פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 327)

יש ואדם מתכסה
נעטף במסווה וקליפה
מזייף את חייו
למראית
ונדמה שאולי הוא כזה.

זה כמו צבר
קשה.
זה כמו קוץ קוצני
וקשוח
שמעקיצות לא יכול לנוח.

ואתה רוצה להבין למה
ואתה מנסה
למצוא את החלק הרך
שיש
אך מתכסה.

צועדת בדרך

היא כה חשוכה

הכל פה קודר

מגששת באפלה

 

מביטה אל האופק

הסוף לא נראה

לא מוצאת את הדרך חזרה

כמו הולכת במנהרה 

שלעולם לא נגמרת

 

לי נדמה

שהכל אבוד,

שאני בודדה כאן

שהתקווה אבדה מזמן

 

מחפשת, מנסה

אך לא מוצאת

אפילו

קרן אור קטנה.

 

ופתאום,

בקצה המנהרה

אור זורח

מציץ אליי

מלטף

ונעלם.

 

הרגשתי אותך,אבא

גם בחושך,

בשחור הליל

בכאב שאותי עוטף

ולא מרפה

אתה תמיד כאן

איתי

מלטף

מנחם

מרגיע

מכוון

 

"ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה,

בוודאי גם שם

נמצא ה' יתברך".

 

בואי כלה,

שבת נכנסת,

שולחן ערוך,

מפה צחורה,

כשיקדש,

יעצור עולם מלכת,

והחיות זמנן שתיקה.

בואי כלה,

בואי כלה,

מזמור ושיר,

וסליו ודגים.

והנרות מאירים,

מוסיפים עוד אור לעולם.

והכל מצטרף לשלהבת ענקית.

של אחדות.

עם ישראל.

אחים בנפש.

בואי כלה.

שבת מלכה.

בואי כלה.

בואי כלה.

 

 

שבת שלום!

הנה זה מגיע..

אתגר כתיבה חדש!!!

 

לאתגר קוראים- טלפון מתוקן. (כמו המשחק...)

 

מהלך האתגר: אחד כותב פרק פתיחה לסיפור.

המקום- לא משנה.

הזמן- למי אכפת?

הגיבורים- לא מעניין...

הראשון (אני) כותב פרק פתיחה.

השני כותב פרק המשך לסיפור. בעל אותו בסיס. אבל כתיבה חופשית!

לשלישי מותר להסתכל רק על הפרק השני ולכתוב המשך אליו- בלי לקרוא את הפרק הראשון!

הרביעי כנ"ל- מותר לו לקרוא רק את הפרק השלישי.

לכל אחד מותר לקרוא רק אתה הפרק שלפניו.

 

המטרה: יוצא בסוף סיפור שלם שמורכב מהמון סגנונות כתיבה, ועם אינסוף פניות, עליות וירידות.

יוצא ענק!

 

כללים:

1. כל אחד כותב רק פרק אחד! (תנו גם לאחרים.)

2. חייבים להתייחס לבסיס של הפרק שלפניך. כל השאר- כתיבה חופשית!

(יענו, תהרגו את הגיבורים, תקימו אותם לתחיה, תביאו פלאשבקים מהעבר או מהעתיד- מה שרוצים בהתאם לבסיס.)

3. השרשור הזה הוא הרשמה לאתגר(כדי שלא יצא ששניים כותבים פרק המשך לאותו פרק.)

4. על פי הסדר ההרשמה בשרשור הזה, כותבים את הפרקים.

5. אם לא נרשמת עדיף שלא תכתוב, כדי שלא יבלבל.

ההרשמה לאתגר תיסגר בעז"ה מחר בלילה.

כולם מוזמנים!!!

וכמובן תייוגים:

@הי זאת אני

@אמונה רעיה

@ברוך השם

@לעבדך באמת!

@פלפלחריף

@דאק

@אנה דור

@מהתחלה

@עלה מתנדף

@מגוש

@אור שחור

@הסוף החולף

@ארי1

@נפש חיה.

@רק שמחה!

@מיכל318

@נקדימון

@ניצוץ ההוויה

@אחיתופל

@אילת השחר

@עמירם

@דוס בדם

@עולם אכזר

@שורקת

@נחמיה17

@חייל שריון

@יבחוש חרצוליים

@חולות

@וכל מי ששכחתי...

(העתקתי משרשור אחר את התייוגים. אז אם יש מישהו שמרגיש לא קשור. מוזמנים להתעלם...)

 

בהצלחה!!!

