פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 57)

האם הכאב ימצא לו קופסה
את לוחשת
גרון חנוק ועיניים רטובות
ציפייה
ציפייה ליל ויום
להתקדמות, לשינוי,
לרפואה.

מה את יודעת על לעצור את הדמעות
מה את יודעת על חושך
מה את יודעת על כאב
מה את יודעת על גוף עייף
מה את יודעת על שקט
מה את יודעת על גבורה
מה את יודעת על צעקה
מה את יודעת על נשיכה
מה את יודעת על נשימה
מה את יודעת על דיבורים
בשעת יאוש, לפני זריחה

ואת פתחת לו את הלב 

לא השתמע אז אחרת

והוא הלך, משאיר כאב

לא סגר לך את הדלת

 

והותיר אותך יתומה ומבולבלת

עם מחשבות שאף אחד לא ...

כְּאִלּוּ הַכֹּל סוֹגֵר עָלַיִךְ. הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָאוֹר שֶׁלָּךְ נִסְתָּר. מְעֻלֶּפֶת. בַּיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁל הַחֹדֶשׁ אֲנִי חוֹזֵר לִהְיוֹת לְבַד. כְּמוֹ בַּתְּקוּפָה הַהִיא. הַבְּדִידוּת שֶׁפִּתְאוֹם צָפָה וּמְאַיֶּמֶת עַל הַכֹּל.

וְכָל פַּעַם מְרַגֵּשׁ אוֹתִי מֵחָדָשׁ לִרְאוֹת אֵיךְ אַתְּ חֲדָשָׁה. מֵאֵיפֹה הַכּוֹחוֹת. וְזֶה מַזְכִּיר לִי אֶת כָּל הַהִתְלַבְּטוּיוֹת שֶׁל הַלִּפְנֵי. וְלָמָּה זֶה הָיָה אֲמִתִּי וּמְדֻיָּק כָּל כָּךְ. וְאֵיךְ אֲנִי שָׂמֵחַ.

וְלִרְאוֹת אוֹתָךְ מְלֵאָה וּפוֹרֶצֶת. מְאִירָה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּךְ. לֹא מִסְתַּתֶּרֶת. מְחַיֶּה בִּי אֶת הַתְּקוּפוֹת שֶׁהָיִיתִי מוּאָר בְּלִי סוֹף מֵהָאוֹר הַזֶּה שֶׁלָּךְ. מְקַבֵּל. וַאֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת אֵיךְ זֶה מִסְתַּדֵּר עִם מָה שֶׁתָּמִיד אָמְרוּ, שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ.

כַּמָּה אַתְּ יָפָה.
לְבָנָה.

וְיֵשׁ לֵילוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁחָשׁוּךְ חָשׁוּךְ, וּבִכְלָל לֹא רוֹאִים אוֹתָךְ בָּאֹפֶק.

יָפָה כַּלְּבָנָה.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתְּ.

כמה מסובך להיות אני

לא רק בפנים, גם באופן חיצוני

 

והלוואי שהשמש תזרח

רק עלי

ואותך לא אשכח

נשמה שנתת בקרבי

מודה אני 

מודה אני

 

הַיָּם רָחוֹק, וְאֵין חוֹף בָּאֹפֶק
הָעֵץ עֵירֹם, וְאֵין פְּרִי לְהָפִיג אֶת הַבְּדִידוּת
הַלֵּב דּוֹמֵם, מְחַכֶּה לְגֶשֶׁם
הַיָּדַיִם כְּבוּלוֹת,
הַגּוּף צוֹעֵד לֶעָבָר הָרֵיק
וְהַנְּשָׁמָה, הַנְּשָׁמָה מְרַקֶּדֶת לָהּ
הִיא חָפְשִׁיָּה, יָדֶיהָ אֵינָם כְּבוּלוֹת
הִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת מַכְאוֹב. הִיא חָפְשִׁיָּה
מְרַקֶּדֶת לָהּ בַּגַּן, אֵיפֹה שֶׁהַפְּרִי אֵינוֹ אָסוּר
וְהָרֵיק, אֵינוֹ רֵיק

הוּא שְׁלֵמוּת, שֶׁאֵין לָהּ גּוּף.
אֲבָל גַּן הָעֵדֶן ,
הוּא חַי בָּהּ.

