שרשור חדש
נכון כתבתי סיפור לפני שבועיים?חותם-צורי
על איילה, איילה ארגמן.
היא התארסה שבוע אחרי הערב הזה שנפל עלי חשק עז לכתוב סיפור על בחורה שלא דברתי איתה שנה.
לא פעם ראשונה שלי שאני נזכר באנשים ישנים רגע לפני שהם מתארסים. בעיקר כאלה שהייתי איתם בקשר עמוק.
מה שמעורר מחשבות, על עוצמת הקשר שאנחנו מסוגלים לקשור, כשאנו נותנים דרור ללב. לטובה או לרעה...
...אילת השחר
בעולם קיימת רשת חיבורים נשמתית תת-קרקעית.
או יותר מדוייק - על-שמיימית.
אני מדמיינת אותה כרשת שהיתה קיימת מימים ימימה, חוטים חוטים כרוכים זה בזה ברשת אדירה ומסועפת.
בתחילה החוטים לבנים. כולם.
ואז נשלח מאי שם אות וחוט נצבע, מסתמן כשביל לעבר פקעת כלשהי האוחזת בתוכה קצה חוט.
ונקשר קשר.
וככל שנשלחים עוד אותות, הצבע מעמיק.
הוא קיבל תוקף.
הלבבות מתחברים בחיבור שהיה קיים ביניהם מאז ומעולם, ורק עכשיו התגלה לעין כל בצבע, בעומק גווניו.

אני מאמינה שקשר שנקשר בין נשמות הוא קיים.
אחרי שהתגלה במציאות וקיבל קיום ממשי במפגשים פנים אל פנים, הוא מעמיק והוא משאיר רושם.
וככל שהקשר עמוק יותר, נרגיש יותר את האחר, בלי קשר או תלות בכמה פעמים ומתי הפעם האחרונה שדיברתי איתו.
זה כמו שבב שנמצא בתוכנו ומקבל אותות.

לענ''ד, זו הסיבה שמחשבה על מישהו תזמן אותו לחיינו שוב או מידע עליו אלינו.
זו הסיבה שנרגיש פתאום התעוררות ליצור קשר או לרצות לפגוש מישהו שלא ראינו הרבה זמן.

ואולי, אולי, זו הדרך לזמן אלינו את מי שאנחנו כל כך מחכים לו. או לה.
כי הקשר כבר קיים.
פשוט צריך לגלות אותו.
יפהייפה, אמיתי וכואבחותם-צורי
תודה רבה על ההשקעה.
אני מתאר לעצמי שאקרא את זה שוב מתישהו...
תודהאילת השחר
ובשמחה.
פשוט כתבתי אותי ואת מה שאני רואה, חווה ומרגישה ביום יום שלי לא פעם ולא פעמיים. כמעט כל יום קורה דבר כזה.

ותחשוב על האשה שלך. תיזכר בקשר העמוק שקיים ביניכם מאז ומעולם, תעורר אותו.
איך כתבת? תן דרור ללב להרגיש אליה, גם אם היא עדיין לא נוכחת בחייך.
תכתוב עליה.
תכתוב אליה.
זה יגיע אליה.
זה יגע בה.

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה...
היא תתגלה.
מאחלת שבקרוב ממש בקלות ובשמחה גדולה.



מ א מין בזהחותם-צורי
והיא תבוא....אתה תראה.אילת השחר
הי,,,,,,,,
היום אבל היום זה קרה לי. ורציתי לכתוב ונתקע לי אבן במח והיד לא זזה.
זה קשה
ואז פגשת אותו?חותם-צורי
ואז הוא התארס,,,,,,,,
מטורףחותם-צוריאחרונה
..דרישה
מסתובבת
חושבת
שטוב לי איתך
שמחה בכל צעד
בכל נשימה
מאושרת פשוט ממבט אלייך
מחייכת חיוך
זכיתי בך
מרגישה שזה נכון
לי ולך
שאחרי הרבה זמן
אני כאן לידך
יודעת שאנחנו רק בתחילת המסע
בטוחה שנעבור אותו
יחד
בשמחה גדולה.
תודה(:דרישהאחרונה
).(גיטרה אדומה
עבר עריכה על ידי גיטרה אדומה בתאריך י"ט באב תשע"ט 18:33

הבדידות הזאת שאוכלת הלב
מבפנים,
כמו תולעת המכרסמת
את הדקל,
על אף גובהו שנישא מעלה-
אל כוכבי רקיע.

מחשבות על כתיבהאם אפשר

חשבתי לכתוב.
אבל הדף גיחך עלי
בצחוק חלול,
ואז זרק לי כמה מילים לכוס- והלך.
 

יפהההפואנטה
אחלה טיפ 🤷‍♀️
אהבתילא מחקה
וואואילת השחר
תפס לי את העין.
ארספואטיקה היא דרך ביטוי מופלאה ממש.

ועשית שם דבר יפיפה ופנימי במשחק עם הביטוי 'אל תזרוק אבן לבור ששתית ממנו'. מעין טענה על הדף שבעצם אליו ועליו אתה כותב, והוא במקום להיות טוב עימך על החסד שבכתיבה עליו (עליו עצמו, ועליו פיזית ממש שלא ישב ריק עם שיר גלום בו ללא ביטוי נגלה לעין) לא מחזיר לך כגמולך, אלא 'זורק אבן' מטאפורית וממשית כאחד, ומשאיר אותך נטול מילים שרצית...רק אלו שהוא רצה להניח...אבל בהן אין לך שימוש (עובדה, אין לנו מושג מה המילים שזרק לכוס...).

