מריו תמיד הלך כך. עוטה גלימה כבודה, משל היה נביא קדמון. מתהלך שחוח גו בין פושטי היד והרוכלים.
כמו רוח היה נגלה ונעלם ברחבי הכפר. שמועות ספרו, ששישה פעמים ניסו להתנקש בו, מכולם חמק בעור שיניו.
עיניו היו מכווצות בדרך כלל. ערניות. תזזיתיות. ידיו תחובות בצדי גלימתו.
תמיד הפיץ ניחוח שמן אפרסמונים, להרחיק מעליו שדים רעים ומזיקים.
ולקרב את הרצויים.
אמת, שניכר עליו על מריו שהוא איש תככים ומדון. אך לא תמיד היה כזה.
בילדותו, היה מריו ילד תם. יפה עיניים, שקט, צופה בעניין בקרב חרגולים שנטש מולו, או בסופת חול שעלתה מהמדבר.
הוא היה מחפש את ההגיון הנסתר במילים, במנגינות, בעצב.
הוא חפש גם את הגורמים, המתווכים, המכוונים.
בתחילה היה שואל; מחבריו, או מדודיו. כשלא קבל תשובה, שאל שוב. כששאל שוב, השתיקו אותו. כששתק, לבו ענה לו.
באוהל המלמד היו סונטים בו ילדי הכפר, כשתפסם שעמום, "מריו החרש! מריו החרש!".
כשהיו משחקים בהטלת צרורות על ארגזי הפח, היה עומד כנגדם, ידיו מתוחות, תחובות בכיס מכנסיו, והוא מביט בהם בעיניו הגדולות. ספק תמה ספק נוגה.
הם היו נטפלים אליו, מקפצים סביבו וצווחים, "מריו החרש".
הוא היה פולט המהום נרגז, כמו מסיר מעצמו את הלעג, ומצטנף במקומו.
לעיתים היה יורק לרגלי הילדים ובורח בריצה.
היו ימים, שארבו לו הילדים בשעת בין הערביים, היו מזנקים מהשיחים וצווחים באוזניו "מריו החרש! מריו החרש!".
עברו הימים, ומריו בגר. כבר לא היה תמים כבקטנותו, פתי ורפה. הוא כבר למד דבר מתוך דבר. כיצד נוקמים, כיצד משיבים מנה אפיים. כיצד פורקים את השטנה.
בימים שהעלבון בער בו הוא לא היה נמלט. הוא היה חוזר לאוהל, מושח את כותנות הילדים בנוזל אזובים. שישלטו בהם המזיקים. שיפצעו בעת הטלת הצרורות. שילקו בעילפון.
לעיתים היה מצייר את שמות החולאים על כסא המלמד, שיימשכו החולאים אליו. ששתק ולא מחה.
למחרת היה מגיע , רואה את החולי שהכה במלמד, את הפצעים שבזרועות הילדים,
ולבו אמר לו שהוא יכול להם.
כשנקף לבו לרחמים, היה נזכר בבושה שהייתה מנת חלקו, בניכור, ונתקף שוב אש של מלחמה.
ככל שבגר דש לבו בצער האחרים. הוא הורגל בידו השלטת, בגאוותו המקבלת פורקן. ולא חש בצער יריביו.
הוא היה חורט את שמות אויביו או ידידיו
בגב האצטבה שבחדרו, וחושב מה ייעשה בהם, כשיזדמן לידו.
כשהגיעו סופות החול, היה עומד בחלון, מתווה במקלו את הרוח. במסלולי הכוכבים של לילות ערפל היה משרטט את גורלות רעיו.
מי לשבט מי לחסד,
בתבואתו של מי יכה הברק;
וצאנו של מי ילקה בדבר;
שיבוליו של מי ירקיבו;
ועציו של מי יוציאו תולע.
בכפר כבר הורגלו בו, ידעו לנהוג בו בכבוד של יראה, ולהיזהר. הוא מצדו היה מחפש ריב ומדון, מעורר סכסוכים קמאיים והוגה תוכניות נקמה מתוחכמות וצודקות להפליא.
עברו ימים ומריו הזקין, את חיבתו לאופל לא נטש ואת מזגו החם לא קרר.
דומה היה שדבר לא ישתנה.
עד שלילה אחד, חלם מריו. להקת גחלילות מרחפות בגורן עגולה, מתבוננות בו ושרות לו נעימה רכה. הוא מתרגז לעומתם, שולף את מקלו ומנופף בתנועות חדות ומדויקות. מכוון ללב המעגל ולוחש , ריחוק. פירוד. ריחוק. כאוס. ריחוק. פירוד. ריחוק. כיאוס.
הגחליליות רחפו במקומם. המשיכו לנגן מולו נעימה שכמו הטריפה את דעתו.
הוא ניסה לחשים אחדים, עתיקים יותר, הכה במקל, אך לתדהמתו הוא חש כיצד הוא הולך ונשטף בצלילים הרכים ובאהבתם. המקל שלו עדיין ירה צרורות של זעם עצור, והגחליליות, מרחפות במקומם. מנגנות לו שיר אהבה.
למחרת התעורר מריו וחש את הכל שונה. הוא משש את ידיו ואת מקלו, את קירות ביתו, את כליו. וחש בהם פעימה שונה. שלווה יותר וקדמונית.
באותו יום כל אדם נראה לו נאה. שונא כידיד. אויב כרע. העצים הריחו באפו פורחים ועולצים, הציפורים אווריריות ומלאות חיים.
בלילה שוב חלם מריו על הגחליליות, שרות למקלו מנגינה של אהבה.
המקל פרפר בידו רגעים אחדים כמו מבקש שילחם בו.
מריו אחז בו בעז, מצמיד את קצהו ללבו, והמקל הולם בו בפראות לכל עובר, מעלה עשן ובוער.
מריו העמיד אותו מול עיניו, היישיר אליו מבט:
עת דמימת התבערה, שיבת השלום. עת האסף השלווה, נקיון הלבבות.
הנה סליחתי, הנה היא.
נהנית מאד לקרוא את הקטעים. מרגש מאוד לראות שעולם הכתיבה חי כל כך גם בדור דורש כל כך, כמו שלנו..