פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 248)

בֵּין חָכְמָה לְצִמָּאוֹן לֵבָב

בֵּין הַמָּחֳרָתַיִם וְהַיּוֹם יוֹם

בִּשְׁתֵּי מִשְׁוָאוֹת וְנֶעֱלָם אֶחָד

בְּעִקְבוֹת שְׁחָרִים אֲפוּפֵי חִדָּלוֹן

וּנְטוּלֵי אֹפֶק

עַצְמִי שׁוֹאֵל אוֹתִי:

יֵשׁ לְךָ אִשּׁוּר לְהִסְתּוֹבֵב עִם הַחִיּוּךְ הַזֶּה

עַל הַבֹּקֶר?!

 

ואני כזה-
עומדת במסדרון
ויש מליוני אנשים
מסביבי
ואני כזה
לבד
וזה כזה
לא מוזר
ואני כזה
רגילה.
פתאום.

עיניים כחולות

מלא בעיות

בלי חברות

עם מיליון שאלות

שאין להם תשובות

היא מנסה ומכסה הכל.

מה היא כולה ביקשה?

לקום ולגדול.

גם זה יותר מידי גדול..

חולמת על במה זוהרת

על חברות שילכו איתה לאיזה סרט

היא רוצה שלמות

היא רוצה "מלכות"

נמאס לה כבר ממעמד נחות

 

תכתבי איך את מרגישה.
תכתבי להם,
את כל האמת בפרצוף.
תצרחי אותה החוצה.
את תחושת הקבס שעולה בך
כל פעם שחונקים אותך
ובא לך לפרוץ
אבל את מרגישה כולך כלואה....
תכתבי להם
על הקיר בשחור מרוסס
"אני מאשימה".
תכתבי.

כמו אוושת רוח
רק מגע קל
והנשימה נעצרת
והגוף קצת נבהל

והיידים מחפשות
יציבות, ביטחון
והעיניים בורחות
כמו מתוך שיגעון

ושפה מתהדקת
רק נכנס קצת אוויר
הילדה מתפרקת
ממגע קל ,זעיר

הכתום הזה שסנוור את עיני רק לפני כמה שעות

ונתן לי כח. הרבה כח.

מתגנב לו עכשיו אל מעבר לים

בורח לשקט שלו,

ונעלם אט אט מעיניי

והאופק כבר מתחיל להיות שחור

אני מסתכלת על השמיים האלה, שכבר נהיו כחולים

בצבע כחול עמוק כזה

וקצת לפני שאני מתאכזבת

הם מגיעים כמו מלאכים

נקודות נקודות

הם צצים להם פתאום מתוך הכחול העמוק הזה

שכבר נהיה שחור

נוצצים כל כך

יהלומי לילה, אני קוראת להם

באלי לקטוף אחד מהם ולשמור אותו אצלי לשעת הצורך

שיאיר אותי כשחשוך לי

כשחשוך בלב.

אבל לא הגעתי אליהם,

הם מדיי רחוקים ממני

זה מדהים איך שהם מאירים לי ממרחק,

אני מנופפת להם לשלום

מחייכת

ומודה להם על-

רגע של תקווה.

 

ההתראות שיחה אישית במחשב מחזירות אותי לשביעית.
פעם ראשונה, להחליף מילים עם נערה. איזה פחד. -שירה123 מחוברת. אין פה פחד, השיחה קולחת, שתיים בלילה של מוצאי שבת. אמא לא רואה, נראה לי, הסתרתי עם הכתף כשהיא עברה.
כמה רכות השיחה הזאת וכמה נעימות הצחוק הזה. חחח.
כל יום אני נכנס אולי היא תתחבר שוב, אולי היא שלחה, לא אני ישלח.
איך היא מקשיבה ככה?
איך זה שאני לא נושם ליד חברים לכיתה ובצ'אט הממודר הזה אני פורח, מדבר כל כך הרבה שטויות וכל כך נהנה.
שיט, עוברים פה חברה, אני מסתיר עם הכתף. רק שלא יראו פורומים של ערוץ 7, במילא לא מבינים למה אני הגעתי השנה וכל הזמן אני שותק, עכשיו גם ידעו שאני כזה... אבוי, אבוי. לי. אבל -שירה123, שאתמול גילתה שבאמת קוראים לה הודיה והיא בת 15 מבהרן, והבטן שלי רעדה כמו ג'לי ברכבת הרים מהאמון שהיא נתנה בי, איך תמיד יש לה כח אלי?
איך אני מדבר איתה על כל הפחדים הכי מטורפים שלי והיא שולחת סמיילי עצוב וכותבת, אני מבינה אותך אור', אולי תלך לישון, ומחר כבר יהיה יותר טוב... ונפשי יוצאת אליה בדברה, עפה לתוך החדר שלה באולפנה או לכיתה או לכל מקום שהיא תהיה עם עם הלב הנשי והשער הארוך והנשי שלה, מחזיקה אותה חזק חזק ולא אומרת מילה. ולא עוזבת לרגע. אולי גם בוכה.




@סתרי המדריגה
@חינוך כושל

1 בלילה. זה הזמן שהייתי שמחה להיות מכורבלת עם בעל אוהב, או שזה זמן למחשבות , אז עכשיו כשאני גרושה אני חושבת בלילות.
והיום יוצא לי לחשוב המון.
המחשבות אצלי מאוד מעשיות. למשל כשרציתי לדעת איך אני בעולם החילוני והאם אני עוף מוזר גם שם, פשוט הלכתי למלצר בתל אביב מילצרתי באולמי חתונות וגם סתם בבתי קפה.
וזה היה גם אתגר בשבילי, ובחנתי את עצמי מול מצבים חברתיים מכל מיני סוגים . עשיתי המון פאקים אבל הייתי עשר.כי בסך הכל הלכתי לשם כדי ללמוד, והצלחתי לתפוס מה אוהבים בתל אביב, אבל מהר מאוד מאסתי. הם בסך הכל אוהבים בדיוק את מה שהבני ברקים אוהבים. חיצוניות.

