פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 247)

מעניין אותי לדעת
מה רואה בי העולם
למה הוא משאיר אותי
בתוכו
איך הוא לא מקיא אותי
מעצמו
באמת מעניין אותי.

הלוואי והייתי יכול לומר להם ש..

 

הראש והשכל לא תמיד צודקים,

זו רק מלחמה של חזקים,

יש דברים שהם לא יודעים על עצמם,

ויש להם יהירות שיוצרת אדם,

שפוף, מדוכא, חסר כל מעצורים,

לעמוד מול הרגע, אל יד החיים,

הם יודעים, שהסכין דוקרת חזק,

שפרידה מעצמם זה חזק, מהודק,

הם בורחים, לשכל של סבירות,

לתהיות חסרות בהירות,

לגמגום חסר סתימות,

לחולי של רצון לקיימות,

 

והפחד מסתתר מאחורי אלפי מילים שחוקות בשקל,

על כמה הם צודקים, וכמה אחרים לא,

כאילו, אבל רק כאילו,

לא הבנו מהן שיטות השליטה של השכל,

כשהוא פוחד,

כשהוא בודד,

כשהוא מחפש שליטה,

בלי להבחין במי ומה,

בשם האהבה,

בשם הלהבה,

הוא שורף הכל,

כדי למשול.

 

 

והוא ישרוף את כל מה שהוא לא רוצה לראות - 

בשם האל, דרקונים מעופפים והמון המון פיות. 

 

ראיתי פה שירים יפים וגם אני קצת כותב אז החלטתי להעלות.

אומר מראש, הסגנון שלי שונה ואני מייצג משהו אחר לגמרי.

אשמח לתגובות בעניין הכתיבה, לא לדיון בתוכן. זה אני.

 

 

תמהתי על כך בתחילה,

בלמדי בספרך, 

על מצוות מחייתה, 

של אותה אומה כולה.

עצמה היא התמיהה,

והתרחבה הקושיא,

בשמעי את קול רבינו,

שלוחך,

נביאינו:

"תנו נקמת ה' במדיין!"

 

שאלתי על זאת בשנייה,

בראותי בתורתך,

בה צרופה אמרתך,

"לא תחיה כל נשמה",

גדלה השאלה,

בקראי דבריך,

ביד ישעיה,

נביאיך,

רואה כסא כבודך,

"יום נקם בליבי",

ותבוא גאולה לעם מקדישי.

 

נו, זוהי דרכך,

אל נורא עלילה?

"עושה שלום"

אומרים אנו,

בסוף תפילתנו.

 

נענתה השאלה,

התיישבה התמיהה,

בראותי בספר תורתך:

"והייתם קדושים"

-בחייכם, נו,

תהיו פרושים.

"ואבדיל אתכם מן העמים"

- אך לא מנותקים,

אור לגויים.

 

אז זהו פשר דברך הנעלם,

להרוג ברשעים,

אלו מהגויים,

הכופרים באומר ומהווה עולמים,

ואז נקים מלכותך,

להשלים כל עניינים.

 

ואז הבנתי את דברי נביאיך,

ישעיה, ירמיה,

ודוד,

מלכך משיחך.

 

אולם כעת,

גדלה בי התמיהה,

וגם היא,

כדלעיל,

בענייני נקמה.

מדוע, אם כן,

אם ניתנה זו בין שתי אותיות,

אם כך מורם כבודך,

מבין הריסות,

מדוע אם עניין זה מושווה ממש לאותו הבניין,

למה שכחו בניך מזה העניין?

ובמה יוודע איפוא,

קיום נבואת,

זכריה בן עדו.

 

ואני השפל, אבקש פניך, 

אל,

בשוועה,

בתפילה,

בצעקה,

בוא אלינו אדוננו,

חמוץ בגדים מבצרה.

 

 

לא ערוך עד הסוף,

עמכם הסליחה,

בכל זאת,

ראו מה השעה.

