פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 276)

שואלת בשביל חברה
מיישהו היה בסדנא שלו פעם ויכול להמליץ?

תו-דה!
חברה

הם אבודים
וכואב להם
והם רוצים להיות חלק מהעולם שנע סביבם מהר מדי
ובמקום להתקרב, הם מרחיקים
ומדחיקים
ושוכבים עם ראש על השולחן
ומשקפיים שמוטות
ורע להם

רק כי הם אחרים.

והם לא יפים כמו בספרים
ולא נחמדים מדי
ולא מעניינים
והם יורקים קצת כשהם מדברים
כשהם מנסים לדבר.
והעולם סותם אזניים ועיניים ובורח.
לא רוצים
לא רוצים

ומי יבוא יום אחד ויאסוף אותם ויחבק ויגיד
אל תצעקו. אל תבכו. אל תדברו.
תהיו אתם. תירקו קצת. תדברו מהר מדי.
תחייו.

מי יבוא וירים אותם
יזקוף להם ראש , ירים להם כתפיים
וינשק אותם על הלחי.

מי?
לא אני. תעזבו אותי.
ברור.
לא אני.
יום אחד יבוא המשיח בשבילם.
ובחודש אלול אני אתעלה ואתפלל ואעריך אותי נורא, ואדחיק אותם לאיזה פינה אפלה במוח.
והם יישבו בבית כנסת לבד. וישמעו תקיעת שופר. וישמעו אמהות בוכות. וישמעו חזן. וישמעו את ההצטדקות שלי שם לפני אלוהים.
וישבו שם לבד.
...
..
.


בוא נאהב.
בואו.
בואו ניקח לנו פרוייקט קטן לבוא למישהו כזה, ולהרים לו את זוויות השפתיים לחיוך.
לדבר איתו 2 דקות.
להתעניין.
ולומר גם אתה חשוב.
גם אתה.

פעם היה אלוקים
ואז הוא מת
טוב, לא ממש מת
יותר מת בתוככי
כלומר... אני חושב שזה מה שקרה
שתמר עזבה אותי כל העולם שבניתי סביבי
התפרק באחת
ונשארתי ריק, כל כך ריק
שיכור, מחולל עייף ויגע
ובתוך הריק הזה נשברתי
ועם השבר נשברה גם האמונה
זה התחיל עם הציצית שאף פעם לא הייתה
אהובה עלי במיוחד, במהירות התעופה
היא מצאה עצמה מונחת בקרן זוית
מחכה לשעה שאגאל אותה מכאב בדידותה
קצת כמו ליבי היגע והכוסף
אחריה הגיעה תור הכיפה
אט אט כל יום ויום היא הצטמצמה לה
יותר ויותר כמו ליבי ההולך ומצטמק לו אט אט
כמו שזיף מיובש שאבד וחינו
אני זוכר את אותו היום
בו הכל השתנה
קמתי בבוקר, פתחתי את הפייסבוק
והכותרת שנזעקה מול עיני
לא הותירה מקום לספק:
"בואו לראות את שירו החדש של הזמר חנן בן ארי"
היא זעקה, באותיות קידוש לבנה
נכנסתי ללינק- חצי משועמם, חצי מצפה
וממה ששמעתי צימרר אותי עד עומקי הוויתי
שחנן עלה וזעק "מה אתה רוצה ממני, מה?"
אני זעקתי ביחד איתו
את משברי הכאב והבדידות, את הבכי בלילה לכרית
שהייתה היחידה שהייתה עדה לדמעותיי הרותחות
את צלקות הכאב, והשיברון זעקתי באותו היום
כפי שלא זעקתי מימי
אפילו לא ביום שבו נתנאל מת
והשמים הפכו שחורים משחור
וגשם זלעפות ניתך ארצה
משל אף השמיים בוכים ביחד עימנו...
השיר נשא אותי הלאה הלאה
למקום אחר ולזמן אחר
נזכרתי במבט עיניה
העיינים שכה השכלתי להבין, לדעת ולהכיל
העיינים שדרכם אלף מבועיי החיים ניבטו דרכם
נוטעים ומנביטים בי זרעים קטנים
של פריחה וליבלוב
וכאבתי, ורתחתי, וכאבתי
כפי שלא כאבתי מימי
בזעקה שאין שניה לה
בגעגועים אינסופיים שאין בלתם דבר
התאחדנו יחדיו
אני, היא, השיר והמנגינה
בעולם אחד
בלב אחד
בכאב אחד.