בקיצור, היה לי כייף בהתחלה לבוא מבני ברק עם פאה ואז להוריג אותה בשירותים של קניון עזריאלי, ולחשוף את הקוקו שלי עם הפס הכחול שצבעתי בעורף כדי להיות "coool" . אדיוטית.
והיה לי כייף גם כשעשיתי 3 חורים באוזן, וגם שלבשתי מכנסי ג'ינס שאותם כיסיתי בסינור הכי ארוך שמצאתי בעבודה, והכי היה לי כייף לבוא ללקוחות ולראות שהם מעריכים אותי.
זה קל.
הטיפים , הטיפים. ולחייך לאנשים, להיות מותק כזאת,לזרום, לדבר,
היו פעמים שזרמתי יותר מידיי.
באולם חתונות אחד, מילצרתי עם ילד בן 18. ואיכשהו התנשקנו. אני יודעת שזה דוחה.אבל זה קרה אחרי שהוא הציע לי סיגריה בהפסקה שבין מנה אחת לשנייה, וילדה אחת יותר גבוהה ממני בת 17 , התחבקה איתי גם, ואיכשהו נוצרו לי ידידות שקטנות ממני בעשור, והן חשבו שאני בת 23. לא, הייתי בת 25. עבדתי עליהן שאני 23.
והיו את המלצריםהאחרים. השבבניקים. בחורי ישיבה שנפלטו ממסגרות בבני ברק,ובאו לתל אביב בשביל הטיפים.
ותמיד לא יכולתי להישאר אחרי 10, כי הייתי צריכה לחזור לתינוק שלי. ואיכשהו התקופה ההיא עברה מהר, ושבעתי מלרצות להרגיש נערה, אז הלכתי לעבוד בבית ספר יסודי, והפכתי להיות מורה ממלאת מקום, והילדים לא הקשיבו לי והשתוללו בשיעורים, אז נאלצתי להתפטר, ואז הפכתי להיותמוכרת בחנות, ואחר כך סוכנת פלאפונים, ואחר כך מטפלת, ועוד ועוד.

מחשבות ,מחשבות.ומה הן עוזרות.
אני כל כך שבעה מלהתחיל מחדש, לא רוצה יותר שינויים, טוב לי ככה. התרגלתי ללבד הזה של רק אני והילד, עכשיו צריכה לעבוד על השריטות שלי. ויש לי המון.

בס"ד

 

מאזינה לפופ תוצרת ארצות הברית ופעם ראשונה כותבת מהמחשב ולא מהפון. 

קטנצ'יק שלי נמצא עם אבא שלו. עלק אבא. עוד מעט אלך לקחת אותו. דואגת כמו תמיד. 

השבת היה לי משעמם. וניסיתי לעשות כל שביכולתי להינות מחברת עצמי עם עצמי, ויצא שבסוף נהניתי , תירגלתי מדיטציות, והקשבתי לקול הפנימי, וכל הבלה בלה שקראתי בספרי פסיכולוגיה שדאגתי להביא לעצמי השבת.

 

גם כן פסיכולוגיה, הגיע הזמן שאפסיק ללמוד ואתחיל ליישם.

בעיקר כואב לי שאין לי חברות. העולם לא נחווה אצלי עדיין, כי מעולם לא היו לי חברות, או שאולי לאף אחת אין חברות, וכולן מרגישות שהמכרות שלהן הן לא הדבר האמיתי.

ככה זה כשמגיל קטן ילדות לא רוצות להיות חברות שלך.

אצלי זה התחיל בכיתה ה'. לפני כן הייתי ילדה מקובלת, משוגעת כזאת, מצחיקולה, ילדה שכל היום מספרת בדיחות ומנסה להצחיק את כולם, והייתי גם ילדה עם לב ענקי, עם חמלה לא נתפסת לאנושות.

עד שהאנושות הראתה לי צדדים מכוערים.

ושמא, אולי הכל התחיל אצלי כשהתחלתי להרכיב משקפיים ארורים. אמא גם לא כיבסה לי בגדים, וגם לא חינכה אותי לא להרטיב במיטה. אז הייתי מרטיבה כל לילה, ובבוקר מתקלחת 5 דקות , בגלל שכמעט עשרה ילדים דפקו לי על הדלת כי כולם היו מסריחים ועצבניים ופוחדים לאחר.

לאמא מעולם לא היה בושם. רק לאבא. יותר נכון, היה לו דאודורנט, וחשבתח שזה בושם. ובכלל, לאבא היה תמיד ריח טוב. סיגריה, או קפה, או דאודורנט, ובעיקר את ההילה של החברים של אבא, בחורים מצחיקים כאלה, שאבא החזיר בתשובה.

ואהבתי את אבא כי הוא תמיד אמר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם כולו.

את אמא שנאתי תמיד. גם את האוכל התפל שלה, שהייתי בטוחה שנפלו שם טיפות נזלת מהאף הדולף שלה דרך קביעות.

והמטבח שתמיד היה ריק מניחוחות, ומלא בבלגן.

אז הייתי גם רזה מידיי, וחלשה , ועייפה כזאת, וכל זה התחיל בכיתה ה'. כי בכיתה ה' נוספו לי על העיניים משקפיים מסריחות, והתלבושת של בצפר הפכה לחולצה מבד מתקמט, תכולה כזאת, שחייב לגהץ אותה. 