לו רק יכולתי להיות רגב אפר

 

כה עניו ופשוט

כה זך , בראשיתי

 

לו רק יכולתי להיות רקפת ורודה

בקיץ מסתתרת מתחת לסלע

בחורף בשיא פריחתה

 

לו רק יכולתי להיות

ציפור חופשייה

בשמיים דואה

 

לו רק יכולתי להיות נערה חפוזה

שמדברת על שטויות

על הא ועל דא

 

לו רק יכולתי

לפעמים לא להיות אני

 

אז

 

הייתי מתגעגעת

מתגעגעת לעצמי

 

 

 

 

 

הָאָמְנָם
עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים
בִּסְלִיחָה וּבַחֶסֶד
בָּהֶם נֵשֵׁב
עַל הַכֻּרְסָה
בַּבַּיִת
וְנִתְגַּעְגֵּעַ.
אֵיךְ פַּעַם
יָשַׁבְנוּ
סְתָם כָּךְ
עַל הַסַּפְסָל,
בָּרְחוֹב
נָשַׁמְנוּ אֲוִיר,
צַח
עִשָׁנּוֹ
אֵיזוֹ סִיגַרְיָה
בֵּרַכְנוּ לְשָׁלוֹם
אֶת הַשְׁכֵנָה
שֶׁמִּמּוּל
וְקִבַּלְנוּ מִמֶּנָּה
בִּרְכַּת שָׁלוֹם דּוֹמָה
אַחְחְח
הָיוּ זְמַנִּים
בָּהֶם יָכֹלְנוּ
פָּשׁוּט לִחְיוֹת,
לִחְיוֹת פָּשׁוּט.

**
פעם ראשונה שאני כותב עם ניקוד, אז אם מישהוי כאן מבינ.ה בזה אשמח שיתקנו אותי..

לא פשוט המצב, לא פשוט
אולי אפילו ימותו ממש הרבה, כבר אומרים, ורופאה אחת גאונה אומרת, 70% מהאוכלוסיה, והולכת.
ואני הולכת גם
ויושבת בחדר עם בחורה שיש לה רגליים ארוכות ארוכות וחשופות, וחולצה עם שרוולים ארוכים ארוכים עם מחשוף, ורגע לפני שאני מריצה עליה תסריט בראש שלי היא אומרת,
איזה נס שלא עשנו גוי. ואז היא מספרת שהיא שמעה שיר שהזכיר לה עד כמה היא מתגעגעת לגאולה ועד כמה המקדש חייב להבנות, והעינייים שלה נצצו. והיא אמרה, אין דבר כזה שמשו קורה סתם, אין דבר כזה. איזה טוב ה׳. איזה טוב שאנחנו מאמינים, מסכנים הגויים.
וככה היא אמרה עוד איזה 7 פעם, מסכנים הגויים.
ולי לא היה כלים להכיל את הרגע הזה, ולא מילים. כי כל הכלים שבורים והמילים פורחות באוויר, אז רק עצמתי את העיניים,
וביקשתי מה יתברך לראות את הקדושה הזאת. אמרתי לו, אתה רואה מה קורה פה?! זה לא דור אבוד!! זה לא דור שאין לו תקווה! זה דור קדוש, טעטע, כמה הוא קדוש.
מי ראוי לגאולה יותר ממנו, מי?!

אחר כך הלכתי משם, אכלתי עוד איזה טון פסטה, קראתי בחדשות שצפויות לי עוד משמרות קשות ופסיכיות, קראתי שיש צפי ל 177 אלף מתים. קראתי, אכלתי עוד טון פסטה.

בבית, כשחיפשתי את הטלפון, אחרי אמבטיה חמה וטון שעועית ירוקה וקורנפלקס עם חלב, חיפשתי את הטלפון, נזכרתי שהוא בכיס של הסוודר שבמכונה. כיוונתי מהר לכפרת עוונות לכל עם ישראל, רפאוה שלימה וגאולה.

