"אני ישנה וליבי ער
קול דודי דופק
פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"
ישנה בחושך. באפלה
נהנת מאותו החושך שמסתיר.
ודודי צופה בי
ונפשו יוצאת בראותו אותי
טובעת
בחושך. בשקר.
והוא עדין אוהבני
ומחפש את אהבתי אליו בחזרה.
והוא קורא ומזהירני
אך אני ישנה ולא שומעת את קריאותיו.
והנה ליבי זועק
"היכן דודך?"
"קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור"
רצתי. נפלתי. המשכתי
לפתוח לדודי חפצתי
בכל ליבי ונפשי רציתי
אך הנה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו"
דודי כבר עבר על דלתי
ונפשי... נפשי בוכה. פצועה
קרבתו פתאום ככ חסרה.
זועקת. צועקת
אך דודי את ראשו מסב בבכי
"חייב אני".
"מצאוני השומרים הסובבים בעיר
הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות"
נגזרה הגזירה.
אין בידי לשנותה.
את בית דודי רואה אני.
אש. שרפה. להבה עליונה
את בית אבי היא שורפת.
שורפת ושורפת, בשאגתי אינה מתחשבת.
צעקתי. השתגעתי. לא האמנתי
"אבי אבי למה עזבתני??"
שומרים תפסוני
את דברי דודי עושים הם.
פצעוני, היכוני
ואני, אנה אני באתי?
אל חילות אויבי הגעתי וזעקתי
"אם תמצאו את דודי... שחולת אהבה אני"
להעיד עלי מבקשת אני מכם,
כשתגיעו לפני אבי והוא יבקש את עדותכם,
אימרו לאבי שבשביל אהבתו חליתי ועוברת אני יסורים.
לכבודו. באהבתי אותו.
לי אין אבי מקשיב עתה
ומתביישת אני לבוא לפניו ולהתחנן לו
אך "נהפכו עלי המון מעי לשוב לאהבתו ולפתוח לו"
רוצה אני שוב את קרבתו, אהבתו.
והם בטפשותם לי עונים
"מה דודך מדוד היפה בנשים
מה דודך מדוד שככה השבעתנו"
אין הם מכירים את דודי
אין הם יודעים כמה אוהבני
אין הן יודעים עד היכן אהבתי אליו מגיעה.
"אבאאא" פורצת בבכי חזק וצועקת
"את חומת הברזל רוצה אני לראות נסדקת!
איפה ביתך? היכן אהבתך? היכן קרבתך?
בדמי אני מתבוססת
את אהבתך מחפשת.
את ביתך שבו שכנת
את קרנך ששם הצמחת!
אבאא" נפלתי בבכי.
והנה דודי
מטושטש
עיניו אדומות מבכי וחיוך אוהב על פניו.
"כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות"
אוהב אני אותך בכל ליבי ונפשי
ואת ליבך להשיב עדין מנסה אני.
את בעיני כשושנה בין החוחים
פרח מושלם שמציץ לו מבין הקוצים.
מסתכל אני עליך ומחכה,
ובקרוב זה יקרה.
את אורי עליך אאיר,
את ליבך אלי אשיב,
ואת החומה מעלי אסיר.
ואני אל דודי מביטה.
חיוך של הקלה וציפיה.
חולת אהבה.
אשמח להערות והארות...
מבאס מאוד