ולאמא לא היה זמן לגהץ לי, אז הייתי מגיעה עם חולצות מקומטות.

וגם היו לי כינים, יותר מכל האחים והאחיות שלי, וזה בגלל השיער הנפוח והמתולתל שכל כך שנאתי. אף אחד לא החמיא לי על הגוונים המטריפים , או על האף החמוד שלי, או על הפרצוף המתוק, שהיום אני רואה שבסך הכל הייתי מותק.

אז חשבתי שאני נראית כמו הילדה הכי מכוערת בעולם, והכי לא נורמלית, כי ככה זה כשיש לך אחות גדולה שצוחקת על הקול שלך על המראה שלך ובכללי לא מעוניינת שחברות שלה יכירו אותך.

כן, זאת הייתה אחותי הגדולה, תמיד התביישה בי, וככה עבר המסר לכל האחיות, שצריך להתבייש בשבי, כי היא ילדה מוזרה.

 

היום אני יודעת שבסך הכל הייתי ילדה יצירתית. ואפילו מאוד כריזמטית. אבל בבית ספר חסידי יצירתיות זה לא דבר טוב.

אז מכיתה היי אין לי חברות. 

מה כן היו? אוהו, הצקות, בלי סוף..

ואף אחת לא רצתה לשבת לידי. וגם לא להיות איתי בטיול. ובאוטובוס הייתי יושבת לבד. אז לא הייתי הולכת בכלל לטיולים. וגם שיעורי בית הפסקתי לעשות, כי לא היה לי חברות לעשות איתן.

וככה לאט לאט כיביתי את עצמי, בלי כוונה, פשוט התכביתי, ורק גחלת קטנה נשארה בי, זכר לימים היפים של הגן ושל תחילת בצפר, שבהם הייתי ילדה מקובלת, אפילו מאוד.

כן, זה המשיך גם בסמינר, פשוט הבנות שעלו איתי מהיסודי המשיכו להציק לי, לא נתנו לי מנוחה!

אפילו על איך שהשתעלתי צחקו עליי, כי לא אהבתי שהאף שלי מתרחב כשאני מתעטשת, אז כיסיתי אותו ביחד עם הפה, ובכלל, פחדתי מצינון והתעטשות כי בעיניי להיות מצוננת זה הדבר הכי דוחה בעולם. (עד היום )

 

וזה הסיבה, שאין לי חברות. אני מסוגלת להיות סבבה ומותק וכייפית בטירוף, עם מכרות, אך מעולם לא להיות כנה ולהראות את חולשותיי, וככה מראש אני לא מתחברת אליהן יותר ממה שעכשיו.

אני פשוט פוחדת מבנות.

פוחדת שהן שוב יציקו לי, למרות שמסיום התיכון מעולם לא חוויתי דחייה מבחורה, ההפך, היו לי הזדמנויות להתחיל מחדש ובנות רצו להתקרב אליי, אבל מנעתי מהן מהפחד.

 

ועכשיו שטחנתי את הפחד שלי, אני חושבת פתאום, אולי אני כבר לא מפחדת. 

ויש לי אפילו פנטזיה, להתחיל מחדש , להתגנב לאיזה סמינר ולנסות שוב.

 

ואולי רק רציתי לשפוך את הלב. 

ועדיין הלב שלי דוקר מפחד, כשבחורה בגיל שלי משוחחת איתי. 

כי ככה זה כשהלב נבגד.