חדר ריק.

רק חושך ונר דולק.

מנסה לבכות

ויוצא לי לבהות.

 

הלב נעשה אדיש.

לא מרגיש.

הוא נאטם.

משו שם נסתם.

 

תחושה מוזרה

לא ברורה.

 

רוצה לברוח

לשכוח.

מפנטזת על להשתחרר

ושהלב יתעורר

ויתחיל לזעוק.

בינתיים הוא בוחר לשתוק.

 

כמה ימים אני לא מיושבת

רק חושבת

על מתי זה יגמר

ומקווה שכמה שיותר מהר

 

לחיות רק עם שכל

זה מתסכל.

רוצה רגש

רוצה נפש.

 

 

 

 

 

 

"והסירותי את לב האבן מבשרכם.."

אבאלה, ידיד נפש

בבקשה שבי זה יתקיים

וישוב אליי הרגש

ואז אעבוד אותך

בשמחה וחיות

וכל מעשיי יהיו לכבודך

בשלמות

היא אמרה
ונעלמה בשלכת
כמו סתיו חרישי
שחולף באחת
כמו חול סובב
כוכב לכת

כמו אש זורמת
בנהר של שדים
כמו אי ריק
עטוף צללים

כמו ללכת ולחזור
ולהיות ולנשום
ולזכור, ולשכוח
ולדמיין ולברוח

כמו לרצות ולהשתוקק
ולבכות ולחבק
ולהרגיש כאב
שאין לו שום
או מקום
כמו לחיות בדידות
ולחבק אותה בלילה
חזק חזק
שלא תרפה
כמו
כמו
פורמידבלה.

אני זוכר את היום שדני איבד את החשק לחיות.

ישבנו ביחד, כוס בירה ביד אחת
ונרגילה ביד שניה
שפתאום הוא פלט: את יודע, שהייתי "שם" איבדתי את הרצון לחיות..."
לא הייתי צריך לשאול מה זה "שם"
דני מעולם לא הזכיר את המקום בשמו המלא
בדרך כלל היה קורא לו פשוט "שם"
ולפעמים גם "המקום ההוא"
המקום שבו הרסו את חייו
לנצח
השאירו אותו ריק, שיכור, מחולל
כלי חלול של האדם המפואר שהכרתי.

יום שישי בצוהרים
אני, דני והבירה
ופתאום כמו סכר שנפרץ באחת
הוא התחיל לדבר ולבכות
לבכות ולדבר
דני החזק, דני החסון
דני שידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו
בשעת צרה,
דני שתמיד היה ויהיה שם בשבילך
דני שגעה מולי בבכי, מתפרק אט אט לחתיכות
כאב ורסיסי נשמה חדים כמו תער.

"אתה לא מבין אחי,
אתה לא מבין..." הוא חזר שוב ושוב ואמר
"אתה לא מבין מה הם עשו לי שם"
ההרגשה הזאת שמרגע אחד
אתה הופך מאדם, מיציר אלוהים עם צלם אנוש
ברגע אחד אתה הופך לצל
למשהו ששווה פחות מהג'וק שזוחל על הרצפה לידך
לפסולת אנושית חסרת משמעות
לגוש אנושי דומם ללא טיפת נשמה.