בסוף בסוף, שנשאר לי שניית זמן לחשוב, חשבתי, שאם באמת הייתי מאמינה שהוא יבוא, הייתי עכשיו פורצת בבכי של אכזבה ולא טוחנת עוד
טון פסטה.
במיטה

(ולמרות זאת, אמרתי קריאת שמע ושכחתי את הסוף שלה, כמו כל לילה. לילט)

יש אלוהים של ראש, 

זה אלוהים של היגיון,

זה אלוהים ללא דמיון,

זה אלוהים שיש לו גלימה,

זה אלוהים שהוא שופט כל מזימה,

זה אלוהים שמוכיחים אותו בראיות,

זה אלוהים שברא את החיות,

זה אלוהים שהוריד תורה בעשן,

זה אלוהים שמעניש על כל בלגן,

זה אלוהים שמניס גבעות,

זה אלוהים שצד את הרעות,

זה אלוהים שדן את הכל,

זה אלוהים שמהותו היא למשול. 

 

ויש אלוהים של רגש,

זה אלוהים שהוא אבא,

זה אלוהים שהוא אוהב,

זה אלוהים שהוא משגיח,

זה אלוהים שהוא סולח,

זה אלוהים שהוא כואב,

זה אלוהים שהוא שומר,

זה אלוהים שנשכב על הגדר,

זה אלוהים שהוא תמיד ער,

שומע, מקשיב לכל בעיה והסבר,

 

ויש אלוהים אחר,

זה לא אלוהים של ראש,

ולא אלוהים של רגש,

הוא אחר, 

ממש אחר,

לא לומדים עליו בספרים,

ולא בהרגשות של השגחה ו"חיבורים", 

זה לא אלוהים שמוכיחים אותו בראיות של היגיון של הראש,

זה גם לא אלוהים שמרגישים את ההשגחה והחיבור איתו ברגש הקדוש,

הוא לא קשור אליהם,

הוא אחר,

אין לי הסבר,

הוא לא ממהר,

הוא לא מצווה,

הוא גם לא מקווה -

שתהיו משהו אחר,

הוא פשוט שם,

קיים,

בדיוק כמו החיים,

או אולי ממש כמוהם,

בשקט של הכל,

בדממה של הרגע,

והוא לא מצווה כי הציווי נמצא בפנים,

הוא לא מקווה כי התקווה היא החיים,

כל מה שנשאר לעשות, 

זה לשבת, בשקט, לנשום, ולחיות -

בין שני עולמות כבויים,

עם אלוהים. 

במה נמדד האדם?

במה נמדד האדם,

שאלה המורה.

 

בעיניו הכחולות,

ענה ילדון אחד.

 

בשערו הזהוב,

קפץ ילדון אחר.

 

באפו הישר!

צעק ילד שלישי.

 

בשריריו החזקים,

התפאר ילד מקצה הכיתה.

 

במוזיקה שלו!

התלהב מישהו מן הקצה השני.

 

בתרבות שלו!

נשאג מכיוון שלישי.

 

בסופריו המהוללים!!

.

 

המורה הביטה בהם

דמעות בעיניה הכחולות,

תלתליה הזהובים כמו קמלו בעצב.

 

אבל במה נמדד האדם?

שאלה המורה.

במה נמדד האדם.

 

דממה בכיתה.

 

ילדון אחד קטן,

שחור עיניים ושחור שיער

לחש:

בלב.

בלב נמדד האדם

המורה.

 

וכל הילדים פרצו בצחוק

היא עומדת נבוכה
לא יציבה
רוצה לפרוץ את החומות
רוצה לנער את האבק ולעלות
מעל לפחדים מעל להגבלות
לטפס בלי להסתכל לאחור
להצליח לראות את האור
את מה שמעבר למסך האפור
שמפריד בין מציאות למציאות
שמטשטש את הראייה והחושים
שלא נותן להבחין בין עומקים לעומקים
שמפיל חללים חללים
שהופך חושך לשמיים בהירים
ובין שקיפות לאטימות
היא בוחרת במהות
היא בוחרת לא לתת לאש שמלחכת
את השדות הירוקים
לכבות את האש שבליבה!