🔹

וְהָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,
הִיא קֹדֶשׁ.

לֶאֱלֹקִים בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
אִלּוּ הָיָה לִי כּוֹחַ.
הָיִיתִי בּוֹכֶה אֶת הַכְּאֵב וְהַחֹסֶר וְהַשֶּׁבֶר- בְּעוֹלָמְךָ.
וְיוֹצֵא לַשּׁוּק
בַּחֲמִישִׁי בַּלַּיְלָה
וּמְחַפֵּשׂ עֵינַיִם עֲצוּבוֹת כְּשֶׁלִּי
וּבוֹכִים יַחַד
וּמְחַפְּשִׂים מוֹצְאִים עוֹד עֵינַיִם עֲצוּבוֹת כְּשֶׁלָּנוּ
וּבוֹכִים יַחַד
אֶת חֹסֶר הָאוֹנִים
שֶׁאָנוּ מִתְקַיְּמִים בְּתוֹכוֹ.

וּבְעֵינֵי רוּחִי
הַשּׁוּק בּוֹכֶה
וּבַקְבּוּקֵי הַבִּירוֹת הָרֵיקִים
מִתְמַלְּאִים בִּדְמָעוֹת.

יָם שֶׁל דְּמָעוֹת
מֵצִיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁל מָטָה.

וְהִנֵּה הַמַּיִם עוֹלִים וְעוֹלִים
וְכֻלָּם מַתְחִילִים לִשְׂחוֹת
אוֹחֲזִים בְּבַקְבּוּקֵי הַבִּירוֹת הָרֵיקִים
מַשֶּׁהוּ לָצוּף אִתּוֹ
לֶאֱחֹז
לִחְיוֹת

וּבַצַּד
הִנְנִי רוֹאֶה
הֲמוֹנֵי נְעָרִים וּנְעָרוֹת
מִתְקַבְּצִים, בּוֹכִים
וְהִנֵּה הֵם עוֹשִׂים מִגְדָּל
אֱנוֹשִׁי
'עַל הַכְּתֵפַיִם' אֶחָד עֲנָק
וְהַגֹּבַהּ עָצוּם
וְהֵם מַמְשִׁיכִים
עוֹלִים וְעוֹלִים
מֵאוֹת וַאֲלָפִים שֶׁל נְעָרִים וּנְעָרוֹת
וּבַקָּצֶה
לְמַעְלָה לְמַעְלָה
כְּבָר מֵעַל לָעֲנָנִים
קָרוֹב לְכִסֵּא הַכָּבוֹד
נַעַר קָטָן, וּבַקְבּוּק בִּירָה מָלֵא דְּמָעוֹת בְּיָדָיו
וּמִתַּחְתָּיו
נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל גַּבָּם
כֻּלָּם בְּדוּמִיָּה
נוֹשְׂאִים אֵלָיו אֶת עֵינֵיהֶם
וְאֶת לִבָּם.

וְאָז הוּא זוֹרֵק.
הַרְחֵק וְגָבוֹהַּ.
לֶאֱלֹקִים.
בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

כֻּלָּם מְחַכִּים בִּדְמָמָה.

וְהִנֵּה
גֶּשֶׁם מַתְחִיל לֵירֵד
שׁוֹטֵף אֶת יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁל מָטָּה.

וּדְמָעוֹת שֶׁל מַעְלָה
וּדְמָעוֹת שֶׁל מַטֵּה
מִתְחַבְּרוֹת

וִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה
וִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
נַעֲשׂוֹת
יְרוּשָׁלַיִם
אַחַת

וְכֻלָּם בּוֹכִים
וּשְׂמֵחִים

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וָלֵב שָׂמֵחַ
וְקוֹרְאִים בְּקוֹל
אֱלֹקִים בּוֹכֶה
אֱלֹקִים מַרְגִּישׁ.

וָאֵקָץ.
וְהִנֵּה חֲלוֹם.

וָאֶבְכֶּה.
כִּי אִבַּדְתִּי דָּבָר.

הִתְאַרְגַּנְתִּי זָרִיז
הִתְפַּלַּלְתִּי
וְיָצָאתִי לְמִשְׁמֶרֶת.

וַאֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים.

בְּכָל אֶחָד יֵשׁ בְּחִינַת מַלְכוּת.
אֵיזוֹ מֶמְשָׁלָה, שְׁלִיטָה.
אֲחִיזָה.
וְהִיא כְּמוֹ קַרְקַע, מֶרְחַב, בַּיִת.
וְיֵשׁ בָּהּ יֵשׁוּת, וְעַצְמִיּוּת וְהַרְגָּשָׁה.
וְלִפְעָמִים צָרִיךְ אָדָם לִמְסֹר אֶת הַמְּלוּכָה.
בְּחַיָּיו.
לִרְאוֹת אֶת הַמְּלוּכָה נִלְקַחַת מִמֶּנּוּ.
אֵיזוֹ קַרְקַע נִשְׁמֶטֶת מִתַּחְתָּיו.
מֻכְרָח לְהַרְחִיב אֶת גְּבוּלוֹתָיו.
וּבְדַרְכּוֹ.
יְחַוֶּה מְעַט אֶת מָה שֶׁמִּתַּחַת לַקַּרְקַע.
אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לָהֶם מְלוּכָה.
תְּלוּיִים.
רַק תְּלִישׁוּת, חִפּוּשׂ וּכְאֵב.
וְיֶשְׁנוֹ בּוֹר אֶחָד עֲמֹק עָמֹק.
אַפְלוּלִי, מַפְחִיד וְרָחוֹק.
וּמָלֵא קַבְּצָנִים מֻזְנָחִים.
וְהֵם מְאִירִים מְאִירִים.
יָפִים כְּמוֹ מַלְאָכִים.
כּוֹאֲבִים כּוֹאֲבִים.
מֵעוֹלָם לֹא מָצְאוּ מְלוּכָה שֶׁיּוּכְלוּ לִמְסֹר אוֹתָהּ.
וְהוּא- יִסְפֹּג לְתוֹכוֹ מְעַט חֹסֶר, וְהִשְׁתּוֹקְקוּת.
וְיִמְסֹר אֶת הַמְּלוּכָה.
וְיִשְׁתַּחְרֵר מֵעַצְמוֹ.
וְיֶדַע כְּאֵב אֲמִתִּי מַהוּ.
וּלְאַחֲרָיו יִמְצָא בְּתוֹכוֹ אֵיזוֹ קַרְקַע חֲדָשָׁה.
וּפֶרַח חָדָשׁ צָמַח בָּהּ.
וְיֶחְדַּל מִלִּהְיוֹת עָנִי.
וְיָשׁוּב לָאוֹצָרוֹת שֶׁלּוֹ.
וְנַהֲפֹךְ.
הוּא.
וְיֶדַע לִהְיוֹת עָנִי.
וּבֶן מֶלֶךְ.
וְיִתְחַלֵּף.
וְיַעֲשֶׂה שִׂמְחָה וַחֲגִיגָה גְּדוֹלָה.
עַל שֶׁלָּמַד לְהִתְחַלֵּף.
וְנַהֲפֹךְ הוּא.

וְכָךְ הָיוּ שְׂמֵחִים.

בזמן האחרון רק כשאני מתפוצצת יוצאות לי מילים
וזה מבאס אותי כי זה ממש מקל על הלב. אז למה אני לא מצליחה לפני שיש פיצוץ)

הוא נעמד בתחתית הבניין, אך לא המתין וחיש קל עלה בַּמדרגות לדירתי. הוא דפק קלות בדלת ונכנס כבן בית, בא בחדרי. הייתי שקוע בעניינַי, כך שלא שמתי לב שנכנס עד שנגע בכתפי. נשאתי אליו את עיני וראיתיו מישיר אלי מבט. הסכמתי בדעתי להפסיק מעיסוקַי למענו, נתרצתי להקשיב לו והוא שׂח לי את ענייניו. הקשבתי לו במתינות, שמעתי את כל אשר בפיו עד אשר כילה לדבר. לאחר שעה קלה הוא יצא והלך. לא עבר זמן רב עד שפקדתי את ביתו, בידי מעט ממה שֶׁבִּקֵּשׁ. את השאר לא שכחתי, ובעת רצון אַסְפֶּה עליו את כל הטובה אשר ביקש ממני, שֶׁמִּנֵי אז זכרונו לפני תמיד.

