פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 225)

לעולם שלנו לא באנו לשחק
לפעמים נדמה לנו
שלא צריך להתאמץ
אבל המציאות באה 
וטופחת על פנינו

 

אם תנסה לברוח ממעגל החיים
בסוף יהיה דבר אחר
שידפוק אותך בקיר
ורק אז תפנים
שלעולם הזה לא באנו להנות
כי אם לעמול ולעבוד
כי רק זה נותן סיפוק בחיים
ואם את זה תבין
אז מפה רק צריך לקחת את זה קדימה
ולעשות את הצעד הראשון

אשמח לדעת מה אתם חושבים לשפר וכ'ו . בבקשה לבקר בכבוד. תודה!

 

גיבוש משפחתי, אווירה נחמדה.

2 מטר מהבית, המניין של השכונה.

פתאום מגלה כשרונות חבויים שלא חשבת שבך קיימים.

 

מלאכים בלבן שלא נחים לדקה

צעירים הייטקיסטים נותנים את הנשמה

השוטרים אצים רצים בכל המדינה 

ערבות הדדית כמו במלחמה

 

פולמוסים הלכתיים, הלכות מתחדשות.

ליל הסדר בזום, מניינים במרפסות.

....

 

 

כשאני נזכרת במה שהיה פעם

אני בוכה

אולי אפשר למחוק הכל

גם את הטוב גם את הרע

ולהחזיר הכל בחזרה

להוציא הכל מהראש שלי

ולהכניס למגירה

ולשלוח לחלל

להתחיל את כל החיים מחדש

להחליט החלטות שוב

ולא להגיע לאותו סוף עצוב

כמה חבל ששיתפתי פעולה

כמה חבל שלא שמעתי בקולה

כמה חבל שזה הגיע לרמה כזו ירודה

וכל כך עבדתי על עצמי

כדי לענות בשלילה

ולמרות זאת כלום לא השתנה

ואני כל כך רוצה להשתחרר כבר מהאשמה

ולצרוח לכולם שאני לא עשיתי כלום

וסתם האשימו אותי

אבל מי בכלל יקשיב

מי יאמין לי בכלל

למה מה אני

סתם עוד ילדה שקרנית

שכל כך רוצה

להוציא מהלב שלה

את האנשים שאת האמון שלה דאגו להמית

 

פעם הייתי פה

היום כבר לא

פעם היה מושלם

היום לא ממש

פעם לא פחדתי מכלום

פעם הכל היה רגוע

ולא חשבתי על מה יהיה

בעוד שבוע

ואז..העולם נתן לי בוקס 

לתוך הפנים

הבנתי שלא כל האנשים טובים

הבנתי שאי אפשר לסמוך על כל האנשים

אז שמתי עלי מסכה

של הילדה הנצחית 

שלא מפסיקה לצחקק על כל דבר שזז

ששום דבר אצלה לא אמיתי

שעושה שטויות

ואז בא הלילה והכל יוצא

אני נהיית כל כך עמוקה

כל כך מפוחדת

כל כך לא בוגרת

ואני מפסיקה לצחוק

יש בתוכי שני אנשים

איש של לילה

ואיש של בוקר

 

 

עדיף לשכוח 

ולא לזכור

עדיף להיות בחושך 

מאשר באור

כי בחושך לא רואים כלום

וכשזוכרים הכל גשום,עצוב

עדיף לתקוע ת'ראש בקיר

מאשר להשאר במציאות בלי אוויר

עדיף להיות מסכן

כדי לקבל יחס

איך זה יתכן?

עדיף לעשות דברים מסכני חיים

רק כדי להראות גבר 

ליד החברים

עדיף למות 

כדי להפסיק את הסבל והאומללות 

עדיף פשוט לא לכתוב

כדי לא לחשוף את היותר מידי קרוב

אילו הייתי דלי
הייתי משקה אנשים צמאים למים
אילו הייתי חבל
הייתי קושרת לפחד ולכאב את הידיים
אילו הייתי כלי
הייתי מכילה את כל האנשים שצריכים הכלה
אילו הייתי שמיכה
הייתי מחממת את הלבבות הקפואים
אילו הייתי ידיים
הייתי מלטפת את הילדים הכמהים למגע נעים
אילו הייתי פנס
הייתי מאירה לאנשים את החושך
אילו הייתי ציפור
הייתי עפה מהעולם השיקרי הזה בלי לחזור
אילו הייתי אני
לא הייתי מה שאני עכשיו

