פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 310)

יש כאלה
הטועמות מכל העולמות
ואחר כך מבולבלות
אבל
בלי הכללות
יש אחת
וזאת אני
החולמת בהקיץ לזכות להיות מאלו או מתוך או חלק מ
להשתייך
להיות אחד המספרים
דומה ל

ושילכו לעזזל המחשבות על להיות מיוחדת

היתה שבת מרוממת היה חג ומצה

היה חולו של מועד גם לילה שמורים

היה שבוע של חסד, תמיד בשש ומחצה

אך טבעם של ימים - נגמרים

 

לפנינו עוד קבלת תורה

עוד עצמאות וראש חודש

עוד ימים רבים ושונים ברא

המבדיל בין קודש לקודש

 

ועדיין,

היו ימים אחדים, תקופה, מזל

היתה כריכה אחת, מצות ומרורים

פנה היום, הזמן אזל

לנו נותרו ימים ספורים

בסוף
מי שינצח
זה לא הידע, הכישרונות, האהבות והשינאות והמלחמות , אגו מצולק או נקמה , גם לא אהבה גדולה והזיה, לא ינצחו השירים והמנגינות וגם לא הטוב והרע. לא ינצחו הכעס או הדאגה או השטויות השכל האגדי או הטיפשות השקטה עם קורטוב המזל ובלה בלה.

מי שינצח זה הדימוי העצמי השיקרי שבו אתה מאמין שאתה, ומאמין שכך חושבים עליך, גם אם זה לא נכון ,
מי שינצח
זה הדמיון שלך
איך שאתה רואה את עצמך

אבל יש מישהו שינצח גם את הדימוי העצמי
וזה הידע
והידע לחש לי בסוד
שדימוי עצמי זה דמיון של האדם לעצמו
ולעולם האדם לא ידע מה מרגישים כלפיו באמת
ואיך הוא נראה בעולם באמת
כי כל אחד וראייתו שלו
והערכים שלו
לכל אחד יש פרספקטיבה שונה כל כך מהאחר
ולכן
כל מה שאתה צריך לדעת
זה שאין לך מה לשים על בני אדם
שבין לילה נוצרו ובין לילה יאבדו
בני אדם שתלויים בגופם
בממונם
בכבודם
אין בן אדם שיכול לראות אותך על כל גווניך
חוץ מאדם אחד
והאדם הזה זה אתה..

אז ברגע שתהיה טוב בחדרי חדרים
בסתר המדרגה כמו בחיים
כשתהיה מה שאתה מעריך ואוהב
אתה תהיה אדם מוערך ואהוב
בלי להיכנס למסכות
בלי ללכת לnlp
בלי לחשוב מה יחשבו עליי

אתה תהיה כל כך מאושר
ותנצח גם את הדמוי העצמי
לא יהיה לך צורך בזה
אתה תשקיע את כולך במה שאתה אוהב
בתפקיד שלך בחיים

אז עכשיו
היישר מבט אל תוך עצמך
ותגיד
האים באמת יש אדם בעולם שמכיר אותך טוב ממך??

(חדל פטפטת👐🤣😗😍😚)

אני רוצה לחבקך,
לדבוק במור הנוטף מפיך,
לחקות את צלילייך,
לקבל חלק מתמימותך.

אני רוצה לחלום,
לרוץ איתך
לגעת בפיסת שמיים,
אולי נוריד עימנו קצת שכינה
ונשתול אותה באדמה
ונאמין שיגדל לנו עץ עם צל קדושה בידיים.

אני רוצה עייני טוהר,
רוצה מתיקות.
רוצה תמימות
שזכרתי רק ביימי ינקות.




לכבוד השם יתברך.

