פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 247)

מחר יהיה לך טוב
כן לך

ראיתי אותך היום שמנה כמו תמיד במאפייה.
הפרצוף שלך הרבה יותר חמוד מהתמונות המחרידות
שאת מפרסמת בפייסבוק
כל שישי את טורחת לעשות פוזה עם משהו
לחמניות או עוגה
וכולם מחמיאים לך

אני יודעת שזה המאפים של המאפייה הצרפתית
ואת בכלל לא יודעת לאפות
אבל מה זה משנה

אישה יפה שכמותך התואילי להסתכל במבע עיניי
כשאת נותנת לי את העודף את תמיד מתנצלת
משהו בחיוך שלך
משהו במבט
כאילו מבקש סליחה
סליחה שאת קיימת

מה את יודעת אשת העוגות והקפה
את חושבת שאם אני לובשת גוצ'י ויש לי עיניים ירוקות אז זה אומר שאני סנובית
שאולי אני עורכת דין
אולי אני בכלל אמריקאית
את לא מאמינה שאנחנו באותו מצב???

אז את שמנה ואני רזה
את מוכרת את עצמך ואני מפחדת להימכר
את בפייסבוק אני מאחורי הכתיבה
ואת כל כך מתוקה איך שאת מוותרת לילדים על שקלים
ואחר כך משלימה מהקופת צדקה
ואיך שאת לןחשת מהר פרקי תהילים
כשאף אחד לא קונה
ויש לך איזה דקה

ואיך שאת מתנצלת על קיומך בעודף נחמדות
ואחר כך כותבת בפייסבוק שהיה לך יום דפוק

השכנים שלי חושבים שאני אישה מסריחה.
כי הוצאתי את האוגרים בלילה מחוץ לדלת בכלוב וסגאתי את הדלת הראשית שלא יהיה להם קר.
הם שלחו את בעל הדירה שלי שיצעק עליי ושידפוק בדלת ב10 בלילה, שאני יעיף את האוגרים מהדירה שלי.

השכנים שלי הם אנשים מכובדים. מכניסים מעל 15 ומאוד מנומסים.
הם מעדיפים לעשות הכל מאחורי הקלעים.

להגיד לי שלום במדרגות- לא אומרים, לא נעים.
הרי אני גרושה שגרה בדירת חדר,
בטח אני גם חולת נפש,
או חילוניה במסווה של חרדית,
מי יודע.
להגיד לי ברוכה הבאה לבניין שלנו? הצחקת אותי.
אבל להתלונן על חיות בית הם עושים את זה הכי טוב .

אז בעל הדירה דפק זועם על הדלת.
והילד שלי נבהל והלך להתחבא.
והוא הסתובב ופתח ארונות וקופסאות,
כשאני מחכה בחוץ עם שיער אסוף ברישול ופרצוף שמבקש להיבלע בהשפלה עצמית,
ובסוף הוא ציווה עליי להעיף את האוגרים
כי הם פשוט מסריחים
מסריחים
מסריחים
ובכלל, הם עכברים ולא אוגרים
וזאת חיה טמאה
כל כך מגעילה
ויש לך ריח של גן חיות בבית
ת ת ב י י ש י .


והאמת שאני מתה להעיף אותם מזמן.
והאמת שהריח מגיע בכלל מהשקית זבל שעדיין לא הורדתי
ובכלל
אני אישה מסריחה, מסריחה
וככה זה תמיד היה
הבושם שלי נעלם,
הסבון גוף נגמר,
ואני מתקלחת עם שמפו גם בגוף ובשיער
ובכלל
אני מתקלחת רק פעמיים בשבוע
וגוזזת ציפורניים לא באופן קבוע
את השיניים אני מצחצחת במשחה של טום וג'רי
והבושםשלי
זה מרכך הכביסה.

זה לא האוגרים, נשמה.