קורונה.

מילה אחת, 6 אותיות.

תופעה שמשגעת את כל העולם, בלי יוצא מן הכלל.

לגברת קורונה יש ערך עליון שהיא דואגת להבהיר אותו לכל אחד שהיא מגיעה לבקר, והוא: ערך השיוויון.

בהתאם לרוח התקופה, 2020, שבה יש שיח רב על שיוויון בין המינים, שיוויון בין בנ''א ובע''ח ועוד סוגים שונים של שיוויון-

גם הקורונה רצתה להיות חלק מהחברה, והתאימה את עצמה לרוח התקופה. 

למה אני מתכוונת?

אני מתכוונת לזה שהקורונה, למרות שהיא מודעת להבדלים הרבים שיש בין סוגים שונים של אנשים, במקרה הזה אין אפליות ואין גם פרוטקציות. 

הקורונה לא מבדילה. היא לא מבדילה

בין מעמדות

בין עדות

בין מגזרים

בין גזעים

בין מינים

בין גילאים

בין צבעים

בין יבשות

בין ערים ומדינות

בין זמנים

בין סוגי עבודה 

בין רמות משכל

בין סוגים של בתים

בין שלב בחיים

בין אם אתה סלב או אנונימי

בין אם אתה ממש עסוק או מובטל 

בין דתות

בין הורים וילדים

בין נורמלי ולא נורמלי

בין תורם ונזקק

בין חכם או טיפש.

 

כולם שווים בעיניי הקורונה, ללא יוצא מן הכלל. אין פה אפליה מתקנת או דברים דומים.

וזה מה שיפה בה.

כי אחת הטעויות שרווחות בעולם היא שבגלל שיש לי X אני שווה יותר ממישהו אחר. ואני יותר מוגן מהאחר. ולי זה לא יקרה. 

ואני חסין בפני הכל. 

והנה, מגיעה לה גברת קורונה ומנפצת את האשליה הזאת שכולנו חיים עליה.

אז קורונה יקרה, הרבה בלאגן עשית פה בארץ ובעולם, אבל אחד מהדברים, מהמתנות בעצם שהבאת לעולם היא ההבנה שאין אחד שחסין בפנייך, ואין אחד ששווה יותר או פחות בעינייך, וכולם, כולנו בעצם נמצאים באותה סכנה, באותו מצב.

לאסוף את עצמי כל בוקר מחדש

לנסות למצוא כוחות

לתת מנוחה לנפשי

שלא יודעת מרגוע.

שמתרוצצת

שבורחת.

שצריכה 

זקוקה נואשות

את החברה

והמרחבים

צריכה את הנשימה,

והנשמה

רק מתפזרת

ובוכה

מתפרקת.

ואני

מנסה לעשות קצת סדר

בבלגן

שעוטף אותי

בחוסר הוודאות 

שמאיים להוציא אותי מדעתי

לצאת מזה

שפויה.

פרץ נוסטלגיה
תמיד מתוק יותר גם ממציאות יפה
וכאילו כל החיים שלה היו רק פרצים כאלה. ופרצים בחומה שהיא בנתה לה, בנתה עם האישיות שלה שאף פעם לא נשארה מספיק זמן במקום אחד כדי לקבל יציבות
יציבות..היא חשבה שזה תלוי ביסודות, בשורשים,באמונה
אמונה שהעתיד עוד לפניה ואפשר למלאות את כל החורים, כל השקעים והפרצים בחומה שלה
ואולי אמונה במי שאמר שלשבור את החומה ולפרק אותה זה הכי מייצב
וככה לא צריך לחשוב איך למלא את החורים מהאבנים שנפלו, מהסלעים שהתיישבו על הלב שלה
הוא אמר שבכלל לא צריך חומה, ושלשבור אותה זה פתח
פתח לבניית יסודות חדשים טובים יותר, אבל לא בשביל חומות, בשביל בית, כי חומות חוסמות את כל שדה הראיה של הלב
ושלפרק, להתפרק ולהתמסר לחוסר אונים זה משחרר
משחרר מהתכנון המתמיד לעבר העתיד שלה
היא צריכה לחשוב על זה עוד קצת, לבחון את החומה את הפרצים ואת הרעיונות של אותו אדם
להתנתק מרגעים כאלה של חוסר וודאות ופשוט לתת לעצמה להרגיש
להנות מהיופי בהווה, ומהמתוק שבפרצי נוסטלגיה