הוא נשם נשימות עמוקות,
היה קריר בחדר אך דני נראה היה מלא זיעה
כולו צמרמורות.
הוא נאבק לנשום אוויר, כטובע הנאחז
בחבלי הצלה
נושם בכוח נשימות נואשות
טרם בואו של הקץ האחרון.

התעוררתי באחת לקול הטלפון המצלצל
"מי מתקשר אלי באחת בלילה" תהיתי לעמי בקול.
הקול בטלפון לא השאיר מקום לספק
"זה דני, תבוא מהר..."

טסתי את כל הדרך למטה בעודי מקלל חרישית
נהגתי כמו משוגע, לחוקי התנועה לא היה כל
ערך בעיני באותו הלילה
"בבקשה שהוא עדיין בחיים, בבקשה שהוא עדיין בחיים" ספק התפללתי- ספק התחננתי.

הגעתי לדירה וראיתי את חגית לבנה כסיד
"הוא למעלה" היא מלמלה אחוזת בעתה
רציתי ישר לגג, שם היה דני נוהג להתבודד
שקוע במחשבות ובשרעפיו ואיש לא היה מורשה
להפריע לו באותה העת.

בדיוק שפתחתי את דלת הגג שמעתי צרחה,
מזוית העין הוא הספקתי לראות את דני קופץ
זינקתי לכיון הגג אך היה מאוחר מידי
דני עשה את הצעד האחרון, את הצעד
אל הצד השני, הוא לא יכול היה יותר להתמודד
עם שעבר עליו
החיים הכריעו אותו ללא שאת ואני הגעתי מאוחר מידי.

מזוית העין קלטתי חפץ שצד את עיני
התקרבתי אט אט אל החפץ עד שזהיתי אותו
פעמון הפוך היה מוטל על קצה הגג
זועק כאלף עדים את אשר דני לא יזעק כבר לעולם...

אני רוצה לכתוב חופשי כזה, זורם, כמו כל המוכשרות מכאן..
כמה מחשבות רצות לי כל היום בראש, יותר מידי יותר מידי.
וגם עכשיו אני עם שירים באוזניות, שזה כדי לעשות בעיות במסלולים המסתבכים של המחשבות, כמו סלילים שחורים של קלטת ישנה.

דני רובס שר לי באוזניות :
"עכשיו כשכל המסיכות נפלו
והדברים הכי קשים עלו
במקום לשלוח יד ולרכך
את בורחת שוב מעצמך.

זה לא פשוט כשמישהו חודר
את כל ההגנות, את הגדר
......

אם תברחי הכל ישקע איתך
שוב ייסגר כל מה שכבר נפתח...

כי האמת, היא לא תרפה ממך
גם אם תברחי מעצמך.
מה שנתתי לך כבר בתוכך -
גם אם תברחי מעצמך..."

בימים האחרונים צפות לי מחשבות, אולי כל מה שהיה לי כ''כ ברור שאני, כבר לא כ''כ ברור? יכול להיות שאני נמצאת איפה שאני בטעות? משחקת תפקיד ראשי בהצגה כ''כ מוצלחת?
מתאים לי? לא מתאים לי?
שונאת שהסליל בראש מתבלגן לי מידי, והשיר הבא באוזניות נכנס לתוך המסלול של המחשבות ומתערבב בהן בלי לבקש רשות בכלל.
מה יהיה איתי בכלל. מה.
יש מישו שיכול לעזור לי בכלל?
רק אבא. אבא? וואו. כמה המון זמן לא דיברתי עם אבא.
זה מבהיל לפתוח חדרים בלב. אני רגילה כמו תמיד להחליף נושא באלגנטיות או משהו דומה.
חשבתי עוד בזמן האחרון, שיש את כל האלה שרואים עליהם שכואב להם, שהם בורחים, בורחים במוצהר,
הם נראים כולם דומים, אבל שונים. כ'כ שונים.
והם עושים במוצהר דברים שונים מהאנשים השותקים, בורחים במוצהר מהכאב, כל אחד בדרכו שלו. העיניים שלהם מספרות עליהם הכל, אם הם רק יתנו לך להציץ בהן. אבל הם לא מסתפקים בעיניים. הם כל כולם צריחה אחת רועשת, בריחה אחת גדולה.
ויש את האנשים השותקים. כלומר, הם לא באמת שותקים.
הם כאילו כמו כולם. לבושים כמו כולם, הולכים ללימודים או לעבודה כמו כולם, קמים בשעה מסודרת לאנשים בבית שלהם עצמם. הם צוחקים עם כולם, כמו כולם. קונפורמיסטים. הבריחה שלהם חזקה יותר משל מהרועשים, הם לא נותנים לה מקום אפילו, לבריחה. דוחקים אותה למגירה אפלולית בבית המסודר שלהם, הם לא מדברים על הכאב בכלל. אולי בינם לבין עצמם גם לא חושבים עליו, מבריחים אותו לדפנות של המוח. עסוקים, כמו כולם..
שותקים. מתים כל בוקר מחדש.