20190428001157.docx

אז ככה, אמנם ימי  הבחירות כבר יסתיימו, אך יש לי אתגר הקשור לבחירות.
האתגר הוא כזה:
1. בוחרים פוליטיקאי (אסור לכתוב במי בחרתם)

2.  כותבים עליו שיר-חידה באורך של כחמש שורות (חמשיר), זה יכול להיות בסגנון של "מי אני?" או כל דבר אחר.

3. המשתמשים האחרים יצטרכו לנחש במי בחרתם. הערה: הניחושים נעשים ע"י תגובות לחידה של כל אחד, לא בתור תגובה לפוסט.


אוקיי, אז אני אעשה ראשון:

 

איווט ליבוביץ' היה שמו הקודם,
ממחזאי לפוליטיקאי התקדם.
מפלגה הקים כדי שיהיה לו בית,
ואת הממשל רוצה לשנות כמו אצל בן-דודו של העיט.
אז זה הזמן לנחש: מיהו הפולטיקאי? 

כבר לא מאד חיה. חיה.
זה לא חדש, אבל זה מחמיר.
הולכת בעולם עם גוף מרוקן מנשמה.
עיניים ריקות מאור.
אין חשק. אין יצר. אין אהבה. אין שנאה. אין רגש.
אני טובעת בכלום גדול ומטומטם.
כלום שאוכל אותי.
פוער בי בורות ישנים.
מנסה לגרות עצמות יבשות
מתפוררות,
בשבילי דם על הלחי.
לא מחכה כבר לכלום.
לא חיה.
חיה,
כלום.

תבוא אתה
ותפרוש לרגליי רצועת דף חלקה
שתכסה את תהומות חיי
ועם מכחול
וטיבול בצבע,
נתקן כל כאב ודמע
ונשרטט קווים בצהוב וורוד,
סתם כי הם גוונים מחיים
ואולי גם נצייר שם חיבור לאש אלוקים
כי כמו שאמרו משוררים אחרים,
שלכל שקורה יש סיבה
ועם הנפש לא מתווכחים.

למדני לרצות אלייך בטוהר,
לשוב בתשובה שלימה
להאכיל נפשי רק בשכינה.

למדני להתבונן ביופי הבריאה
לזמר לך עם פשוטי עם,בהודיה
ושירין ורחשין לערוג לך באהבה.

למדני להשתיק יצרי ורצונותיי,
שרק קדושה תשרה עלי
כי מבלעדיך אנוכי ריק ועפר
ולאדמה אשוב בסוף מסע.

וכשאעלה אלייך בבוא עת,
לא תשאלני על יופיי ותאוות שסיפקוני.
תשאלני
מה על נפשי והאם הגבהתי אותה ולו במדרגה.


לכבוד השם יתברך

את האמת? הכל נסדק כבר מזמן.
שברים התפזרו. חיוכים התקלפו.
חלקיקים חלקיקים התעופפו. לכל עבר. מתיזים דם.
אבל מי מתייחס לכמה שריטות?
אפילו פלסטר לא טרחתי לחפש במגירות.
התעלמתי מהכאב. חיכיתי שיעבור הגל.
אבל במקום להגליד עם הזמן, הוא רק הלך וגדל.
השברים הפכו קטנים יותר, חדים יותר, רבים יותר,
ולא הצלחתי לאסוף אותי מהרצפה.
רק לנגב את השלולית האדומה שנקוותה,
למרוח ממנה קצת על הלחיים, קצת על השפתיים.
חיפשתי חיוך בערכת עזרה ראשונה, אבל לא היה שם אפילו אחד. לא מאמינה איך חיסלתי את המלאי בפחות מתשע עשרה שנה.
רציתי למצוא אותי. להתעורר ולהבין שהכל היה חלום.
חלום רע שצריך להתעורר ממנו פעמיים או שלוש.
רציתי לברוח, לתכלת ולירוק ולשקט. לחפש שם.
אבל לא הייתי מסוגלת לנטוש.
רציתי לעמוד מול המראה ולזהות אותי. אותי.
המאמינה, החזקה, שלא נשברת גם כשהשמיים משתנים, ששומרת על הכאב שלה עמוק בפנים,
שמחייכת ומתעניינת ונותנת תשובות לכל דורש,
שאף פעם, אבל אף פעם, לא מוכנה להתייאש.
אבל כל החלקים היו על הרצפה,
ולא יכולתי לאסוף.
לא יכולתי לענות, לא יכולתי לדרוש,
לא לקוות או לשאוף.
דמות שחורה ומוכתמת ראיתי במראה
ומאז, אני לא רואה.
כלום.

