פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 250)

אופנה באה מתחלפת

אושר בא ומתהפך

אהבה באה והולכת

כלום לא נשאר

בסוף הכל נגמר

למה משקיעים פה 

בדברים של מה בכך

את המשמעות הדור הזה שכח

רודפים רק אחרי הכסף והתאוות

נשאר לנו רק לקוות

שיום יבוא ונבין

שאין חיים בלי להאמין

הדבר היחיד שנשאר 

ואף פעם לא נגמר

זה אלוקים 

והלוואי שנזכור תודה לו תמיד לומר

 

 

 

מכירים את זה שמרגישים בעסה תקופה ארוכה, ואז משום מקום מגיע כל השמחה הבלתי מנוצלת כמו פרץ של קפאין? אז הייתי בבעסה, וחשבתי לכתוב משו מבאס, אבל אז נכנס לחדר  אח יקר עם רגליים יחפות וחולצה קצרה, וקר ממש בחוץ, והתוצאה לפניכם: 

(פעם ראשונה, אז תהיו עדינים... אני יודע שיש בעיקרון חוקים לחרוזים וכאלה, אבל אין לי כוח, בנוסף ראיתי קצת ממה שאתם כותבים פה, אתם מדהימים\ות! אבל ראיתי שהרבה מהדברים כאן הם עמוקים וכואבים, אז כמעט התחרטתי ובסוף כן החלטתי לפרסם כאן, סורי אם זה עליז מידי ולא במקום...)

                                                            

אחי, אם בן קיבוץ אתה, או מושב, עם נער גבעות אתה, או סתם תושב,

את הרגליים אל תעטוף במיני מחצלות ומחיצות ענוגות,

יחפות הן, יחפות! יחפות יצעדו, יחפות ירוצו ויישרטו, באבק הערבה, בין קוצי הגולן ואבני הבקעה,

חופשיות הן, חופשיות נולדו, מגע הארץ טוב הוא להן, כי לכך נועדו

ואם מהקור אתה חושש, או שמא מלהט האדמה,

תאמין לי אחי, כי זה ידקור אך לשנייה,

ואולם תענוג גדול יותר, מאשר מגע הארץ האהובה, כה דוקרת, וכה חשופה,

שתפגוש בכף רגלך היפה, היחפה, גם אם תחפש יובל שנים, תאמין לי אחי, לא תמצא

ומסכנים הם, העירוניים, את רוב כספם לריק מכלים,

 משתדלים ורוכשים ממיטב המנעלים והמותגים,

ואינם מבינים, המסכנים, כי החופש האמתי, אינו מצוי הוא בארנקים,

אלא כשיישירו מעליהם את המניעים, ובשדות אז ירוצו כעוללים,

יחפים אחי! יחפים

וגם כאשר, בוא יבוא הגואל,

תאמין לי אחי, אז בלי להתבלבל,

יתקבצו סביבו כל בית ישראל,

וכולם, ללא יוצא מן הכלל,

ישילו מעליהם את המנעל, שעל הרגליים מכביד במשקל מיותר,

כל מן דהו, כל עורך דין וכל גברת, כל ספסר, כל חייל וגם פנחס מהמכולת

יחלצו המנעלים, ויפצחו בריקוד ושיר, ככה, בלי בושה, יחפים!

ובירושלים האהובה,

הו כמה יפה היא, כמה קדושה,

יבוא ראש העיר, בגיל וברעדה,

ובריקוד אדמורים אז יפצח ברננה, ויצרף למעגל עוד גברת זקנה,

כמובן, אחי! עם רגל יחפה!

ושלל נשיאים יגיעו מהגולה, ואת נעליהם ישאירו, אלא מה, בשדה התעופה,

ובענייהם יחזו בפלא הנורא,

איך ראש הממשלה מכרכר בחדווה, ורוקד לו בעוז עם ניסים, הילד הבעייתי מהכיתה המקבילה,

ורגלי שניהם חשופות, מלטפות בקצב ובאהבה את המרצפות העתיקות

זה עוד יקרה אחי! זה עוד יקרה! ועד אז אחי, ברגבי ארצך, תשאיר את רגלך היפה יחפה, כי יודע אתה, מיום עומדך, כי לכך היא נועדה

 

 

 

 

 

חסידים הראשונים
היו שוהים
שעה לפני שמתפללים
ורק אני שועה
שתהיה לי שעה
לשהות ולהשתאות
לרוקן את הראש
ולהירגע

12:17 ספק בוקר אצלי, אם להתחשב בכותונת הורודה מלאת הכתמים שאני מנקה איתה את הבית, ועדיין לבושה בה, לא, לא בשביל לנקות.