וואו כתבתי מלא אבאלה. שכוייח לכם אם קראתם עד כאן⁦⁩

ההבל השרוני רבץ עלי כמו שמיכה. לידי הופיע חתול והביט בי במבט שחישב מה הסיכויים לקבל ממני ליטוף במידה ויתקרב אלי והאם הם גוברים על העצלנות החתולית שלא פסחה על שוכני האשפתות של רעננה.
הפעם לא יכלתי לעשות אני את הצעד כי האוטובוס שלי היה אמור להגיע בכל רגע ועובדה הידועה לכל חובב חתולים מתחיל היא שבשום מצב אתה לא רוצה להוריד ממך חתול בבת אחת.
הוא העיף בי עוד מבט שאמר כולו "i don't give a fuck" וקפץ על הפח לחפש שאריות משבת.
אולי בגלל זה בשלב מסוים בחיים אנחנו מתחילים להתחבר לחתולים. לא מעניין אותם מי אתה. מה עשית. למה אתה פה. יש לך אולי דג או קצת גבינה?
גם כלבים עלולים להתנהג ככה אבל אצלם זה נובע משטיון ילדותי. כלב לא יפסיק לחייך לקפוץ ולרוץ. הוא ינסה להכריח אותך להתרגש ביחד איתו. אבל לא חתול. לכלב יש סקרנות ורגשנות של ילד משל הוא נשאר בגיל 5 לנצח. לחתול יש את הציניות והחוסר ציפיות מהעולם שבן אנוש רגיל צריך לעבוד שנים רבות כדי להשיג.
לכן כיף לגדל חתול. יש לו אופי של אחד שלא שואל שאלות. אתה יכול לאסוף חתול מהרחוב בלי יותר מידי הסברים ולמחרת בבוקר הוא יבוא בעודך ישן ויתיישב לך על הפנים אחרי שהוא עשה קקי בנעליים שלך.
הגברתי את העצמה של הרב קרליבך באוזן. אני לא יודע מאיפה המוזה שלו נפלה עלי. צריך יותר מכף יד אחת כדי לספור את השנים מאז הפעם האחרונה שהאזנתי לו. אולי אפילו צריך גם לחלוץ נעליים בשביל זה.
יש בו משהו מרגיע. הסגנון של פעם. הפשטות המוזיקלית. מידי פעם ירידה בחצי טון אל מחוץ לסולם כדי להכניס קצת מתח. אני חושב שזה מה שמניע את הציבור החרדי. הם גדלים על ברכי הנוסטלגיה. תמיד היה כיף פעם. איך היינו מדברים ביידיש ולובשים חליפות וכובעים והיינו נרדפים וכשהיו לנו צרות היינו הולכים לרבה והוא היה אומר לנו להתפלל חזק יותר. איזה כיף זה נוסטלגיה. היא לא מחייבת. אתה חווה מחדש צל של מה שעברת אבל בלי הרלוונטיות של החלקים השליליים. איזה כיף היה בצבא. השמירות. המחלקה. המפקד השוקיסט. השטויות של צהל. אנחנו משמיטים את הרגעים שפחות נעימים ונשארים עם זכרונות של ימים עברו על הזמנים הטובים כשהיינו צעירים ויפים. אפילו יש פרק כזה באיך פגשתי את אמא.
החלטתי שרגע לפני שאני עולה על האוטובוס אני רוצה לצלם את החתול שיהיה לי למזכרת. אבל כשהוצאתי את הפלאפון הוא הסתובב אלי ואמר "נשמה. ההזדמנות שלך עברה. אני לא מחכה לאף אחד" ונעלם בתוך השיחים.
בתמונה: חתול שלא אוהב להצטלם

