע אדום חזק.
החיים זה הצגה, ידעתי.
וכאן, זה אפילו לא ההצגה, זה האודישן.
ידעתי שבהצגה זה גרוע לפשל, ובבחינה זה כמעט קטלני.
נזכרתי בארון שאבא לא הצליח עוד להרכיב, רקמתי לו מימד ואגדה 'אני רוצה' קראתי 'רק שיש אצלינו עדיין שיפוצים'
לבשתי מסכה של אכזבה, איבזרתי אותה גם בקצת עצב משכנע, והילדה המנומשת, בחולצה עם הפס, זאת שהגדרתי ישר כמלכת כיתה אמרה 'חבל, היינו רוצות להכיר את הבית שלך, אליה'
הנהנתי, השארתי את המסכה, והתחלנו לשחק במשחק מילים כלשהוא, ידעתי שניצחתי, בהצגה של החיים.
היה שם להצגה הזאת, וכותרת שכתבתי בדם ודמעות, קראו לה
שאף אחד לא ידע.
--
אמא נהיתה חולה, לא חולה רגילה ששוכבת במיטה ומביאים לה תה והיא משתעלת ואין לה כח.
לאמא נהיה הרבה כח אחרי שהיא נהייתה חולה, היא צעקה וצחקה כל הזמן בקול מפחיד, היא מלמלה מלא דברים משונים וחסרי קשר, והיא לקחה את כל הבובות הישנות שלי וסדרה אותם מסביבה כמו שומרים, במעגל, היא לא התעייפה שוב להרים את הבובה ורדה אחרי שהיא נפלה, ושוב, ושוב, ואני אמרתי 'אמא, הבובה הזאת לא יכולה לשבת'
ושתקתי את 'ואימהות לא משחקות בבובות.'
זה היה מפחיד תמיד, ולפעמים שזה היה ממש נורא, רעות היתה לוקחת אותי לחדר שלה ונועלת את החדר שאני לא אשמע את הצעקות, והיא לא הבינה שגם אם אני לא שומעת אני מרגישה, והלב שלי מתהפך אלף פעמים עד שנהיה לילה.
יום אחד אבא לקח אותנו לפארק ואמר שאנחנו הולכים לעבור דירה, להתחיל מחדש, וזה יעשה גם טוב לאמא.
אחרי שאכלנו את האוכל שרעות הכינה ישבנו לידו על הספסל והוא אמר לנו שנשאל את כל מה שאנחנו רוצים לדעת.
רעות שאלה, 'אמא תוכל להתרפא מתישהוא?' ואבא אמר שלהתרפא לגמרי, לא, אבל כן אפשר שיהיה שיפור במצב בעזרת ה'. יאיר שאל 'אמא יכולה למות?' ואבא אמר שבעזרת ה' אין סיבה שאמא תמות. ואז הגיע תורי, שתקתי שניה, ואז שאלתי 'אפשר שבמקום החדש אף אחד לא יידע שאמא שלנו ככה?' אבא נאנח והעיניים שלו שקעו ללמטה והוא אמר 'כן אליה, זה אפשרי אם את רוצה'
ורציתי. יותר מכל דבר אחר.
--
בכיתה החדשה יודעים שאני טובה בציור, ובשירה, יודעים גם שאני ילדה מצחיקה ושנחמד להיות איתי, בכיתה החדשה יודעים שאני ילדה רגילה, הכי רגיל שיש.
ידעתי שאני חייבת לשמור על זה.
הייתי בצד אחד של המגרש, יחד עם כולם, בצד השני היו המשוגעים, היתה את פרומה הזקנה, והיתה גם את יעל הילדה המשוגעת, שלפני שעברנו דירה, בכיתה ה' היינו רצות אחריה ומחקות אותה, גם אני, ככה הייתי חלק, ככה הייתי בצד של כולם, זרקנו כדורים במגרש, פגענו.
ופחדתי, פחדתי נורא להקלע לאמצע המגרש, הוא היה גדול ומפחיד, ופחדתי נורא מכדורים שמטיחים לכיווני, פחדתי מכדורים שיפגעו במטרה, יסמנו אותה.
נועה שאלה אותי 'במה אמא שלך עובדת?' ואני חיברתי עבר להווה ופתחתי את הדף האחרון של מחברת הנדסה, שירבטתי להם ציורים של שרשראות נהדרות שאמא שלי מכינה, סיפרתי על הצלחה וכישרון, סיפרתי על חיים ואהבה, סיפרתי סיפור לא שלי, וידעתי שככה זה, בהצגה צריך להכנס לתוך הדמות, אחרת אפשר לפשל, אחרת אפשר שמישהו יגלה ואני רציתי שאף אחד לא יידע.
--
המורה ביקשה לכתוב שיר על כאב, ואני ישבתי בסלון, לידי אמא התהלכה עם ראש לשמיים ומילמלה מילים מוזרות, ואני צירפתי מילה למילה, דימתי את הכאב, העברתי אותו למילים, נסכתי בו עלילה והיה לי שיר יפה, הייתי צריכה להצטיין, שאף אחד לא יידע.
המורה אמרה 'איזה יופי השיר שלך, אליה, את כותבת על הכאב בצורה כ"כ מוחשית, כאילו חווית אותו פעם, זה מדהים'
פעמוני הזהרה צלצלו לי בראש, נורות נדלקו, הטקסט לא תאם למערכה, אמרתי לה 'יש כ"כ הרבה כאב בעולם, וחשבתי שזה טוב שנכיר אותו ונדע להודות שהוא לא קיים אצלינו' המורה אמרה 'זו חשיבה מקורית ויפה אליה, כל הכבוד!'
הרשתי לעצמי לשחרר נשיפה, ככה מנצחים בהצגה, שיננתי לעצמי, כשיש פשלה קטנה, מגיעים מאחור והופכים אותה לסצנה יפה, שרק אף אחד לא יידע, וניצחתי.
--
כשהגיע הפתק הוורוד בדואר נלחצתי, הוא הודיע באותיות חגיגיות שיש ערב סיום בכיתה. אבל הכי נורא היה הסוף, 'בהשתתפות אימהות' לילגו עלי מילים שחורות, בהשתתפות אימהות.
בערב התקשרתי למורה, ככה זה, לפעמים צריך לאבד שחקן אחד בשביל הצגה שלמה, בעלה ענה לי, קרא למורה שלי, אמרתי לה, גימגמתי, ביקשתי שהערב לא יהיה בהשתתפות אימהות, ביקשתי לשמור על תדמית, ביקשתי להיות רגילה, ביקשתי להיות נורמלית.
היא הקשיבה לי, המורה, וגם לדמעות, ולקול המאופק, ולתחינה, 'מחר אני יגיד לבנות שאנחנו עושים השנה משהו חילופי בלי אימהות' היא אמרה לי בקול מכובד של מורות, וזה היה הקול הכי מתוק ששמעתי מעולם ' אל תדאגי'
בסוף שנה הלכתי לוואדי, קטפתי לה פרחים מיוחדים ויפים, ארזתי לה בצלופן אטום ועל פתק לבן רשמתי לה
'למורה,
שעזרה לי להגשים את המשאלה שלי - שאף אחד לא יידע,
בהערכה רבה.
אליה'