פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 335)

החלטתי לשנות.

לגרום לך לשינוי.

אתה תיראה אותי

דרך מראה גדולה

שתשקף את סרט החיים,

ותבין.

ותשנה גם.

 

יודעת שאם היית קורא

את השירים שלי,

היית מרגיש 

שנאבדתי לך.

שלא אחזור שוב.

שניגמרו לך 

נסיונות החיים

כי ניפסלת 

כבר כמה פעמים.

 

אין לי יותר זכות

לכבות את השם שלך.

בזכותך הגעתי לעולם.

בחרתי בך

מתוך אלפי אנשים,

כבר מלמעלה.

 

יודעת

שאם המציאות 

הייתה יותר

וורודה

מתוקה

צבועה בצבעים טבעיים,

היה יותר חלק לשנינו.

מישהו אירגן לנו

חבל של בוץ,

להיתלות עליו.

להיתעלות עליו.

 

ותגיע העת

וניקח שנינו מכחול עבה

ודליים של צבע,

ונקשקש בפרעות

בצבעוניות,

ונמחק ונכסה,

את הכתמים האפורים

המלוכלכים

המפרידים בינינו.

 

כולי תפילה שזה כבר ייקרה.

חכה פה,

רצה לקנות מכחול.

השקט שלך
נוגע בי בצעקה
כשאתה לידי
המתח עולה
ושתינו שותקים
וכל העולם מחייך

והצעקות שבי
פתאום נרגעות
גם כל השאלות
נעלמות
מתאדות
אין יותר דאגות

כשאנחנו ביחד אז כל אחד כמו חצי
כשאנחנו ממול אנחנו נמתחים בול
לאותם הכיוונים
ובאותה העוצמה
עוצמה שקטה

שתינו יפים ומתחכמים על העולם
ואתה עוד יותר
אתה כל כך מושלם
וראיתי אותך והמבט שלך נתפס
נצח ארוך
לא היה תפיסת זמן
בהינו אחד בשני לעולם

אתה גומר אותי , אהוב
ולאן נעלמת
בוא אליי ונדבר
ניקח את השקט שבינינו
רמה אחת
יותר

@אנה דור
@בחור שמח
@חייל שריון
@גיטרה אדומה
@לעבדך באמת!
@וכל מי ששכחתי

20181224183556.docx

 

@לעבדך באמת!

@היי זאת אני ..

@מגוש

@9900

@אין כמוך אבא!

@אנה דור

 

-רק שתדע לך שאני בחור יפה עד כדי כאב.
-פשש יפה לך, למה לא, מה אתה עוד?

-לא, באמת..מה הבעי..
-אל תבלבל במוח ותכניס לעצמך שטויות לראש. יש הרבה אנשים יפים
-בסדר, רק אמרתי על עצמי שאני יפה
-טוב, טוב, אל תעוף על עצמך. יש לך מספיק דברים להתעסק בהם.
  חוצמזה, יופי זה דבר שעובר,
  מה אתה חושב, שכל החיים תראה אותו דבר?
- מה, באמת, אז אם מה אני אשאר?

 עד כדי כאב.

זה מתבשל בתוכי שנים

תוסס, גועש

מת לצאת

להיכתב

מילים, מילים

שורות, משפטים

היד רצה על המקלדת

והנה נכתב פה שיר

איך מיליון אלף ואחת מחשבות

מתבטאות בכמה אותיות, פסיקים, שורות

לא הגיוני

ומוזר בטירוף

ככה זה

חיים בלי שפיות

הי את עם השיער התחול.

העיניים שלך קצת בלונדיניות היום.

הלחיים קצת כמו האודם הסגול שלך...

ו- מה קרה לך בגוף?

את נראת קצת כמו

הפנים שלך בזמן החורף.

והפנים שלך נראות כמו הגוף שלך כשקר.

והשפתיים-

הן כמו ציפורני ידייך עם הלק הירוק.

ירוק כמו הלב שלך.

והלב שלך נראה כמו...

לב חבול.

לב מותש.

תחזירי את שיערך לצבעו הבלונדיני.

ואולי גם העיניים ישתנו...

היום, הייתי הכותל. התגעגעתי הבייתה.

כשהגעתי פתאום נזכרתי שהיום יש תפילה של חיילי נצח יהודה המתוקים.

לא יכולת שלא להוריד כמה דמעות עם השירה שלהם.