אין לי פלאפון כבר כמה ימים, אז קניתי נתב למחשב ופתאום חזר לי האינטרנט ואני מרגישה סוג של חזרתי לחיות. את הפלאפון אני צריכה לתקן, אבל זה לא בוער לי, אני מרגישה חירות בדמי כשאף אחד לא מוצא אותי.

כבר מזמן הטלפונים הם סוג של הטרדה:

אבל רק עכשיו אני קולטת כ מ ה .

ואיך זה לחיות בלי אייכון שתמיד יודע 

איפה את נמצאת ומה את עושה, ואם את לא נראית לאחרונה הלך עלייך, ואולי את תלויה באמצע הסלון אלוהים ישמור.

אז אני מתקשרת לאמא פעם ביומיים מהמאפייה שליד הבית, וצוחקת לה בטלפון, והכל טוב בלה בלה.

ובאמת שאני בתרדמת חורפית. לא אני לא הולכת להצביע, אנלא פראיירית של אף אחד. 

אם יסיעו אותי הלוך חזור, יש סיכוי שאצביע, וזה יהיה למי שיסיע אותי.ובתכלס כולם מושחתים שם, בממשלה, כי ההומלסים עדיין רעבים, והאמהות החד הוריות עדיין לא מוצאות עבודה וצריכות לשקר שהן נשואות או רווקות.

 

אני לא יודעת למה אני כותבת פה, את המחשבות שלי, ולא ביומן במחשב, אולי אני מתעדת את עצמי והתת מודע יודע את זה.

הרי יום אחד לא אהיה, ומי אני אם לא המחשבות שמתרוצצות לי במוח.

 

אלוהים ברא את העולם במחשבה.

 

אמא, את כותבת ספר? שואל אותי בן ה4. הוא לבוש בפיג'מה ואוכל עוגיות פרצוף, ומחכה שאפנה לו את המחשב הוא גם רוצה לחזות בפלא הגדול, שיש לנו אינטרנט.

לא מותק אני לא הולכת להראות לך סרטים, תשכח מזה, אני חושבת וגם כותבת כאן.

אנחנו נשב על הריצפה ונבנה במגנטים ובקפלות ,כמו שעשינו אתמול ובכל יום מאז שאין סרטים.

ואז אני ארגיש שעוד שניה אני משתגעת משיעמום אינסופי ואברח , לשירותים או למחשב או לשכנה, אבל אז יהיה כבר לילה אז זה יהיה בסדר כי הוא יישן.

 

מעניין מי יהיה ראש הממשלה.

 

עולם בו יש מאות
אנשים שאוהבים אותך
ובודדים רוצים את רעתך
זהו עלמא דשיקרא

עולם בו רובך מלא בטוב
אתה מחפש רק לאהוב
אבל חש כשלונות
ושוכח נצחונות
זהו עלמא דשיקרא

אולם אתה עושה טעויות
ועדיין בן אנוש
ולא מלאך
אז אל תשרף

ולעולם תזכור
גם אם אין מאות
ולא רובך מלא בטוב
עדיין
אני אוהב אותך

דקה ל3 בצהריים, ואני נזכרת בשידוך שאחי הציע לי בשבת.

נכה על כיסא גלגלים, עם טיטול, אבל הוא עילוי אמיתי ומי שתתחתן איתו תזכה לשבת בצילו של עץ התפוחים ולהינות מזיו שכינה.

אני לא מזלזלת בנכים, אבל בשבילם יש נכות, הרי הרבה יותר קל להסתדר נכה עם נכה, יש להם אלף נושאים משותפים רק באיך עושים קנייה בסופר.

נכה מלידה חי ככה תמיד, והוא לעולם לא יבין אותי אם יהיה לי קשיים כמו עייפות שלא יהיה לי כוח ללכת בשבילו לקופת חולים, כי אני עייפה, הרי הוא פי מאתיים עייף ממני.

ואני כל כך מבינה אותם. הכי מרחמת שיש. אתן להם את כל מה שאני יכולה במידה ואראה מישהו בבעיה, נכים זה דבר הכי כואב בלב שאני מרגישה כשאני רואה אותם.

