פרק א'-בחור שמח
הרוח הצליפה בדלתות. בחלונות. במזג אוויר כזה אף אחד לא יוצא לרחוב. גשם זלעפות יורד. נראה כאילו הוא עצבני על מישהו, מרביץ לכולם. אף אחד לא חומק מנחת זרועו. גם אותו אדם. שעטוף היטב ומנסה ללכת כנגד הרוח.
הדמות שלו מטושטשת. שחורה על רקע שחור של לילה. הבזק של אור נראה בשמיים, ולאחריו רעש של רעם מתפצח. כמו יריית תותח. בחצי שנייה שהאור האיר את העולם נגלתה הדמות. גובהה וקצת כפופה, אולי מהמשקל של העטיפות שעטפו אותו. ועכשיו היו משקל עודף של בגדים סחוטים. הפנים כמעט ולא נראה מתחת לעטיפות. רק זוג עניים. נחושות. בצע כחול עמום. הדמות הלכה לאורך הרחוב. נעצרה מול שער ברזל של בית. פתחה אותו ונבלעה במהירות בתוך הבית. שניות ספורות אחרי זה פיצוץ הרעיד את הרחוב...
באותה שעה בערך מאה וחמישים קילומטר מערבית משם ישב יאיר בבית מדרש. הוא אוהב את השעות האלה. שקט. אין אף אחד. חשוך. מנורה קטנה מאירה לו את הספר. וכוס קפה חצי ריקה מונחת לידה. בחוץ גשם חזק, ובפנים חמים ונעים. יאיר יושב על הכיסא מול הספר. ביד גיטרה. הוא עושה הפסקה קצרה מהמשמר. להתעורר טיפה אל ידי ניגונים... והוא מנגן. ושר. "אודה לאל לבב חוקר ברן יחד כוכבי בוקר." עוד כמה שעות יעלה הבוקר, קצת לפני הוא ילך למקווה, יטבול, וילך להתפלל תפילה בנץ. כמה דקות לאחר מכן הוא מניח את הגיטרה. ונכנס חזרה לתוך הלימוד. כולו זורח. מי היה מאמין שהוא זוכה לכך. שהוא מרגיש ככה את המתיקות בלימוד... אחרי חצי שעה צלצול שקט של פלאפון שובר את האווירה הקסומה. מה? מי מצלצל אליי בשעה כזאת... אמצע הלילה עכשיו! הוא הולך להביא את הפלאפון מהמטען. הפלאפון הישן. שמלווה אותו כבר חמש שנים. סדוק ושבור. אבל עושה את עבודתו נאמנה. על הצג- "אמא שלי הצדיקה" אמא? למה היא מתקשרת אליו באמצע הלילה? מה כל כך דחוף שלא יכול לחכות לבוקר? הלב שלו מתחיל לדפוק... הוא עונה. "אמא? מה נשמע?" שקט על הקו. כל חלש של בכי נשמע ברקע... "אמא? הכול בסדר? מה קרה?" "יאיר חמוד." אמא עונה לו בקול בוכים..."חמודי אני צריכה לספר לך משהו..." הלב של יאיר מתחיל לצרוח. משהו באווירה מנבא לו רעות... "יאיר- אנחנו אנשים מאמינים. אנחנו יודעים שהכול מגיע מהקדוש ברוך הוא..." שתיקה. מה קרה???יאיר רוצה לצרוח. אבל נותן לה להמשיך. "יאיר. אבא..." אמא לוקחת נשימה עמוקה "אבא נהרג עכשיו בתאונת דרכים..." הפלאפון נופל על הריצפה. יאיר כמעט ונופל אחריו. הוא תמוך את עצמו על הקיר. הלב מסרב להאמין... שנייה אחת של שתיקה. ועוד אחת. ואז מגיעה הצרחה... של הכאב. של אי האמון. יאיר נופל על הריצפה הקרה. מוצא את עצמו נשען על הקיר. ובוכה... הר"מ שלו, רבי אליהו שהוקפץ מהמיטה למקום מוצא אותו באותה סיטואציה. שעון הקיר. ראש מורם למעלה. והדמעות זולגות... רבי אליהו מתיישב לידו. ומחבק אותו. ובוכה איתו...
הוא מעלה אותו לאט לאט על הרכב ולוקח אותו הביתה. בבית כבר מתארגנים להלוויה ולשבעה. הספות הוצאו החוצה. וכיסאות אבלים הוכנסו הביתה. יאיר רואה את אמא, ורץ לחבק אותה. והדמעות שוב מתפרצות... הכול עובר עכשיו בטשטוש. רגע אחד הרב מסביר להם את דיני השבעה, ולאחר מכן כבר אמא צועקת בהלוויה כשמורידים את הארון של אבא למטה. ושנייה אחת אחרי זה הוא כבר יושב בבית לבד באיזה חדר. מחזיק בידו מכתב. את המכתב אמא אמרה שהיא מצאה בארון של אבא. ועל המכתב כתוב. "מיועד ליאיר". בלב דופק יאיר פותח את המכתב...
"יאיר בני היקר. אם אתה קורא את המכתב הזה. אז אני בטח מת. ואם כך. אני צריך ממך עזרה. המשפחה צריכה את עזרתך... שום דבר לא נראה כמו שהוא באמת... אתם בסכנה.
אני יסביר- "
פרק ב'- מיכל 318
לפני הרבה שנים, כשעוד היית די קטן ניקלעתי לחובות ענקיים, שום בנק לא רצה להלוות לי כזה סכום גדול ונאלצתי להלוות מהשוק האפור.