חיוך אחד נו בבקשה

אפילו קטן

תפסיקי לחשוב שהעולם הוא לא מושלם

בבקשה ממך 

תסתכלי על הטוב

תפסיקי לכאוב

פשוט תשכחי מהכל

תתחילי לגדול

לראות את השמים הכחולים

את הציפורים

ואת הפרחים

על תסתכלי על הנפטרים

על החולים ועל הדברים הרעים

תסתכלי רק על הטוב

ככה תוכלי לאהוב לא לחשוב

אל תסתכלי למציאות בעיינים

עדיף לך להיות עיוורת בינתיים

תתנתקי מהכל וככה שום דבר עליך לא יפול

תשבי שם על החול ותחשבי מה אלוקים לא יכול

לא תמצאי לעולם תשובה 

זכרי.

את ילדה אהובה

 

 

בושות.
בושות.
לא עוד! קודם זה היה בזה שקבוע השכנה הצעירה של אמא שהיא יותר קטנה ממני אבל יש לה 3 ילדים ובעל ובית בגודל של הבית של אמא ואבא אז קבוע היא רואה אותי ולוחשת לבעלה " מסכנה.." וזה נשמע כמו פסססססססססס ארוך ורק האזניים שלי קולטות כי השפתיים המשוחות באודם ורדרד ידעו לחייך אליי לפני כן בדיוק כמו שהן מחייכות לאנשים "מסכנים". ולמה אני מסכנה גבירתי . כי אין לי בעל? או כי שמעת את אמא שלי צועקת עליי בשבת? ואולי תפסיקי להביט בי ככה ופשוט תחיי את חייך? תודה.
אחר כך, זה היה שהייתי צריכה ללכת עם גיסי החסיד השמן לבית שלהם .בגלל שאחיינית שלי נשארה אצל אמא שלי ואיכשהו הוא ביקש שאעשה לו טובה ואביא אותה ואז הוא כבר יצא לקראתינו, והוא הזמין אותנו לאכול אצחם צ'יפס. ואז הוא הכין את זה כמו שהוא אוהב, והייתי צריכה לעשות את עצמי אוכלת את זה , וכשבאנו ללכת אחותי צעקה כל הילדים מי זרק את הצלחת עם הציפס שלו לפח, וזאת הייתי אני, בושות.
ועכשיו חסר לי שתי שקל. אני בקו 400 מבני ברק , והנהג ריחם עליי והסכים בכל זאת.
בושות.
ולילד שלי יש כל מיני מחושים והוט נרדם והרטיב עלי פיפי וגם משתעל ואנשים שוב מביטים בי, אמא בודדה וילד בודד בעולם כל כך מפחיד.
בושות.

החזקתי 10 יום בלי לדבר , לסמס, לראות, לברר, להתקשר, לצפות בפרופיל או בפייסבוק,לעקוב, ובלי שאראה את עצמי , בסביבתו של הגרוש שלי.
עד היום.
כי היום הילד שלי לא מרגיש טוב וכשהוא לא מרגיש טוב גם אני לא מרגישה טוב,
ואתמול זה היה הזמן שהגרוש צריך לתת לי מזונות מסכנים, אבל הוא ניצל את זה ש"נעלמתי" ( למרות שזה מה שהוא ביקש ממני ) ופשוט לא העביר.
וזה כל כך הכעיס אותי.
אז כתבתי לו הודעה קטנטנה, מה עם המזונות? והוא לא ענה.
עברושעתיים,אז החלטתי להתקשר.
הוא ניתק.
ואז נידנדתי ונידנדתי ונידנדתי, כי המקרר ריק ואפילו התה נגמר.
כי היצר הישרדות שלי גבר על הגאווה, כמו שתמיד קורה לבני אדם בכל מקום, גם למלכים, ולגיבורי העל.
אבל במקום לסתום את הפה, שיחררתי את כל מה שאצרתי בתוכי 10ימים: כאב ההשפלה, שבלבקש, את מה שהוא יכל להעביר בשקט וברוגע, ובכבוד.
כאב ההשפלה שאיתו גם מגיע הכאב של לשאת את עבד כי ימלוך, הרי מי הוא בכלל, אדם שפל וייצרי שניצל את הגוף שלי ,את התמימות שלי, את כל האהבה שרציתי לתת כל חיי לבעלי- הוא לקח הכל, והשאיר אותי לבד עם ילד קטן, בלי בית.