 

בכל מקרה, אמרתי לאחי את כל מה שכתבתי כאן, אז הוא אומר לי , את לא תופסת את המציאות, את גרושה עם ילד הלו! תתאפסי , את צריכה להתחיל לחפש גם מקהילת בעלי המומין.

 

אמרתי לו,אם אני ארצה אתחתן גם עם רווק צעיר ונחשק. העילוי של הישיבה. אני פשוט לא רוצה, מעדיפה מישהו שיבין אותי ושיהיה במצב שלי.

נכה לא יסתדר איתי. וחוץ מזה, אני לא הולכת להתחתן מתוך רחמים.

בכל מקרה, הבנאדם התחיל להרצות לי כל הסעודה כמה שאני טיפשה שאני רואה רק שטחיות ולא חושבת על פתרונות אחרים.

אני כל כך שמחה שאני בלי פלאפון

 

זהו, רציתי לשתף לפרוק וליילל.

הן באות כי כואב לנו 

כי קשה לנו

כי קר לנו

כי אין אף אחד שיבין

הן באות לפעמים בלילה

מאוחר..

כשהרחובות ריקים

וכולם בתוך הבתים

ורק את מסתובבת

לבד ברחוב עם גינס קצר ומעיל

מחפשת מישהו שיבין

שיאמין 

והדבר היחיד שאת מוצאת

זה חושך עצוב 

הדמעות זולגות לך על הפנים

וכבר לא אכפת לך

יותר ממה שכולם יגידו

הדמעות באות כשאין יותר מה לעשות

כשאת חוזרת מהבית ספר

ומתברר לך 

שהבן אדם שאת הכי אוהבת בעולם

נפטר וכבר לא פה

הן באות כל כך מהר

הן באות כשכבר בא לך לוותר

הן באות כשמאשימים אותך במשהו שלא עשית

הן באות בלי לחשוב יותר מידי

ואת מנסה להגיד להם דיי

הן באות כשנמאס לך מהחיים

וכשאת כבר לא סומכת על אנשים

הן פשוט באות.

הדמעות.

 

 

 

הלב שלה נשבר

דיי זה נגמר

עולם אכזר

גורלה כבר נגזר

לבה כבר פוזר

לכל מי שרצה

את האמת היא עדיין לא מצאה

היא באמת רוצה

היא לא רוצה להרגיש זרה

היא נואשת לעזרה

אך עצור. אזהרה.

אין כבר דרך חזרה

 

היא רק ילדה 

ובעיניים יש לה המון כאב

היא רק ילדה

והמון יושב לה על הלב

היא רק ילדה

והיא לא מצליחה להתקרב

היא רק ילדה 

ומבקשים ממנה המון

היא רק ילדה 

ובלילות היא לא מצליחה לישון

היא רק ילדה

והיא בדכאון

היא רק  עוד ילדה 

שאפשר לראות מהחלון

תפרוק, תפרוק הכול
תבטח בי
אני יודעת שזה קשה
אתה חושב שלא ראיתי
את המבט שנשקף מעיניך
את המבע שנמצא על פניך
אתה חושב שהחיוך
מסתיר הכול
אז הוא מסתיר
אבל לא ממני.

אל תשמור
לשמור בבטן זה לא טוב
תספר למישהו
אשמח שזאת תהיה אני
תגיד, מה מערער אותך
מה גורם לך לחוסר ביטחון
אם אתה צריך אוזן קשבת
אז תזכור, אני פה
ואני תמיד יהיה
כי גם אם ארצה ללכת
אתה תתפוס אותי במבטך.

ואני מסתכלת עליך
ואת כל זה
רוצה להגיד
אני רוצה לעזור
אבל אני יודעת שלא תבטח
ושתמשיך לנסות להסתיר
שתשמור ולא תספר
אתה גם לא תגיד ולא תזכור
אולי אני פשוט אעמוד לידך
בשקט, בלי להגיד כלום
ונמשיך לשתוק
והשתיקה תגיד הכול.