אני יודע שזה היה מעשה לא נכון, הרבה הזהירו אותי ואמרו שאני יסתבך עוד יותר מימה שאני מסובך, אבל הייתי חייב את זה! בשביל אמא, בשבילך בשביל כל המישפחה, כדי שיהיה לנו בית לחזור אליו, כדי שיהיה לנו ביכלל משהו לאכול... כדי שנוכל להמשיך לחיות פחות או יותר כמו בני אדם נורמאלים...
אני מצטער על זה שאני הולך להפיל עליך את התיק הזה, אני יודע שהוא גדול...
אבל אתה בני בכורי, על מי אסמוך אם לא עליך? אני מבקש מימך בקשה אחת. רק אחת. שמור על אמא, שמור על עצמך, ושמור על אחיך ואחיותך, קחו את הרגליים שלכם ו ת ב ר ח ו , הכי רחוק שרק אפשר מיכאן...
איתך תמיד, ולעולם לא אעזוב אותך...
אוהב אותך, אבא♡".
---
מהההההה????????
השוק האפור? הלוואות? רצח? בריחה?
איך כל זה קשור אלי?? אלוקים!!
-----
עכשיו השבעה, עיניים כבויות, כולם עצובים, דמעות.
מידי פעם אני מחפש בעיניים את אבא, ונזכר פתאום שכל זה קורה רק ביגלל שהוא לא כאן.
אני חושב על המכתב שהוא השאיר לי. מה עושים איתו? מעדיף להמשיך לחשוב שהוא נהרג בתאונת דרכים ולא בהתנקשות. חוץ מיזה, איך לספר לאמא? לאן בדיוק נברח?
----
הסתיימה לה השבעה.
מרגיש כמו בחלום רע, כשאני יקום, אני אראה שוב את אבא.
אבל לא, אני יודע שלנסות לברוח מהמציאות לא מוביל לשום מקום...
בישיבה של יאיר התחילו ללמוד לעילוי נשמת אביו. כן, יאיר חזר לישיבה, לשבת בבית סתם מוביל לדיכאון.
לומד בסדרים, בין הסדרים, התורה ממלאה את הראש, רק שמחשבות לא יכנסו לשם...
כך עובר לא עוד שבוע, עד שמגיע הזמן לחזור שבת הביתה.
שבת מוזרה בלי אבא, אין מי שיקדש, אין מי שישיר את השירים, כאילו שאבא הלך ולקח את כל החיות ביחד איתו.
כבר מאוחר, אמא והקטנים כבר מיזמן ישנים ורק יאיר ער, בעצם, לא רק יאיר ער. גם המחשבות שלו ערות. מחשבות על אבא...
אולי אבא יבוא אלי בחלום? אולי רק יבוא לבקר אותי קצת? רק שיגיד מילה קטנה, שיתן חיבוק אוהב...
פתאום נזכר במיכתב ומיצטמרר... ואחרי כמה דקות נירדם.
----
ערב שבת, אמצע הלילה, כולם ישנים ופתאום יאיר מיתעורר לקול רעשים מכיוון הסלון...
פרק ג'- מגוש
הוא מנסה להידחק לאיזה חור שחור, שאף אחד לא יצליח לשים לב אליו, הוא מפחד.
והפחד הזה מזדחל לו ומגיע לכל פינה בגוף, רעד משתלט עליו, הדמעות כמעט פורצות ממנו, הוא מתאפק שלא לבכות.
הוא אוזר את טיפת הכח האחרונה שלו, מסתכל על התמונה של אבא שלו, זו שנמצאת תלויה בחדר, זו שהוא לא מפסיק להיסתכל עליה, שואף אוויר ולוחש בלי מילים- 'אבאל'ה שלי, אני כאן, אני אעשה הכל בשבילך, אני אהיה חזק בשביל אמא ובשביל כולם, רק בקשה קטנה ממך אבא יקרר שלי- אל תפסיק להתפלל עלינו מלמעלה!'
הוא יוצא מהכוך של עצמו, גם פיזית וגם נפשית, הלב שלו, השכל- כל כולו מוכן למען כל המשפחה, בשביל אבא.
הוא מסתכל מהחלון לכיוון הכניסה- אין אף אחד. הוא מעז לגשת לדלת ולהציץ דרך העינית- אין זכר לאף אדם...
'אז אולי סתם דמיינתי?' זה קורה לו הרבה, הוא מרגיש בתוך איזה מרדף- במיוחד אחרי המכתב מאבא, זה שלא יוצא לו מהראש.
הוא מתיישב על הספה, קורא איזה עלון של דבר תורה, אח, איך שהתורה מרפאה את הנפש, משכיחה את הכאב...
בבוקר יאיר מתעורר לתפילה, הוא פותח את הדלת ו... מגלה שמונחת על הידית שקית קטנה. הוא מהסס לרגע, לוקח את השקית, יש שם מעטפה, מסקרן אבל יאיר מחליט שלא לפתוח אותה, שבת היום.
מוצ"ש הגיע. היה מוזר בשבת, אבל מרגישים את ה' בכל רגע... מסכם יאיר.
הוא נזכר בשקית ההיא.
מוצא לו פינה של שקט, מתיישב. קורא פרק תהילים, תמיד צריך סיעתא דשמיא. ו-
היד רועדת והלב פועם בחוזקה כשהוא קורע את המעטפה.
על המעטפה רשום בעיפרון חלוש- למסור ליאיר בנו של---
מהמעטפה נושר פתק קטן-
יאיר היקר, אתה אינך מכיר אותי, אבל אני מכירך היטב עוד מאז היית ילד קטן.
שמעתי על מותו הטראגי של אביך והצטערתי מאוד, אני ואביך היינו חברים טובים מאוד, עוד בצעירותינו...
אביך היה משתפני בכל הסודות שלו, גם אלו שלא מספרים לאיש.