זה יכול לבוא בכל רגע נתון, אתה יודע. כשאתה במקלחת, אפוף באדים וחסר נשימה; מול נוף אלוהי בטיול בהרים, כשתעצור לנוח קצת לפני השקיעה; בבוקר סתמי כשתציץ מחלון חדרך בבניין בעיר הבירה, שוטף את המוח בהמולה שאינה נוגעת לך, שואף פיח מכוניות ועשן סיגריה מהשכן בחלון לידך; בערב שבת כשתפתח ספר ששלפת באקראיות מאחד המדפים בספריה, נינוח מכבדות טובה בבטן של אחרי ארוחה, כשאכלת קצת יותר משנדרש בשביל לשבוע, קצת פחות מכדי שתרוץ לשירותים להקיא, שרוע על הספה עם שקט של לילה ורחש נשימות אדם מוכר לצידך, אתה והספר שהלוואי ותמצא כשווה קריאה. ריצוד עם העיניים על השורות הראשונות, ניתור קטן בלב, ושוב העיניים על אותן המילים, אתה חוזר וקורא בהן וחוזר וקורא, מוצא בהן מלאות חיים כזאת שמערבלת אותך לחלוטין, מושכת אותך אליהן וכמה שתקרא לא יספיק, תמיד תרצה עוד, תנסה לאחוז, להחזיק בכל הכוח במילים שמזכירות לך את אנושיותך, ברת החלוף, מלאת הקיום. ותמשיך לקרוא ותתקל בעוד פסקה, עוד עמוד, עוד חצי משפט שמתחשק לך לכתוב על המצח, שיראו כולם. ותמשיך לקרוא את הספר באותו לילה, לכל אורכו, ותסיים כשרעשים של בוקר ימלאו את החלל ויגרמו לך לרצות לשקוע ברגע הנוכחי, להפוך לחלק ממנו, להיות הוא ממש. תנסה להחזיק בזמן המרחף, החולף, להכניס ממשות בעולם, שיפסיק לחמוק ככה מבין הציפורנים, שלך, שלו. וכמובן לא תצליח, כי לעזאזל, ממשות היא מושג בלבד, ובינתיים כמה שניסית, עוד לא מצאת דבר לאחוז בו. ותלך להכין קפה שחור חזק או כוס תה עם שלוש כפיות סוכר, שיתעורר המוח ויתן ולו מעט אחיזה במציאות, לפני שתתפורר הימצאותך, קיומך, ספק-ממשותך, ותהפך לרוח מרחפת, קרן אור מרצדת, נמוגה ומתקיימת ונמוגה ומתקיימת ושוב. קיום. הוויה. התהוות. אתה צובט את עצמך, כמו כל מסויטי החלומות בספרים הרבים שקראת, לבדוק אם אתה ער או חולם, נמצא או איננו. מלאות. כשתיכנס למיטה באור של לפנות בוקר, ערני מכדי להרדם, תוהה מכדי לשקוע בחלום, תעביר בדמיון פכים קטנים של מציאות, רגעים יומיומיים שצרובים בבשרך החי וכששקט מסביב שטים אל קדמת התודעה. ותגיד, הנה, הנה קיום. ככה זה להימצא. הנה עצב, ימים של תיעוב עצמי ובהייה משמימה בתקרה. הנה מגע יד על הלחי, ליטוף אגודל מרחף-מתמשך, שניות של בטן מכווצת כנגד עור שנוגע בעורך, בגופך שכמה למגע. קיום. עיניים של אבא חסומות מדמעות, שקועות, כשאחיך צועק לעברו שהוא שונא ומייחל שימות, ואבא לעומתו רק מחזיק בשתיקה של כוח עצור בפרקי ידיו של הבן שהביא לעולם, וכעבור פרק זמן נפלטת מפיו יבבה. אתה תשכב במיטה ותתהה איך אדם ממשיך לתפקד כשחלום ישן על בית מתגשם בדמות קרעי משפחה, ותשאל איך אפשר לעבור את כל זה ולהרגיש שאינך קיים, איך זה מצאת חוסר ממשות גדול כל כך כשהנה. הנה אהבה, הנה שנאה. לב שלם, לב שבור. חיבוק, ניתוק, ריחוק. ותנדוד במחשבה, ותמרוד בה, ירא. מהי המחשבה ומהי התודעה, מיהו הזיכרון ומתי הוכחה אמינותו. ותאמר, בקול שנשמע לאוזן אך תוהה על עצם קיומו; היום תחיה את הרגע, תיצוק לתוכו משמעות. מחר הינך מיותר עוד בטרם נולדת, קל וחומר כעת בעודך. בשנה הבאה תינשא כתינוק על כפות האנרציה, בעוד כשנתיים- תמות. בין אלה לאלה תנסה ביגיע כפך לאחוז, במשלח ידך לברוא מציאות. ותישן ותקום ותישן, ויעברו הימים, ויחלפו הלילות, ותמצא שעודך נודד במרחב, בודד לעיתים, מרקד עם הזמן. יש ותרגיש בר חלוף, יש ותצהיר 'הינני'. יש ותחשוב שמילים הן חלל, דיבור כאיוושה וכרוח. ותלך מחפש, סהרורי בלילות, אחר אלה אותם שאומרים, שזהו סידרו של עולם, שככה נברא האדם.

בַּבַּיִת שֶׁלִּי לֹא יִהְיוּ
זָוִיּוֹת חַדּוֹת, אוֹ
בַּעֲלוֹת תִּשְׁעִים מַעֲלוֹת,
יִהְיוּ שְׁטִיחִים רַכִּים
עַל הַמִּרְצָפוֹת;
הַכֹּל יִהְיֶה בְּגוֹבָה נָגִישׁ
לְאֲנָשִׁים קְטַנִּים
(חוּץ מִמַּדָּפֵי הַתְּרוּפוֹת וְהַמַּמְתַקִּים
וְכָל הַדְּבָרִים הַמְּסֻכָּנִים)

בַּבַּיִת שֶׁלִּי
יִהְיֶה שֻׁלְחָן אָרֹךְ
עִם הַרְבֵּה כִּסֲאוֹת;
(כִּסְאוֹת אוֹכֵל,
כִּסְאוֹת יְלָדִים, כִּסְאוֹת יְלָדוֹת)
בַּבַּיִת שֶׁלִּי יִהְיוּ
הַרְבֵּה חַלּוֹנוֹת;
בַּבַּיִת שֶׁלִּי יִהְיוּ
(בְּגֹדֶל מֻקְטָן)
הַרְבֵּה מְנַשְּׁקֵי מְזוּזוֹת.

ספרו לי
על אותם אנשים
חבויים
מתחת לכל עץ
ושיח רענן
יושבים ומספרים אגדות
מעולמות שלא היו
ולא נבראו
ומושכים ברשתם
נשמות
עד שתופסים אחת
ומפריחים בה שממה
שותלים פרחי כאב ויופי
כי כאב הוא יופי
כמו אהבה
ומותר ללכת אליהם
לאנשים האלו
להתקרב
ולאכול
מתבואת השיגעון
גם ככה אין היום
מטורף אמיתי,
שהתחרפן על שכלו
כמו השמים
והים
והיקום
והסבל
והיופי
והשחור שעוטף את כולם.
ומעל כל זה
אנשים ואגדות.

זה מדהים אותי איך ש
אני והוא חולקים את דמינו
וזה מדהים אותי כמה ש
אנחנו רחוקים
כמו השמים מהארץ
ואיך אנחנו דומים,
העקשנות הזו...
קיבלתי אותה ממנו.
ואיך הכל נגמר
בהטחת עלבונות
וגיחוך
וכאב קטן שנצבט מתחת להכל
ודם
וקירבה.

במקום קטן בפלך גר לו ההוביט הקטן היו לו שיערות ברגליים והוא אהב לאכול לחם טרי עים גבינה הוא גר בבית מתחת לאדמה עים דלת עגולה בצבע אדום הוא גר שם בשקט בלי הרבה בעיות התחביבים שלו היו לשמוע סיפורי הרפתקאות של הוביטים אחרים ולנסות ליתלוש את השערות מהרגליים.