פעילה מול דוממים
נלחמת על החיים
כמו צלילים קסומים בתוך הסערה
את הקול הפנימי היא לא תיתן להשתיק
לא לגלים גם לא ללרוח
היא עומדת יציבה
לא נותנת לעצמה להישאב
לא נותנת לכאב
להשתיק הרגש שבלב
לא נותנת לגלים
להפסיק את התשוקה לחיים
מול הבלבול והכאב הצורב
היא בוחרת להיות השליטה על הלב!
ובלילה בלילה בשקט היא מנגנת
את מנגינת החיים!
שממשיכים!

יום יבוא
השמש תזרח
והקורונה
מלב כל תשכח
והשמחה תשחרר
מהכלא
המבודד
אבל ביחד איתה
אנשים
יחזרו להיות
קרים זה לזה
יחזרו לחבק אולי
ככה מבחוץ
אבל איפה יהיה הלב
הלב הזה
שאפשר למצוא
רק ברגעי
משבר
למה?

אני לא מצליח יותר
לדבר אילך
הדף נשאר עקר
לבן, חיור כמו מת
העט כמנורת רחוב
מהבהבת
מנסה בכוח להאיר חיים
ונכבת
אז מנסה בכוח
לקשקש מילה
עקרה
חיוורת
כמו הדף
כמוני




למדתי ממך
לפחות ניסיתי...
@רוח סערה

הוא פשוט שיקר 

בלי להתבלבל 

ולי נשאר רק להסתכל

ואסור לי להגיד כלום

כל מה שהוא עשה היה משעמום

זה סתם היה טמטום

והלב שלי אליו היה אטום

ובחוץ היה גשום 

ולא הגענו לסיכום

והכאב שהוא גרם לי היה עצום

אז למה אני צריכה את הקשר?

הוא בכלל לא אמיתי

אני רוצה לשבור את הגשר

לא מתקרבת יותר לאנשים בלי יושר

אעלק אושר

שאחרי שניה נגמר

אבל אני מפחדת לומר

שבינינו זה נסגר 

אז הקשר נשאר

וככה גם החרטה 

למה נכנסתי לזה בכלל?

את הדרך אלוקים לי כבר סלל

אז למה ירדתי מהשביל

והתנהגתי מגעיל

כי ניסו אותי להגביל

אני מתחרטת.

 

ובזמן שיגיע יומי
ואצטרך לעזוב
כשתפגע בי קרן שמש
ויציף אותי
אור מלא בטוב
תזכרו לזכור
שהייתי כאן
ותחפשו
(אם תמצאו)
משהו שהותרתי בו
את חותמי
שלא אלך מכאן
וסודי
אוצרי
כתביי
נצורים עימי.

למה אני פה?
מכל דבר שיש לי חיכוך איתו זה מזכיר לי משהו שלילי.                                                                                                             