ועכשיו הוא המלך שלי.
כי הוא יודע שקשה לי .
והוא יודע שלו היה נותן לי את הכתובה , לא הייתי מדברת איתו.
אבלהוא בחר
את הבחירה
שארדוף אחריו
ונכון שהוא אומר לי תפסיקי להתקשר
תפסיקי לסמס
יש לי חיים
ותעשי לעצמך חיים
אבל אני לא מתוכנתת להיות פסיכופטית
ואף אחד בבית ספר לא סיפר לי
שאצטרך להתמודד

להיותכמו המסכנות שתמיד פחדתי מהן
חסרות הניצוץ
העייפות
הכבויות
העצובות

"שחורה אני ונאווה" היא אומרת, השכינה
מה היא יודעת
וכשהלכתי לי ברחוב היום וירדו עליי טיפות גשם הצלחתי סוףסוף לבכות לעצמי כי כולם הספינו אתעצמם מתחת לקורות גג
אבל הגג שלי זה השמים והטיפות שלהם הם הדמעות שמישהו שאוהב אותי בוכה איתי ביחד, ואולי למישהו אחר יום גשום זה מעצבן,
אותי זה מרגיע , אולי אני יצור מעולם אחר;

אתה כל כך עמוק.
אתה בפרטים הקטנים וגם באלה שאף אחד לא סופר.
אתה משקיע גם בנקודה.

אלוהים האפל המושך המקסים והמפחיד והיפה עד כדי בהלה.
המפעים עד סיחרור הנשמה.
את פעימות ליבי לא אני מפעימה.
כל הליכלוכת עם הדם והחוטים אתה מפעיל כמו מכונה ועושה מזה מוח
ובלי בושה אתה מכניס בבושה הזאת של החוסר אונים
בבובה הזאת
נשמה

אתה מכניס נשמה גם בפרח שאף אחד לא ראה והוא מזמן נבל והנביט פרח אחר ששוב עף לו אי שם
ואולי הוא הפך לדבש

אלוהים האינסוף הגאון המתוק והמשכנע
האם נקודה קטנה שכמוני
יכולה לעניין אותך
ואולי אני כמו הפרח ההוא
המיוחד
שאף אחד לא שם עליו
ולך היה איכפת שהוא יתקיים איפשהו במרבד הזמן

ואולי אין ביננו הבדל
הרי השקעת גם בתולעת שיהיה בה אלפי חיישנים
ובעץ הקיקיון

אלוהים המהמם
אפשר לומר לך שאני מאוהבת בך
רצוי להגיד כל יום
אתה רצית שאומר

האם איכפת לך ממני בכלל
אלוהים
האם אתה רואה אותי אי שם בחלל
אלוהים המסתתר מאחורי האינסוף הנעלם
אתה כל העולם
כל העולם
ואין עוד מלבדך

אתה.

מזמן לא כתבתי, קצת משוחרר...