כמיטב זכרוני אביך היה אמור להשאיר לך מכתב שאותו תקרא אחרי מותו, כך הוא שיתף אותי, בזמנו...
אני מניח שאתה מהורהר ודאוג מאז, ובצדק. אז מיהרתי להגיע לכתובתכם ולמסור לך את המעטפה הזו, שעוד רגע תבין מה יש בתוכה... רק דבר אחד- אני חייב לאביך את חיי, זהו סיפור ארוך ואם תרצה אוכל לספר לך אותו בהזדמנות...
לא יכולתי להעלות בדעתי שאחרי מותו יצטרכו ילדיו לדאוג לעניינים כל כך בזויים השייכים לעולם התחתון, לא יכולתי לדמיין אתכם מסתבכים. מבולבלים. ובטח גם אולי קצת כועסים...
אז, דאגתי להכל,
איני אדם שומר תורה ומצוות, אך בעקבות מותו של אביך קיבלתי על עצמי להניח תפילין בכל יום, אולי גם אצליח אי פעם לשמור שבת, מי יודע...
אשמח שתיצור איתי קשר לאחר שתקרא את המכתב, שאוכל להסביר לך בדיוק את פשר הדברים---
שלך באהבה, דוד.' (מס' טלפון וכתובת)
יאיר מוצא את עצמו קורא שוב ושוב את המכתב. לא מאמין.
קודם כל- מזמור לתודה....
לאחר מכן הוא מחייג אל המספר הרשום---
מקווה שיצליח לדבר.
צליל החיוג כבר נשמע----
---- הלו?
פרק ד'- גיטרה אדומה
קול עונה לו מבעד לאפרכסת.משהו בקול היה רגוע ולחוץ בו זמנית.
הרגיש שפרפרים מהלכים בחדר..
זה היה הקול של דוד.
הדממה נימשכה בינייהם כדקה ארוכה..ואז יאיר התעשת.
"דוד..האמת שאבא בחיים לא סיפר לי שום דבר מימה שכתבת..קראתי כמה פעמים.מממ..אני חייב הסבר.".
יאיר יכל לחוש את ההקלה של דוד,מבעד לטלפון,כששמע אותו מדבר.
הוא באמת חיכה לטלפון הזה-דוד.
חיכה ממש.הרגיש חובה שהמיידע הזה יעבור כבר ליאיר.
הוא חיכה,כל השבת,עוד מהבוקר,כשהתניע לכיוון בייתו של חברו היקר..שכרגע,אולי ייפגש איתו דרך האדמה או השמיים(?),ואישתו האיצה בו לאכול רגע,לחטוף כוס נס לפני שהוא יוצא,אבל הוא,לא הספיק לשמוע אותה.
הידק את העניבה הירוקה כחולה שלו,עם טיפה נקודות למעלה,סידר את המשקפיים בהידוק חותך,חגר והתניע בדהירה.
עם מטרה בעיניים.
ועכשיו,חיכה.פשוט.
כל השבת ציפה לטלפון מימנו.זו הייתה ציפיית שווא כי כמובן שיאיר אדם דתי,ואין סיכוי שבעולם,שישמע מימנו צילצול בשבת..
שעה לפני צאת השבת,מצא את עצמו,חושב על יציאה שוב לבית של יאיר ומציאת פינת מיסתור,שבה יוכל לתצפט,אם עדיין השקית שהשאיר מבעד לדלת-נישארה שם או שכבר נילקחה וניקרעה וניקראה.
בסוף,מטעמי כבוד עצמי,החליט שהוא מחכה בסבלנות עד צאת השבת,ועד שיאיר,הדתי..ייגש לפתוח את המעטפה..
ואז סוף סוף יסביר לו למה אביו התכוון במכתב.לא לפני שיסביר לו מהיכן הם מכירים.
וכן.
אחרי המתנה ממושכת,הצילצול הזה הגיע,ועל הצג-יאיר.
גאולה.פוו.
--
טוב,האמת יאיר,חיכיתי לטלפון ממך.התלבטתי אם אכן תיצור איתי קשר בכלל.
ברוך ה',יצרת.ורק על זה אני מודה.עכשיו ניגש לעניין.
אביך ז"ל,היה הבנאדם ההכי קרוב אלי.הוא ידע את כל פרטי חיי,כמובן מיוזמתי.
גם אני ידעתי סודות אישיים שלו(כמו שכתבתי לך בפתק..).
הוא היה חבר קרוב.אח.אח שנילקח לי מהעולם.
היום הזה שהוא נפטר,הרגשתי שתלשו מימני חלק,והחזירו אותו למעלה.
אתה מין הסתם מכיר את התחושה..אני לא צריך להסביר לך.
את אביך,הכרתי עוד בצבא.שירתנו ביחד.
בהתחלה,לא התייחסתי אליו בכלל..עוד איזה דתי אחד,שחושב שיוכל,עם כמה אותיות של משנה,'לסדר את העולם'.פחח..
אני שירתתי ביחידה קרבית,הרגשתי אלוף העולם,חשתי שהרצון לנצח,להגביה את המדינה-בוער לי בלב.
מרץ של שמונה עשרה,זרם לי בעורקים.
כל זה נעצר,עד ללילה הזה,שבו באמת הכרתי את אביך.
מצאנו את עצמינו,תקועים במקום עויין,שטח A,משמע שהצבא לא ממש יכל לעזור..
עד היום,לא ידוע לי איך ניקלענו לשם..והצורה הניסית שחולצנו.."השגחה פרטית" אביך היה אומר.
ושם,אביך החל להתפלל ולבכות ולהתנדנד.ואז זהו.נישברתי.