"יֵשׁ לְבַקֵּשׁ מִכָּל אֶחָד
מָה שֶׁבִּיכָלְתּוֹ
לָתֵת"



וְאוּלַי
בִּקַּשְׁתִּי מֵעֵבֶר
וְאוּלַי רָצִיתִי יוֹתֵר
וְאוּלַי הָאַשְׁמָה
נְעוּצָה בִּי
כְּקוֹץ בַּפֶּרַח בּוֹדֵד

וְאוּלַי, כְּמוֹ כֻּלָּם
גַּם אֲנִי
הִתְמַכַּרְתִּי לַטַּעַם הַטּוֹב
לְחִבּוּק הָעוֹטֵף
הַמֵּכִיל
וְאוּלַי רַק רָצִיתִי
קָרוֹב

וְאוּלַי
אֵין בִּי קוֹץ,
אֵין צַלֶּקֶת
וְאוּלַי לֹא נוֹתַר
שׁוּם מַכְאוֹב
וְאוּלַי
אַבְקְנֵי גַּעֲגוּעַ
נוּגִים
מְפִיחִים בִּי תִּקְוָה
לֶאֱהֹב

סבא אהוב שלי

רציתי את זה הרבה זמן

התגעגעתי לרגע הזה

לחיוך הזה

מחכה

וזה לא מגיע

נשברתי

לרסיסים

ושם

מול האבן הדוממת המוקפת עפר

אני מזילה את דמעותיי

לא סתם דמעות

נחלים

שמגיעים על למצבה

והיא כמו עוטפת, מגנה

ממש כמו הקבור בתוכה

החיוך המעודד שלך

החיבוק המלטף

הכל מאחור

תם ונשלם

נקבר יחד איתך

למה הסכמת ללכת

ולא נפרדת ממני

אפילו ביי לא אמרתי

צלקת עמוקה כמו מעטרת את ליבי

מזכירה ימים עברו

ימים שלא יחזרו עוד

כולם כל כך שלווים

חוזרים לחיים

חיים בלעדיך

כך גם אני

הולכת בראש מורם

שכל הגוף בפנים פצוע עד זוב דם

זועק ולא מבין

איך ככה המשכתי בחיים

ולכן רק עוד מילה אחת

שיוצאת מלב כאוב ושבור

סליחה

הייתי מוכנה ללכת עד סוף העולם

כדי לראות אותך קורא את המכתב הזה

שלך, רבקה

אפילו בבית היא לא יכולה להיות מי שהיא

קובעים לה עובדות

אומרים לה כזאת את

והם לא יודעים שלא

תפסיקו

תנו לה להיות היא

היא לא צריכה לעשות פוזות

בטח לא ליד המשפחה שלה

היא לא מנסה לבדר ולהצחיק אף אחד

כזאת היא

זה האופי שלה

וזה מה שיפה בה

שהיא כזו

ורק כזו

ואתם

המשפחה שלה

כל פעם אומרים ומזכירים כביכול שהיא אחרת

זה דוקר

כואב

עמוק

רק מראה שאתם לא מכירים אותה

באמת

היא מתחננת

תפסיקו

תנו לה להיות היא בלי רצון לנסות ולחקות מישהי אחרת

היא רק מחכה שתגידו לה

הבמה כולה שלך

"בטח שבחרתי לאהוב אותך"
אני סוגרת את הדלת של החדר
מתיישבת על הכסא
היא שם. גם אני.
"את יודעת יפה שלי עבר זמן מאז שהיה לנו דיבור רציני(מאז שהסתכלתי עלייך)
אז איך את מרגישה?"
(לא לשכוח, אני אוהבת אותך)
והיא שותקת כמו תמיד
אומרים עליה שהשתיקה היא נישקה הטוב ביותר
(לא נשק.. אוף,רק אהבה)
אז אני מניחה לה לקצת.. והולכת לישון
אבל מסתבר שהיא צריכה פתאום חיבוק
(בואו, היא תמיד צריכה אחד... רק לעיתים נדירות היא מודה בזה) אבל אני עייפתי מכדי לתת לה אהבה.
מחר.. מחרתיים... שנה הבאה יפה שלי, בעוד עשור,
אני מבטיחה! (להדחיק.. להדחיק)
אני יכולה להרגיש את מבטה המחויך כמעה בעגמימות, אני יכולה גם להרגיש את הדמעה שתלויה בזווית חיוכה העצוב
"אני לא נוטשת אותך יפה שלי
רק הולכת לישון קצת"
(הרי עייפתי.. החיים עושים לי עייפות מי כמוך יודעת)
... פתע צפים בי הרהורי העבר (העתיד?)
למה עכשיו בשלוש בלילה מבקרת אותי שנואת(?) נפשי, חציי השני, העצבות.
קורעת בי נתחים ומאחה את הכאב (זה אומר שהיא רק מעצימה אותו)
ההיא הראשונה עדיין בפינת החדר מבויישת
פינתה מקום לשחורה ממנה....
(שתינו שחורות... גיחוך מיואש)
אבל רגע... טרם תיפול עליי שינה.. תתקרבי אליי שניה. כן, את (נגיד שקוראים לך נשמה)
ספרי מה כואב. אני לא עוזרת הרבה רק מקשיבה.
העיניים עצומות.. הלב פתוח