חבל דק
שיווי משקל
להקשיב ולהכיל
לא לטבוע בגל

להיות יציב
להיות חלש
להיות אחד
להיות נפרד

לחלום לשאוף
לא להתרפק בדמיון
להתחיל לעבוד
בלי לאבד את החזון

אם אין אני לי מי לי
עבודה עצמית
לשחנש עם חבר
על עוגה טובה ביתית

וכמה זה מבלבל
ומסובך ומתיש
לא להיבהל
לעצור בצד הכביש

כמה דקות
להתמלא ולנוח
רק לשים לב ש

אתה לא בטעות שוכח
בורח
בטירוף לא מודע
לכאב אין כוח
ולא לעבודה

לזרוק את השכל
להשתחרר מהטירוף
לזרום זה גם בסדר
להקשיב קצת לגוף

לעצור לכתוב שיר
להפסיק לחשוב
לנוח לא בלו"ז
מה שעושה לך טוב

חבל דק
לב מכוסה אבק
לפעמים פשוט
ללכת בטבעיות
כמו מרבה רגליים
או לנסוע באופניים

ילד רחוב

רוצה להרגיש קרוב

נמאס לו כבר להסתובב בחוץ

אהבה וחום זה דבר נחוץ

הוא לא מעניין אף אחד 

הוא כל הזמן לבד

מסתכל על השמים 

יש לו כאב ופחד בעיניים

הוא נכשל בבית הספר

נכשל בחברה

נכשל כמעט בכל דבר

איך הוא חי?

עם כל כך הרבה כישלונות

לא פלא שהוא מסתובב ברחובות

מחפש לו.. תשובות.

 

 

 

 

 

מן חומה ניצבת שם
חוסמת את כל הרגשות מלצאת
מסתירה אותם אפילו מעצמי
הם ישארו שם בפנים
יתאספו ויצטברו
יעלו על גדותיהם
ויהיו כבר יותר מדי
הם יציפו ויכבידו
ואני אגיד די כבר, די
הם לא ישפכו על הדף
בצורת מילים יפות
הם יהיו מן כתמים שחורים
מתחת לעיניים
שירדו עם הדמעות
במורד הלחיים,
מה שהיה איפור.

להתלונן עכשיו??
עם החיוך נמעך,
מתוח כמו עיסה של מסטיק רך.
כשאופוריה מרקדת לצלילי פסנתר
ועל רצפת העץ אור זהוב מנתר.

עכשיו להרים את העט -
להכתים את הכל באור שחור?
הדיו בקצה קולמוס רוטט
האכתוב אותי חוזר אחור?

הרי הכל חלק מהדרמה-
נייר הקלף מעלה ניחוח משכר
והעץ שבאח מערבל ארומה
של עשן ממכר.

הצלילים מהדהדים בראשי
כמו מקירות קתדרלה
והלילה מנצנץ
באור הנרות מלמעלה

יש מסיבה בחצר הארמון -
אז למה לזכור
שבטירות הכי גבוהות
המרתפים כתמהון?

הנח לי לפסוע בשבילי פרוורים לבדי
אם היו גם כעת פרפרים
הם היו מחנפים בכנפיהם לכבודי,
עצים ועשבים יקטירו לי ריחם.
פה אשאר, שבע ומנוחם.

הרי מכאן אפשר לראות את העולם,
אפשר לראות את העתיד כמו דרכים מושלגות
בתוך גלידה קרמל.
כאן מסלול הסקי המסוכן מכולם
אז אם אין בי את האומץ אטייל לעזאזל-
כלומר אקפוץ לבאר שבע ואתארגן על כמה גרם
כדי להוסיף לדם את שלי את כל מה שחסר לו.
אל תדאג לי, בן אדם-
תביט, הכל סביבי
למטה.
הכל תחתי כמו קערה רקועה
אני לא ברקיע אני כאן באדמה השזורה ברגלי
אבל מעל,
כגל העולה מתוך החלל ,
כצריח נישא לשמיים אל על - -

לא-
לא זה הזמן להתלונן בו...

אני רוצה להסתדר לי לבד בכוך קטן עם מיטה ענקית ופוך שאני אוכל להתכרבל לי שם ולישון מלא זמן ואז כשאני אסיים להשלים את כל שעות השינה החסרות,
אני אצא החוצה ואני אהיה לבד תמיד אבל לא יהיה לי אכפת כי יהיה לי את עצמי ועצמי יחבק אותי ויאהב וניהיה בודדים יחד ונלחם על הכל. ולפעמים אפרד קצת מעצמי אשכח מה אני ומי אני באמת
אבל לא אכפת לי
לא אכפת לי
לא יהיה אכפת לי מכלום. כי כל עוד תבער בי האש האינסופית שנותרה בי מאי פעם, אהיה במרחק זיכרון (שאם חושבים על זה, זה הרבה וזה גם קצת)
ממה שהייתי. יצור קטן. יצור קטנטן.
אחד כזה שבורח כשרע לו וטוב לו אחד כזה שאוהב להתחבא כי זה עושה לו טוב אז הוא מצטמק לו לתוך עצמו ובסוף החלק הפנימי שבו הוא איזור ההתמצאות הכי טוב שלו.
ולא אכפת לי.
באמת.