החלטתי שהוא האדם המתאים,לפתוח בפניו את הלב שלי.
התיישבתי,לשיחה ראשונה בחיי עם בחור דתי,לאור ירח,בכפר עויין.
ועכשיו,אחרי כל ההקדמה הזו,אני רוצה להסביר לך סוף סוף למה אביך התכוון במכתב.
פרק ה'- ניצוץ ההוויה
דוד התחיל לספר בקול משתנק אך בריכוז רב,
ידייו של יאיר שיחקו בדף הנייר המקומט למשעי,ממוללות כמחפשות להרכיב סיפור אך מעלות חרס בידו וחוזר חלילה.
דוד החל בסיפורו בקול חושש, גדלתי כנער יתום מאם, אבי לא חזר לעצמו לאחר שאמי הלכה לבית עולמה כשהייתי בן עשר. הוא שימש כזמר אופרה בתאטרון לא מוכר,וכשאמי נפטרה זה שבר אותו. במשך כחצי שנה הוא לא יצא מהמיטה.
''גם אני הייתי מדוכא, הפסקתי לגלוש ולצייר, הפסקתי פשוט סתם כך לחייך והתחלתי להבין לאט לאט שגם אני נכנע לתיאוריה שהזמן מרפא את הכל.''
''למורת רוחו של אבי, הפסקתי ללכת לבית הספר ,והתחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות ,בעיקר בבניין.
חברתי לקבוצת נערים ערבים ,היינו יושבים יחד ומדברים על מגוון נושאים .בבוקר עובדים ובערב שרים וקוראים.''
דוד מפסיק לרגע,מביט בצג הטלפון,מחפש אות לכך שיאיר עדיין מקשיב
''אבי לא שש למשמע מעשי,והבשורה דרדרה את מצבו עוד יותר , הרופאים אמרו שהוא יזדקק לתרופות רבות ולהליך רפואי ארוך בכדי להחלים אם בכלל. תמיד הייתי אדם בעייתי אבל העבודה והחבר'ה דיי איזנו אותי. וכאב לי על אבי'' .
''יום אחד יצא לי לשפץ בבית של משפחה אמידה למראה,אם המשפחה שאלה אותי למעשי , סיפרתי לה,והיא הציעה לי להתקשר לידיד של משפחתה שיוכל לעזור לי להשלים את לימודי .
לא התקשרתי באותו יום,הייתי מותש וחסר יכולת לבטא את המערבולות המתחוללות בנבכי נפשי .
בבוקר כשכבר התחלתי להתקשר הם לא ענו
המשכתי לצעוד במורד השביל עד שסירנות המשטרה חצו באיבחה את האווירה.
משהו רע אכן קרה,פתאום נותרתי רק אני ונשמתי השבורה,קירות הבניינים החלו קורסים בדמיוני הזיכרון המריר אוכל כל שבב שעד עתה האיר,ההבזקים הכו בעיני ,נעצרתי.
היבטתי לצדדים,וראיתי שאין אף אחד שברתי את הוויטרינה ונכנסתי לתוך חנות מעצבים,הקולות האלו לא יכלו להשאיר אותי בקו ההגיון ,שברתי קיר של בן אדם,הרסתי משהו לבן אדם סתם למה?
הסירנות המשיכו להדהד ועתה בקול חזק יותר
פתאום גם ידיי נאזקו וכבלו עוד יותר את נפשי הכלואה זה שבע שנים.''
דוד הפסיק לספר לרגע,כששטף הדמעות מתפרץ והגוש בגרון חונק אותו.
פרק ו'- 9900
הפלאפון נדם. "יאיר? אתה איתי?" שאל תוך שהוא משפשף את העיניים מהדמעות הצורבות.
"אני... אני באמת לא יודע מה לאומר.. לא חשבתי שזה כל כך רציני.." הפליאה בקולו נשמעה בבירור וליבו של דוד נצבט על כך.
"ומה קרה כאשר נכנסת לכלא?"שאל מאיר כשהוא עדיין במתח מסיפור האגדה המציאותי.
"הכלא? הכלא זה זה דווקא החלק הטוב בסיפור. תתפלא. כלא... זה נשמע מקום כל כך רע אך מסתבר שיש אנשים שבשבילם זו הצלה ממש. בכלא למדתי מה הם חוקים. משמעת. למדתי שלכל דבר בחיים יש תוצאות. שם הכל גלוי וידוע. אין לך דבר משלך. אין לך כלום. כלום. שם אתה מגלה שהחיים אחרים משחשבת, שאתה לא יכול להתחמק מהעולם. כי אין לך את המחשב, ואין לך את הפלאפון, אין לך כלום. אתה צריך להסתכל למציאות בעיניים, ואין ברירה. אז רוב האנשים לומדים את זה בדרך רגילה ובמסלול תקין ויש אותנו, האנשים המוגבלים שצריכים לעבור הרבה כדי לקלוט שהעולם לא בכיס נכנס שלהם." הוא סיים את המשפט כשחיוך מר על פניו "יאיר. זכית! בחור לתפארת, באמת! עם כל החסרונות והקשיים, אתה צריך להודות שלמדת את מה שאני למדתי בקלילות כזו. לך הכל בא בזול, ואני... אני שילמתי בחייו של אבי, שמת חצי שנה לאחר שנכנסתי לכלא. הוא מת מצער, הוא מת בגללי! ואני צריך לחיות כל יום ויום עם המציאות הזו. שהרגתי את אבא" הוא נשנק, מרגיש שאין לו אוויר, השיחה הזו קשה עליו, קשה מידי. אבל מה לא יעשה כדי להראות לבחור יהודי שחייו הם חיים הכי יפים שיש. בשביל שיבין טיפה מה עומד מאחורי הבחורים שיושבים על ספסל ב12 בלילה.