מקסים ממש.
וואואם אפשר
האמת שאישית התכוונתי למשהו אחר. אבל היי- אחרי שמפרסמים אין בלעדיות על האינטרפטציה... אהבתי את מה שראית בו.
מעניין למה התכוונתאילת השחר
אם תרצה לשתף.

ואני חושבת שחלק מהיופי הוא לגלות עומקים שאנחנו עצמנו לא ראינו ברגע שכתבנו, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו בהם כשמישהו אחר כותב אותם עבורנו.
אכן..אם אפשר
התכוונתי לתחושה שאתה בא לכתוב, ומרגיש סיפוק, כאילו אתה בא לתרום לדף מהמילים שלך, כאילו אתה אדם נדיב שהולך לתת. אבל אז הדף הריק מגחך עליך ומזכיר לך שאתה בעצם קבצן שזקוק לתרומה שלו, למילים, לשירה. אז הוא זורק לך כמה מילים(שקלים) לכוס והולך. במקום שאתה תתן מילים לדף ולשירה, השירה והדף תורמים לך קצת מילים לנשמה.
איזה דימויאילת השחראחרונה
זה מקסים.
להפוך ממשפיע למושפע. ממש להפוך את כל תמונת המצב. וזה מתחבר לנקודה שכתבתי שם, שבדף גלומות מילים שהכותב צריך לגלות בעצם. המילים הן של הדף, ואנחנו פשוט חושפים אותן. מה שעולה מפה, זה שכמו אצל בני אדם, לא תמיד הדף יאפשר לנו להכנס לעומק נבכי נפשו ויגלה לנו את העמוקים בסודותיו. זה תלוי בנו וכמה אמון הוא נותן בנו שנעביר את הדברים נכון...לפי זה מחליט מה לתת לנו.

קסום ממש.
תודה על ההסבר נתן המון.
אם הייתם צריכים לתאר את עצמכםמזמור לאל ידי
באמצעות שיר אחד בלבד
איזה שיר זה היה?
זה שלי:מזמור לאל ידיאחרונה
הוא לא נולד רחוק מכאן
הוא לא גדל בכפר קטן
הוא לא דובר שפה זרה
ועדיין, הוא שונה מכולם.

אין לו כנפיים של מלאך
אין לו דמיון פורה כל כך
ועדיין, הוא חולם.

שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס לשמיים
מתגשם וחוזר.

אז הוא נותן הכל
זה המעט שהוא יכול
ובינתיים, זה חוזר

אין לו כנפיים של ציפור
אין לו הילה יפה של אור
ועדיין, הוא חולם.

שיש מקום אחר...

כמו בובהמזמור לאל ידי

כמו בובה
על מריונטה
שיחקתי לי
משחק.

חשבתי שאצא
מזה בשלום.

אז למה שהכל
מתפרק
אני לא מבין?!

למה
משחק חיים
נוטה להאדים?!

כמו בובה
על חבל
שמתוח בין
שמים
לארץ.

כמו עולם
שנוטה לנפול
למטה

כמו מדבר
צחיח
שמחפש
מרווה

כך אני
יושב
ובוכה.
זה לא מושלם ולא מהודק לגמרי. אבל.שורקת
עוטפת גופי בקפוצ'ון הירוק עם הפרווה החמה
סוגרת את הריצ'רץ' עד הסנטר
מחבקת עצמי בידיים קרות
מחפשת לי מקום להישאר
הרוחות נושבות ואני דומעת ופוסעת בכביש הרטוב
לוחשת אל תוכי
ששש אל תבכי ילדה
עוד יהיה לך איש
שלך שלך
אחד יקח אותך ככה
שרוטה, פצועה ולא לחלוטין שפויה
יאסוף אותך אליו כמו שאת
יש בחור יחיד היכן שהוא בגלובוס שלא תפחידי אותו עם השתיקות והיבבות ועומק הפחדים והזכרונות
הוא לא יבהל ממך כשתתרסקי בסוף יום אל תוכך באימה
רק יקח אותך אל הספה החומה עם הכריות ויחבק יחבק באהבה
את לא תפחדי לצחוק בטירוף עד שיזלגו לך דמעות
לפתוח את עצמך אליו
תופיעי מולו פשוטה, לא מאופרת
תגלי לו סודות חייך
תסכימי לכתוב לו רגוע
לא מושלם, לא מהודק
תפשיטי ליבך וכולך מכל החוץ
ותיהיאת,תיהי את,תיהי את.
מהמם. איפה איפההפואנטה
ממ איפה מה?שורקת
ווואוווווופיצולישי


את מדהימה.שבותיאחרונה
עבר עריכה על ידי שבותי בתאריך י"ט באב תשע"ט 08:52
ומרגישה שכתבת אותי הערב.
תודה רבה.
כשסוער לי בראש זה מה יוצאשורקת
יושבת בפינה מפוצצת מחשבות שחורות
איך נמאס לי כבר, נמאס מכל השעות האלה הארוכות
ואין בי כח לזכרונות
לנפש המטולטלת שלי
המסובכת הזאת שקיבלתי
מי בכלל ביקש ככה להתפרק כל הזמן
חצאיות עד הרצפה ופתאום גי'נס ושמלה עד הברכיים
והצניעות והפשטות שאין לי איך להשיג
פשוט נבראתי רעה, ככה זה, מזל דפוק של מתחילים
גאד תציל אותי מעצמי כי אין מי אין מי
מחבקת את עצמי בשתיקה
ומתכבה לאפילה
מילהאונקלוס
יוצאת מהפה
חותכת את האוויר
קורעת את האוזן
מפלחת את הלב
שוברת את האמון
שבניתי כל חיי;
נותנת לי תחושה
שכבר מזמן היה לי, די...
מרגש!!!לא מחקהאחרונה
במיליםנחמיה17

במילים גרנדיוזיות

אטמין את הסוד בליבת העולם,

ואשרוף את גופך במליוני להבות.