כשנגמר, הלכתי ליציאה של העזרת גברים בניסיון לתפוס את הרב שמואל לברכה.

אני עומדת בצד וניגשת אליי אישה, לא נשואה, נראית כבת 25 בערך וכל פנייה אומרות תמימות, אצילות, ומתיקות.

"את מחכה לברכה מהרב? למה את בצד?, בואי תעמדי עם כולם!" היא פנתה אליי בחיוך (אני מודה, עד לאותו הרגע חשבתי שאני המקורית היחידה),

"לא, זה בסדר לי פה" עניתי לה, אז בלי להסס היא נעמדה על ידי בצד.

"איך קוראים לך? כלומר, אני אביטל. מה שמך?" היא שאלה בבישנות מלאת עוצמה. עניתי לה. "ואוו, איזה שם. מיוחד ממש, שם של אצילות וחן שם של יופי. אני ממש מחכה לקבל ברכה. אני מרגישה שאני צריכה ברכה מהקב"ה". שתקתי. מה יכולתי לומר. הסכמתי איתה בנדנוד ראש.

כעבור כמה רגעים היא המשיכה: "ה' הוא כל כך טוב. אני מרגישה כמה שהוא רוצה טוב". הסתכלתי עלייה מופתעת, לא רגילה לכזאת פשטות, ומתיקות ככה סתם. "ברוך ה' שהכל כל כך טוב. ובעזרת ה' שהכל יסתדר. ברוך ה' הכל טוב" היא המשיכה..

"חבל שיש פה כל כך הרבה בנות, הרב בטח יברך ברכה כללית את כולנו בלי שם ושם האם." שיתפתי אותה.

היא מלמלה איזה משהו על ה' ועל להתעקש, באותו גמגום נבוך וצנוע.

הרב יצא. כמובן שהמון אנשים תפסו אותו בדרך אבל שסוף סוף הוא הגיע אליינו מיד אמרתי "כבוד הרב, אפשר ברכה?" כמובן שהרב בירכך במאור פניו המיוחד כל כך. אני הסתפקתי בזה. התכוונתי ללכת ופתאום אני רואה את אביטל ניגשת לרב, אדומה, מבוישת ומגומגמת ואומרת לו "הרב, אני יכולה להתעקש לקבל ברכה אישית?" לקח לה קצת זמן להוציא את המשפט הזה, היא ממש גימגמה במבוכה. הרב כמובן בירך אותה בהשקעה ובאהבה.

יצאתי משם ממש נפעמת. שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה יכולתי לומר בקול, בפשטות ובטבעיות שה' הוא טוב. ושאני אוהבת אותו?. מתי בפעם האחרונה לא וויתרתי. והתעקשתי.

מאז בראש שלי יש איזה אביטל קטנה ומתוקה שרק רוצה טוב, וקרבת ה' ומתיקות. בפשטות.

אף פעם לא חשבתי עליו,

על מה שהוא יכול לעשות לי,

על מה ארגיש בגללו,

על הפחדים שיכולים לבוא אחריו,

על ---

תסכול.

כאב.

ו-

בושה,

בעיקר.

 

 

מה נראה לך?

לא,

.I'm not your toy

---

 

שבריר שניה,

הוא נצח.

דקה,

עולם.

 

פחד-

הוא מאיים,

משתלט.

 

רגש-

מתפרץ.

 

בכי?

מתבייש...

 

דפוק אחד.

מתוך כמה?

 

התיישבת לידי כי מה?

מה חשבת?

 

מה אתה מחייך?

החיוך שלך כזה שטני,

נצלני.

ולמה יש לך עיניים כאלה יפות?

למה???

 

כמעט שטבעתי בהן.

בסוף קמתי,

צעקתי עליך.

נבהלת...

מגיע לך!

ולאיפה נעלמת שחילקו את הטאקט בעולם?

לוידעת.

 הוא רחוק ממך והלאה...

 

המגע הזה,

הוא מגרד לי עד עכשיו.

מציק.

 

 

שאלה אחרונה-

איזה מן חייל אתה?

 

 

 

אז העליתי את זה לנו"גה ולצעירים מעל 20. אבל חשוב לי שכולם יקראו את זה פה, כי הפורום הזה הכי חשוב לי...

אתם הכי תהיו חסרים לי.

 

כן, אני עוזבת את הפורומים.... אז-

 

תודה רבה לכם.

