פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 377)

18 הוא גיל שחושבים על העתיד,

מנערה הפכת לבחורה,

ועוד מעט מגיע לחופה,

פתאום מבינה כמה גדלת בחיים,

ויש לך ניסיון בהמון תחומים,

הכל כל כך שונה,

אי אפשר כבר להשתולל כמו ילדה קטנה,

כי זה לא ראוי את כמעט אישה,

כמה את רוצה לחזור לתקופת הילדות,

לשחק עם חברותי בחבל בהפסקה,

ללכת לתיכון ולשבור את השגרה,

ולא לדגור בתיכון על מתכונות, בגרויות, ועבודות,

פרויקטים ללא אויר לנשימה,

תנו קצת חופש או אפילו שביתה,

אין לי כוח יותר ללמוד,

רוצה לחשוב על העבר עוד ועוד...,

אבל צריך להתקדם בחיוביות ובשמחה,

לחשוב כל הזמן איך עברת ונעבור בהצלחה.

מרים.ט.

היא ברחה, מבקשת קצת שקט מהעולם המאוכזב

על אוטובוס מלא בחיילים בלי יעד מוגדר עם אוזניות ועיניים עצומות מנגינה ומילים רכות לה ודמעות

יורדת בתחנה לא מוכרת איפשהו בנגב במדבר

רוח קרירה מעבירה רעד בגבה והיא מהדקת את אחיזתה בפשמינה

מתחילה ללכת אל תוך ההרים והדממה

מתרחקת מהכביש והמכוניות שעוברות פעם במיליון שנה

התקבלה הודעה חדשה

שתי הודעות

שיחה נכנסת

מכבה את הפלאפון ומכניסה לתיק שתלוי עליה באלכסון

'שירגעו' היא לוחשת לעצמה

וממשיכה ללכת

שעה עוברת

ועוד אחת

שביל שלא נגמר

מתיישבת על האדמה ונושמת עמוק את האוויר

את השקט שביקשה

השמש נוטה על צידה והקור גובר

היא מניחה את ראשה על הארץ ונותנת לגופה להרפות נכנעת לעייפות היא נרדמת

מכל צדדיה עוטפים אותה מלאכים מגנים עליה מהקור העז

משמיעים לאוזניה ניגונים נעימים שתהיה שנתה ערבה

טיפת גשם נוחתת בעדינות על לחיה מעירה אותה משנתה ומבריחה את המלאכים

היא מדליקה את הפלאפון

02:37 

11 שיחות שלא נענו

מאת: אבא

15 הודעות חדשות שהתקבלו

שיחה נכנסת

מאת אהוב ליבה

היא עונה

'***' הוא לוחש

היא שותקת

'איפה את?'

היא מתנשמת

'אני אוהב אותך' דמעות מלוחות מרטיבות את עיניה

'בוא' היא לוחשת

'אני פה' הוא אומר

והיא שומעת אותו גם בפלאפון וגם במציאות

מחפשת מסביבה איפה

סחרחורת חזקה תופסת אותה והיא נופלת על ידיים חזקות

'אני פה' הוא אומר שוב

הוא מתיישב כשראשה הכואב מונח על רגליו

היא עוצמת עיניה

לא מאמינה למה שקורה בטח עוד חולמת

הוא מרפרף בעדינות עם ידיו על פניה

השקט שביקשה הגיע עכשיו

היא רועדת 

והוא מהדק את אחיזתו בה

דואג לה

אוהב

אור מסנוור והיא ממצמצת בעיניה 

בוקר 

הוא מתעורר

חיוך

ציפור קטנה נוחתת על ידם

מספרת סיפורים על ארצות רחוקות

צחוק מתגלגל נשמע בלב מדבר

בערך שעתיים הליכה מאחת התחנות הלא מוכרות באוטובוס של החיילים

רק היום

צועק מוכר התבלינים בשוק הגדול

רק היום..

והשומעים,

יש העוצרים ובוחנים

יש שהולכים לדרכם

וילד קטן בעגלה ממלמל:

רק היום

מוזר.

אתמול

אולי אפילו באותה שעה 

גם אמר זאת.

שמא לא סיפרו לו

שמחוץ לשוק

התחלף היום?

קו האופק,

את אומרת,

מתעתע

תכול

מחבר

מפריד

באינסוף

מציב גבול דק, אי שם, לים הגדול

לתנועתו, לסעריו ולגליו

הבאים והולכים ללא הפסק

מציפים עמם שובל לבן 

המתנפץ לרסיסים

במגעו עם החוף

אולי, אני אומר לך,

אולי בעצם

קו האופק

הוא הסיפור שלנו..