 אני מנסה כמה שיותר  "להתנזר" מהעולם כמה שפחות להיפגש.
זה מתיש אותי הצורך בהסברים לכל העולם.
אני מחכה לעוד סיפור רע שיגיע
כי זה לא נראה שהחיים הולכים  למקום טוב.
כאילו הרע בכניסה לבית מחפש בוץ להיכנס אליו ורק אז להיכנס פנימה לבית , זה לא מספיק שהוא הרע הוא מוסיף עליו עוד משהו מלוכלך.
למרות שהבית כבר מטונף אז מה הלכלוך שלו כבר יעשה לא רציני.
או אולי להפך?
אני באמצע לקרצף את הבית והוא יכנס דווקא איפה שנקתי הכי קשה בכוונה שיתלכלך כמה שיותר
די! אין לי כוח לקרצף כל היום עוד לכלוך, וכל פעם זה יותר לכלוך מהפעם הקודמת ולאט לאט נגמר לי הכוחות לנקות ולקרצף שוב
מיציתי את העניין!
זה או שניתן לו להיכנס וילכלך כמה שבא לו ואני פשוט אעזוב את הבית הזה או שאני אשב בצד ויסתכל בתסכול כמה הוא מלכלך ללא הפסקה או שאני אחליט שעכשיו אני עומדת בכניסה לבית ונלחמת מולו בגופי החשוף בלי שום עזרה זה אני והוא לבד!
אני לא יודעת !!!!
אין לי כבר כוח לעמוד מולו!
כרגע אני יושבת בצד בתסכול ומסתכלת כמה הוא מלכלך
ומה שהכי בא לי פשוט לעזוב את הבית והוא ימשיך ללכלך כמה שבא לו לי זה לא ישנה אני כבר לא איהיה שם...
אומנם זה לא יהיה קל לעזוב את "הבית" את השטח הפרטי שלי אבל לא נשאר לי ברירה אלא לאפשר לו להשתלט.
כבר אין לי כוח להילחם מולו את הקרב הזה הוא לקח!
הוא החליט לתת את כל מה שיש לו מולי אחרי שהבסתי אותו בקרבות האחרונים , הוא החליט הפעם לא לוותר ולהילחם בי בכל הכוח
אז לא נותר לי ברירה אלא להיכנע מולו ולנופף בדגל לבן בכוחותי האחרונים.

כן, זאת אני שם זאת שעומדת עם המטריה המוזרה הזאת.
אני בשקט שלי מנסה להחזיק מטריה,
מטריה שתהדוף את הברד של העצב
את הגשם של הכאב
את הטל של הבדידות
הטל המתעתע שהוא עדין וטוב אבל גם הוא משאיר לחות וסימן שהיה
יש גם רוחות מטורפות של רגשות מעורבבים בסערה מבולגנת שאי אפשר להפריד, כל התקרבות ונסיון של נגיעה מושכת אותך חזק לתוך המערבולת ומשאירה אותך חסר סיכוי לצאת משם ללא פגע.
יורד גם שלג בהסוואה שהוא טוב ולא מזיק  בצבע נקי ומושלם אבל הוא סופר מסוכן וגורם להחלקות ומליון בעיות, השלג בעייני זה האנשים שמנסים לעזור להתערב נותנים עצות ודרכים ופתרונות ומדברים ואומרים,
אבל היי, הם השלג שהוא רק נראה הוא לא אמיתי הוא כאילו
השלג זה חתיחת הסוואה אחרי כמה זמן הוא נמס ומתגלה מה הוא באמת הוא מתגלה כמים- כגשם שם מתגלה פרצופו האמיתי והשקרן שהוא לא באמת טהור כמו שנראה בהתחלה,
באמת שלו הוא רע!!!
ולמרות זה אנחנו תמיד מקווים ורוצים שירד שלג למרות כל הבעיתיות שבו.
מול כל הדבר הזה אני מנסה להילחם במטריה דקה ולא יציבה של צחוק ושטותנקיות של כייף ושמח,
אבל המטריה הזאת דקה ולא יכולה להילחם במזג האויר הפרוע הזה היא לא יציבה ועלולה להישבר בכל רגע
ושהיא תשבר כל המזג האויר המטורף הזה יכה ללא רחמים ואף ינסה להשלים על מה שלא הכה כשהיתה את המטריה
הוא יהיה אכזרי ומשתולל.
ואני אשאר מוכת תדהמה.
זה או שאפול ממנו ולא אחזיק מעמד
או שאשר חבולה ומוכה עם צלקות ואנסה לדדות לעבר המזג אויר הבא
עם המעט כוחות שנשארו לי
אבל באו,  אף אחד לא הבטיח שעברנו את המזג אויר הסוער הזה ושעכשיו יגיע העונה הבאה, יכול להיות שעכשיו תגיע סופה יותר חזקה משהיתה ושאנחנו רק בתחילתה וזה רק הולך ומתחזק, שזה אומר שאם העונה לא מתחלפת בטוח "הטבע" יכניע.