 

יעלה ויבוא.

כמה עוד צריך לשבור?

 

עד כמה עוד להתרסק?

 

כל חתיכה כבר יכולה להאבד,

אז תאותת כמה כלי שבור אני צריך להיות --

כדי שאוכל לשוב, להתאחד.

 

 

(מרוב שברים אפשר לבנות פסיפס, עוד קצת - אפשר מדבר שלם, מי יאמין שיש פה לב אחד? ששבר כלי יכול כל כך להתפרד? אני תוהה עדיין).

 

[וגם אם הכל שבור - אין כאן רסיס אחד].

יש לי לב לכל המילים שלך

לכל הדמעות שלך, שנספגו באותיות

יש לי לב לכל הספקות שבך

לכל הלבטים שלך, שאת לא יודעת מה להיות

 

ויש לי לב אחר, לב שהוא רק שלי

לב שצמא לאור, לאהבה שאין לה קץ

ויש לי לב אחר, לב שהוא רק בשבילי

וכל כך הרבה רק בשבילו, עד שכמעט ואין מקום.

 

יש לי לב לכל הנפילות שלך

לכל החסרונות שלך, שתוקפים בלא משים

יש לי לב לכל הטוב שבך

לכל המחשבות. הדיבורים. המעשים.

 

ויש לי לב אחר, לב שהוא רק שלי

ולפעמים גם הוא נופל, כמו כוכב שקצת נצץ בערפל

ויש לי לב אחר, לב שהוא רק בשבילי

ולפעמים הדם עכור וקצת קשה להסתדר.

 

(נקודת השראה, לא מתכוון למעבר מזה. וקצת לב נפול מדברים אחרים.)

אוֹר.
דּוֹפֵק עַל פִּתְחֵי הַלֵּב.
מְבַקֵּשׁ לִצְעֹק אוֹתוֹ לָעוֹלָם.
אוֹר! יֵשׁ אוֹר!
וְיֶשְׁנָהּ שְׁתִיקָה. קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.
אוֹר! יֵשׁ אוֹר!
וְיֶשְׁנָהּ שְׁתִיקָה וְהִיא צוֹעֶקֶת.
אוֹר! יֵשׁ אוֹר!
וְתָבוֹא אִשָּׁה וְתִשְׁמַע שְׁתִיקָה.
וְתַקְשִׁיב. וְתִשְׁמַע צְעָקָה.
אוֹר! יֵשׁ אוֹר!
וְתִהְיֶה שְׁתִיקָה. וְתִהְיֶה צְעָקָה.
בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת.
אוֹר! יֵשׁ אוֹר!
וְתִהְיֶה אַהֲבָה.
אוֹר! יֵשׁ אוֹר!
אוֹר.
עוֹשֶׂה פְּתָחִים בַּלֵּב.

אני דואג קצת, האמת

נחמד לדעת

יש לי לב אחרי הכל, נא

לא לגעת!

את יודעת זה 

יכול להיות כואב

ואין מפתח שנועל לי את הלב

דבר אחד אותיר מאחורי

על כל הרעש שעשית לי, בחיי...

 

אקרוסטיכון שבור.

כמה חששות

כמו קוצים פרושים בדרך

כמה רגשות

כבר לא יודעים, הכל בערך

ואני לא יודע להפסיק

הכל חשוף בי עד העצם

אין בי חסד שימתיק

לפני תקוות כורע ברך

ומי יתן. ואצליח. להתפלל.

 

טיפה.

ועוד.

טיפה.

זה לא גשם, לא מטר.

פשוט מלקוח.

אכוֹל  שתוֹ וגם רצוֹח

ומה נשאר מנפש שוקקה

רק דמעה בקצה עין בוקקה.

 

אני חומה

ואפסי עוד

קצת לא דומה

שומרת סוד

הוא על עצמי

באוצרותי

כנס עימי

לצרותי

אמור לי די...

 

הכל בעולם הזה הוא שקר

אין אהבה ואין תקוה וזה בסדר

אפר כירה תמיד מוכן ליד הדקר

כסה דמי, צועק אחי, וזה בסדר

כן זה בסדר.

כן זה בסדרררר....