כשצעקתי

אף אחד לא שמע

כשבכיתי

אף אחד לא עזר

כשצרחתי להם

באוזניים

הם אמרו תבוא מחר

מחרתיים

צעקה

שום תגובה

לב אטום

מועקה

טוב להודות

וטוב לשמוח

זמן ללחוש

וזמן לצרוח

אתמול רבנו שוב.

היא הלכה לבדיקות שגרתיות בהריון וכשחזרה היתה ללא החצאית. מכששאלתי, נענתי בתשובה רפה בסגנון "אה, לא שמתי לב. הורדתי לבדיקה ולא מצאתי אותה אחר כך." הערתי לה בקטנה והיא כמו להכעיס בכוונה, חייכה בתמימות כאילו אינה מוצאת את הבעיה.

אני באמת אוהב אותה.

אותה ואת השדים שלה ואני מוכן להכיל הכל. אני יודע שקשה לה ואני לגמרי כאן לתמוך. אבל אפשר שזה יהיה הדדי, כמו פעם? הרי היא זו שלימדה אותי את המושג הדדיות כמו עוד הרבה דברים שלימדה אותי על החיים ועל עצמי.

לולא היא, לא הייתי אני. ויתכן אף שגם בכלל לא הייתי. היא ההוויה שלי. 

אז אפשר שהיא לא תיעלם עם כולי? כי אם תיעלם הרי ונגמרתי אני ועולמי. ולא אוכל עוד לעצמי. אבחר בקץ. 

האם שכשתדע זאת, עדיין תיהיה שבוייה בקסמיי כמו שאני עיוור בקסמיה? או שמא תבחר בבריחה כמו שלעיתים היתה בורחת כשכבר הרגישה שהעולם סוגר עליה? 

בעצם.. הרי היתה בורחת אלי. הייתי המקום שלה בעולם כמו שהיתה שלי. המקום להיות כל הדמויות שבתוכי בלי אף רוע. ויחד רקמנו חלומות ויצרנו שאיפות. חיברנו עתידנו. יכלנו להביט זה בעייני זו ולחשוף את כל הכאב בשתיקה. להקיף את קווי המתאר זו של זה ולדעת ולהבין הכל. החלטנו דרכים וחיפשנו תשובות של מה אנחנו מאמינים ואיזו דרך חיים אנחנו מאמצים לחיות.

אז למה עכשיו, אחרי שעברנו את הכל והגענו למקום טיפה יותר שלם, היא מתחילה לזרוק הכל? להתפרק לי בחזרה? היא יודעת שאני לא יכול לה. 

תתעוררי בבקשה! אני רוצה לצעוק עליה אבל בעיניה רק מבט זגוגי ולחלוחית שזולגת. 

כשאני מדבר אליה, מבטה חלול כמו אינה מזהה אותי, כאילו ניצות החיות ולהבת האהבה שבערה בה כבתה מזמן. ומה לי נותר? להדליק אותו?

בחיי שאיני מסוגל. 

אני חייב אותה לצידי בשביל זה. אין בידי להדליקה כשאין היא מדליקה בי. או שאולי גם היא כך?

זקוקה שאדליקה ע"מ שתוכל להמשיך להאיר אותי?

יודע אני. בחור אבחר בחיים.

בחיים המשותפים שלנו ושל ילדנו המתעתד לבוא. בחיים שהבטחנו לעצמנו טרם התחתנו. כן.

כשאגיע הביתה, אזכר ואזכיר לה:

אני אוהב אותך.

בין ניצוץ לניצוץ

של מרגוע או

מחשוף

את אומרת בביישנות 

שביאליק זה

בסדר.

אה, ואת גם לוקחת 

השראה מרחל

המשוררת כמובן.

אז למה את עדיין

מהלכת קסם על

אחד כמוני 

שמסובב, מסתובב וחי

את שפת הרחוב,

את שואלת?

פשוט-

גם את צורכת

כאב

בשביל

להרגיש.

שמה שמה, שמח 

לנו כאן.

אז יש מן מילה

וקוראים לה-

מה.

ויש מגמה

להתחשב בסטיגמה.

כי למה המה

כשאין פה איזה גם?

ואיזה מן סטי

יצא מאדם,

כשהכל הוא בלי מה

וכשכבר אין מגמה.

אז עשו נא טובה

שחררו מהימנה

ואם לא בשבילי

אז אולי למענה

פשוט שחררו

מן הסטיגמה.

וזו ח'תכת עבודה

אבל אם לא תעזבו

איך תדעו מה היה?

כי זו בעצם סתם עוד אחת

שכזו-

גם היא,

סטיגמה.