חמישי בלילה זה חמישי בלילה. שום דבר לא השתנה ושום דבר לא ישתנה.
יושבים שותים מרימים מורידים
מפסקים מנקדים מרססים
זה הרגל חדש, נו
מגלגלים מגללים מתגלגלים
מזולה לחתולות לאוהל לחוט המשובש לכיכר ושוב לזולה ושוב לגלגל ולגגל ולהתגלגל

זה חמישי בלילה. 3 בירות ריקות 2 סיגריות דלוקות 4 עיניים נעוצות רחוק רחוק.
זה חמישי בלילה.
שורות מתמלאות מחברת משומשת מקושקשת כבדה כמו משקולת.
כמו לב שלי.

זה חמישי בלילה. סיבוב שערים כבר היה. זה אומר מה זה אומר. אלול. אלוללללללללללללללללל אלולללללללללללללללללללללל
א-אאאאאאלול
איזה חזן בראש שלי מסלסל
מי לחיים מי למוות
ואני תופסת תיק ומצית ובורחת
ומתגלגלת הלאה מעצמי.
רואה את אורי ואת דביר ואת רינה ואת ישי והעיניים ננעצות בכפות ידיים ובאש שנדלקת ו
אש שנדלקת ו
אין אוויר

.

זה חמישי בלילה. ושבת עוד מעט. וזה אלול כבר.
וזה בלאגן גדול בלב שלי.

ש-בעס
צועק איזה חרדי מהחלון למכונית שנוסעת ברחוב שלי
ש-עעעעעעעעעבעעעעעעס
ואני
אנה אני באה?!

הכוכבים בוכים איתך בלחש,

אלוקים שומע את שקיפות דמעותייך

מאזין ללב הדומם שבך.

 

ילדה,

עוד תקימי בית

ודשא ושמיים

וזוג ציפורים, 

מטאטא שעון על יד הדלת

וילדים וחבל ואופניים.

 

ילדה,

השמש עדיין מחממת

והקשת עוד צובעת בפנים.

אין אדם ללא מקום ילדה,

אין אדם ללא חיים.

 

 

אֱלֹהִים מֵת
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
עָיֵף וְנִרְמָס
תַּחַת הַחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתִי
עַל לֹא עָוֶל
בְּכַפִּי

אֱלֹהִים נִקְבַּר לְצַד גּוּפִי
בְּחֶלְקַת קֶבֶר
נְטוּשָׁה
בַּמִּקְשָׁה הַמִּזְדַּמֶּנֶת שֶׁל
יוֹרְדֵי הַיָּם הָאַמִּיצִים
וְהֵם גִּילוּנוּ חֲבוּקִים
גּוּף
וֶאֱלֹהִים

אֱלֹהִים מֵת
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
נָפַלְנוּ שְׁנֵינוּ
שְׁדוּדִים עַל אַדְמַת הַבּוּר
שֶׁל חַיַּי
שֶׁלִּי
אֱלֹהִים וְאָדָם
וַאֲדָמָה

וְנִשְׁמָתִי הִבִּיטָה עָלַי מִמַּעַל
וְשָׁתְקָה.

בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
עָיֵף וְנִרְמָס
תַּחַת הַחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתִי
עַל לֹא עָוֶל
בְּכַפִּי

אֱלֹהִים נִקְבַּר לְצַד גּוּפִי
בְּחֶלְקַת קֶבֶר
נְטוּשָׁה
בַּמִּקְשָׁה הַמִּזְדַּמֶּנֶת שֶׁל
יוֹרְדֵי הַיָּם הָאַמִּיצִים
וְהֵם גִּילוּנוּ חֲבוּקִים
גּוּף
וֶאֱלֹהִים

אֱלֹהִים מֵת
בְּיוֹם בּוֹ מַתִּי אֲנִי
נָפַלְנוּ שְׁנֵינוּ
שְׁדוּדִים עַל אַדְמַת הַבּוּר
שֶׁל חַיַּי
שֶׁלִּי
אֱלֹהִים וְאָדָם
וַאֲדָמָה

וְנִשְׁמָתִי הִבִּיטָה עָלַי מִמַּעַל
וְשָׁתְקָה.

רוח אלולית מעיפה וילון
בחלון המאובק של חיי.
ניסיתי לשמר את אותו ברק
מאז,
אלול אשתקד.

נטלתי חומרי ניקוי נפש,
ריססתי מעט אהבה
ומטלית לצמיחה
נשקה חותם בחלוני.

לחשתי בשקט מילות התחדשות
הבטחתי להסיר מעליו
כל שאלות,
לנהוג בו רק
בדרכי תשובה.

הכל היה מבריק,
מוכן לשנה אחרת-
שנה שונה,
נקייה באמת מאבק עבירה.

ולא,
האבק חזר להלך בחלוני,
שנה שלימה-
טישטש את ברק השמש
ועכשיו עומדת כאן שוב
בפינת החדר
להבריקו מחדש,
שיקלוט מעט שמש אור שכינה.

הַפַּחַד הַמְּשַׁתֵּק
לַעֲמֹד לְבַד בִּכְלוּב
עִם הָאַרְיֵה שֶׁהוּא
אֲנִי
קָם לִטְרֹף אוֹתִי בְּמַלְתְּעוֹתָיו הַחַדּוֹת
הַחוֹתְכוֹת
שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַמְּדֻמָּה
אֲשֶׁר כָּפוּ עָלַי
הַחַיִּים

הָאַרְיֵה הַזֶּה
שֶׁהוּא אֲנִי, הַבּוֹדֵד
נֶעֶקְרוּ שִׁנַּי
קֻבַּצְתִּי וְכֻנַּסְתִּי לִכְדֵי
גּוּף חֲלַקְלַק, אֱנוֹשִׁי עַד כְּאֵב
שֶׁל אַרְיֵה הַשּׁוֹאֵג בִּכְלוּב
הַצְּלָעוֹת
לִבִּי מְפַרְפֵּר בּוֹ
בַּכְלוּב
נַפְשִׁי הַשּׁוֹתֶקֶת, הָאִלֶּמֶת
לְמַרְאֶה פָּנָיו הַשְּׁסוּעוֹת
שֶׁל הָאַרְיֵה
שֶׁהוּא
אֲנִי

והציפורן הארוכה עם הלק השחור, המכעיס, בולטת על רקע השמלה הבהירה

מרימה את הכתפיות קצת, שיראו את הג'ינס, שיכאב לה בעיה שלה

זה מה שהיא גידלה.

 

דוהרת החוצה לטרמפים, השיער הקצר עם הפסים המחומצנים מדגדג לי את העורף

יד מושטת, תל אביב זה מצוין

מזגן על הפנים וריח קל של סיגריה

'מעשנת?'

'מעכשיו כן תודה'

'אז, מה את עושה בחיים?'