אתם מדהימים....!!!

 

תודה על שיתוף והשתתפות.

אין עליכם,

אתם לא מבינים כמה כח זה נותן, לדעת שיש משהו שמבין אותך...

אז, 

שוב תודה ענקית.

 

תמשיכו לכתוב,אכנס להציץ מדי פעם...

 

אוהבת אתכם המון!

אני רצינית !!
נשב על ספרים מעניינים , אוכל ומוזיקה..אפשר אצלי
מי שרוצה שתכתוב לי שיחה אישית .


ואולי נצרף גם בנים איכותיים מכאן ? ( מהפורום כתיבה )


אני סקרנית יש פה אנשים כל כך מעניינים ..פסיפס של רוח..

אפשר גם להביא מנחת מדיטציה..

את ואני נוסעות כל בוקר על אופניים חשמליות
כביש בגין מפחיד ואת קורצת לי מאחור
תמיד את מקדימה אותי בזמן

הרבה זמן לא ראיתי אותך
כאן
את והצמות הכחולות הדקיקות
והקול העדין
אתיופית קטנה
את רק בת 15
וכבר לא מפחדת מכלום

אז היום נפגשנו במכללה ואת היית מאחורי הקופה
קניתי לך עוגת יומולדת
ולי בראוניז וקפה גדול
ואת חייכת אליי חיוך ענק וצוחק
אז חזרתי אלייך ואמרתי
אז זו את המשוגעת
קטנה

זו תחילתה של ידידות בין כבישים ומדרכות
איזה כייף שיש עם מי לנסוע
ולצחוק


@פלפלחריף
@גיטרה אדומה
@אנה דור
@חייל שריוןוכולם

ויום אחד.

אני ינצח.

את כל הקושי.

והכאב.

והשמחה.

היא תהייה במרכז.

ואבאלה. שבשמיים.

הוא יהיה המלך שלי.

ויום אחד. 

אני מאמינה.

אני ישתחרר.

מכל הכבלים.

והמוגבלויות.

והאהבה.

היא תנצח.

 

יום אחד.

אני מאמינה.

 

לשמוע את המציל צועק, תתרחקי מהשפה.
ולברוח ממשהו כ"כ מאיים כשבסוף זו שקית.
להתגלגל כמו גלגל, אבל עם חור באמצע. כדי שלא נטבע.
להעלות בועות. כמה זמן את יכולה? מה? להישאר מתחת למים. אה.
אל תילחמו בגל הזה, המים שלו מלוחים.
כל מה שצריך לעשות זה להגיד לו שלום ולקפוץ עליו, לגלוש, בנחת.
רק לא לשתות את המים. סתם חבל פשוט. אח"כ צריך לפלוט את זה החוצה.
והחול.
מלכלך. והוא כלל לא חול.
אין סוף גרגרים של קודש.
שוודאי היו פה לפניי.
כשאתה מגיע ורואה את כל המה רבו - חול הופך פיסות קדושה שנדבקות אליך.
זה עמוק.
וכבר אפשר לצלול ולחפש מטמונים.
עוד דבר חשוב, המלח.. שבמים,
אומרים שזה טוב -
לפצעים פתוחים.



{מניחה שמיותר לציין שהנל כלל לא נכתב באמיתות על מה שנראה.}

אם סיגריה

מקצרת חיים

זה יכול להיות תירוץ

נהדר

לשרוף עוד ועוד

לשרוף עד שיגמר האויר

לשרוף עד איבוד שפיות

לשרוף עד,

עד מוות.

 

למחוק ימים מהסוף

למי אכפת הסדר.

לא להיות נוכח

לשחזר נשיקות בדימיוני

המטומטם.

 

לאהוב את השנאה

את פרפרי החופש

המאיצים בי

לשחרר

לעזוב הכל 

להעלם.

אני צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים

אני צועד על הקרח בנתיים

אבל חייב לנעול נעליים



מדוע?


הצפי שלי מעצמי כל כך גבוה?

האם זה הגבולות שאני קובע?
כשאת הזרועות אני מותח, אבל לא מספיק כדי להגיע?!

רחוק מהקצה מכדי לתפוס, או בידי כשאני מחזיק- אז
לוחץ חזק ולאיטי מחליק..