יום אחד היגיע אליו במפתיע הקוסם הגדול הלו הוא גנדלף הלבן מה אתה עושה פה? שאל ההוביט שקראו לו שלומיחי בנציון את הקוסם הקוסם נאנח והיתיישב קודם תביא לי כוס גדולה עים תה הוא אמר אבל אל תיתקמצן כי הכוסות שלכם קטנות כי אתם הוביטים תביא בכוס גדולה
שלומיחי רץ רץ הביא לקוסם תה ננע בתוך דלי כי לא היו לו כוסות גדולות הקוסם נאנח אבל שתה בכול זואת תודה הוא אמר להוביט והלימון בתה ממש מוסיף
שלומיחי שתק לא היה לו נעים זה היה הדלי שטיפת ריצפה היה שם כנראה קצת אקונומיקה למרות שהוא שטף ממש טוב לא נורא הוא חשב בליבו ההוביטי קוסמים הם לא מתים כול כך מהר לא יזיק לו
נו אז ליכבוד מה באתה אלי לביקור?? אמר שלומיחי בנציון מקווה בליבו ההוביטי שיש לקוסם הרפקתה בישבילו אולי משהו עים דרקונים אולי משהו עים טבעת של רואה בילתי ניראה?
באתי כי יש לי רעיון מבריק אמר גנדלף הלבן לא פלא חשב שלומיחי בליבו זה כי שתיתה עכשיו אקונומיקה.

המשך יבוא חברים חברות מה אתם אומרים מה לדעתכם הרעיון של גנדלף מחכה לתשובותכם (מי שחושב שאני מעתיקה מיההוביט הוא טועה זה קרה אחרי הסיפור שלהם ולהוביט הזה קוראים שלומיחי בנציון)! ת ,