נושפת. 'מה שעושים כולם'

'שזה?'

'שורדים אתה יודע'

'לא דווקא לא'

הממ 'אז אתה חי באשליה'

שתיקה.

 

הכביש מחליק מתחת לגלגלים והריח של הים כבר מורגש בחמצן.

'פה, אפשר לרדת?' עצירה.

'שתחיי' הוא קורא מאחורי ואני רק מגחכת

מצא לו למי לאחל.

 

רצה אל החול ונושמת עד עילפון

חם. השמש שורפת את העור ולי זה לא מזיז

יופי שיכאב, מגיע לי

 

א א אמא מחייגת אלייך

משתיקה אותה, מוציאה את הסוללה מהפלאפון

יאלה גם כן כל היום הזה

שולפת את הגיטרה מהנרתיק, לנגן קצת את עצמי לדממה שמסביב.

ציפור מדדה על ידי ואני זורקת לה פירורי בסקוויט ישן שהיה לי בכיס.

 

השקיעה יורדת על הים בצבעים מדהימים שאף אומן לא יכול להעתיק במדויק

קמה מטושטשת להתנער מהחול, מרוקנת את הנפש מכל מה שלא

הייתי פה.

חָפָה מְבִּצּוּרִים
אֲנִי
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
חָפָה מְמַּסֶּיכוֹת
עַל גּוּף עָיֵף, מְרֻטָּשׁ
צַלָּקוֹת הַהַחְלָמָה שֶׁל
פִּצְעֵי מִלְחָמָה עֲבֵשִׁים
מִמַּסָּע
חַיַּי

חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמַחְלוֹקוֹת
מְחַלֶּקֶת בֵּין יְרִיבַי
שְׁאֵרִיּוֹת חַיַּי הַמֵּתִים
הַנִּשְׂגָּבִים
קְחוּ אוֹתִי
מִמֶּנִּי
אֵין בִּי צֹרֶךְ עוֹד
לְעַצְמִי

חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמֵחַיֵּי
אֲנִי
קַבְּצָן עָיֵף בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה
שֶׁל מִשְׁעוֹלֵי דְּמוּתִי הֲקָמָה
וּנְמוֹגָה
לְתוֹךְ מְצִיאוּת עֲשֵׁנָה
שֶׁל הַיְּקוּם הָרַךְ
הַפִּלְאִי
הַזֶּה.

 

אֲנִי רַק אַנִּיחַ אֶת זֶה כָּאן
לְרֶגַע
אֲנִי רַק אַנִּיחַ כָּאן
אוֹתִי
אֲנִי אֶחֱזֹר מָחָר, בֶּאֱמֶת
מַבְטִיחַ
זֶה לֹא עוֹד הַרְבֵּה זְמַן
אֲנִי אֶקַּח אוֹתִי חֲזָרָה
אֲנִי אֶלָּטֵף
וְאַגִּיד לִי מִלִּים טוֹבוֹת
אֲנִי אַבְטִיחַ שֶׁלֹּא אֶעֱזֹב עוֹד
לְעוֹלָם
אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ מְנוּחָה

אָז אֲנִי רַק אַנִּיחַ אֶת זֶה כָּאן
לְרֶגַע
אֲנִי רַק אַנִּיחַ כָּאן
אוֹתִי
אֲנִי אֲחַיֵּךְ אֵלַי
אֲנוֹפֵף לְשָׁלוֹם
אֲלַטֵּף אֶת שַׁעֲרֵי
אֲנִי אֶסְתּוֹבֵב לְאַט לְאַט
מִתְקַשֶּׁה לְהִפָּרֵד
אֲבָל אֲנִי מֻכְרָח
קְצָת שֶׁקֶט
מִמֶּנִּי