היא הגתה, אליו. ייחול ופעימה וגעגוע

מוצקותו, קיומו, היותו כאן, ישנו. רחש נשימתו, רשרוש האוויר היוצא מפיו בשנתו, כף ידו
תלמיו ושקעיו וקיעוריו. כיעוריו, ממלאים אותי בו, ביצר חייו
פיו, שפתיו במילוי וריקון, מתכהות, מחווירות, נפשקות בפליטת מילים מדודות

תזוזותיו, היא נגתה בהרהור, נישאת כענן אל אדמת עלומיו
עצבונותיו, חלומותיו, מגרדים בי גלדים ושחיקה, מנסיקים מחשבתי, משכיחים הסתירה
מוצאים בי קילוף וגמגום, תהייה


נדידת עצמי ממני
אליו, פגישה לאין קץ בחלל נעלם

נוח שם למטה
בביצה של הבאסה
להתלונן ולהאנח
להצטער על העבר
על הטוב שנגמר
לחשוב כמה נאכס עכשיו,
בתוך הביצה
ולא לעשות שום דבר
כדי להגיע למצב טוב יותר
והעתיד..
חלום זה רק חלום
ובכל מקרה לא נצא מזה..
אז למה להתעסק בזה,
רק מוסיף כאב ראש.
כי נוח עכשיו אחרי הכול...

זאת אופציה א

ויש דרך נוספת
היא ארוכה וקשה
מפותלת וסבוכה
רק חזקים עומדים בה
אלה שלא מוותרים,
אלה שחולמים, ששואפים
שיש להם מטרה
והם יעשו הכול הכול
כדי להשיג אותה
אלה שלא רואים בעיניים
כל אלה שנפלו
עמוק עמוק
הם כמעט התיאשו
ובחרו לקום, ולהמשיך
אלה שמתמידים כל יום
שקורעים את עצמם
שהמכשולים מחשלים אותם,
אתה גם רוצה להיות כזה?


ההבדל
זה הבחירה, ההחלטה
כשאתה נחוש
אף אחד לא יוכל להזיז אותך
אולי קצת תסטה מהמסלול
תדרדר ותיפול
אבל אתה צריך לזכור
הבחירה בידיים שלך
הדרך בשבילך
ואתה סולל אותה
אתה, רק אתה.

לטעם המלוח הזה של הדמעות שלא מפסיקות לרדת
למרות שידעת שזה מה שיקרה
את ציפית ממנה ליותר
ולכן את מטומטמת
ואת אשמה
ואת מאוכזבת...

הנה היא
זאתי ה מ כ ו ב ד ת
כל בוקר היא יושבת ברכבת
בדיוק באותה השעה
עם הפאה המתולתלת
מרכינה ראש לסידור קטן ומתפללת
הבגדים שלה..
הבגדים שלה מגוהצים
והיא כל כך רזה
וכשהיא מחייכת מתפלקת לה גומה
בשיניים צחורות
ישרות
היא צוחקת
במבטא שמסגיר את הזרות המתפנקת
מתגלגלת עם הריש
בין ישראלים סלחנים

ולפעמים
בעיניים קרות היא סוקרת מסביב
ולפעמים היא גם נועצת איזה מבט מצמית
והיא כל כך מודעת לעצמה
היא מתאפרת בחמש בבוקר שעתיים במראה
ואז מטשטשת עקבות
כאילו מעולם לא התעסקה עם חיצוניות וכל הבלה בלה בלה

ברכבת היא מסתכלת
ואז מסמנת לה קורבן
הכפתור בחולצה נפתח סתם וזה לא אשמתה שיש לה עיניים תכלת
והיא בכלל נשואה וכל היום רק מתפללת

ואז בלילה במיטה
האיש שלה
לוחש
את מדליקה אותי כמו אש
ואת הכי יפה מכולן
והיא בכלל חולמת על הנער שליחויות
והיא בכלל חולמת על החייל
והיא
בכלל
חולמת
על
בחור הישיבה