פעם אהבתי אותך. לא הייתה לי סיבה ממשית. כי מעולם לא הסתכלת עליי. לא בגלל שלא רצית. זה פשוט כי מעולם לא ראית אותי.

פעם הייתי אלופה בלהתאהב באנשים בסתר. בלי שהם ידעו, בלי שאצטרך להתחייב. ואהבתי אותך, ובמקביל גם את דוד ומלכה ואבייתר ונטע ויעל ומור ונתי ונריה ועוד דוד, אחר. וגם את האלה שלא ידעתי את שמם.

פעם חשבתי שתנועות ידיך הפורטות על הגיטרה, זה הדבר הכי קדוש בעולם.

ואז בפתע פתאום פגשתי בך היום. ככה סתם, בלי הקדמה.
אחרי שלא ראיתי אותך שנים.
והיית עייף , ורעב, ועני, משורך בדרכים, ואמרת לכולם, אני נשוי באושר..

הזדקנת כל כך. והסתכלת עליי במבט שלא מכיר. וכל כך לא הכרתי גם אני . והיית זר ומוזר, ועם כל זה, לא התנפצה אף תאוריה עליך.
כי מבע עיניך היה אפל כמו תמיד.


אף פעם לא תדע שאהבתי אותך.
אף פעם לא תדע מי אני.
ובלילה בשקט כשנשמתך תטייל אפופת חלומות , נשמתי תתקרב אל נשמתך והן תדברנה בשפה שלהן
לא אדע על מה הן תדברנה;
אבל אני יודעת שהן נפגשות
כמו כל הנשמות שאוהבות סתם ככה , אף פעם לא נדע למה;

כְּשֶׁהַדְּבָרִים מִתְקָרְבִים הֵם פִּתְאוֹם
פָּחוֹת גְּדוֹלִים
מִשֶּׁהָיָה נִדְמֶה לָנוּ קוֹדֵם
וְהַגַּעְגּוּעַ רוֹקֵד לְעַצְמוֹ וְלֹא מוֹצֵא מוֹשָׁב פָּנוּי
לָנוּחַ בּוֹ מְעַט
לַמְרוֹת שֶׁהָאוּלָם כֻּלּוֹ רֵיק.

עַל הַבָּמָה בְּסָךְ הַכֹּל:
שִׁדָּה יְשָׁנָה וְעָלֶיהָ אֲגַרְטַל וּבוֹ
פֶּרַח.
בְּצֶבַע וָרֹד עַתִּיק- מְעַט דָּהוּי -
וְהוּא שׁוֹתֵק,
אוֹ מְדַבֵּר דִּבּוּרִים שֶׁל סְתָם -
לֹא דָּבָר מְיֻחָד מִדַּי
לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ.

רַק הַמּוֹחַ הַחוֹרֵשׁ תְּלָמִים
בְּדִמְיוֹנוֹ
מְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים שֶׁל זָהָב
עָלָיו.