עד שמאבד את אחיזתי,

צולל אל המים הקרים
בתוך החשכה כשאני צונח
עכשיו השמים משחירים,
אני יודע שזה הכל או

כלום,
פרפרים פורסים לי את הבטן-
הידיעה שלא משנה איזה שורה תתחיל לצוף
זה אף פעם לא מספיק לי

אני מקטר- אוף, אבל הכדור גדול מכדי לבלוע

שוב מוחק שירים

והלחץ,
עולה

הדם קופא לי


מתנגש בקרח וזה נסדק כי


|לוחש| שוב התרסקתי

אני צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים

אני צועד על הקרח בנתיים

אבל חייב לנעול נעליים



זה לא קללה של סטנדרטים
לא מהאנשים שמחפשים ריח גוף של דורדורנטים

תמיד רק בחיפוש אחרי הפסוק שלא כתבתי

האם הצעדים האלו,

יהיו עוד צעדים שפספסתי?
האם זה יכתים את המורשת, אהבה או הכבוד אליו זכיתי?


כשאני כותב לעצמי

החרוז חייב להיות מושלם,
המשלוח לדף בחינם

וזה מרגיש כאילו אני מצליח לדייק את השיר עד הסוף, אבל כשיושב לבד עם עצמי

השורות מתפוררים לשטויות


כמו שגיאת כתיב ששוב חרזתי,


אלוקים נתן לי כל כך הרבה כוחות
אבל עוד לא מרגיש שהצלחתי

חברים מסתכלים עלי כמוצלח, זה פשוט מפגר

אם רק הם ידעו,

זה עוד חזית שמיצתי


ואני מנסה להתעלם ולא להקשיב לשטויות!
אבל אם כלבות מנסות להפשיט אותי מהביטחון שלי,
המשימה הושלמה, כי

אני לא האל

אני כמו כל אל,

פלצ'בו כוחות או עט,


אל המוות, יאמה או האדס
כמו כולם,

בסוף

גם הוא מת



אני צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים

אני צועד על הקרח בנתיים

אבל חייב לנעול נעליים

כי אני רק בן אנוש, כמו כל אחד אחר
עשיתי טעויות, הו אם רק הייתי מספר
לא חושב שתתקרבו אלי אם אני אתחיל לדבר
ואני מפחד מאוד, לאכזב עכשיו


זה נכון,
אני רוביקס

מורכב ויפה

זמנים מחייך וצוחק. [צחוק של בוחק
אדם חכם וטיפש

איש פגום, משער כנראה;

ואני עושה כמיטב יכולתי! לא להרוס ציפיות של אחרים כשדורשים,
ויוצא לפגוש את הדרישות, במקום להכנס ולפגוש את עצמי

אבל באמת שמנסה! להתאפק!! מלהתפרץ! כשמבקשים

נזכר שלפני שנה הייתה תקופה שהחזקתי את העולם מהמוט!
והאכלתי את כולם מכף ידי!

כל חודש החשבון תפח,
אבל הרגיש כמו לזרוק כסף לפח


ועכשיו מיואש וחסר רצון להרוויח 'רק' בשבילי,


ומי שמסתכל עלי עכשיו מלמעלה, ה'אחד' שחשוב לי

זה אלוקים




במה זכיתי לשרוד כל כך הרבה שנים?


מעלה את השאלה הזו,
במיוחד אחרי כשלון שדרש עוד מתדון
כשיום האתמול דהה באור
והבית נשרף בקור,

וכל מה שנותר מהקירות, חושפים חורבות אחים ואחיות!
הקהל נעלם

והגיע הזמן להטביע את העבר בים

ירידה במכירות,

האולם ננעל
הוילון נסגר, אבל אני עדיין דוחף את הראש מאחור!!
וכל מי שעדיין מטיל בי ספק שיזכור


עכשיו תקחו את החרוז הכי טוב שלכם,
תיישמו אותו

עכשיו תעשו את זה אלף פעם!!

עכשיו תתחילו לכתוב שלאף אחד לא אכפת! או שם קצוץ! אם אני עדיין חי כש-קר!

וכשאני ממשיך לצאת, מקו הראיה,
אני יוצא משלי! אני אולי אצא מדעתי!

אבל איך אני?!

אי פעם אתן לקרב לחמוק בלי להוציא סכין
כשאני הגחתי מהמים ובחרתי דרך, כשטיפסתי לבד במעלה קרחונים?