~13~
"בנות," נכנסה אנה לחדר של אחיותיה בבקתה שהביאו להם אנשי הכפר, "אני ורוקי יוצאים לסיבוב. נחזור עוד מעט."
"ביי," אמרה סנואו בעת שעזרה לסופי לסדר את המיטה שלה.
"ביי," אמרה מאי והפסיקה לשניה להקפיץ את כדור הרגל שלה.
"ביי," אמרה אנה ויצאה מהחדר.
לאחר כמה שניות סנואו הלכה לכיוון הדלת, וידאה שאין אף אחד בחוץ, סגרה אותה וסימנה לאחיותיה להתקרב אליה.
"מה קרה?" שאלה מאי בחשש.
"את מתנהגת מוזר." אמרה סופי.
"חיכיתי שאנה לא תהיה פה כדי לדבר אִתכן על משהו חשוב," אמרה סנואו.
"מה זה?" שאלה מאי והתיישבה על השטיח לצד אחותה.
סנואו הוציאה את הטלפון שלה. "נכון שהתקשרו אלי כשנכנסנו למערה והלכתי שניה הצעדה?"
"כן…" ניסתה סופי להוביל אותה למה שרצתה להגיד.
"אז זאת הייתה יסמין," אמרה סנואו.
"ומה היא אמרה?" שאלה מאי.
"תשמעו בעצמכן," אמרה סנואו. "הקלטתי את השיחה."
"אשלי התקשרה אלי מקודם," נשמע קולה של יסמין. "היא גילתה פיסת מידע לגבי פול."
"מה זה?" זאת הייתה סנואו.
"שם המשפחה שלו הוא לא נורמן," אמרה יסמין והעצבנות בקולה עלתה. "אשלי בדקה את זה ושם המשפחה שלו הוא דייוידס."
מאי הסתכלה על סנואו כדי שתאשר את דבריה.
היא הנידה בראשה לאות אישור.
"זה פול?" שאלה סופי. "פול נורמן? עם האקדח?"
"כן," אישרה סנואו.
"והוא אח שלנו?" שאלה סופי.
"כן," אמרה סנואו שוב.
"את לא יכולה להגיד את זה!" קראה מאי, נסערת. "אין לך הוכחות!"
"האמת שכן," אמרה סנואו והעבירה לאחותה את הטלפון, בו הוצגה התמונה שיסמין שלחה לה.
הכתבה המוכרת עד כאב.
"בעל ואישה נהרגו בתאונה קטלנית ליד בלארוס בדרך חזרה מאירוע משפחתי. שמות ההרוגים הם קרלוס ושרלוט דייוידס, בהתאמה," קראה מאי לאט ובשקט. "איתם במכונית היה ילד בן שש, פול. הוא ניצל בנס ופונה לבית החולים הקרוב במצב אנוש."
"גם אני הופתעתי ככה," אמרה סנואו כשראתה את פניהן הקפואות של אחיותיה.
"מה… מה את מתכוונת לעשות עם זה?" שאלה מאי.
"התחנה הבאה במסע שלנו," אמרה סנואו. "אני אדבר עם אנה ועם אשלי."
"אם כבר מדברים על אנה," אמרה סופי, "היא אדירה, נכון?"
"כן," הסכימה איתה מאי. "היא אפילו יודעת לשחק כדורגל לא רע."
"יפה מצידה לקחת אותנו איתה ולדאוג לנו," הוסיפה סנואו, ומיד הוסיפה "כבר מאוחר, צריך ללכת לישון. מחר יש לנו עוד יום ארוך."
*****
"תודה בזה, רוקי," התייפחה אנה, ומחתה עוד דמעה. "הן שונאות אותי!"
"הן לא שונאות אותך," ניסה רוקי לעודד אותה. "הן מעריצות אותך."
"לא, הן לא," אמרה אנה. "איזו מטומטמת אני! פשוט נפלתי עליהן ככה ועוד ציפיתי שהן יבואו למסע המטופש הזה!"
"היי, היי," אמר רוקי. "תסתכלי עליי."
אנה הסיטה את מבטה, והביטה בעיניו.
"זה לא מסע מטופש, והבנות אוהבות אותך," אמר.
"אתה סתם אומר," הטיחה.
"לא, אני לא," הוא אמר. "כששיחקת עם מאי כדורגל? היא אמרה לי אחר כך שאת הכי מגניבה שיש. ותאמיני לי שסנואו שמחה שיש לה אחות גדולה. שיש מישהי לצחוק איתה, מישהי שהיא יודעת שתמיד תדאג לה."
חיוך קטן הסתמן על פניה של אנה. היא מחתה את הדמעות האחרונות מעיניה. 
"הצלחת," היא צחקה מעט.
"שנחזור?" שאל רוקי.
"כן," ענתה אנה. היא לבשה את הז'קט השחור שלה, והם יצאו חזרה.
*****
"אנה," ניגשה אליה סנואו מוקדם בבוקר למחרת.
רק הן היו ערות בשעה הזו.
אנה ישבה ליד המטבחים הקטן והכינה קפה, ואילו סנואו רכנה מול מחברת כדי לתכנן את היום שלהם.
"זוכרת שסיפרתי לך על הפול ההוא, עם האקדח?" שאלה סנואו.
"כן…" ענתה אנה. שפת הגוף של סנואו הייתה קצת לחוצה ואנה ניסתה להבין לאן היא חותרת.
"אז מסתבר ש…" סנואו ניסתה למשוך עוד קצת זמן.
אנה תלתה בה עיניים תוהות.
"אז, חברה שלי שלחה לי ממצאים של המשטרה, והוכחות. מסתבר שהוא…" היא לקחה נשימה עמוקה, "האח התאום שאף פעם לא ידעתי שיש לי."
אנה הייתה בהלם מוחלט.
"אז… מה עושים בקשר לזה?" היא שאלה 
"דיברתי עם אשלי, השוטרת," אמרה סנואו. "אנחנו יוצאים לפעולה."
*****
סנואו הקישה על הדלת פעם נוספת, הפעם חזק יותר.
"פול?" היא קראה. "פול זה אנחנו. תפתח בבקשה."
"מי זה לעזאזל 'אנחנו'?" נשמע קול גברי עצבני מבפנים.
"זה לא נשמע כמו פול…" לחשה מאי לאחיותיה.
"סליחה," אמרה סנואו. "אנחנו מחפשות את פול דייוידס, אמרו לנו שהוא גר כאן."
"פול דייוידס?" חזר הגבר על השם. "לא מכיר שום פול דייוידס."
"אולי פול נורמן?" הציעה אנה.
"פול נורמן אני מכיר," אמר הגבר, ופתח מעט את הדלת.
גבר מבוגר, עם גופיית סבא וכרס, שיער לבן וזיפים נראה בפתח.
"מה אתם רוצים מפול?" שאל הגבר.
"אנחנו אחיות שלו. שלחנו לו הודעה מוקדם יותר כדי להודיע שאנחנו באות," ענתה אנה נחרצות.
"לפול אין אחיות," אמר הגבר, ספק צוחק עליהן. "חוץ מזה, אמרתן שאתן מחפשות את פול דייוידס, לא?"
"כן," אמרה סנואו. "אנחנו בהחלט מחפשות את פול דייוידס, אך הוא שינה את שם משפחתו לנורמן."
"הו, סר, פליז," נשמע קול של נער מאחוריו.
"סליחה," אמר הגבר לנער וזז אחורה.
"אתן מוזמנות להיכנס," אמר הנער ופתח את הדלת לרווחה.
הבנות היססו לכמה רגעים, אך בסופו של דבר נכנסו.
אנה הביטה אחורה. רוקי עדיין חיכה במכונית.
הוא טען שזה משהו שהן צריכות לעשות לבד.
הוא שלח לה חיוך מעודד, והיא נשמה עמוק ועברה את סף הדלת.
הנער שפתח להם את הדלת היה לבוש בחולצת טריקו לבנה ומעליה ז'קט כחול, שערו היה מסורק בקפידה ולרגליו היו ג'ינס ונעליים חגיגיות.
"שלום לכן," אמר הנער.
"היי פול," אמרה סנואו, והשפילה את מבטה לרצפה. 
"אתן מוזמנות לשבת," אמר פול, והחווה בידו על ספה נוחה לידן.
הבנות הלכו לעבר הספה, והתיישבו בנוחות.