הכוכבים נמצאים תמיד באותה הנקודה

הירח לא באמת קרוב

והלב שלי מתהפך בכל יום

משב רוח של קור

משב רוח של חום

כל פעם שאני פותחת את החלון

אותם הבני אדם מסתובבים

מחייכים את החיוך הנצחי

 

מלטפים את  התסרוקת

אותם המבטים 

ציחקוק של תינוקת

מבט חטוף

הייתי פה

וברכבת כולם חנוטים רשמיים ומתכתבים בלבבות עם אותם האנשים שמולם בכיסאות החנוטים המחייכים בנימוס כשהדלת נפתחת

וכולם מתכתבים עם כולם והגאולה כבר מזמן ביננו והגיע הזמן לבנות את המישכן ואת בית המקדש ולהילחם בשונאינו 

ושום דבר 

לא אותו דבר

זאת אשליה של היצר

שנמשיך עם העדר

ואולי

מחר

כשאפתח את החלון

אראה פלאפונים מנותצים וחיבוקי רחוב

ומתוך המעגל

יצוץ לו

חיוך

אמיתי

כזה שאיננו ניצחי

כזה שכל פעם משתנה

ולפעמים 

בוכה

 

 

זו היתה היא..התמונה שבסלון

היא הזכירה לו מאת מה שרצה לשכוח

את האח ש..כבר לא פה!

הוא התקרב בולע תדמעות ו...

זהו.

הוא עשה את זה..

התמונה היתה על הרצפה שבורה לרסיסים

בדיוק כמו הלב שלו..

לא יכול! אני פשוט לא יכול!

לא מסוגל!

ו..שוב..הוא חזר לעישון לאלכוהול ללילות הלבנים..

הוא מנסה לשכוח להעביר 

הוא כל כך מתגעגע אליו לאח שלא יחזור..

השתיה רק שיגעה אותו ואיימה לפוצץ אותו

והעישון..

רק טאטא את הכאב מתחת לשטיח עד הלילה..

הוא עלה לגג בין שמים וארץ ואז בהחלטה של רגע

הוא קפץ..רק כדי לפגוש אותו שוב הוא חשב שהוא אחר כך יחזור

אבל..משם כבר אין דרך חזרה...הוא מת.

 

 

 

 

עוד משו..

הוא שקוע בעצמו הוא מכור

לא רוצה עזרה הוא גמור

בכל המקומות הוא היה

אבל את עצמו הוא עדיין לא מצא

לפעמים הוא חולם על בית חם ואוהב

על מישהו שיחמם לו את הלב

לא מסוגל להודות שטעה

אין כבר דרך חזרה

רוצה להראות לכולם שידע

אצלו הכל אפור,אין אפילו טיפה של אור

הוא עדיין ברמזור הוא אדום! עצור!מחכה שהכל יהפוך לורוד

נמאס לו לשקוע עוד,הוא בין שמים לארץ

מתנדנד ,מחפש אמת הוא עובד

רוצה קצת רעש,משפחה,המולה,

סימן לחיים,

השמש עוד לא זרחה..

רוצה לשמוח,להבין,להאמין,

לראות את הטוב,להצליח לאהוב

להרגיש קצת קרוב..שייך..

                                       מחר השמש תזרח!

 

 

זה אתה שפירקת

זה אתה ששברת

זה אתה שנטשת

       אותי!

זה אתה שלא שמרת 

זה אתה שלא חשבת

זה אתה שלא הגנת

       עלי!

על תעשה את זה שוב.

טוב?