 

השוועה שלי

היא כמו של חבל עבות

שזור, חטוב גוף ובליטות קשרי גורדי שנוסר

עד לנימה דקה משערה, חלשה ומזדעזעת. מבקשת השארות

ועוגן בעקשנות.

גורדי לועג לה 'ומה לדוק החבל ללא קשר''

האליטות לועגות, השאר סופדים, מתעלמים

אבל היא עוד בוקעת.

גם אני עומד וצופה בה בקול ענות חלושה.

ושוב אני מוצאת עצמי נוקשת על דלתות זרים.

שוב הבגדים הקרועים.

כהים.

כמו עיניים של ילדה שלא רחצה שבועיים.

שוב האנשים שיתנו קצת אוכל,

 ואולי איזו מיטה...

 אך אחד לא יגע לה בלב.

ילדה יתומה...

עלובת אהבה.

מחפשת שוב תשובה.

הוא ברח היא ברחה.

הכל לקחו...

עזבו.

לא אבקש שוב יחזרו.

רק אקושש קצת אהבה.

אולי אזכור  את החצר הנטושה.

תגידו שוב את אותה המילה.

מלאה היא בצרבה.

רק תגידו אהבה.

עוד מילה של נשכחות.

מחפשת שוב תשובות.

לאותן השאלות.

ענית ולא.

כי כלום פה לא ברור.

תיקח לי את הלב.

כי ממני הוא פטור.

רק אחפש עוד אהבה.

שוב הגדר הנטושה.

תבין את הכאב.

תגלה העלומה.

 

 

 

לא נוקשת עוד שוב על דלתות של זרים.

יש לי בית משלי.

רק אני ואתה.

אבל זה לא אהבה.

מה שבטוח יש לי מחסה.

--ממך.

 

 

קמתי מוקדם, כדי לשרוט עוד קצת את הלב המתפורר שלי.

לחנוק חזק את הילדה הזאת בתוכי

שרוצה בוקי ואין לי חלב.

 

ציפורים מעל ראשי, חודרות למחשבותי

היגעות, 

לטיפת נחמה.

 

אי שם,

עוד מיליון שנה

יגיע רופא ויתפור את הקרעים.

 

עד אז,

יעופו הציפורים,

כחיצים לתוך ליבי.

 

קמתי מוקדם,

כדי לרסס אלכוהול על פצע פתוח.

שותה מהבקבוק,

כמו נרקומנית.

אחר כך, הצרבת תהרוג אותי.

 

גאד. אני כבר לא מאוהבת באף אחד, זה מוזר.

אילו היה אפשר

לקחת פוש מהחיים

הייתי יוצאת

לחופשת לידה.

מוקדמת וארוכה.

"כשנגיע לגשר נחצה אותו..."
חשבתם פעם על המשפט הזה?
איזה גשר אנחנו מדמיינים? מעל מה הוא נישא? בין מה למה מחבר?
ואם אפשר לבחור את הגשר שעליו רוצים לעבור,
אז אפשר לבחור גם את התהום,לא?

על איזה גשר הייתם רוצים לעבור? ממה עשוי?האם מספיק יציב עבורכם?האם היה שם כבר או שמא בניתם אותו בעצמכם?
מאיפה לאיפה הוא יקח אתכם? מה תשאירו בעבר השני אחרי שתעברו אותו? מה תקחו איתכם ועל מה תחליטו לוותר? מה מחכה בצד השני? מה אתם מרגישים ביחס למה שנשאר לעצם המעבר, למה שמחכה בצד השני?
מעל איזו תהום הוא מתרומם? מה יש בה?מה זה מעורר בכם?


שתפו אותנו איך נראה הגשר שלכם,
מעל אילו תהומות הוא עובר ומה עובר שם בדרך...
זה יכול להיות בכל דרך שתחפצו לבטא בה שיר, סיפור או אגדה ואפילו מה שיכול להקרא פשוט פריקה ספרותית.

(תודה ל@בחור שמח על ההארה)




אז הגעתם אליו-
מי רוצה לחצות את הגשר הזה?;)

אֵיךְ לֹא אֶשְׁתַּגֵּע

אֲהוּבִי 

עִם כֹּל הַמִּלִּים שֶׁרוֹבְצוֹת עַל לִבִּי

עִם כֹּל הַשָּׁנִים

הַזּוֹעֲקוֹת מיַתְמוּת

אֵיךְ לֹא אֶתְגַּעַגֵּעַ

מִבְּדִידוּת הַנֶּפֶשׁ

מִשְּׁקִיעוֹת הַכּוֹתְבוֹת אֶת שִׁמְךָ עַל עֲנָנִים


___

פעם ראשונה שמפרסמת שיר רישמי. קצת מוזר

אור מדפיס שטרות ריקים וכותב עליהם ספרות בודדות, הוא מחלק את הכסף בינו לבין כל שאר הדמויות שהוא היה רוצה להיות עכשיו, ומנהל שוק שלם וקח של פיוסים הדדים.