במילים תוקפות-

אתה פצוע זב דם ונכלם

וברומנטיות- שביתי אלפי אהבות

 

שאמר שהחיים ביד הלשון-

ידע מה הוא מוציא מהפה,

הוא חרץ במשפט את דין הרוכלים.

ידו של הלשון אינה לשון היד

היא רכה וחודרת

היא חזקה מכבלים

ביד הלשון

החיים והמות

אהבה ושנאה

לארצות רחוקות.

 

אז למה ילדי

למדת את אלה

לשון מדבר חלקות?

 

אז למה אחי,

רצית במלל.

למה לא תבחר בשתיקות?

מיוחד!!!לא מחקהאחרונה
לצפות זה מסוכן. נקודה.אלפאחורס.
לצפות זה מסוכן.
מישהו צריך לשים לזה סוף.
כי ציפיה לא יודעת להיזהר בעצמה.
היא אוהבת להתנפח ולהתנפח, ולגדול ולרשרש בכנפייה הכסופות.
לקשור את שנינו לענן תוהה , להגביה עוף ולחכות.

עד שזה בא.
אנחנו כמעט נוחתות על הצוק הנכסף, ובלב שלנו אש.
ואז סכין מפלח את השמש, והיא נבהלת ושוקעת, מדממת באיטיות .
והחושך רואה שהשמש הלכה, אז הוא נכנס בצעדי ריקוד, עוטף אותנו בשחור סמיך.

ואני וציפייה כבר לא רואות לאן אנחנו נוחתות, אנחנו מתנפצות על סלע משונן בצד הצוק, וכושלות שם.
לדמם עד שתאיר עלינו השמש
אשמח שתקראו סיפור/עומריםהפואנטה
עומר מלמל הסבר שהיא לא הבינה. היא אמרה לו "בכנות, לא הבנתי" והוא שאל "מה לא הבנת? זה פשוט ה-.."
"את הדיבור. תעשה השתדלות בשבילי פחות למלמל. בסדר עומר?" היא קטעה אותו באמצע.
הוא העיף מבט לאחור ובחצי חיוך אמר "זה כי התעקשת לשבת מאחורה. גאונה"
והיא בלי פחד ועם הרבה אומץ ענתה לו "אתה יודע למה. זה בשביל שאוכל להירדם בנוח אם תשעמם אותי".
"טוב, לא הגזמת" הוא ענה ושניהם התחילו לצחוק. היא כמעט לקחה אוויר שוב בשביל גל הצחוק הבא, אבל לפתע עצרה נשימה. הרמזור הראה אדום ועומר לא הראה כוונה ללחוץ על הבלם. הוא כנראה מדי טרוד בצחוק, בתוספת לעייפות שלו מהיום שעבר, היא חשבה בשבריר שניה מבוהלת.





היא התחילה לצרוח בדיוק ברגע שגופה ידע את הזעזוע הגדול ביותר שחווה אי פעם.



***



משהו לוחץ לי על היד. היא חשבה.
ועל הרגל. ובבטן.
בזמן שהיא מנסה להיזכר איפה היא, רעשים של המולה בתוך שקט של לילה נקלטים באוזנה.
"רעות?" קול קרוב שואל. "את שומעת אותי?"
"היא מתעוררת!" מישהי צעקה לחלל, שבתחושה שלה היה גדול בהרבה מהרגיל. רעות ניסתה להרים את הראש כדי להבין מה קורה, אבל מה שהצליחה לקלוט היה זיהום אורות אדומים-כחולים וקולות מעומעמים, כמעט מה שמתרחש בגופה כרגע. זה לקח שניה וקצת והיא נרדמה שוב, בכאב.

***

"מה?! מה את אומרת לי פה?" רעות שאלה. "לא רוצה!!! לא יכול להיות אני לא מאמינה לך. תגידי לי בבקשה מה קרה באמת הפעם" היא התחננה לליבא, החברה הכי הכי שלה.
"רעות, מותק. אני כל כך מצטערת. אני מבינה אותך. את נסערת וכאובה. תאמיני לי שאני ממש לא רוצה להגיד את המילים האלה שוב או בכלל. אבל עומר, הוא נפגע קשה בתאונה שלכם. ואת, את חייבת להיות חזקה.."
"חזקה בשביל מה ליבא? מה הסיכוי בכלל? אני לא יודעת להיות חזקה. זה היה התפקיד שלו בכל העסק. די, די אני לא רוצה את זה. לא יכולה יותר". הדמעות ממשיכות לרדת. מפלים שלא היו מביישים שום אטרקצית טיולים בצפון.
ליבא רק לחצה את זרועה של רעות חזק יותר. אוהב יותר. בזמן שהיא ישנה ליבא סרגה עבורה את צעיף הכי יפה שיכלה להפיק, כדי שתוכל לחסות בו את האדום-כחול שלה שכאב בקור. היא השתדלה כמה שאפשר, לסרוג, לפרום את הטעויות שהשתרבבו, כמו גם את סיבכי נפשה של חברתה האהובה.