מי מכאן משתמש במוטיבים של מסרים חבויים וראשי תיבות וכיוב' בשירים שהוא כותב?

לעתיד נכון יותר.
מוקדש ל @מקום אחר שהיא מלכה רצינית
ול @חולות שהוא נשוי וזה אבל משלנו


לכאורה יש לו הכל. עבודת ה', שמחה, שלמות עצמית, הגשמה, התממשות, חיבור פנימי למה שקורה סביבו, אהבה, כנות, טוב לב. רק דבר אחד חסר לו. אוכל אותו מבפנים, כשהתאורה נכבית וכולם מתפזרים, כשהחושך יורד והלילה שקט, הוא נזכר, נזכר כמה הוא מתגעגע. כמה הוא באמת רוצה מתחת לכל השפע, הזה, מתחת לכל ההנאות הגדולות של החיים, מתחת לכל המבטים המקנאים.
כמה הוא רוצה כסף.
מלא כסף.
הוא יודע שהחברה לא תבין, הוא יודע כמה אפילו לעצמו הוא לא יודע להסביר, הוא יודע שזה התחלה של מסע, שאין לדעת איך יסתיים, אבל זה בוער בו, זה חזק ממנו.
פעם הוא פגש באנשים ההם, אנשים כאלה, של כסף.
בלי להבין הוא מיד שזה מה שהוא מחפש.
אנשים שמדברים על עסקאות, ג'ובים, הלוואות, קומבינות, בלי רעש, בלי עניינים, בלי ''להיות מי שאני עד הסוף'' בלי ''האמת הפנימית'' פשוט העושים כסף. מלא כסף.
הם מוותרים על כל ההתנצלויות האלה, ההתחסדויות, הויתור והצדקה.
ההסתפקות במועט והבטחון בה', והם פשוט הולכים לעבוד, לעזאזל. להקים עסק, להתחרות, להיות חדים, מתוחכמים, מהירים, להריח הזדמנויות, ולבצע עסקאות.
הם מוכנים אפילו לגנוב, או לסחוט, או להמר בקרבות כלבים או כל מה שצריך, בשביל זה. כדי שיהיה להם כסף, מלא כסף. לעשות בו מלא דברים מושחתים, לאכול במסעדות בוטיק ולצאת סופש באירופה כל שבועיים.
אוי, כמה שהוא אוהב אותם, מנסה להיתקל בהם כאילו לא בכוונה, נכנס בלילה לפורומים ווירטואלים שלהם, לפעמים עוטה אומץ וברדס ונכנס לבתי ההתקהלות שלהם, איפה שהם רוחשים ולוחשים, מסתודדים ובוחשים.
יודע עד כמה הוא רחוק משם, אבל פשוט נהנה מהריח, מהאוויר הזה, החומרי, הגס.
הוא יודע שזה עולם קשה וגם לא מוכר. והרבה יותר נח בעבודה הפנימיתהמוכרת והטובה.
אבל זה חזק ממנו, ממגנט אותו כל כך.
הוא פשוט יודע ששם האושר שלו,
בכסף.
בהמוווון כסף.

ילדה שלי

יפה כל כך כמו שמש

אני בוכה איתך, את ליבך השבור

את גופך שננטש באכזריות.

בואי קחי חיבוק

אולי ימתיק הוא לך מעט

מרירות הדם בפיך, שנשרט

ממילים בדויות, רעות.