היא שאלה אותי
"על מי את כועסת"
והאוזניים שלי החלו לבעור.
הרגשתי שהבפנוכו שלי מתפוצץ עוד שניה,
הכנסתי את האוזניה השניה לאוזן
הגבהתי את המוזיקה
והמשכתי ללכת לצידה,
מנותקת.
על מי את כועסת.
על
מי
אני
כועסת.
על העולם
ואשתו
ועליהם
ועליכם
ועל עצמי בעיקר
ולפעמים גם על אלוקים
(יחסי אהבה שנאה כאלו)
ואז עוד פעם עלי
ועליהם
ועל העולם,
הרבה הרבה על העולם.
למה?
ככה.
אני לא אפרט יותר מדי
מספיק שאני יודעת
וזהו.
פשוט קשה לי עם העובדה שלא מבינים
את הפריקה שנגרמת לי מהכעס
את הכאב שניצבט בי
כשגם את הזכות הזו לא נותנים לי לעשות
בשקט.
מותר לי לכעוס
ולבכות
ולשנוא
מותר לי לרצות משהו אחר
מותר לי לאכזב
להתאכזב
מותר לי
לכעוס.
"זה לא טוב" אומרים לי כל הזמן
"זה לא טוב לך"
זהלאטובלך
זהלאטובלך
זהלאטובלך
חלאס!
אכלתם תראס.
אני יודעת שזה רע רע רע
ושהכעס ופוצע
בעיקר רק אותי
אבל אני לא מצליחה להשתחרר
המוח שלי כאילו נשרף
כשאני רואה מה קורה
וכולם סותמים
שוכחים שהן קיימים
מתעלמים
אז מה נשאר לי לעשות
חסרת כח כמוני
רק לכעוס
לעזעזאל
לכעוס עד המוות.
שיבוא
לעזעזאל שיבוא
ינקה אותי מהכל
בעיקר מהכעס.
לעזעזאל.

יש להם עיניים כואבות

עיניים עם המון צער 

יש להם עיניים כואבות

לאנשים שעוברים ברחוב

כמעט לכולם

אבל..יש את האנשים האלה

עם העיניים המפחידות

שעושים לכולם את הכאב

את הרע את הצער

יש להם עיניים מפחידות

אנשים כאלה אין כמעט

ואותם אנשים עם העיניים המפחידות

הורסים לנו את העולם

מכאיבים לכולם

בעולמנו הוא שאתה נטרף או שאתה טורף

עדיף להיות נטרף

יש אנשים עם עיניים מפחידות

ויש אנשים..עם עיניים כואבות

תסתכלו לאנשים בעיניים ותבינו 

טורף? או נטרף?

 

הֵם אָמְרוּ

בּוֹאִי,
נִקַּח אוֹתָךְ
(וְאֶת אוֹסֵף צַלְּקוֹתַיִךְ)
לַמַּחְלָקָה

שֶׁתַּפְסִיקִי לְבַתֵּר עַצְמֵךְ לָדַעַת

נְאַשְׁפֵּז אוֹתָךְ בְּאַרְבַּע קְרִירוֹת
לְבָנִים
(מֻשְׁלָמִים)

בִּמְקוֹם לְהַכְנִיסֵךְ לִצְמִיתוּת
לְחִבּוּק

העניים תמיד מרגישים רעבים. הם מפנטזים על בית ענק עם נוף עוצר נשימה והמון רהיטים כפריים שהגיעו במיוחד מאמריקה.
הם רוצים לשבת בבוקר עם כוס קפה מוקצף וסיגריה משובחת
על כיסא נדנדה
ועיתון או כלב מתלטף או אוגר חייכן
ולראות את כולם רצים
מלמעלה
והם מפנטזים שיום אחד הם יהיו חטובים כי העשירים חייבים להיות חטובים
והם בטוחים שאפילו את צבע העינייפ יצליחו להחליף
זה הכל עניין של כסף
לטוס להודו ולקלף את עצמך.

העניים מפנטזים את זה על חוף הים וגיטרה מושאלת
וכובע שהיה פעם של סבא שלך מרוסיה
ועל סיגריות של החברים

כשהגשם דולף על הגג ומרעיש
טיק טיק טיק
וקר לך אזאתה מתחמם בחיבוק עם מישהו שקרוב.
בלילה
הם מפנטזים על הגג ההוא.

לא היה אלוהים
בשאלות שלי.
לא היה אלוהים
בתשובת המשקל.
אם הוא ביקר,
זה נזל מהאוזן בנתיים,
שנתיים-
ואין רושם מגעו הקל.

לא היה זה אלוהים שעמד כחומה
להגן מפני העיניים.
לא הוא שתלש בחופניו מעצמי
וזרק לשדים לקהל.
הייתי לבד שם הו, כמה לבד,
וכמה נקרעתי לשניים
לא היה אלוהים בדרכי,
לא היה -
וחבל.

 "כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... לומד אני..."