"מאיר. אתה איתי?"
"אני איתך" הוא בוכה. ועכשיו הוא יודע שאין לו על מה. החיים שלו תותים. והוא סתם מתבכיין.
"דבר אחד אני לא מבין" מאיר פוחד לגעת בנקודות הרגישות... לכן עושה הכל בעדינות. "איך יכול להיות שאחרי כל מה שעברת הצלחת לקום? מאיפה הכוחות? מאיפה? תראה אותי, בחור שמתלונן שנכנסים לו לחדר בלי רשות. שמתעצבן על אחיו שבוכה בלילה ומעיר אותו. ועל כל זה אני בקושי מצליח להתגבר. בקושי מצליח לעצור את הכעס, את העצבים, איך אתה יכולת לקום מכזה דבר?"
"אח... יש לזה תשובה... להכל יש תשובות... אבל אני חושב שנשמור את זה לפעם אחרת. כי השעה כבר מאוחרת והשיחה הזו עייפה אותי, ואני רק מזכיר לאומר תהילים על אימי, יפה בת כוכבת זהבה וזהו, אני חושב שנסיים כאן."
"איך אמרת שקוראים לאמא שלך?!"
"יפה בת כוכבת זהבה"ענה דוד בהרמת גבה.
"דוד. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ. תבוא אלי עכשיו! אני חושב שיש לי משהו לספר לך...."
פרק ז'- אילת השחר
את סימן השאלה המרחף שהסתמן בבהירות רבה בתוך מרחב מחשבותיו של דוד, יכל יאיר לדמיין על אף הדממה ששטפה את הקו לרגעים מספר.
יפה בת כוכבת זהבה.
השם שהתגלגל על שפתיו, בליבו ובמחשבותיו רבות מאז חזר לביתו ונוכח במצבה של אימו היקרה. דמותה המחוברת לצינורות ההנשמה צפה ועלתה מולו, וסביבה כמו בועות סבון קטנות שהופרחו ממקור כלשהו, התמונות והקולות שליוו את אמא יפה, אלו שהפכו אותה לאישיות שהיא בעיניו ובעיניי הסובבים אותו כיום. עיניו שוטטו בבהלה בין הבועות שהחלו אט אט להתפוצץ לנגד עיניו, והוא מנסה לחטוף מהן ולנצור את שיעלה בידו להציל, והנה! עוד ארבע, שלוש... שתיים אחרונות...
"דוד?" קולו של יאיר חדר את קיר מחשבותיו הנוגות, "דוד, אתה כאן? אתה שומע אותי?" דאגה, קצת מעבר לקלה הסתמנה בקולו.
"כ...כן. אני שומע" לחישתו של דוד נשמעה, "אני בדרך אליך".
את הדרך לביתו של יאיר דוד לא זכר, הדרך עברה עליו ביעף, ובטרם יצא את ביתו כבר הושטה ידו ללחוץ על הזמזם. עודנה מרחפת בדרכה אל הכפתור האדום נפתחה הדלת. נראה היה שיאיר חיכה בקוצר רוח לבואו.
"בוא, הכנס..." החווה יאיר בידו אל עבר הסלון שנראה כאילו עבר מהפכה, בידו השניה כמו תומך-מחבק את כתפו של האורח החשוב. מבין כל הפריטים הפזורים שכיסו את השולחן, הספות ואף את השטיח הפרסי המעוטר שלרגליו, תפסה את עיניו השרשרת. ברק המחשבה שהבזיק במוחו, שעה שהביט בשרשרת העדינה והמחורזת שנשאה בליבה תליון זהוב ומעוטר בפיתוחים מסולסלים, כמו פגע והימם את כל גופו, מאיים ליטול ממנו את הכרתו ולהפוך את רגליו למים תחתיו. תחת זאת, קרס דוד על ברכיו, מבהיל בתנועה חדה זו את יאיר, שכבר ברגע הראשון בו נפלט מפיו המשפט שאמר בשיחה, התמלא ליבו חשש לתגובת דוד לתגלית שנשא עימו כעת. ידיו נשלחו לבלום את הנפילה וזעקה נמלטה מפיו, אך לא היה צורך בזאת. רכון על ברכיו דוד שלח את ידו, מסיר מעל חרוזי החן את הניירות והתמונות שהסתירו אותה. ידיו הרועדות נשאו את השרשרת וקירבוה אל עבר פניו. מבטו ליטף את כל עיטור וכל אבן, כמו היה אדם המתבונן בגעגוע מהול בכאב באבני ובבני ביתו אותם לא ראה שנים רבות. עיניו החלו זולגות דמעות שהפכו במהרה לשטף עז, שוטפות עימן אבק דרכים וכאב שנים, וידיו אימצו אל ליבו את אותן אבנים פשוטות אך יקרות הערך עבורו.
יאיר שידע את סוד הקשר התבונן בדוד, ועיניו מלאו דמעות. הוא המתין לרגע בו ישכך מעט הסער, וכשהבחין כי דוד מושך קלות באפו, ידע כי הגיעה השעה.
"מהיכן הגיעה לכאן השרשרת הזו?" שאל דוד, ובקולו נשמעו שרידי בכיו.
"פתח את התליון, דוד" השיב לו יאיר תוך כדי שפינה לו מקום בין החפצים השונים והתיישב מולו.
פרק ח'- פלפלחריף
"יאיר, אני לא יכול. פשוט לא מסוגל" בעיניו עמדו דמעות. יאיר הסתכל עליו, מתפלל שאלוקים יכניס לו לפה את המילים הנכונות. הוא אמר בשקט "דוד, הגיע הזמן" עיניו התחננו לדוד. שיפתח כבר.