בקשי גשם מהבורא

צלול שישטוף אותך מהבוץ

שדבק בשיערך ולא מרפה

ולא עוזב

טל, שינקה ויטהר

אתך מכל.

לקפה שלי יש צבע קצת חום. אבל לא בדיוק חום. יש לו צבע בז' קאמל קצת בהיר.
אבל הצבע האמיתי שלו הוא צבע קפה. ככה. בלי ערבובים, צבע קפה וזהו. כי יש זמנים ומקומות ואנשים שצריכים לקבל שם משל עצמם, שלא יוכלו להיות רק מרשם או מתכון של זכרונות אחרים שמרווחים בנחת בנבכי השפה והעגה עם שמות מקוריים ששייכים רק להם, שמגדירים אותם באמת. כמו מספרים ראשוניים, כמו אופי של ילדים.

ולקפה שלי יש טעם קצת מר, אבל לא בדיוק מר. ופעם הייתי שותה אותו עם כפית סוכר והוא גם היה מתוק. כמו החיים שלי. אבל לעולם לא תוכלו להגדיר את החיים שלי באמצעות אוסף של חוויות אחרות. כמתכון של צבעים וטעמים וריחות שכבר מוכרים וידועים ובתרכובת הנכונה יצרו את החיים שלי. כי החיים שלי הם מספר ראשוני. הם חוויה שנחוות בפעם הראשונה. הם כוס קפה מר וטעים. ואפילו אם מישהו יזהה אצלי נקודות השקה לעולם המוכר שלו, אם הוא ינסה להרכיב אותי מהלבנים המוכרות והמרובעות שהוא אסף עם השנים הוא ישאר בסופו של דבר רק עם מתכון ולא עם כוס קפה

את לא רשימת מכולת
את שיר של עשרים שנה
וכמו פתית שלג
את כל כך שונה
את אהבת אותי
ואני את הבדידות הבטוחה
את הסכמת לקבל גם קצת
ולא שחררתי אפילו הבטחה
את ויתרת כל כך הרבה
ואני הסתכלתי על האין
את דיברת על יין ויאנג
ואני נשארתי בזן
את לא נשברת את עוד מאמינה
את לא קפואה, מחייכת בקטנה
מנסה להגיד אלף מילים במבט מלא תקווה
ואני מסיט עיניים, מכיר את נזקי האהבה
עוד שאיפה ואעלם בנבכי המחשבה
אני שותה ומעשן
בוטה ומנגן
צועק, בוכה, מקלל ומוחה
על התמימות שלהם
על האמונה
על התקווה
על העיוורון
על הלהט
על השלווה
על הרצון
עם נצנצים בעיניים
ופנים נקיות מסטירות
כמו פאקינג אנימה יפנית
את רוצה אותי ואני לא רוצה
את מחפשת איתי ואני לא מוצא
ואני ממוצא
ואני מרוצה
מהחיים ככה
ומהבדידות הנוחה
מקבל בברכה
את טמטום השכחה
כי כבר מזמן לא התאהבתי
ונצח שלא החסרתי פעימה
ובחיים האלה אני כבר לא רומנטי
ואת פשוט כל כך תמימה

ועוד איזה לכלוך.  

רטובה מדמעות וייאוש. 

חסרת כל חוש

כל רגש

כל.

 

כל העולם חיכה לי שאבוא. 

כל דבר ודבר בבריאה המתין לי. 

 

בחצוצרות וקול שופר

הריעו לפני

מטונפת. עטופה בסחבות ומלאה בעפר. בעבר. 

כלכך בולטת שכבר כמעט לא רואים אותי.

כלכך צועקת שכבר כמעט לא שומעים אותי. 

 

אני רוצה חדש, אבא. 

רוצה חדש. 

הדמעות כבר שטפו את הלכלוך. 

 

 

הדמעות כבר שטפו את הלכלוך. 