זה כתוב מעולה!אם אפשר
אני חושב שכדאי לעבות ולהאריך מעט.. מרגיש שזה מהיר מדי.. אבל זה באמת כתוב מעולה..
תודה רבה רבה!הפואנטה
אמשיך בעז"ה
זה באמת יותר קטעים מסיפור
תודה שוב!!
/המשך/הפואנטה
רעות נכנסה בדממה לחדר. הדמעות שהחליטה לנצור, לא יכלו עוד ופרצו באחת. היא התקרבה למיטה, ראשה מוטה על צידו, מביט בעצב. היא ניסתה לסדר את הכרית כדי שיהיה לו נח, אך לא נענתה באף תגובה. היא התישבה על הכיסא המרופד הכחול-בית-חולים שליד, בלי לנתק מבט.
"עומר, אני כל כך מצטערת" היא שמעה את עצמה מיבבת.
"אתה קסם, וכמה שאני מוגלגית. הייתי עיוורת. עיוורת צבעים. הכל היה מטושטש. כשהייתי מביטה בעיניים שלך הייתי רואה בעיקר את עצמי משתקפת באישון שלך, שדומה לאי באוקיינוס הכי יפה.
"ועכשיו.. הזעזוע מהתאונה שלנו, משהו זז לי שם. עכשיו אני רואה את הצבעים שלך, את כל החיות והיופי שעטפו אותך תמיד. איך לא שמתי לב לזה, עומר שלי? עכשיו כאילו מישהו מנופף לי בבד אדום, מתגרה בי. מנסה לגרום לי להרים דגל לבן. אבל אני לא. אני כאן, בשבילך. מחכה לך. אני לא יודעת אם אתה שומע, אני מקווה שכן. מקווה גם שהוא שומע. אני מנסה לדבר איתו, כמו שניסינו אז, בגן הבוטני שביקרנו בו, זוכר? הגן היה גדול וכמעט ריק, והצעת שכל אחד יקח פינה ורגע לעצמו ואלוקיו. ידעתי שאין מה להתחרות בך. אתה תמיד אהוב על כולם. אז ניסיתי, קצת בהיתי, כתבתי. אולי תתעורר ואקרא לך משהו מזה? בבקשה עומר, אני רוצה שוב את החיוך שלך, שאפשר לראות גם רק דרך העיניים. זוכר שהראית לך את ההבדל בתמונות בין החיוכים המזויפים לאמיתיים? ואז ניסינו להיות בלשים ולבדוק אושר של חברים. בטוחה שעכשיו אין בי שום קמט של שמחה. בבקשה..." אזלו כוחותיה. רעות מצאה את עצמה שעונה על מיטת בית החולים, עדיין על הכסא המרופד. היא לא זזה. מביטה בכוכב שמנצנץ לה דרך החלון. היא מרגישה שמישהו שלח לה חיוך. מישהו מיוחד ששוכב כרגע במיטה לידה ולא יכול להזיז חלקיק בגופו. אבל אצל רעות? מזיז הרבה. מזיז לה את המחשבות, מערבל את התחושות.
"סליחה חמודה אבל אני צריכה לבדוק אותו" רעות שמעה את האחות מתקרבת.
היא הרימה אליה מבט חצי מיואש, התאנחה קלות וקמה לפנות לה את המקום. היא החלה לצעוד לכיוון הדלת, כשמחשבות מתעמרות עלו בה. "למה היית צריך להיות כזה נחמד ולהסכים?" היא הטיחה בו בדמיונה. "למה אתה לא פשוט פלקט של רגשות שלא מתייחס להתבכיינויות שלי. שלא מתרגש מבקשות. למה צחקת ככה?" היא התביישה בעצמה באותו רגע, נענעה את ראשה והלכה במהירות לחדרה, שם נפלה על המיטה ביאוש ותסכול מוחלט.
כתוב יפהפה ממש, נהניתי מהקריאהארץ השוקולד

אבל הייתי מעבה קצת יותר, כי רצים הרבה רגשות ותהפוכות בסיפור שדורשות טיפה יותר מלל כדי שניתן לעקוב. 

תודה!הפואנטה
נכון אני גם חושבת
נראה מה יצא
בכיף, תודה לךארץ השוקולד
תייגי אותי בהמשך התוצר כשיהיה בבקשה
יהיה לזה המשך?חדשכאן
תייגינינא אם כןחדשכאן
שומרת לי לקריאה ...אילת השחר
הפואנטהאחרונה

השקטלא מחקה
השקט הזה שכל הזמן מדבר, אני יודעת על מה אתה חושב.זה קצת קשה להסתובב עם עין שלישית אני קוראת אותך גם בלי לראות
וכל הזמן הזה אני שותקת איתך כי זה מה שאתה אוהב בי.
כל הזמן הזה מדברים במבט,

אם אדבר איתך רגיל אאבד את הקסם
לא אין לי תיבת הפתעות
אני לא משוגעת כמו שאתה חושב

לא מופרעת

איתך תמיד צריך לשחק . יום אחד אתה תתקרב ותגשש כי תחשוב שיש לי יהלומים ורק לך אני לא מראה
ואז תגלה את החור שבשק
שבלב
את הריק הכואב

ברח דודי ודמה לך לצבי, או לעופר האיילים
או שתברח כבר עכשיו
שחרר אותי מהכבלים
שמותאם אפשר
יש שמות לשדים שלי.
יש שם לשמות ש
הם עשו
בי.

וכשהוא יבוא -והוא יבוא.
אני אשב ברוגע,
ואקרא בשמו.
אני יודע אותך עכשיו,
ומה תעשה--
מה תעשה?

זה יפה. איך אתה כותב טוב. והמשחקי מילים.שורקת


תודה!אם אפשר
מצמרר.לא מחקהאחרונה
הברדלא מחקה
כמה חם ברחוב, כמה חם.
עולה בי רגש טהור לצעוק את זה ברכבת סתם. אנשים מכל הגוונים יושבים ועומדים ונשענים זה מול זה, זרים.
לוקחים שלוק מכוס ברד , אחד מול השני, מציצים בפלאפון סתם בגלל שלא נעים לבהות.

יש אחוז קטן שבאמת רוצים לבהות. הרוב שקועים בעצמם ורק אם יקרה דבר ב א מ ת , הם יבהו.

