פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 246)

הם לא סתם היו שם, חיפשו מקום שקט. בלי אנשים. אבל זה היה המקום שלי תמיד, עוד לפני שהוא התחיל להגיע לכאן. בטח ובטח שלפניה. היא חדשה, סך הכל חצי שנה. אבל מה, היא די מתמידה. כמעט תמיד היא מגיעה. בכל מקרה, ראיתי אותם. זה היה מרגש, והיה משהו מותח בזה, בלהסתכל מהצד. ויש קרבה, ויש ריחוק, ויש את השקט הכבד הזה, שעליהם הוא דווקא הקל, באופן מוזר. תמיד רציתי רגעים כאלה, וחשבתי עליהם, ודמיינתי אותם, אבל מהצד- זה יותר חזק ממה שדמיינתי בחלומות הכי גדולים שלי. ואנשים תמיד ראו בזה משהו מוזר, בעיקר אלה שאני הסתובבתי איתם, בעיקר לפני שנים. אבל הם לא ראו את היופי בזה, והיו אומרים שזה מאוד מוזר ומבוזבז מה שקורה כאן. אבל זה עמוק. ופנימי, בעיקר. זה אנשים עשירים מבפנים, שיש להם או יותר נכון בהם, יותר ממה שנראה לעין. הם רצו את זה כל כך. כמה שמחתי בשבילם. זה היה כאילו נשארת עם לפיד בוער בצד, אחרי שכולם עזבו. זה היה כאילו נזכרת בכל העבר שלך עד עכשיו, אבל נשארת איתו וקיבלת אותו, כי זה מה שיש. ואני שמחתי בשבילם, אבל גם קנאתי. כמה רציתי את זה. וכמה היה לי קשה לא לפרוץ בשמחה אל בין שניהם ולרקוד. ואני עדיין מקווה שזה יגיע יום אחד. אבל מי ממנו ידע? רובנו לא מכירים אותם. אבל אולי זה ישתנה. כולי תקווה.

אני הכל

אני אחד ויחיד

אני נבלע בין כולם

אני חזק

אני בורח ומסתתר

תופס צלליות חשוכות

נבלע עם עצמי

לא מתייצב מולי.

מתכסה באחר,

צובע ממציא.

אחח

מתי אפסיק.

מתי פשוט אהיה.

קלוט כבר זה נגמר

אז מה עם פעם שעברה 

אחרי יומיים זה חזר

הפעם זה על אמת

ואתה עדין חושב

שאני משקרת ומגזימה

מליבי החסרת פעימה

אז החלטתי שזהו

נשבר לי כבר

אתה יכול למחוק את החיוך

אני כבר העברתי הילוך

תפסיק כבר להסתלבט

סיימתי כבר להתלבט

זה ממש לא מתאים

שקעתי לי בהרהורים

והזמן עבר

לא חשבתי 

שאצלך הכל נשאר

כשהכל הסתבך לא היית שם

היית נגדי

לא היית אמיתי

זה היה סיוטי

ואתה עדיין מחכה ..

לתגובתי.

הוא משחק בך, דקה ועוד דקה

הוא לא עוצר מלכת

מחוג רודף מחוג.

אתה נחנק, בשעון החול שלא מפסיק

להפיל עליך גרגיר ועוד גרגיר,

אתה לא שם לב איך הוא חונק אותך

לאט, לאט.

שנייה, לשנייה דקה, לדקה

מצרף הכול למלאכת מחשבת של חייך החולפים.

הזמן אין אדון לו, הוא עושה כרצונו

ואין איש שיעז לקום כנגדו.

פעל כרצונו או שתעלם בין דפי ההיסטוריה

ללא שם וללא זיכרון.

נפלת לבורות,נתקעת באנשים.

אבדת בדרך.

ושוב חזרת לאותו דבר.

לא מצאת אותו.

לא מצאת אותי.

מי ידע אותך,

כמה יעזור.

ואיך יפתח,ישחרר הכל.

התייאשת מלחפש מישהו שימחה את דמעתך,

שיוציא את זה ממך.

ויקבור וישרוף,

יגמור.

נגמור.

היא חלמה להתלבש בוורוד,

היא אהבה לכתוב שיר כבוד,

היא בכתה שאמרו לה שהיא צריכה לשרוד,

היא נעלה נעליים וברחה - לחור שחור מאוד. 

והוא משל בעוז ללא מעצורים,

היה לו כסא ואלפי משרתים,

מילה שלו אסור היה להעלים,

הוא התהלך בגן כמו אלוהים.

יום אחד הוא התהלך על החומה,

הוא ראה אותה, בוכה, עירומה,

כאב לו - הוא פשט את הגלימה,

ורץ לכסות ולשאול בשלומה. 

היא אמרה לו,

שהיא ברחה מהכל,

היא בכתה,

וטמנה את הראש בחול. 

הוא שאל אותה מה היא רוצה,

היא שתקה, בהתה, לא ענתה, 

הוא התישב -"אני רוצה תשובה",

"בסדר, אני אתן", היא אמרה. 

זה היה ממזמן כשהייתי קטנה,

השתובבתי עם שיר ומנגינה,

פתאום אמרו לי שאני צריכה לשרוד,

וזה הכניס אותי לחור שחור מאוד. 

וכל הזמן הזה הייתי כאן בודדה,

סימנתי כל יום שעבר בקפידה,

ידעתי שנצח הוא זמן בלי מידה,

ופחדתי מזה שאשאר גלמודה. 

הוא הקשיב לעומק דבריה ושאל,

מי הוא האיש הזה בקהל?

מי הוא שבליבך מעל?

עני לי, ואת שלומך נגאל. 

היא הביטה בו וניסתה להיזכר,

מי היה שם, מי אותו חבר,

הוא אמר לה שמות היא אמרה לו "לא הוא",

הוא הסתכל למטה מביט על התוהו. 

והוא נזכר ביום שאת ידה עזב,

זה היה בלילה, ירח בלי כוכב,

היא בכתה צעקה סימנה עם הידיים,

והוא הסיט מבט, ונעלם מהעניים.

היא נשארה בודדה רק היא והכפור,

והיא זכרה אותו וידעה שהוא יחזור,

פעמוני ליבה נקשו כדי שלא תעצור,

כדי שלא תחשוב כמה רע, ותגמור. 

זה סוף הסיפור שלו ושלה,

אומרים שהם יושבים בתפילה,

אומרים, שהוא אומר שהיא יפה,

ושהיא - רוקדת סלסה, יחפה. 

ראה את כמיהתם.

ראה את געגועיהם

ראה את טהרתם וקדושתם

אל תפן אל שחור היצר

אל תביט אל הטומאה והלכלוך,

רק הבט:

כמה טובים הם..

כמה מתפללים הם..

כמה זקוקים לך.

כמה מייחלים לך.