 

"אני עונה, אני עונה יוסי, תרגע! כן. מה? לצאת? לאן? לים?? תגיד, אתה נורמאלי אתה?! מחר מבחן גמר בהיסטוריה ואתה יוצא לי לבלות??? שכח מזה, חבר. אני, לומד. חפש לעצמך חברותא אחרת לפויקה על איזה חוף נידח בכינרת".

*    *    *

'לא מאמין שאני כאן. לא מאמין. איך הוא הצליח שוב הבנדיט הזה, זה מה שאני שואל את עצמי. מה אני, דג בלי חוליות? סרדין בלי מצפן? למה הסכמתי?!'

'וואלה, לא מאמין שהוא כאן. שנים אני מנסה לשכנע אותו שלא חייבים להיות כל כך כבדים. שלא חייבים להשקיע את כל הכוחות בלימוד. אחי, אני צועק לו, יוצאים לגלידה! לשמור לך מקום? את מי מעניין המבחן מחר במתמטיקה? מקסימום חוטפים כמה תרגילים לפני שהמורה בא.'

"...אז אתה שומע, אבי? ואז המורה המצחיק הזה שולף לי את האמרה הבאה: מי שחי אף פעם לא מת. ואני שואל אותו. בואנה, אתה רציני אתה? ואז הוא מתחיל להסביר לי שאדם שחי באמת את החיים... אתה לא מקשיב לי! עזוב, זה באמת כבד מידי להליכה. איזה נוף יש פה, אה?"

'לפחות ננסה לנצל את הזמן ולחזור על החומר שכבר למדתי. איך קראו להוא שהקים את גדוד הפרדות? טשרניחובסקי? לא. הוא היה ראש היודאנרט בגטו לודז'.. מי זה היה?!'

"תגיד, מי היה זה שהקים את גדוד הפרדות, בגאליפולי, איטליה. קראו לו יוסף, נוווו"

'הוא לא הקשיב לי. אני לא מעניין אותו. למה ניסיתי להתחבר אליו בכלל? הוא בראש אחר לגמרי ממני. טוב. מה זה משנה. אנחנו תקועים עכשיו ביחד לפחות עד אחת בלילה. ואם כבר נצטרך לבלוע את הצפרדע... לפחות שהיא תהיה טעימה..'

"וואלה אחי אם אני זוכר משו מהשיעור בכלל... אתה מדבר על ההוא שמת בתל חי, כן? קראו לו טרומפ-"

"טרומפלדור! בדיוק!! שמע, אתה גאון! נו, אז אם כבר נזכרת מיהו, אולי אתה זוכר על מה הוא רב עם זאב ז'בוטינסקי?"

'לזרום. לזרום. לזרום. רק תזרום ותראה איך הכל נהיה נחמד.'

"אממ משהו על האם כדאי להתנדב בכל זאת בגאליפולי או שנכון יותר להתעקש על הקמת גדודים עבריים עצמאיים?"

'הפתיע הבנאדם. וואלה הפתיע בגדול! הייתי בטוח הוא לוזר שלא זוכר כלום. נו, נעשה לו עוד מבחן.'

"ומה עם שייח עבד אל רחמן? יאללה אתגר. שפוך כל מה שאתה יודע עליו."

"חחחחחח דווקא הוא? לא מצאת מישהו עם רזומה עשיר יותר? בשמחה ובעונג. הוא היה שותף של היטלר ימ"ש לפתרון הסופי והיה אחראי על חיסול יהודי ארצות ערב. לכן הוא הסית את הערבים לפרעות בירושלים ובארצות נוספות. הוא זה שיזם את פרעות תרפ"ט ואת ההתנגדות הערבית להקמת המדינה...."

'לוידע מה לומר, אני מופתע.'

"מה אתה אומר, נדליק את המדורה ונלמד לאור האש? זו יכולה להיות חוויה מהאגדות!"

"מסכים."

*    *    *

 

 

 

 "כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... מודה אני..."

"היי יוסי! אהלן גבר מה שלומך חבר? כן. לצאת? לאן? אי-ג'אמפ מטולה? בסבבה שלך איזה תוכנית! אבל תקשיב אחי, מחר מבחן גמר באזרחות.. בטח שאני אביא את הספר. סיכומים וחומר עלי! וואלה תחפש עוד איזה חבר או שניים, הולך להיות אחלה ערב!!!"