ואז באה ילדה גדולה, והחזיקה בידו של ילד קטן , והם ישבו על קצה הכיסא, מחובקים.

לילדה הגדולה היה מבט עצוב, והתנועות שלה היו טיפ טיפה מגושמות.פתאום הילד קרה לה אמא.
הם ירדו איתי בתחנה, אני המשכתי ללכת והם עצרו בקופיקס. היא חיפשה כל משך הזמן שחיכיתי לרמזור, כסף שיספיק לברד.

אחרי שחזרתי מהשוטטות שלי, והספקתי לאכול בשלוש מקומות, ראיתי אותם.

הם ישבו ביחד ונידנדו רגליים, ושתו ביחד כוס ברד .
שתי קשים , האחד נשוך והשני חלול .
היא שומרת על הבטן.
היא רוצה להיות יפה.
המבט שלה חלול, עייף, אין בו שמץ התעניינות. היא רוצה לישון. להיבלע. להיות מחובקת, משומחת, מצחקקת, ובינתיים היא צל של ילדה שהיא אמא , והיא עושה את עצמה שותה ברד .
אהבתי.אם אפשר
משהו חסר שלמות- חסר נוחות- גם בקטע הזה וגם בקודם. זה מועבר היטב.
תודהלא מחקה
אהבתי תניתוח
ואוו,,,,,,,,
תודהלא מחקהאחרונה
....לעבדך באמת!
הַשָּׁמַיִם עֵרִים לְרַחֲשֵׁי לִבֵּךְ
הֲיִי בְּטוּחָה
הַשָּׁמַיִם שׁוֹמְעִים אֶת קוֹלֵךְ
הֲיִי סְמוּכָה
הַשָּׁמַיִם רוֹצִים בְּחִיּוּכֵךְ
הֲיִי פְּשׁוּטָה
הַשָּׁמַיִם תְּאֵוִים לִתְפִלָּתֵך
הֲיִי תְּפִלָּה.
וואוו!נחמיה17


ב"ה, תודה רבהלעבדך באמת!
וואו מעולה ממשמתנחלת גאה!
תודה רבה רבהלעבדך באמת!אחרונה
כוונת המשורראבישג השונמית

אני יצירת אומנות

כזו שבוחנים מכל כיוון על מנת לנסות להבין למה נתכווין אותו אומן

וללא הצלחה

אוי זה טוב.גלים.אחרונה
אהבתי
הכובסתלא מחקה
היא עומדת מול המראה , הכרס מתחילה להתרחב; השיער שלה קצר כי היא רצתה שהוא יתאים לפאה הארוכה ;

אף אחד לא מדבר איתה. היא מסתובבת עם הילדים וקונה.
כל הזמן קונה.
ואז מגיע הלילה והילדים נרדמים
הם שפוכים מעייפות

והאסירה לנצח עומדת מול המראה ולא עייפה;
זרות;
כל כך זרה. את שפוכה . את חצי מתה. את כבר לא ילדה. את בת עשרים ושמונה , והעיניים שלך מתכהות בכל יום ויום; השכל שלך כבר לא מה שהיה. תרגילים בחשבון לא תקבלי ציון ; את אפס עגול בכל מה שקשור לעבר

אומרים שרק פסיכופתים לא מתייחסים לעבר. ומה שהיה נגמר.
הלוואי הייתי פסיכופתית.
את אומרת לחלל הריק שמסביבך מלא הבגדים הקטנים החמודים כל כך, את כובסת. תפקידך העיקרי בעולם הזה לכבס.

את אוספת את כל הבגדים הקטנים . מכבסת. גם את הגדולים, אלה שיושבים עלייך . גדולים גדולים, כמעט כמו הלב שלך.

מחר בבוקר את תארחי את אמאמאאא שלהם. שבת בלי סרטים, בלי קוקס מתולתל ומכנסיים פרחוניות.

יכולת להיות פרפר. נולדת מקושקשת . נשמה רוחנית טהורה.
כובסת שלי עייפה, תתנחמי באמת שאת יודעת.

הילדים האלו הם החברים שלך, הדמות אומרת לך מהמראה.
היא חמודה דווקא, לא נראית כובסת.
לא מוצא מה להגיבאם אפשר
אבל מרגיש צורך לומר שקראתי.
תודהלא מחקהאחרונה
@יהודי אמיתיאור שמחה
תגידו הוא עזב את הפורום? הייתי ממש רוצה לשמוע עוד
כןאלפאחורס.

הוא די זעב

חחח מה הכוונה די?אור שמחה
שמדי פעם הוא צץ לו לפתעאלפאחורס.אחרונה
..ארצ'יבלד




כל מה שאני רואה זה רק שמש, משתקף מברל אקדח

אני לא נשאר פה יותר
לבד מנוכר ונידח.


זעה על המצח
בוא נסיים את זה ברצח
אני אראה לו איך בוקר אמיתי!
מסיים את הקרבות שלו לנצח.

מלטש לבנתיים זהב, מחכה שכל הדרמה יבוא אליו

לא הולך לשום מקום אני מחכה לו עכשיו.