כל דמות קוצבת את מחיר הסליחה שלה על כך שלא באה לידי מימוש, אור שומע את המחיר, נותן לדמות להציע לו שטר מסוים מהחבילה שלה, ומוסיף לה בכתב ידו כמה שצריך שיהיה מספיק, ומשלם לה.

 הדמות הפוטנציאלית סולחת לו על כל ההחמצות שלו, הוויתורים לחברה, ההתנכרות לתכונות החיוביות שיש לה להציע, הכסף שהם יכלו לעשות ביחד, החברים המגניבים שהם יכלו לרכוש, נקודות החיים שהם יכלו לבלות, משחררת אותו והוא מודה לה בחיוך דק סבר.

זה מצחיק, הוא יודע, פשוט תסלח. מה כל הסבך הזה, אבל לא. צריך קצת מניפולציות על המודעות שלך, אחרת איך תרגיש שאתה חי. הוא גם מתכנן לכתוב על זה ספר, כשיהיה גדול, או מאמר, או ללעוס את זה עוד קצת. לשם שמים כמובן, שמים שיחצצו בינו לבין הכאב הממזרי הזה שהוא לא מעיז אפילו להסתכל לכיוונו.

הדחקה? כן, כן, בדיוק. על זה ממש חשבתי. על פתרון הוליסטי להדחקה הפרודייאנית. בוא נדבר על זה.

הוא יודע שאם ייגמרו הרעיונות לכאלה משחקים הוא יעבור לבודהיזם עם אורנטצייה מערבית בנגיעות חסידות פוסט מודרנית, ישחה הלוך וחזור יעשה מבט עסוק ויכחיש כל רצון לאינטראקציה חברתית. וישתהה על הרגשת הבטחון הקרה כמוות הזאת.

ואז זה יישבר. זה תמיד נשבר בסוף, ואין לו ברירה אלא לחיות. כנגד כל הגיון סביר.

לחיות זה אומר לומר משהו ורק אז לחשוב עליו, להפסיק עם הציניות, לומר ביטוי לא שנון בכלל או אפילו נדוש. להסתכל לחבר בעיניים, ולהגיד לו, אני לא חושב ככה. אני מעדיף ככה. ברררררר איזה פחד. זה בכלל לא הגיוני שהוא יצליח. בררר איזה פחד, הוא יצליח.

סתם שתדעו,

שאין לי ביטחון

בעצמי

וגם כוח בשביל שתראו

אין

לפחות תקראו

אני רק נראית מאלו

שיודעות

הכל

כשבאמת אני רק פוחדת

ליפול

ומה יהיה אחרי מה שהיה

אתמול

ותדעו

שכדי להיות בטוחה

שוב

אני צריכה שתסבירו

גם מה שברור

תדברו

תהיו

איתי

בלי מסכה

ימים שהייתי נוקש שערי לבב להפתח

נועץ ציפורני כמו קבצן וותיק

ורעב נובל שערו פרא

נופל שרוע ומשווע

'רחמי רחמי, הגלו נא אלי,

רחמי..'

חלפו ואינם.

היום אני

נ מ ל ט

מד' רוחות עולם

נושאות זרועותיהן חולי

ומכאוב, נושאות ברקנים מלאי דווי

(וסגול יבש--  אללי),

מרחש לב דופק בחוזקה, מאיים לפלח

צלע הסוגר עליו ועור חם וחי העוטף.

היום אני מחפש לי מעיל רוח לסתר בו

לשכב רגוע ולמולל 'נוח לו לאדם שנברא'

                                                   ולא מוצא.

אהבה כמו בסרטים

אין

 

העולם מתנהל אחרת

מצד האמת

זה לא קל לשטוף כלים

לזרוק פח, לחנך ילדים

לשלם חשבונות ומס וארנונה

בגדים, לימודים ואולי נופש קבוע

אבל פשוט ככה

זה ככה

ואין

דרך אחרת

לאהבה, אל תחיה בסרט

 

והטבע הזה היפה

הכי יפה שם בפנים

ובחוץ זה גועל ורפש

כמו אישה מלוכלכת ושרוטה

ועצובה, עצובה.

בחוץ אין אהבה

זו בסך הכל תאווה

ואת לא רוצה מישהו

ככה, נכון?

אבא שלי,

תודה.

תודה על הכל!