"רגע, אבל איך זה הגיע אליך?" ויאיר הסביר. "כשאמא שלך הייתה... בבית חולים, היא מסרה לאמא שלי, את השרשרת הזו. והיא שמרה לך אותה."
"אבל למה רק עכשיו? היא לא ראתה כמה חיפשתי את זה?" הוא דיבר בשקט.
"זו הייתה הצוואה שלה" לא היה לו מה לומר. הוא הסתכל בחלון. בניסיון התחמקות מלהסתכל בעיניים של דוד. הוא ראה מעבר לחלון דמות לבושה שחור, שרצה במהירות. הוא החוויר. אבל דוד לא שם לב. הוא לקח סיכה, , ופתח לאט את התליון. המזכרת המוחשית המשמעותית ביותר עבורו מאמא. ידיו רעדו מהתרגשות. אבן ספיר אדומה וקטנה הייתה שם. אבן קטנה, שסימלה עבורו הרבה כל כך. החלומות, התקוות, הזכרונות.
הוא חיבק את יאיר , ורק אז שם לב לפניו החיוורות מבעתה. יאיר ניסה לומר "החלון" אך לא הצליח לדבר, ורק סימן בשפתיו.
דוד הפנה את מבטו לחלון, ולא ראה כלום, אך הרגיש שמשהו לא בסדר.
הוא החזיק בחוזקה את השרשרת, ומשך את יאיר ביחד איתו, למטבח.
פרק ט'- ברוך השם
"יאיר.הסבר.עכשיו"
דוד פתאום קלט שהוא עדיין מחזיק לו את היד.
הוא שיחרר אותה. יאיר לא הגיב.
יותר מזה- הוא לא העז להביט לו בעיניים.
"מה ראית? מה קרה שם? אני לא ראיתי כלום בחלון."
שתיקה.
"יאיר, נמאס לי.אני יודע שאתה מסתיר ממני משהו. אני רוצה הסבר, ועכשיו. למה אמא שלי לא רצתה שתתן לי את השרשרת קודם? מה קרה?"
הוא החזיק את השרשרת חזק.
יאיר, סוף סוף, הרים את מבטו.
"דוד...אין לנו זמן לזה עכשיו. מבטיח לספר לך הכל. עכשיו תעשה בדיוק את מה שאני אומר לך"
אם דוד רצה להתווכח, הרצון הזה נעלם ברגע שהוא הסתכל בפניו המבוהלות של יאיר.
"קח את השרשרת"
"השרשרת?" דוד נבהל. הוא לא רצה לשחרר את המזכרת היחידה מאמא שלו.
"דוד, אני מבין את הקושי שלך, אבל אין ברירה. האיש שראיתי בחלון. הוא כבר חודשים עוקב אחרינו. בעזרת ה' השרשרת תחזור אליך. אבל קודם אנחנו חייבים לשמור אותה במקום בטוח, לפני ש..."
דבריו נקטעו בקול פיצוץ פתאומי.
הפעם זה היה תורו של יאיר למשוך אותו. הוא משך אותו בניסיון למצוא מקום להתחבא בו.
הוא נכנס לחדר של דוד, ונכנס אליו לארון, מושך את דוד אחריו.
" זה טיפשי, יאיר. בן אדם שגדול מאיתנו פי שלושה רודף אחרינו, ואנחנו מסתתרים בארון. זה הדבר היה טיפשי שעשינו בחיים שלנו, כולל הפעם ההיא שהכרזנו שאנחנו צבי הנינג'ה וא..."
"ששש. הוא עוד ישמע אותנו. תביא את השרשרת"
דוד נשך את השפתיים. הוא הביא לו את השרשרת בהיסוס.
יאיר מישש את דפנות הארון, והכניס את השרשרת לתוך חור קטן.
להפתעתו של דוד, החור התרחב, ואז נסגר עם השרשרת בתוכו.
"אמא שלי הסבירה לי מה קורה פה. השרשרת הזו חשובה, דוד. אמא שלך הייתה אישה חכמה. היא הוסיפה כאן מחבוא מיוחד."
נשמעו צעדים. האיש שפרץ הבין באיזה חדר הם.
"מה עכשיו, יאיר?"
"עכשיו יוצאים"
"מה?!"
"אנחנו לא רוצים לתת לו רמז איפה זה מוחבא"
"אתה משוגע"
"בוא כבר!"
יאיר דחף את דוד מהארון, יצא גם הוא וסגר את הדלת של הארון.
דוד תהה איפה האיש הזה. הוא שמח שיש לו בית גדול, לפחות.
ופתאום הדלת של החדר נפתחה.
פרק י'- בונים מגדל
ופתאום הדלת של החדר נפתחה.
שוב הידיים של יאיר ודוד השתלבו.
איש עם פנים מוסתרות במסכה עמד בפתח. "איפה השרשרת?" הוא אמר בקול צייצני.
יאיר הביט בדוד שעשה מאמץ לא להביט בארון, ולא לבכות, ולא לצחוק.
"נו, שאלתי אתכם איפה השרשרת" חזר הצפצוף.
פה דוד כבר לא התאפק ופרץ בצחוק, שהדביק ברגע גם את יאיר.
סטירה מכוונת היטב השתיקה את הצחוק של יאיר. ודוד השתנק ובלע אויר.
"שרשרת, אלי, עכשיו!" צייץ האיש.
יאיר ענה: "השרשרת לא שלך ולא תהיה שלך." האיש התעלם ממנו ופנה לדוד. "ראית מה החבר שלך קיבל, לא נראה לי שאתה רוצה לחטוף גם. תביא לי את השרשרת ואני אלך מפה."