"בטח שבחרתי לאהוב אותך"

לו הייתי האש המרהיבה
הייתי מחממת את הלבבות הפצועים
בלילות קרים
ומלמדת אותם שגם בלהב של הסכין ובלהבות יש יופי
קסום ועילאי
לו הייתי כוס אדירה
הייתי אוצרת בתוכי את הכאב, היגון והדמע
ולא נותנת להם להתפרץ כמערבולת אדירה
המאיימת להטביע כל אשר נקרה בדרכה
לו הייתי הכאב
הייתי מספרת לכולם שיש פסגות נפלאות
שרק באמצעות הכאב אפשר לכבוש
ושגם הכאב הוא יופי וקסם , מתנה מופלאה
(שלפעמים אנחנו מרגישים שהיא נפלאת ממנו, מדי).
לו הייתי האריה האדיר
הייתי נושאת את קולי בשאגה ומרעידה את הלבבות הכבויים, מפיחה חיים במתים המהלכים,
לו הייתי מישהו אחר
הייתי רוצה להיות , אני.


בהשראת הפוסט המהמם ומלא העומק של אחותי המוכשרת
@רוצה לעוף יש לך חלק בזה⁦♥️⁩, ימוכשרת

האש התפשטה 

לכל הכיוונים 

והרסה לאנשים את החיים

האש הייתה נראית מושכת

אך היא כל כך הרבה שורפת

היא כל כך יפה

אש האהבה

עד הבגידה הכואבת

עד שהחברה הטובה

פתאום הולכת

למישהי אחרת

ואז האש כבתה

שאבא נעלם (ח"ו)

ואיתו נעלם החיבוק החם

שהראה כמה הוא אוהב

אנשים עסוקים בלחפש

את האש הזאת

שתחמם להם את הגוף

ותמיד תהיה שם

הם לא זוכרים

שאש גם יכולה לשרוף.

 

 

הבדידות הזאת
למרות שיש לה כל כך הרבה חברות
החשיכה הזאת
למרות שיש סביבה הרבה מנורות
הפחד הזה
למרות שאבא ואמא תמיד לידה
הרצון להתבגר
למרות שהיא רק עכשיו נהייתה ילדה
הקור
למרות כל השמיכות והבגדים שעליה
הכאב הזה שמצליח לשחק בה
הדימיון שהופך למציאות במוחה
הסיוטים הכי גדולים שם במגירה
למרות שכולם חושבים שהיא ריקה
את מדמיינת הם אומרים
אבל זה רק בגלל שהם עיוורים
יש רק מעט אנשים שבאמת(!) רואים

אני כותב יחסית הרבה (בעיקר טורי דעה והגיגים ולא שירים), בעבר הייתי כותב שירים אך הפסקתי, עכשיו כשחזרתי לכתוב שירים גיליתי שיש לי שריטה חזקה שמקשה נורא:

כשאני מתחיל לכתוב אני יודע בדיוק מה אני רוצה, אני כותב שורה, ועוד שורה ואז מתחילה לי מנגינה, שלא יוצאת מהראש, משבשת לי את כל השיר, מבלגנת לי את הראש, משפטים שרציתי לא נכנסים, היא  משנה לי את כל המשמעות והמסר שרציתי להעביר בשיר...

 

יש לכם רעיון או עצה?