חש חלש ומפוחד, הלב פועם מהר כמו 'בולט'
אבל מתאזר באומץ,
וטוען את ה -'45 קולט'

הרוח סוערת-
חמה יבשה ומאובקת

האדמה סביבי גועשת והאדרנלין בגוף שוצפת

כבר אחת בצהריים והוא לא הגיע, אין זכר עדיין
הפחד הפציע כמעט מכניע מהלחץ חרקתי שיניים



לפתע שמעתי קולות-

צלילי פרסות

באדמה בכעס בוטשות
כמו זרועות תמנון כועסות

התרוצצתי לאחור, הכנסתי קליפס לנרתיק התיפו והטענתי

אני מריח אותו מחפש אותי, ואז לפתע הוא ראה אותי

אקדח מכוון מולי, הוא ערמומי, שמעתי שהוא נוקט בתכסיס
אבל אני ארסס לו 6 למוח ואעיף לו תגולגלת כמו רסיס

"חכה שניה" אמר האיש לפני שהחדרתי לו בקרקפת עופרת לוהטת
הוא דיבר ברעדה קלה
ובשליטה מאופקת

"שנים לא נפגשנו.
וכנראה, שלא תפגוש אותי שוב

אבל היינו חברים ארי, אתה רוצה נקמה?
אז אל תירה.
כי אני איתך שוב וחשוב

שתדע, אני מצטער על מה שקרה

וגם על הראש שלי יש מחיר קצוב, וזה שוב אני ואתה"
ואז שמענו קול עצוב


מהיום תרכב כמו קאובוי לעבר השמש
והחיים קשים כשאתה במנוסה מהנפש
יש לך זהב אבל אין לך ארץ
החיים מחוץ לחוק לך התחילו כילד

קח תשוטגאן וצא לצוד
תעלה על הסוס ותתחיל לרוץ
תרכב עד שאין לך רצון יותר
אתה צריך לנסות ולא לוותר






היה צל על פניו,
מבט של רוצח ואש הוצת בעיניו

קח שמונה צעדים הוא אמר, והחל לצעוד לאחור מחושב

פסעתי שבעה צעדים אחורה ותקפתי ראשון את האיש
כוונתי את הזרבובית למוח שלו,
ומשכתי לאחור תפטיש

אבל משהו השתבש

הנוקר השמיע באנג! אבל
לא יצא אש. הוא אמר
"אתה צריך אבק שריפה,
מהר, קדימה, רוץ"
הכנסתי קליפס חדש לאקדח וכיוונתי, אבל הפעם בהיסוס
פשטנו יד לצד במקביל מבולבל מהאיש
מדוע הוא לא נסוג ממני
-"אל תירה, תקשיב לי,
אתה לא רוצה להרוג אותי"

הוא דובר אמת האמנתי לו, אז מה נעשה שאלתי?
ואל הנרתיק את האקדח החזרתי
והוא שאל אותי , "אתה זוכר מתי אתה והוא הייתם יחד קבוצה?"
הבלתי מנוצחים
"ובכן, כל שעלינו לעשות הוא למצוא מפה מהתקופה"

"ואני יודע איפה למצוא אותו"
את מי???
"אני לא מזכיר את שמו!
וכל יום שעובר הוא מתחזק,
ואתה נחלש במקומו"

העמסתי את האוכף על הסוס,
התכוננתי לקרב ללא היסוס

מלמלתי, אין יותר ארוחות לבשל.. וזרקתי את הפרי-מוס


שעטנו 16 קילומטר והגענו לעיירה נטושה
יפיפייה ועתיקה, ובמרכזה, אחוזה חדשה
שלא זיהיתי

בעיירה שכל כך הכרתי,
עיירה שבו נולדתי
המקום האחרון שבו חייכתי

הזר תפס תשוטגאן וכיוון לכניסה
זה המקום ארי, הם קוראים לו 'חסר אהבה'

המשימה שלנו? לגרום לו להפסיק להטיל ביצים ולקשקש
וברגע שאתה רואה אותו,
תירה בו מיד פשוט אל תהסס"

שלפתי שתי אקדחים,
וסובבתי אותם על האצבע
בעטתי בדלת האחוזה, ופרצתי ביריות פנימה
התחלתי להתחזק ממין אנרגיה ושמעתי מישהו שר,
זה היה הד מחדר סגור,
מכספת נעול,
ונשאבתי לתוך הסיפור
ואז הבנתי מיהו הזר

זה היום של ארי שרקתי, והתחלתי לרסס
מול אקדח התיפו הוא הוציא שוטגאן, והשיב כלפי אש
פני מלאו דמעות, שירים חרצו סדקים בקירות
הוא קרס על הרצפה ברגע מעוצמת הרגשות

יריתי יריית אזהרה התקרבתי לגופה, והשלכתי מחוץ לבית שלי
הוא פגע במדרגות הכניסה שלי
הוצאתי אותו מהשטח הפרטי שלי
ואז הופיע צל מאחורינו שהשמיע קול נורא

מהיום תרכב כמו קאובוי לעבר השמש
והחיים קשים כשאתה במנוסה מהנפש
יש לך זהב אבל אין לך ארץ
החיים מחוץ לחוק לך התחילו כילד


קח תשוטגאן וצא לצוד
תעלה על הסוס ותתחיל לרוץ
תרכב עד שאין לך רצון יותר
אתה צריך לנסות ולא לוותר


מהיום תרכב כמו קאובוי לעבר השמש
והחיים קשים כשאתה במנוסה מהנפש
יש לך זהב אבל אין לך ארץ
החיים מחוץ לחוק לך התחילו כילד

קח תשוטגאן וצא לצוד
תעלה על הסוס ותתחיל לרוץ
תרכב עד שאין לך רצון יותר
אתה צריך לנסות ולא לוותר



וואו!יש ויש...

אין מילים בפי...

 

מהממם.

מרענן!אם אפשראחרונה

מן פואמה, אהבתי את הסגנון..