"אין לי שום שרשרת, אתה יכול לבדוק איפה שתרצה."
האיש דחף את שניהם לפינת החדר, והתחיל לחטט ולהפוך את החדר.
יאיר ודוד ניסו למצוא רגע לברוח, אבל גודלו של האיש, מבטו המאיים והזיכרון הטרי של הסטירה לא אפשרו להם להגיע ליעדם.
הם שקעו בפינת החדר, ואז דוד נזכר 'כגודל הצחוק כן גודל הפתח' וניסה לגרום לעצמו לצחוק. עצם עיניים, וניסה לחשוב על משהו מצחיק.
האיש הזה, האיומים שלו והגודל שלו ביחס לצליל הקול שלו, אלמלא הלחץ הנוכחי,זה בטח היה הופך לבדיחת השנה.
איש כזה גדול קול כזה צייצני. איש כזה מפחיד קול של ילדה קטנה. איש כזה אלים וקול כזה …
צחוק צרוד פרץ מגרונו של דוד. יאיר הסתכל עליו בתימהון.
הצחוק התחזק. דוד ניסה להסביר ליאיר
הקול שלו… הוא כל כך…
האיש קלט את הרעש מהפינה. אבל כבר לא היה לו הרבה מה לעשות.
כי מאחורי הילדים הוא ראה פתח שהלך והתרחב, הלך וגדל והכיל אותם. יאיר ודוד נעלמו בתוכו, כך שרק הדי הצחוק נשארו מהדהדים בחלל החדר.
האיש משך בכתפיו ווהמשיך בחיפוש.
יאיר ודוד מצאו עצמם בגינה ציבורית, לא רחוק.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל דוד
."מה עושים עכשיו? אתה יכול להסביר לי רגע מה קרה לנו עכשיו, לפני שאתה ממשיך הלאה? איך הגענו לכאן? יש לך מושג מי האיש הזה? "
"אני לא יודע מי האיש הזה, אבל השרשרת שהבאת לי הזכירה לי נשכחות.
אמא שלי לימדה אותי דברים על השרשרת. על החוליות שלה. על חוליה היא משפט מפתח שיכול לעזור. השתמשתי באחד מהם לחלץ אותנו מהחדר. יש כל מיני משפטי תזכורת לפעולות שאפשר לעשות, לתזכורות לחיים. זו שרשרת חשובה כדי להזכיר הכל. אבל לא יודע למי יכול להיות לה ערך מחוץ למשפחה שלנו. מי שלא ניחן במתת, ולא התלמד בשימושים, לא יכול להפיק מהתזכורות שבשרשרת שום דבר. כמו שלך היא לא נתנה כלום כששמרת אותה בשבילי"
ומה ששניהם לא ידעו זה כמה מהר משפט חדש מהשרשרת יצטרך לבוא לכלל שימוש.
פרק י"א- משיחנאו
כשהצליחו סוףסוף יאיר ודוד בדרך אמתלאות לעלות לאוטובוס ציבורי לכיוון הבית- תוך כדי שמוודאים היטב, שאיש לא עוקב אחריהם ומנסה לפגוע בהם מחדש הרשו לעצמם להסדיר נשימה ולחשוב ביותר הגיון, על מאורעות היום האחרון.
מערכת הכריזה שהודיעה "תחנת רמאללה-תחנה סופית"
הבהירה להם שהם חשבו יותר מידי.
לא היתה להם ברירה והם ירדו לקבלת פנים של ערבים, ערבית וצעקות עוד יותר מהכמות.
דבר שרק הגביר בהם חזרה את הלחץ שהצליח קצת להתפוגג.
דוד מישש את כיסו הפנימי לבדוק שהשרשרת בעלת החוליות עדיין מוצפנת היטב.
יופי. זה שם, לחשש ליאיר.
חנות 'אבו יוסוף' הזכירה להם שעברו כבר שעות ארוכות מאז שהכניסו דבר אוכל או שתיה לפיהם בפעם האחרונה.
לפתע. בעודם בוחנים את המשך דרכם ומתחברים הרם לקנות או לחכות שוב עד שיגיעו הביתה
שמו לב לאדם ממושקף בעל שיער שחרחר ושפם עבות שיושב עם כינור על המדרכה ליד התחנה לכיון אשקלון ולא מסיט מהם מבטו.
הצפצפן לא הספיק לצאת מהחדר האפל
כי לפתע הרגיש 2 יידים אוזקות אותו לאחור
בלי להרהר פעמיים העיף את רגלו בבעיטה אחורה והפיל את גלעד לקרקע.
ירון לא בזבז זמן שלף את אקדחו וכיוון לראשו של הצפצפן וסינן לעברו "אתה נותן לנו את המפתח של הכספת או שנצטרך למצוא אותו בלעדייך" איים בעיניים נוצצות זימה.
פרק י"ב- מחפשת
האיש הממושקף בעל השפם העבות ניגן, פרט על כינור ישן מנגינה שאיש לא הכיר, יאיר ודוד הביטו בו ספק בעניין, ספק בשיעמום.
הם ניסו לקלוט אינטרנט למוביט שוב ושוב. דוד סובב את הפלאפון מול השמש משל היה חמנייה צהובה.
קול מתכתי קל נשמע.
ולפתע ניתר האיש המנגן, הכינור נפל בחוזקה על הקרקע והוא רץ לעברם. כמבלי משים, דוחף את דוד. סליחה, מילמל דוד. האיש בעל השפם הארוך חייך בסלחנות והמשיך בדרכו- נחפז לאוטובוס שהגיע לתחנה השוממת.