 

אני אכתוב פה את השיר בכדי שתראו עד כמה זה יוצא בלאגן:

(הערה חשובה - השיר נכתב מתוך משבר בעבודת ה')

 

ככל שאני מתקרב למטרה

אני מרגיש שאני מגיע עוד שניה

אבל אחרי זה אני רואה שזה בעצם לא קרה

אני מרגיש שאני בגשם, אבל אין מטריה

 

אני רץ תמיד אליך

זה כל רצוני

אבל יכול להיות שאולי

אני כבר לא אני

 

התפילה זה לא כמו פעם

זה לא בוער, משהו תקוע

והתשובה שעשיתי

ממנה שכחתי אחרי שבוע

 

ככל שאני מתקרב יותר

אני מרגיש יותר רחוק

אבל אבא, אני לא רוצה לוותר

חבק אותי, כי אני לך תינוק

 

כי בעצם

איפה אני איפה, איפה אתה

את כל כך גבוה

ואני רק יורד מטה

 

אבל אבא, זה קשה לי

אני רוצה אליך להיות קרוב

להרגיש וגם לשמוח

ממך לירא, אותך לאהוב

 

לממש את תפקידי

ואותו להעריך

לא להתעסק בשטויות

לעשות מה שצריך

 

אנא ה' כי אני עבדך

בנך, אהובך

בן אמתך

פתחת למוסרי

 

תן לי להרגיש שהכל זה רק אתה

תן לי לשמוע שמכל דבר יוצא קולך

תן לי לדעת שאת תפילתי שמעת

כי אני אך ורק עבדך (לא היה לי חרוז טוב...)

 

לפעמים אני חושב שאני עושה לך טובה

או שאני עושה מצוות בשביל לצאת ידי חובה

אבל באמת, זה פשוט לא אני

אבא, הושיעני!

 

מרוב מחשכים אני לא רואה את האור בקצה המנהרה

אני לא רוצה ניצוץ, אני רוצה בעירה

להבין שאני לא עושה מה שעולה ברוחי

להבין שבאמת אין דבר כזה כוחי

 

ככל שאני מתקרב אני מרגיש יותר רחוק

אני במסע ללא מים, ואין בי כח עוד לצעוק

גם הלב שלי כבר איננו איתי

והראש? זה לא ראש של אדם דתי

 

כל כך קשה ואני לא רואה אור

תן לי אבא, את זה לעבור

ולראות שבאמת לממלכה יש מלך ענק ועצום

ומי שלא רואה את זה, הוא כנראה רדום

 

לכל דבר יש ניצוץ אלוקי שאותה מחייה ומהווה

ואתה - אין לך מושג של זמן, עבר, עתיד,  הווה

ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין

אני רוצה לחיות, לעבוד ולהאמין

 

תסלח לי שאני לא כל כך בסדר

בסופו של דבר אני עפר ואפר

אני צלם שמצלם, את התמונה הלא נכונה

אני כל כך רוצה להיות מלא באמונה

 

דם
צעקות
אורות מהבהבים
"יש לנו פה אר"מ" מישהו צעק בקשר
רצתי לאיש הקרוב
"איך קוראים לך?"
שאלתי תוך כדי לחיצה על הפצע הענק שנפער בבטנו
"יצחק"
"אוקיי יצחק אני צריכה תשאר איתי, אל תעצום עיניים!"
"מי היה מאמין אה?!"
"מה?"
"אני אומר, מי היה מאמין שדוקא אני אהיה בסיטואציה הזו"
"למה אתה מתכון?,
אוקיי החלק הבא הולך לכאוב מאד אני צריכה להוציא את הרסיס הזה לפני שהוא יפגע לך בכיס המרה"
"אני מתכוון שתמיד רואים את זה בטלויזיה אבל זה אף פעם לא באמת מוחשי"
שלפתי את הרסיס מהבטן שלו והוא התפתל מכאבים דם החל לזרום בכמויות
"כמו גיבור פעולה אה?"
זה לא רגיל שאנשים ככה אחרי אירועים כאלה הם בדרך כלל רוצים לעצום עיניים אבל לא הוא.. הוא נלחם
הדם המשיך לזרום
"אוקיי יצחק תשאר איתי"
"זה לא כאילו אני יכול ללכת" אמר וחייך חיוך מריר
לחצתי לו על הפצע "אלי, אלונקה!" צעקתי בכל כוחי
"את קהל קשוח"
אלי הגיעה והעמסנו אותו על האלונקה בנתיים עוד הרבה הגיעו אז שלחנו אותו על האמבולנס הקרוב אלי עלתה איתו אני נשארתי לטפל בעוד פצועים
היה שם עוד מלא פצועים וליד כולם היו פרמדיקים ומתנדבים
רצתי בין השברים חיפשתי עוד אנשים שאולי צריכים עזרה ואז התעלפתי
התעוררתי בבית חולים ליד כל החברה הם התחילו להריץ בדיחות
ככה אנחנו
מתעלמים
בסופו של דבר כל אחד הלך למקומו דור נשאר לידי הניח יד על כתפי ואמר "גם אני הייתי ככה בפעמים הראשונות"