"ג'ו, באמת," נזף פול בגבר שעדיין עמד בפינת החדר.
הגבר רטן והלך לאחד החדרים.
"סליחה," התנצל פול. "זה ג'ו, האבא המאמץ שלי."
פול פנה למטבח והביא כוסות מים עם קרח.
"אז… מה רציתן?" שאל פול.
"מה זאת אומרת מה רציתן, פול?" התעצבנה סנואו. "אנחנו מגיעות לבית היתומים, וכשאתה שומע על זה, במקום לבוא ולהתמודד איתנו כמו גבר, אתה בורח ומשאיר אחריך דברים מפלילים!"
"אנחנו אחיות שלך, פול, ואתה פשוט ברחת. יכולת לבוא, לדבר איתנו, להסביר לנו, אבל לא. בחרת לברוח." המשיכה סנואו. "אתה יודע איך הרגשתי כשגיליתי את זה, פול? אתה מתאר לעצמך מה עובר עלינו?"
"אני מצטער," הוא אמר. "פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת. אתן ואני באותו מקום. זה פשוט לא."
"למה לא?" שאלה מאי, "מה הבעיה בזה?"
"תבינו," אמר פול, "יש לי חיים חדשים עכשיו. אני גונב לפרנסתי. אני - אני פושע, אוקיי? אני לא יכולתי לבוא אליכן ולספר לכן שאני אח שלכן ושאני פושע. ידעתי שזה יהרוס אתכן."
"ולא חשבת שנגלה את זה בדרכים אחרות?" המשיכה סנואו. היא עדיין צעקה.
"לא ידעתי שתבוא משטרה. ולא ידעתי שיחקרו את המקרה שלי," התגונן פול.
"ברחת מבית היתומים, השארת אחריך אקדח, ומכתבים מפלילים מהמעסיקים האלה שלך, ולא חשבת שמישהו יחקור את זה?!" סנואו החלה ממש לרתוח. "ממש מחשבה הגיונית, פול."
"חוץ מזה, למה אתה חי תחת זהויות בדויות?" שאלה אנה. "למה אתה מסתובב בין בתי יתומים וגונב דברים?"
"טוב, אחרי תאונת הדרכים הזאת הייתה לי התמודדות ממש קשה," אמר פול. "כילד בן שש הייתי עד למוות של ההורים שלי. אז ברחתי כמה שיותר רחוק שיכולתי. שירותי הרווחה, שמצאו אותי כמה שעות אחרי זה, שאלו אותי אם אני רוצה ללכת כמוכן אל סבתא, אבל לא הסכמתי. רציתי למחוק את העבר שלי. רציתי לא לזכור כלום. אז שירותי הרווחה מצאו לי משפחה מאמצת: ג'ו וגריידי. בהתחלה, כמובן, היה לי קשה, אז חיפשתי לעצמי תחביב. הייתי יוצא מהבית להמון זמן, ופשוט גונב דברים. אחרי זה, כשקצת גדלתי, ראה אותי ראש ארגון הפשע שבו אני חבר עכשיו, והזמין אותי להצטרף אליו. עכשיו אני נודד בין בתי יתומים כדי לגנוב, ובסוף כל פעם אני חוזר לכאן לתקופה, ואז יוצא לבית היתומים הבא. כמובן שלפעמים אני מתגנב לכאן כשמיס דאדילין לא רואה."
"אבל אתה לא חייב להיות כזה!" אמרה סופי, "אתה יכול לבוא איתנו. יש לנו מקום. נכון אנה?"
"אבל אני לא רוצה לבוא אתכן!" קם פול ממקומו, "אני באמת מבקש שתבינו אותי."
"טוב, אם אתה לא רוצה להצטרף אנחנו נלך." אמרה סנואו, "אבל יש לנו רק שאלה אחת: אתה יודע משהו על המשפחה? משהו על אמא ואבא?"
"האמת שלא." השפיל פול את מבטו, "גם אני ניסיתי לחקור קצת, אבל הדבר היחיד שמצאתי זה את המסמך הזה."
הוא הוציא מתיקו חתיכת עיתון. אותה כתבה שיסמין שלחה לסנואו.
"זה הכתבה על המוות שלהם." אמרה מאי, והסתכלה בחשש על אנה.
"אבל יש בזה משהו שונה…" אמרה סנואו, "תסתכלו."
היא הצביעה על התאריך. 
הוא היה שונה.
בראש העמוד נכתב עכשיו התאריך 2/3/2018.
"2018?" שאלה אנה, "אבל זה לא הגיוני…"
"גם שם הכותב לא אותו דבר…" אמרה סנואו שהשוותה את הכתבה שבידה לכתבה שיסמין שלחה לה.
הכותב בכתבה המקורית הוא ג'וליאן פפ. הכתב לענייני המשטרה של העיתון. אך בפיסת הנייר שפול הביא להן הכותב היה… פול נורמן.
סנואו הסתכלה על אנה, ותחבה את העיתון אל כיסה. זה לא היה הזמן להתעסק עם הכתבה הזו. עדיין לא.
"פול," פנתה אליו אנה. "איפה השירותים פה?"
"שם מאחור," הצביע פול לכיוון. "דלת חמישית מימין."
אנה מיהרה אל המסדרון.
תוך שניות ספורות נשמעה חבטה בדלת.
שלושה שוטרים נכנסו דרך הדלת האחורית.
"פול נורמן, אתה בא איתנו!" קרא גבר גבוה, ככל הנראה המפקד.
"אשלי!" רצה סנואו אל אחת מהשוטרות ונעמדה לצידה.
"אתן…" חילחלה אל פול ההבנה, "אתן הזמנתן אותם לפה, נכון?"
סנואו שתקה.
"נכון?!" צעק פול, הוא כעס ממש. "חבורת נבלות!"
"אם אתה כל כך רוצה לדעת," פנתה אליו שוטרת בלונדינית עת החזיקה בחוזקה בידיו, "אז כן. הצוות שלנו יצר עם האחיות שלך קשר, והן הסכימו לעזור לנו בפעולה."
"תודה רבה, סנואו," סינן פול בעוקצנות כאשר הובל אל מחוץ לביתו.
סנואו ראתה שעוד כמה שוטרים נכנסו לבית ותפסו את ההורים המאמצים של פול. היא הניחה שגם הם פועלים בארגון הפשע.
"בואו, בנות," פנתה אליהן אנה. "אנחנו לא צריכות להיות פה."
*****
"סנואו!" קפצה עליה ג'יין ברגע שהיא ואחיותיה יצאו מהבית.
"ג'יין!" שמחה סנואו, "מה קורה?"
"היי, בנות!" צעקה ג'יין לאחוריה. "סנואו פה!"
מאחת מניידות המשטרה יצאו גם שאר הצוות, אריאל ויסמין.
"סנואו!" צעקו שניהן.
"מזמן לא התראינו," אמרה להן סנואו. "איך אתן שורדות בלעדי?"
"אנחנו לא," אמרה יסמין. "למה נראה לך שהגענו לכאן?"
"איפה אשלי?" הסתכלה סנואו מסביבה.
"היא שם," הצביעה יסמין. "מטפלת במקרה."
סנואו הלכה אל אשלי. היא ראתה בזווית העין שוטר מכניס את האבא המאמץ של פול לתוך ניידת המשטרה.
"מה יעשו לו?" שאלה סנואו את אשלי וניכר בקולה שהיא דואגת לשלום אחיה.
"יקחו אותו למוסד לעבריינים צעירים," ענתה לה אשלי. "אל תדאגי," הוסיפה בחיוך. "הוא יהיה בסדר."
"תודה," אמרה סנואו. היא פנתה לחזור לאחיותיה כשאשלי אמרה לה משפט אחרון: "דרך אגב, זה היה מאוד אמיץ מצידכן. את יודעת, לעזור לנו ככה."
סנואו הסתובבה אחורה. היא רצה חזרה אל אשלי ונתנה לה חיבוק חזק.
אשלי כרכה את ידיה סביב סנואו. "הכל בסדר," הרגיעה אותה. "הוא יהיה בסדר."
סנואו הסתובבה חזרה. היא נפרדה מאשלי ומחברותיה, שהבטיחו לשמור על קשר ולעדכן, ואז חזרה לאחיותיה.