גם על--- 

גם על זה.

---

ישראל-

עכשיו אני פונה אליך,

אתה לעולם לא תראה את זה,

לכן אני מרשה לעצמי.

 

אני לא יודעת מה גרם לכל זה,

למה שהיה,

למה שעכשיו.

 

יודעת שני דברים-

פעם אהבתי.

היום לא.

 

יותר נכון לומר-

פעם הייתי קטנה, לא מבינה.

גדלתי, בגרתי.

הבנתי שזה לא זה...

אבל-

כולם כבר דיברו על זה,

מההתחלה.

והיה קצת---לא נעים לומר לא.

 

אבל עכשיו, שזה הגיע לקטע רציני,

אז חשבתי עם עצמי הרבה על העניין...

ו---לא.

זה לא יקרה.

 

חשבו שאני סתם לא נורמלית...

סתם דוחה משהו שכ"כ מתאים,

שיחשבו. לא מעניין אותי.

 

יודעת שבאותו רגע שהצהרתי זאת-

הוצאתי את עצמי ל---

לעולם מגעיל של אנשים,

שלא יפסיקו לדבר, להסתכל במבט-- מזלזל,

שיאמרו לי בפנים את כל הדברים שהם חושבים עליי....

ואני מקווה לעבור את זה... בלי לקחת ללב.

 

אז למה אני כ"כ שמחה עכשיו?

ובכל זאת בוכה...

בוכה כי---כי זה הטבע...

שמחה?

כי גם אתה מסכים איתי,

בחרנו ביחד!

 

בהצלחה לך,

אני עדיין לא מפסיקה להתפלל עליך!

 

סופסוף עברו שלושה שבועות

מחר בעזרת ה' הוא חוזר!

 

ברוך ה' עבר מהרר

 

@נקודה טובה @פלפלחריף @שורקת @פרפר בכלוב @להיות בשמחה!!! @אהרון הגבר.

בנימוס רב

תפסתי מקומי בצמוד

לשבו חשקה נפשי

רעד מצמרר חלף בגבי

כולי תשוקה

הלא תחוש?

בנימוס רב,

רכנתי לעברו

וביד שזה עידן ועידנים,

לא ידעה מגע עלם

ליטפתי לחיו

כאחוזת טירוף

ובעודי מהרהרת בשהיה ולא ישוב

ובעוד עפעפי הופכות לאות

אל מול שפתיו, הו שפתיו

ניעורתי

באחת ניעורתי.

 

על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי

ביקשתיו,

ולא מצאתיו

 

 

 

אחרי שנים של כתיבת רגשות ומחשבות למגירה,
החלטתי לנסות לשפר את הכתיבה שלי.
גם ברמת התוכן (שיהיה תוכן משמעותי) וגם ברמת הכתיבה עצמה.
יותר מאשמח לתגובות וביקורות,
אני באמת רוצה להשתפר.

(במקרה הזה, התחלה של סיפור.. המשך יבוא)
**


הצעדים הקטנים כמעט לא נשמעו. כאילו רצו להסתיר את העובדה שבחרה לבוא.
היד כבר מושטת, נשאר רק לדפוק.
אבל.
אבל צריך אומץ כדי לדפוק.
ואת האומץ הזה כנראה שאין לה, כי שניה לפני שדפקה בדלת היא פשוט הסתובבה והלכה.
מוותרת על העתיד שמחכה לה שם, מאחורי הדלת.

•••

'מה?! אני לא מאמינה שויתרת על זה!! תהילה, את לא אמיתית!! עד שהחלטת, שהעזת. שבחרת כבר ללכת. היית שם, ולא דפקת?!'

'אוף מוריה, את באמת לא תביני. אבל אני פשוט לא הייתי מסוגלת. לא יכלתי לבחור לשנות את החיים שלי. נח לי במקום שאני נמצאת בו, באיזה שהוא מקום התרגלתי אליו. זה קשה מידי לבחור לשנות את המציאות בעצמי, גם אם אני חושבת שזאת תהיה מציאות טובה יותר.'

'כן, אני באמת לא מצליחה להבין אותך.
כל ההודעות האלה שלך, שנמאס לך כבר וקשה,
זה נקרא להתרגל למציאות הזאת?!
את הרי יודעת שלא טוב לך בה. וזה באמת לא אשמתך שנכנסת אליה! אבל למה לא לבחור לצאת מזה?..'

לא אשמתי שנכנסתי לזה? וואי מוריה הזאת לא יודעת בכלל על מה היא מדברת. והלוואי שיכלתי להסביר, אבל זה כנראה אחד הדברים שישארו ביני לבין עצמי עוד הרבה זמן, אחרת אני אסתבך עוד יותר ממה שמסובכת עכשיו..