אבל כאשר אני כן אפול מהגבהים האלו, אני אהיה בסדר
אני לא אסתחרר או אבכה, או אשב בצד ואחכה
אבל אני אחליט בעצמי, אם זו פעם האחרונה שאני אצוף למעלה עם שורה משלי! ואולי הפעם אצור בקרח דרך חדשה ואקרא לו-
שביל מטפסים!!

כי אני,
צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים

אני צועד על הקרח בנתיים

אבל חייב לנעול נעליים

כי אני רק בן אנוש, כמו כל אחד אחר
עשיתי טעויות, הו אם רק הייתי מספר
לא חושב שתתקרבו אלי אם אני אתחיל לדבר
ואני מפחד מאוד, לאכזב עכשיו



אם אצעד על המים


אני אטבע





כי אני רק אדם!
אבל כל עוד נושם נלחם!

כשאני כותב סיפור זה דם!!

תקשיב לי דורטרונט!

זה אני!

כתבתי "היה לי חיים"!

אור דולק

אפילה במרתף

נשמה בוערת

העגלה דוהרת

רוח סוערת

עלים מתנוענעים

ורק גופי

נסחף בין הגלים.

 

 

הקצף גואש

הלב בוחש

מחשבות משוטתות

מחפשות

סימן ואות

רוצה לשמוח מבפנים

להיות מרוצה מעצמי

רוצה פרח ונוצה

ושוב, רוצה להיות מרוצה

 

 

מרוצת החיים

נוסעים, נסים

מרוצת החיים

ממשיכים ואינם מפסיקים

 

*****************

עושה שטויות

חוזרת על טעויות

עולה בשלבים

נוסקת לגבהים.

 

והופ, נפילה

יורדת בשיא העוצמה

נוחתת בקרקע

מועדת, נופלת.

אפילו לא מתרוממת.

מתפתלת, מתקפלת.

נסחפת, נחבטת.

אבל אינה מתרוממת.

 

 

שומרת על סודות

מחביאה התסבוכות.

שומרת על סודות

משקרת וצבועה

בצבעי הטוב והרע

מעמידה פני תם

כאילו לא ארע מאומה

כאילו לא עשתה דבר.

 

 

רגשות מעורבים

מתבלבלים, מתערבבים.

אור וחושך

לב ונשמה

שנאה ואהבה

טוב ורע.

 

 

שאלות ותשובות

קושיות ופתרונות

עולים וצפים

חוזרים ונישנים

לא מרפים,

לא עוזבים.

 

&&&&&&&&

זהו, סוף ללא התחלה.

זהו סוף ללא פיתרון

זהו סוף של נערה

שמתוסבכת בתוך עצמה,

ועברה, עתידה וחייה זה עתה.

 

 

החיים הפוכים

והנר שוב נכבה

אנשים חולים אנושות

האור במנהרה איננו.

והחיוך דהוי הוא גם

בגוף גדולות הצלקות

בנפש חרוטות תמונות ישנות

החיים כסרט נע

מתנועעים על הגלים.

הרוח צולפת

היצר בוער

יודע שחייב

שהתמונה תתבהר

 

כי ככה

זה לא תשובה

וגולה זה לא גאולה.

תני לי יד.

כי עייפתי לתרץ.

בכרמים והשדות רואים כבר את הנץ.

עוד לילה אדמוני שוב חלף לו.. עבר...

נותרתי שוב שם, נטושה לה על ספסל.

ושוב אני רק שולחת יד אל שמיים וכוכבים.

מביטה על עצמי במים. מציירת עננים.

והם שם חשוכים. עצובים הם. בודדים.

הגשם השוטף לוחש לו לחשים.

ואני רק מטה אוזן.

אולי כי זה מה שנותר.

משמיים אפלים.

משבילים של עפר.

אם רק תתני לי את ידך תחזיקי אותי חזק.

אבל את כבר לא תקשיבי לי.

כי הקשר...

כבר נותק.

אז אל תגידי אהבה.

אל תלחשי לי אמונה.

כי אני באמת כבר לא צריכה.

כי הספסל ששכבתי עליו נהיה לי כבר נוח.

חברי הם לילה גשם וירח.

והרוח יותר ערבה באוזני.

מקולך הצורמני.

החרוט בעיני.

אולי אם אז ידך הייתה בידי....

אולי אם אהבתך הייתה נתונה עימדי...

היית זוכה לשמוע...

 את שירי ליבי.