הדמעות כבר שטפו את הלכלוך.

בת שלי, תפסיקי להסתכל הפוך. די. 

די.

די. 

כמה אפשר להלחם בשיניים על מה שכבר יש לך?

 

תפסיקי לבהות בסחבות תרמי את הראש משוגעת. 

איפה את, את יודעת?

מה את מצליחה לראות בכלל דרך עיניים מלאות בדמעות.

דרך כל הצרות. תפסיקי להסתכל אחורה. 

הכל שם עדיין בוער.  

 

 

אל תתיאשי

אל תתיאשי

מלדפוק.  

עד שאני אפתח לך. 

 

זה עניין של רצון.

תדפקי. 

אני לא מתייאש מהצד השני.

 

קול דודי דופק. 

פתחי לי. אחותי .רעייתי. יונתי. תמתי. 

 

אני?

 שאני אפתח? 

יכול להיות שהיכל המלך כזה

מלוכלכך?

וישתבח 

ויתפאר

ויתרומם. יתרומם. 

 

קול מאחורי לוחש לי שהכל בסדר.

קול גבוה וכהה ומתוק, 

מדבר אלי בערגה,

באמת בלתי מתפשרת.

בקבלה שלמה. 

את כה יפה. את לבנה.

את. 

את נקיה. 

 

את מתנה. את אהובה. את טובה.

 

הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה

הביאני. אל בית היין. ודגלו עלי. עלי.  

אהבה.

 

 

'ואני קרבת אלוקים לי טוב שתי באדוני ד' מחסי לספר על מלאוכתיך'

כְּשֶׁנַּפְנִים אֶת כַּמּוּת הַיִּסּוּרִים, הַכְּאֵב,
הָאַהֲבָה, (הַקִּרְבָה,)
כְּשֶׁנַּבִּיט פְּנִימָה עַלְצְמֵנוּ, שְׁפוּכִים
אָז נִרְאֶה כִּי מְאוּם לֹא נִגְלֶה. וְאֵין לֵב

לָמָּה נִגָרַע,
לַבִּלְתִּי הִקְרִיב עַצְמֵנוּ, עָצְמִיותֵנוּ,
עַצְמָאוּתֵנוּ עַל מִזְבֵּחַ הָאֱמֶת.
(אַל תַּקְרֶאנָה לָהּ, אֶלָּא מָרָא)
מֻתָּר לִתְהוֹת, מֻתָּר לְתַּנוֹת,
אָסוּר לִטְעוֹת. וְעָשֵׂה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּעָשֵׁה מְלַאכְתְּךָ בִּידֵי שָׁמַיִם.

(לִפְעָמִים, הָאֱמֶת נִתֶּנֶת לַמִּעוּט
וְלִפְעָמִים, הַמִּעוּט נִלְקָח לָאֱמֶת.
מָה לֹא עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל כַּפָּרָה?)

וְאֵין עוֹד אַיָּלִים מְצִיצִים בִּסְבַךְ הַקּוֹצִים.
וְאֵין עוֹד אָב שֶׁסּוֹמֵךְ וּמַצְהִיר לְךָ: הִנְנִי.
וְאֵין עוֹד מַשָּׂא שֶׁל אֵשׁ וְעָצִים. בּוֹעֵר הוּא
וּשְׁחִיטָה בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. כִּי אָסוּר
שֶׁמָּא יִרְאוּ וְיירָאוּ,
לְהַכִּיר,
לִפְגֹּשׁ שֵׁנִית,
אֶת קִרְבַת אֱלֹקִים.