אֲנִי רַק אַנִּיחַ כָּאן
אוֹתִי
עֵירֹם וּמְבֻיָּשׁ
מֵעַצְמִי
אַבְטִיחַ לְעַצְמִי שֶׁעוֹד מְעַט אֶחֱזֹר
וְאָרִים עַצְמִי מֵעָפָר
אֲנַקֶּה אֶת פָּנַי

לֹא עָזַבְתִּי לְהַרְבֵּה זְמַן
תֵּכֶף אָשׁוּב

 

תִּשְׁמַע
זֶה לֹא אִישִׁי
אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ הַפְסָקָה
מִמֶּנִּי
לְהַשְׁאִיר אוֹתִי מֵאָחוֹר
אֶת גּוּפִי
שָׁעוּן עַל קִיר חָשׂוּף
אוֹ מוּטָל עַל מִטָּה
חָפָה מִבִּצּוּרִים
אַנִּיחַ לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹת בִּי כִּרְצוֹנוֹ
כִּרְצוֹנָם
וּכְשֶׁאָשׁוּב אֵלַי
אֲלַטֵּף אֶת פָּנַי הַלְּבָנוֹת
הַמֵּתוֹת
וְאָשׁוּב

כִּי אֲנִי צָרִיךְ רַק לְרֶגַע
לְהַפְסִיק לִרְאוֹת, לִנְשֹׁם
לִחְיוֹת
לַחְדֹּל מֵהַקִּיּוּם הַמַּעְגָּלִי שֶׁל הָאנִי שֶׁלִּי
לְהוֹתִיר מִמֶּנִּי סִימָנֵי שְׁאֵלָה שֶׁל
אֵפֶר
דַּק-דַּק
וְאָז לֶאֱחֹז בְּיָדַי שֶׁלִּי
וְלִנְשֹׁם לְתוֹכִי רוּחַ חַיַּי
וְלָשׁוּב

עבר

השמש החמה כמו באותם ימים,
שהזמן מסתובב ככקרוסלה של יסורים.
מוחי מסוחרר ולבי נחוש,
הלילה היורד מכסה את השממה.
גופי נוגע, אך אינו חש.

תפוח שמסתובב ונפול לאדמה,
גרביטציה הדבר שמחזיקנו סביב החמה.
הבלרינה מסתחררת מסביב השעון,
מביטה הלבנה מחלון,
החטא הישן מסתובב מסביב לזמן.

הפרי האסור שוכן בגן,
בידיי הוא לא מוגן.
סביב היגון שלא נגמר,
לשעון שנעצר.
לאותה דקה לפני שכל עבר.

אל תיבהלי ילדונת,
אל תיבהלי.
השמיים אולי שחורים עלייך היום
אך כוכבים נמצאים שם לעד.

אל תיבהלי ילדונת,
עצים תמיד גדלים חדש
אחרי שריפה,
שורשים איתנים לעולם
לא נגדעים.

אל תיבהלי ילדונת,
הקשת אכן מכוסה באפור ענן
אך
כמה רגעים ייקח
שתגלה צבעייה שוב
בפנייך.

תַּאֲמִינִי בְּעַצְמְךָ.
תַּאֲמִינִי שֶׁאַת יְכוֹלָה
לְהִתְעוֹרֵר,
לָקוּם אֶל תּוֹךְ מָחָר
יָפֶה יוֹתֵר
מֵהַיּוֹם.

תַּאֲמִינִי בְּעַצְמְךָ.
תַּאֲמִינִי שֶׁאַת יְכוֹלָה
לִצְעֹד,
לִפְנוֹת יָמִינָה בִּצְמָתֹת
וְּלְהִתְגַּעְגֵּעַ
לָלֶכֶת הָלְאָה.

תַּאֲמִינִי בְּעַצְמְךָ.
תַּאֲמִינִי שֶׁאַת יְכוֹלָה
לְהִתְבַּלְגֵּן,
וְלִבְנוֹת אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ,
שְׁלֵמָה יוֹתֵר
מֵאֵי פַּעַם.