מבעד לשעליו הממהרים נשמע קול לוחש "מצאתי את זה"
"הצלחתי! קו 441 לאשקלון יגיע בעוד" המשפט נעצר באמצעו למול פניו החיוורות של יאיר.
יאיר קרס על האדמה, התישב ברפיון ולחש ' השרשרת, נכשלנו"
המסע נגמר, הם ישבו על הקרקע. לא שינה להם מאום, שיעצרו, נו ולמי זה משנה? כישלון הוא כישלון הוא כישלון
הם חזקים, מאוד, תמיד.
ייאוש זו לא מילה שנמצאת בלקסיקון, לא קיימת בהויה.
אבל עכשיו כיסתה היא את כל היקום כולו, פורסת מעליו שמיכה וכיסוי, מסכמת מאבק, תעוזה ורצון.
קו 441 עזב את התחנה בנהמה ארוכה, הזמן כמו עצר מלכת.
לפתע נעצר רכב בעל לוחית רישוי צהובה מסוג טויטה יאירס עם כיסויי הלו קיטי במושב האחורי, "אז יש עוד משוגעים מלבד ירון, זיכרונו לברכה" פלט יאיר בחצי אנחה, חצי חיוך "גבר, עם הלו קיטי ברכב"
זה יום גדוש בהפתעות, ללא ספק. אבל תחית המתים?! זה לא ענין ליום אחד או כמה.
ירון, ישב במושב הנהג כמו פעם, סיגר זול תחוב בפיו, והחולצה האדומה שקנו יחדיו בטיול הגדול
"ירוןןן" אתה חי, אח!" יאיר עקף את הרכב ונגע בירון, כמו לוודא שאין מדובר בהולגרומה מסוג זה או אחר."צא, ספר מה היה, שחרר חיבוק" "אתם חוזרים לסנלג הישראלי שלכם, להרגל הצעקני, אנחנו בתוך רמאללה, תחיית המתים לא מתרחשת פעמיים באותו היום, עלו"
דוד פתח את הדלת הקדמית, התיישב. תוך שהוא מחפש את תחנת הרדיו האהובה עליו, ומעיף מבט בתקליטורים ישנים
יאיר- אסף את תרמיל הגב הגדול, נכנס למושב האחורי כלשפתע נמלטה צרחה חנוקה מפיו.
זה אתה! תסבירו לי מה קורה כאן? צעק בחוסר אונים, ואיפה הכינור שלך? הוא הרים יד כועסת על הנוסע הנוסף במושב האחורי.
"נעילת דלתות" פלט ירון מעם ההגה
פרק י"ג- דוס בדם
הנסיעה החלה אבל יאיר נותר מאחור במחשבותיו. הנוסע הנוסף רק הסתכל עליו משתומם בוחר בכוונה תחילה שלא לענות לשאלה הישירה שהופנתה אליו ידו של יאיר ירדה אט אט כשהבין שלא תהיה תגובה
ירון פילח את הדממה הרועשת ואמר "אני יודע מה הוא עשה אני יודע שהוא לקח את השרשרת אך אין זו סיבה להאשימו היו לו פקודות מלמעלה"
מה זאת אומרת פקודות מלמעלה?! שאל יאיר מי כבר יכול לשלוח מישהו לגנוב לשני בחורים את הירושה המשפחתית שלהם?
"אני" ענה ירון בפשטות, "כשאמרתי פקודות מלמעלה התכוונתי פשוטו כמשמעו קראתי לו על מנת שיחזיר אותי לחיים."
אם כן, למה הוא צריך בשביל זה את השרשרת ואיפה היא עכשיו?
יש בה כוחות יאיר, את זה אתה כבר בטח גילית לבד, השרשרת הזו היא לא סתם שרשרת קח את זה תפתח ואסביר,
ירון אמר לדוד להוציא את הספר מתא הכפפות. דוד פתח את תא הכפפות הישן והוציא משם ספר, גמרא למעשה, זו הייתה מסכת בבא בתרא ישנה. כל הנוסעים הרימו גבות נוכח הגמרא של ירון שהרכב היוקרתי עם ציפוי ההלו קיטי והסיגר הזול בפיו היו ברשותו.
תכף תבינו הכל, אמר
דוד העביר את הגמרא ליאיר וירון אמר לו לפתוח בדף טז עמוד ב
יאיר קרא בקול רם סיפור על בנותיו של איוב וירון אמר לו לדלג קצת שם קרא סיפור על כך שלאברהם אבינו הייתה אבן תלויה בצווארו שמי שמסתכל בה נרפא ומשמת תלאה הקב''ה בשמש.
ירון עצר אותו ואמר כך
ימימה, בתו של איוב היא סבתא של סבא של סבתא וכולי' שלכם,
גילתה דרך לקחת את האבן הזו מהשמש ועשתה ממנה שרשרת וזו השרשרת אותה אתם מכירים ורק משפחתכם יכולה להשתמש בה.
ירון שלף מכיסו את השרשרת ודוד ויאיר פלטו אנחת רווחה
פתאום הם הקדישו יותר תשומת לב לאבן הגדולה והכתמתמה ששובצה בשרשרת ובהקה קלות,
רגע אמר יאיר זה אומר שכולנו משפחה?
האוטובוס המתרחק הזכיר להם שהם רודפים אחריו אחרי הבן אדם המשופם שהתחיל את כל זה מלכתחילה שניסה לגנוב את השרשרת.
הם החלו לנסוע במרדף אחר האיש המשופם ואוטובוס 441 הלך והתקרב, ואיתו האיש המשופם.
פרק י"ד פרק סיום!!
כולו שלכם...
בהצלחה!
אבל זה עדיין נוגע ועדיין מעורר ועדיין פתוח ועדיין כוסף.
מהממת שאת,
.