עוד מעט חצות, ובא לי בורקס. בורקס קטן, עם מלית תפוחי אדמה. ואחרי שאני יאכל אותו ארצה סלמון אפוי עסיסי כזה, שהשומנים שלו נוטפים יחד עם העלים של הפטרוזיליה והשום ;
ואחר כך אני ירצה לאכול פירה עסיסי כזה עם בצל מטוגן וכבד צלוי בריח מסריח והמון אדים;
אני רוצה גם גלידת וניל וללקק אותה כמו תינוקת;
אני רוצה שאחר כך יהיה לי גבר קשה להשגה; לדבר איתו עד עלות השחר ולטייל איתו ברחובות הקרים שיהיו שקטים כאלה עם ערפל על המנורות רחוב והמון טללים
שיהיה ברחוב ריח מתוק של תפוחים ;
של מאפיית אנג'ל;
של מפעל שוקולד או מפעל קפה
או אולי ריח סוכריות
ושהוא יחבק אותי על ספסל ונתכרבל כמו שתי קשישים
ואחר כך אני רוצה שיבוא איתי למסיבת טכנו ביער ונעשן קנאביס רפואי שירפא לי את מערכת הזיכרון
ושנרקוד כמו המשוגעים המטואללים עלובי הנפש שבאו גם כן לרקוד;

ואז שמישהו יקח אותי הביתה , שארדם בנסיעה, ואחזור למיטה שלי ולישון ליד הילד המתוק שאני כל כך אוהבת תודה לך ה'
לחזור למציאות;
ללחם הפרוס עם החביתה המשעממת והמזינה
וסלט הירקות הניצחי
וכוס הקפה שאףפעם לא יוצא לי טעים
ולדג המבושל כי אין לי תנור
וללגו שתמיד אני דורכת עליו באמצע הלילה;

ולשכנה שתמיד מחייכת אליי עם יותר מידיי שיניים
ולאוגרים המגעילים
שבכלוב

האהבה משתקת
אני שותקת
כי זה נכון
ואין לי מה לומר
פתאום הכל
מתגלם
במציאות....
אני בוהה בך.

זוכרת
את שיר האימה
שניגנו בקיץ
האחרון
שדים אפפו אותנו
רדפו
לכל מקום שהלכנו אליו
ורציתי
מפגש קטן
עם השאול
אז הייתי איתך
ויחד נפלנו
קיבלתי גיהינום
ישר לפרצוף
והמשכנו לשיר
את שיר האימה.
כמה דם
כמה.

קְצָת אַחֲרֵי הַהַתְחָלָה

וְאֵין סוֹף אֶחָד לִרְפוּאָה

וְאֵיךְ יִסְתַּיֵּם אִם לֹא מַתְחִילִים?

וּמָה יַתְחִיל אַחֲרֵי שֶׁמְּסַיְּמִים?

הֵם צְרִיכִים לָדַעַת מֵרֹאשׁ

צְרִיכִים פַּטִּישׁ בָּרֹאשׁ

לִשְׁבֹּר אֶת הַקֶּרַח

מִבְּלִי לְהָעֵז מֵצַח

מָה לַעֲשׂוֹת אִתָּךְ יַלְדָּה?

הַאִם לָלֶכֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה?

הַאִם יֵשׁ לָנוּ בְּרֵרָה?!

שִׁפְתִי אֶת הַקְּדֵרָה!

אֶחָד קִילוֹ קֶמַח

חֵצִי כַּפִּית קֶצַח

הַאִם יֵשׁ רֶגַע דַּל?

מִי הוֹלֵךְ וּמִי נִשְׁאָר?

עֲגָלָה וְעַקְרָב גַּלּוּ לָנוּ!

כִּנּוֹר וְעוּגָב נַגְּנוּ לָנוּ!

ואז אני רואה
כמה ציפורים
קטנות
והן עפות
להן
בשחור הזה
בגשם
היפה והקודר
אני פה בפנים
והן בחוץ....
÷÷÷÷÷÷÷÷
פתאום רע לי.

מבפנים אבודה

מבחוץ זוהרת

מבפנים יפה

מבחוץ מכוערת

מבפנים לא קשורה

מבחוץ מחוברת 

בחוץ בפנים

על תסתכלו לה על הפנים 

מה שנכון באמת זה מה שקורה בפנים

 

ריק
פה
נאק נאק
מישהו?
אהבה את שם?
וכאב
יפה שלי
תתעורר בי מעט
נקיפות מצפון
שורטות
תבקרו לעיתים
תעוררו בי קצת
את יצר החיים
מישהו שם?
ריק לי.