'מוריה, זה הרבה הרבה יותר מורכב ממה שאת חושבת.
אבל אם אני לא מסוגלת לבחור לצאת מפה, כנראה ש.. טוב לי במצב הזה באיזה שהוא מקום.
שאני נמשכת אליו. אל הכאב הזה..'

'תהילה, את שומעת את עצמך? טוב לך במצב הזה?'

'כן. אני שומעת את עצמי.
אם אני כל פעם מחדש חוזרת למצב הזה, כנראה שהוא נותן לי משהו.
אני לא יודעת לומר מה.
אולי התשומת לב, אולי התירוץ למה לא להיות מושלמת, ואולי סתם סיבה אחרת.
אבל משהו זה נותן לי.'

'וזאת בדיוק הדרך לגלות מה זה נותן לך, ולפתור את זה! בלי זה את פשוט נכנסת ללופ שלא יגמר לעולם..
את יודעת שאני שמחה לעזור כמה שאני יכולה. אבל אני מרגישה שבמקרה הזה זה מעל הכלים שלי, וגם מעבר לשלך.
שתינו לא באמת יודעות איך נכון לטפל במצב שנוצר, ובשביל זה יש אנשי מקצוע.
לבד אנחנו רק יכולות לפגוע יותר.'

'אני לא מסוגלת. פשוט לא.'

'תחשבי על זה שוב.
בבקשה. בשבילי..
ונדבר..'

בלונה פארק
הקרוסלה מסתובבת לה לבד.
בלי שום ילד,
בלי שום ילד,
רק מצד לצד-
לצד.

וברכבת ההרים יושבים שני ילדים,
שני ילדים.
עלם חן,
ילדה תמה,
יושבים ומחכים להמראה.

הוא מבטיח שגם את השמיים רק יוריד למענה,
היא מחייכת במבוכה,
ילדה קטנה,
ילדה קטנה,
והרכבת מתניעה בדהירה ומהירה.
שערה ברוח מתהפך,
והיא צועקת מבקשת,
שיעצור,
כי מפחדת.

הוא לא שומע
עסוק בפחד משלו-
שלא תיפול לו,
שלא.

הרכבת שטה עפה,
מערבלת בטן ראש,
הילדה אליו צועקת,
רוצה לרדת,
ולרדת,
רק לרדת-
לא לחשוש.
והוא את הירח לה מבטיח,
אך לעצור את הרכבת,
למענה,
הוא לא יכול.

אז ישבתי מולו

ועניתי תשובות כמו שרק אני יודעת לענות

הוא הרים את עיניו אליי בהתפעלות

התגאיתי

אך כשהביט אל תוך עיניי,

מבעד לפניו הסגופות

העייפות

היפות
אש חומה ניבטה אליי

אש זרה 

ותחושה החלה מטפסת במעלה סרעפתי

אוי לי 

אוי לי כי אינו שלי

ואת המדורה

הצתתי אני

מין ירח נגוס, הביט בי

כששלחתי לך אהבתי.

ורוח העיפה קצוות שיער על עייני הצורבות

כמו כדורי פחם הנוצרים

מהתפרצות של הר געש..

 

...

 

ברחתי מעצמי רחוק רחוק

הגעתי לפסגת השפל.

 

אהבתי אותי כל כך

שנאתי

את הגשר הנפער ביני

לביני.

 

שוב יכולתי לשמוע בתוכי זעקה

מסוף העולם עד קצהו

 

ואתה,

 

...

 

תחת עץ אילן נובל

פרחתי לי.

שרקתי לעצמי 

יבבות של תפילה.

 

השקתי חולשות

שלך

 

ואני,

 

...

 

פיסות מרקיבות של ירח

נוצצות על שערי הרטוב

מדמעותיהם

של אלו עננים.

מבריקות שפתיי הסדוקות

מאהבת אין קץ

 

מיותרת.

 

היא עמדה מולו פעורת עיניים

ופחדיה ניבטו לו ברורים וחדים באישונים השחורים

התנשמה במהירות, מנסה לגמוע טיפת אויר

על גיטרה בחוץ נפרט איזה צליל

עם חיוך דקיק ועיניים חמות

עמד ושתק והחזיק והחליק

את כל הרע שהיה בליבה

עד שכמעט לא הורגש.

היא נשמה עמוקות 

ממלאה את הריאות

באויר צלול

וריח קלוש של פריחה

התנשפה

תודה

בלחישה שקטה

וחיוך בתגובה