תרגישו חופשי להמשיך פשוט היה לי מחסום אבל אהבתי את הקטע

They say it will be fine
They say i will only get stronger
They say not to give up
To fight back like a worrier

But they don't get it
I don't want to get strong
I want to stay right here and suffer
Because he would never get to...

ספרי לי סיפור
לחש קולו הטהור
ספרי לי סיפור מיוחד

"ספרי לי
על בית ועץ
וילד קטן
ושני הורים מחייכים
על אוכל חם
שמונח על שולחן
ומלא ילדים משחקים

אמא, ספרי לי סיפור
על אבא גיבור
שמביא מתנות לפעמים
על אופניים גדולות
והכי מהירות
עם שני גלגלים אדומים


שמעתי שיש מיליון סיפורים
אבל אני מכיר רק אחד
והוא לא כיף
כי אין עם מי לשחק
אז הילדון בסיפור קצת לבד
יש לו רק בימבה קטנה
מזדחלת
וגלגל אחורי קצת שבור
ולכן היא תמיד תמיד מאחרת
למקום שבו אבא
קבור"



"אמא?
את תוכלי לספר לי סיפור?"

.

נדמה ששוב השמש שקעה ושוב זרחה ושוב שקעה, מספר פעמים. נדמה שכל סיבוב שלה היא שולחת לעברי חתיכות.

כל יום חתיכה של קסם. 

קסמים שהם מתנות קטנות. לפעמים קטנות עד כדי שאיני מצליחה לראות אותם.

הנה השמש שקעה ושוב זרחה. ואני יודעת. אני יודעת שאני בדרך נכונה. אני יודעת שיש לי כח.

השמש שקעה עלי, באומרה לי, חיים, את בכלוב. ושוב זרחה עלי כשאמרה, אבל את בכלל נשר. עופי לך.

פתחתי את הכנפיים לאט לאט ובזהירות, שניה אחר שניה. כל יום עוד סנטימטר. עוד שקיעה אחת כבר אפרוש אותם לחלוטין.

עוד זריחה אחת, אמצא אותי.

זחלתי בזהירות על האדמה הבוצית, הרטובה. אמא ככ תכעס עליי, היא לעולם לא תתן לי לצאת יותר בערב.
וזה עצוב כי זה אומר שמעכשיו אני הולכת לשקר לה, ולברוח כל פעם שהמשרוקית הצהובה תהיה תלויה על העץ.
נתקעתי ברגלו של אברום שבדיוק התרומם, ראשי התכסה בחול ובוץ. "להפסיק לחשוב! רינה! זה לא הזמן!" של מפקד המבצע הגדולה להוכיח אוזניי. התנערתי, הידקתי את מיכל הדבק אל ביטני ונצמדתי לחומה הקרירה, הפעם אני לא צופה, הפעם אני חלק מה פעולה. גידי נשאר לשמור שאף אחד לא מתקרב.
הופתעתי,, גידי הוא אחד הותיקים בקבוצה, צופה זה תפקיד זוטר.
מכה מכוונת פגעה בכתפי. "רינה!" ניצוצות הזעם שבעיניו נראו כמו גיצי מדורה.
מיהרתי ללוח המודעות הגדול, למרות את הדבק הלבן במהירות, סיימתי. הייתי מאושרת.

שריקה
חדה
אברום תופס בי
אני בתוך כוך, המודעות והדבק נעלמו
מכווצת הרמתי עיניים
והלחישות בכו במקומי
"לא!! לא ייתכן!"
אחד השוטרים תפס בגידי המשתוללת וגרר אותו בכח, גידי נאבק על נפשו ברגליו, בשיניו, בצפורניו.
ליבי שקע, מועקה.
הבריטי נאנק על נפשו פעם אחר פעם, עד שגידי נכנס לניידת.
גידי.
נתפס.
במקומי.