אשמח להערות על הניקוד. אני לא בטוחה לגבי כמה וכמה מילים כאן
(וגם על הטקסט)

הבית שלי נחרב בגלל בחורה אחת
קוראים לה שרה והיא גרה בתל אביב
והיא הגיעה לחנות של בעלי
והוא התאהב בה
והיא בו
ואין לי מושג איך הכל התחיל אצלם
אבל אצלי התחילה תקופת השיגעון
תקופה בה הרסו לי את הבית הפיזי והרהיטים
זרקו אותי לרחוב עם תינוק
חלב אם זה כל מה שהיה לי
וכעס תדהמה ובילבול.

עברו שנתיים וחצי
אני לגמריי במקום אחר, מחייה את חיי האבודים
משתדלת להתרחק מהזיכרונות היפים
ופתאום
היא הגיחה באפילה
רוכבת על האוטו שלי
מחבקת את הילד שלי
ובעלי נשענן על כתפיה החשופות
ופני המלאך שלה מחייכות אליי

ואני עומדת ומושיטה ידיים לילד שלי
והיא מחמיאה לי עליו מה שהוא יפה
והם נוסעים

למה בא לי לקפוץ לתהום
ואיפה אתה אלוהים
האים באמת יש
גיהנום

יש לי עכשיו גישה לפורום פה.

לא אצטרך לעבור לפייסבוק.

כמה טוב!

 

@אנחנו יחד נבנה

האוטובוס היטלטל ברחובות החשוכים של השכונה הירושלמית השקטה. נער בן חמש עשרה בערך ישב בספסל האחורי. מבטו המרוכז נמסך בהבעה עצבנית-מה בשל המצמוצים הבלתי פוסקים ונשיכות השפתיים התכופות. ובמבט בוחן ניתן היה לראות איך העפעופים בעצם מנסים לכבוש דמעות סוררות המבקשות לפרוץ משולי עיניו האדומות.
אגודליו נעו בתזזיתיות וללא הפסקה, מקישות במהירות על מסך הטלפון במשך כמעט כל הנסיעה, כשרק קול המנוע הרועם וקולה של זמרת פופ הבוקע מן הרדיו מפריעים לדממה הלילית.
ואז סוף סוף, אחרי עשרים דקות בערך, הוא הפסיק לכתוב. גבו הזדקף מעט, ונראה היה שהתלבט לשבריר שניה לפני שהקיש הקשה אחרונה על המסך.

*שלח*

את שארית הנסיעה הוא העביר בבהיה במושב שלפניו, כשמידי פעם הוא מציץ בעצבנות במסך הטלפון.
נשיכות השפתיים לא פסקו.

הוא ירד מהאוטובוס בשולי גן ציבורי והחל בהליכה מהירה וממוקדת לאורך השביל החוצה את הגן בין שיחי הורדים ועצי האורן. לפתע הוא נעצר והשהה את מבטו על ספסל יישן המואר קלות באור פנס רחוב, חוכך בדעתו. לבסוף התיישב בעצבנות בקצה הספסל- כאילו אם רק ירפה וישען יבלע אותו העץ היישן לעד.
הוא הרכין את ראשו, נשען על ידיו, ונשימותיו הסדירות הופרעו מידי פעם ברעד קל.
לבסוף הוא נכנע, ודמעות חמות פרצו מעיניו, זולגות בפלגים דקים על פרצופו הכואב.
ראשו נע מידי פעם אנא ואנא, מוודא שאין אף אחד שיראוהו כך, בעוד הוא מנגב במהירות את דמעותיו.
לאחר שתי דקות הוא נרגע, מחה דמעה אחרונה והסדיר את נשימותיו שוב. ואז הוציא את הטלפון, הביט במסך בצפיה והניח אותו על הספסל בהבעה מאוכזבת.
נראה היה שהבכי הקל עליו, גופו נרפה מעט והוא נשען אחורה בעייפות.
הוא הספיק להשמיע רק צעקה חנוקה וקצרה לפני שהספסל התרחב לפתע, התקפל ובלע אותו. ואז חזר למצבו הקודם כאילו זה לא קרה מעולם.
ורק הטלפון נשאר על הספסל, בודד.
מצלצל.