שרשור יצירות מהסדנה של צור במפגשפסיפס
נשמח אם תשתפו אותנו ביצירות שלכם.
@פיתה פיתה @פועל במה @בתוך בני ישראל
@חולות @דאק
הקטעים שליחולות
הדפים נאכלים באש
אין יותר עבר
אנחנו לא רוצים להיות
אלו שהיו שם.
ואין שם יותר.
כרך ב' יורד לדפוס
---

צבע אפור מטושטש, זהו
מן הווה שמסתיר אותי
מעצמי
האתמול מנסה להימחק ללא הצלחה
והמחר, בינתיים כמו השלג של הטלוויזיה
אין קליטה

והקטע המשותף:

אם תרצה להדליק את האש
לא ברגע אחד חלק אור חלק חושך
אבל לא אפור מטושטש.משהו חד.
אחוז בחוזקה את הרגע החמקמק
קפוץ אל תוך הנהר הקר
פכפוך מזדמזם בראשך, אולי שוצף
ולפני שבסלע חד תתנגש
זכור את עצמך, את אלוקיך, בדממה
חפש את דיוקן אביך בהשתקפויות
הבט בו ותראה את השתיקות של האמשינובר.
אממ טובבתוך בני ישראל
עבר עריכה על ידי בתוך בני ישראל בתאריך י"ג באב תשע"ט 14:18
עריכה: הי'ה צורך למחוק משהו.
עבר עריכה על ידי בתוך בני ישראל בתאריך י"ב באב תשע"ט 22:58

אז הראשון:
עֵת תֵּאוֹר עֲטֶרֶת טְהוֹר
אֶת תִּפְאוֹר עֲתֶרֶת טָהוֹר
לְהָעִיר מַקְדִּישִׁים בְּגִלּוּי נָהוֹר
בְּרָצוֹן אַ-ל-חֲזֹר שֶׁלַּדֶּרֶךְ לִנְהֹר




הקטע האחרון:
עוֹבֵד,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד,
אֶת עִבּוּד עַצְמִי
(הַמַּהֲדוּרָה הַמְּלֵאָה, כֶּרֶךְ ב')

שֶׁלֹּא
אוּכַל לְאַכֵּל
מֵאֵבֶל, מֵ-אֲבָל, אֶת עַצְמִי
(לָדַעַת
מִי לוֹבֵשׁ שֶׁיַּסְתִּירֵנִי מִלֵּבוֹשׁ)

וּכְשֶׁחֵלֶק גַּם חֹשֶׁךְ,
אֲנִי רוֹאֶה אוֹר
וַאֲנִי,
נֵעוֹר מֵעָנְיִי,
לְהָסִיר סעוֹר מֵעַצְמִי
לִרְעוֹת א-ל הַנַּחֲלָה,
לְמַנֵּחַ אֶת הַמְּנוּחָה.

(וְהֵמָּה הוֹמִים,
קוֹרְאִים קוֹל,
וַאֲנִי קָרוּעַ,
מוֹעֵד,
בְּיוֹם מועד)



(אין בהכרח דיוק בניקוד, מחילה)
(בהשראת המשפט של @נחמיה17.לא ברור לי למה, אבל הוא תפס אותי. היתה בו אמת, או לפחות רצון לאמת)

...דאק
אין לי מושג מה הניק של מי שכתבתי איתו
אז מי שכתבתי איתו על האני האמיתי
ושאלה ותשובה
תעלה את זה🤝
שלום! (תודה על התיוג...)נחמיה17

הסברון קצרצר.

הסדנה היא על התפעלות מכתיבה. צור אמר שהסדנה היא לומר "וואוו, מגניב" על הכתיבה של החבר, אבל הוא התכוון לומר התפעלות "היתפאיילעס", בעצם.

 

צור הקריא קטע של רבקה מרים שרובו פספסתי, באסה. היא מדהימה.

 

אחרי זה, אנכי ותחיה הקראנו ב' קטעים על סוף (צור אמר שזה על התחלה וסוף, באנאמר)

 

אחרי זה צור בקש לכתוב על התחלה או סוף או התחלה וסוף. נראה לי זה היה אמור להיות בהקשר מה שהוקרא.

ואני לא ממש הבנתי את הפואנטה, בעיקר כי הייתי רעב וכאבה לי הבטן, וזה שילוב גרוע.

וצור בקש לאסוף רשימה של מילים שיש לי מהם התפעלות מקטעי הקריאה ומקטעי הכתיבה.

אז כתבתי בחמש השניות האחרונות של התרגיל בערך כתיבה שיצאה די כתיבת רצף וזה מה שהיה-

 

להרפות.

הדחיפה עברה והלכה,

קיבוץ הגלויות- השבר, הדוי והשכול.

הכל נעשה לי כהרגל.

שמחה גדולה להיות שוב פשוט.

לפשוט ולהשאר עטור.

 

 

ואז כולם הקריאו וצור בקש לכתוב משהו בהשראת מילה או שתיים מתוך מה שהחברים כתבו.

ואני בחרתי את המושג כרך בי"ת, היפה מאוד של @בתוך בני ישראל .

 

וזה מה שכתבתי בתרגיל השני-

 

 

1.

שְׁתּוֹק.

אָמַרְתָּ לִי " שְׁתּוֹק",

לֹא בְּרוֹעַ, בְּקוֹלוֹת עֲדִּינִים.

לִפְנֵי חוּקָה, לִפְנֵי גְזֵירָה.

שְׁתּוֹק, קַבֵּל מִצְווֹת שֶמִּן הַסְּבָרָא.

שְׁמַע עוֹד כַּמָּה צִיטוּטִים מוּבָנִים.

2.

הָרֲב נָסַע כְּשָׁעָה נְסִיעָה, וְהִמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְתוֹרוֹ.

עָלַה עַל הַבָּמָה, וְהוֹצִיא מֵחִיקוֹ

לִנְתִּיבוֹת יִשְֹרָאֵל

כְּרֲך בֵּי"ת,

הִקְרִיא כַּמָּה שּׁוּרוֹת- וַיְּרֵד.