היא ציירה שתי עיניים
כמו מקקים גדולים
שרודפים אחרי מישהו
זה מפחיד אותי
מה עובר לה בראש...
והיא רק ילדה.
רק
ילדה
מישהו צריך להזכיר לי את זה
לעיתים קרובות יותר.
זה מפחיד אותי.

אֶפְשָׁר לְהָכִין לְךָ קָפֶה?

אֶפְשָׁר לְהָכִין לְךָ תֵּה?

חֵצִי כַּפִּית סֻכָּר וּבְלִי הֲכַּפִּית, נָכוֹן?

 

אֶפְשָׁר לְהָכִין לָךְ פַּשְׁטִידַת רוֹעִים?

אֶפְשָׁר לְהָכִין לָךְ תְּמִסָּה לַעֲדָשׁוֹת?

לְהָכִין לָךְ שֶׁמֶן סִיכָה, נְסִיכָה?

חֲדַר בְּרִיחָה?

לִכְתֹּב לָךְ בְּדִיחָה?

אֶפְשָׁר לִסְרֹג  לָךְ שְׂמִּיכִי?

אֶפְשָׁר לִסְרֹג לָךְ אֶת הַחַיִּים?

אֶפְשָׁר לְהָכִין לָךְ קֻבַּבּוֹת 

מֵאַדְמַת יָרֵחַ?

אֶפְשָׁר לְהָכִין לָךְ סוּס טְרוֹיָאנִי?

אֵיךְ מוֹרִידִים אֶת הַחוֹמָה?

 

כֵּן, אֶפְשָׁר לְהָכִין לִי תֵּה

חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים פְּעָמִים בְּיוֹם!

 

אֶפְשָׁר לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר?

קיבלתי זריקה ושמה תקווה

שמפעמת בי חיות להתחלה חדשה

אתמול נגמר ולא הוגשם

מציאות של ורוד, ירוק, לבן

אושר בצהוב

חלום מתוק

התקווה זרמה בעורקיי

כיסתה כתמים של אפור 

והמינון ידוע ממשיך גם להיום

ואולי גם למחר, מחרתיים

שנה, שנתיים...

ומה יקרה שמציאות לא תצטרך תקווה?

כי כבר יהיה בה אהבה ושלום ושמחה

איך הגוף מגיב לאנטרקציה שונה?

אולי אז אוכל להעביר את אותה מתנה

ושמה תקווה.

מקודם נסעתי עם הרכבת הקלה.וישבה אישה נמוכה ומצחיקה שכל רגע קיללה , ירקה על הריצפה כשראתה נשים חרדיות. אותי היא לא קיללה. חשבתי אולי זה בגלל הטייץ שמתחת לחצאית, היא פשוט לא רואה. והפאה נראית להכניראה , טיבעית. ואז בהר הרצל, היא אומרת בקול גדול: את חמודה. אני אוהבת אותך. והיא צועקת: מה השם שלך מותק, חמודה את. אני אוהבת אותך. בריאות לך ולכל משפחתך. מותק את.
וכל כך התביישתי מהאנשים ברכבת, כי כולם הסתכלו עליי
ורציתי שהאדמה תחביא אותי
ומצד שני שמחתי נורא
שמחתי שאותי היא לא קיללה
אולי היא אהבה אותי כי לא ברחתי
כולם ברחו ממנה והיא נשארה לבד ליד שורת כיסאות
ורק אני המשכתי לשבת
ואולי זה בגלל שלקחתי ריטלין

ולמה אני בכלל מתייחסת לזה. מקדישה לזה זמן בערוץ.
זה כי הלב שלי התרחב ככה פתאום.

חבוק בזרועותיי
לחשתי לתוך אוזניו
הקטנות
אתה ילד פלא
קטן ופראי
וכשתגדל
אל תפסיק להיות
כל כולך
שמיים
וסופות
והגלים בנשמתך
נרעדים
וכמו המים על הים
כל כך טהור ונקי...
סיימתי את דבריי
נשקתי לאפו הקטן
הוא חייך (לא רפלקס!)
ונרדם.