כָּזֶה. כָּזֶה וְהַלֶוַאִי כְּמוֹתוֹ.

3.

כְּמוֹ הַשְׁתִּיקוֹת בַּטִישׁ שֶׁל הָאֲמְשִׁינוֹבֶר.

כְּמוֹ שְׁתִּיקוֹת שֶׁתָּבוֹאנָה בַּפְּגִישׁוֹת.

לֹא אֲדִישׁוּת,

הֲבָנָה.

בַּיִת חַם וָטוֹב.

אוֹתָה אִמָּא אוֹתוֹ אֲבָּא, אַפִי' אוֹתוֹ מַדַּף הַסְּפָרִים.

לִנְשׁוֹם מֵחָדָש אֲוִיר (שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל). כְּמוֹ לִנְשׁוֹם בַּפַּעַם הַמִּלְיוֹן וְעֶשְֹרִים.

אֵין מַה לְחַפֵּשֹ הַתְחָלוֹת בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים,

הָאוֹפֶק הַקָרֵב הוּא אוֹפְקוֹ שֶל אֶתְמוֹל וְהָאוֹפַקִּים

שֶל תְּחִילַת הַמַּסָּע. הוּא נֹחַ וְטוֹב.

*

הַלֶוַאִי.

אֲבָל רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, אֶלֹהִים שְׁבַּשָׁמַיִם!

תֵּן לִי לְהַתְּחִיל דֲף בֵּי"ת!

לְהַתְּחִיל עֲכְשָׁיו, לְהַמְּשִיךְ בֶּאֶמֶת.

 

 

 

והיה צריך להקריא את התרגילים ושתי בנות לא הסכימו והאמת שמזה הכי התפעלתי בכל הסדנא כי כתיבה אותנטית אמיתית זו כתיבה שמסוגלת להיהפך לאינטימית (אם כי אפשר שזה רק פחד במה, אבל גם פחד במה זה בא משורש של בושה, שזה חשוב נורא)

 

ואז צור בקש לקחת את הרשימה של מה שהתפעלנו ממנו (נקודת המוצא היתה שיש משהו כזה, וזה יפה מאוד. כי זה גרם לך להקשיב קשב רב וממש לחפש התפעלות בכל מילה)

ולהתחלק לזוגות, אף'חד לא רצה להתחלק ישר חוץ ממני ומ@דאק. (שבתכל'ס היה חשוב לי לא להיות מוגרל כדי לא לעשות את התרגיל עם לא-זכר, לא אישי).

ואני הייתי יחסית דיקטטור כי אני נתתי את הביט (שזה הצליל העיקרי ברבע תיבה, ע"ע הסדנא של @חותם-צורי) אבל עדיין נראה לי שיצא כתיבה של שנינו.

וזה מה שכתבנו (שגם את זה אני צריך לנקד) :

 

 

 

ברגע אחד לנער את עצמי

מכל השאר, מכל אחר.

למצוא את עצמי בכל כך הרבה מובנים,

ברגעים פנימיים.

 אולי אין לי כלום באמת? והכל הוא מילים של אחרים?

 

הצבעים של השלכת, אין צבע אחיד.

צבעי פסטל נמסים וקופאים, נשארים מופרשים.

האמנם?

ודאי שלי הם!

של האני העצמי, האמיתי היחיד.

נקודה אחת שלי עם הרבה ענפים והרבה קנוקנות.

אבל היסוד, השורש והעיקר, מקור הענפים, בו בודאי אוכל לאחוז, ללפת מול כל סערה שלא תבוא מול כל הרוחות שבעולם.

 

הכי עצמך,

בכל עצמך שתבחר.

 

 

האמת- נראה לי אני אלטש את התוצאות ואעלה אותן בשרשור נפרד. למרות שלא תהיה לזה את ההתפעלות הראשונית.

 

אלע ישיעס.

1 ו- 2 פשוט מדהימים בעיניי.אם אפשר
..בתוך בני ישראל
(האמת היא שלא יודעת מה בזה שבה אותי, אולי הרגש והלהט השקט שבוער במילים, או שסתם דייקת באופן מיוחד ובאמת, לא יודעת, אבל תודה על זה)
(בראשון)
👍רצה לאש
תודה על התיוג.
אעלה מחר בעזרת ה'.
..רצה לאשאחרונה
(הקדמה קטנה: אני לא ממש מאלו שיושבים, כותבים, מרוצים. אני צריכה לכתוב טיוטה, ולהעתיק, ולמחוק ולשנות ולשפץ ושוב.
בסדנה עצמה כתבתי המון מילים ומשפטים בלי כ"כ קשר, ולכן לא קראתי. את הקטע הנ''ל כתבתי אחרי זה, בעקבות הסדנה)



*נעלם בריבוע*

התחלה, לקפל כנפיים. נחיתה
אורזת עצמי בקופסה קשיחה. אוטמת
מקפלת אליה את הכנפיים שלי, את הרוח והסער שלי, אותי.
מתקפלת-משתחלת אל קופסה קטנה ויפה וצבעונית.
קוביה.
12 צלעות. 6 פאות. קופסה אחת מרובעת. מקובעת.

(יש לה ממש צליל, לקופסה הזאת. טאק טאק טאק טאק. קצב מונוטוני; שעון מחוגים. טאק טאק טאק טאק)

מקופלת אל תוך קופסה.
או אולי מתקפלת?
ואין אני, ואין פשטות
ואין נפש מתערטלת


רק נפש כלואה. נעלמת בקופסה מרובעת
כללי צניעות וציפיות, בניינים נוסחאות
טאק טאק טאק פאק. משתגעת


נחיתה, חדל תעופה. אומרת

חזרה לשגרה
לקופסה
למסגרת