וּמָה יַעֲשֶׂה אָדָם שֶׁהוּא עָמוּס וְגָדוּשׁ. וּמָלֵא. מָלֵא אַהֲבָה. לַכֹּל. לַאֲנָשִׁים. לַסּוֹבְבִים. לָחַיִּים. יָפִים הֵם הַחַיִּים בְּעֵינָיו. הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם. יָפִים עַד כְּאֵב.

וְאֵינוֹ מוֹצֵא לְמִי לְסַפֵּר אֶת שֶׁבְּלִבּוֹ.

יֵלֵךְ וִיחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹר. אֶת הַמַּעְיָן שֶׁלֹּא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. אֶת הָאֻמָּן שֶׁבָּרָא כָּל אֵלּוּ.

וִיחַפֵּשׂ וְיִמְצָא מְעַט מֵאֱלֹקים. שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ וְיִמְצָא עוֹד. וְיִפָּתַח,וְיִסְתַּקְרֵן. וִיחַפֵּשׂ וְיִמְצָא. וְיַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ. וְיָבִין מְעַט מֵהַגֹּדֶל,וְהַיֹּפִי,וְהַכְּאֵב,וְהַמֻּרְכָּבוּת, וְהַחֹסֶר,וְהַמְּתִיקוּת,וְהַהַרְמוֹנְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.

וְיִמְצָא מְעַט לְמִי לִלְחֹשׁ אֶת אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה לְחַיִּים. וְהוּא לְעֻמָּתוֹ כִּבְמֵעֵין לְטִיפָה יִלְחַשׁ לוֹ חֲזָרָה- יָדַעְתִּי בְּנִי יָדַעְתִּי.
וְהַלֵּב יִמְצָא מְעַט מְנוּחָה.

מָצָאתִי אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי.

זֹאת נֶחָמָתִי בְּעָנְיִי.

בְּתוֹךְ בָּבֶל שֶׁלִּי אֲנִי יוֹשֵׁב
בּוֹכֶה אֶת גָּלוּתִי.
אֶת הַנֵּכָר הַמִּתְפָּרֵעַ בְּקִרְבִּי
בְּמֵחוֹשֵׁי עַצְמִיּוּתִי אֲנִי שָׁבוּי.

לִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי וְכִנּוֹרִי
נוֹשֵׂא תַּחֲנוּנִים
בְּנַהֲמָתוֹ וּפְקִיעָתוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ
לִסְדֹּק אֶת חוֹמֹתַיִךְ.

פְּעִימוֹתַי מִתְלַחֲשׁוֹת עָלַיִךְ
אֵיךְ אַתְּ נְכוֹנָה לִהְיוֹת לִי
לְצִיּוֹן, לְאֶרֶץ גְּאֻלָּה.

רְטֻבָּה מִטַּל, שׁוֹקֶקֶת בִּתְחִיָּה
כְּמוֹ אֲדָמָה, חַמָּה. כְּמוֹ גֶּשֶׁם לְהַרְווֹת
צְּחִיחוּת בְּגוּף נֵכָר,
בְּדִידוּת מְּפַעֶמֶת.

כִּנּוֹרִי גּוֹנֵחַ.
בְּתוֹךְ בָּבֶל שֶׁלִּי אֲנִי יוֹשֵׁב
דָּמִי, בּוֹכֶה אֶת גְּאֻלָּתֵךְ.

לוואי הייתה יד אחות

המלטפת כתפי לעת ערב

לוואי היה חבר

עליו הייתי נשען בנופלי

לוואי בין בדידות משתקת

עוד אמצא שוב את עצמי

 

לוואי בלילות הכפור

תכריכי המיטה יספגוני לתוכם

אל עולם נטול אור

אל רכות החשכה המלטפת

ללא צללים, ללא כאב

לעולם של שכחה זוהרת

 

לוואי לא אסתובב חרישי

חי בניכם כמו פוסע עלי קבר

לא אפגין מועקותיי

צלקותיי המדממות

ההולמות שוב ושוב

כמו אפר

 

לוואי חשכת השלג האחרון

תמחה אף את דמעתי האחרונה

לוואי בפוסעי חרש אליה

אמחה את זיכרוני מליבה

 

במגע יד חיוורת

המלטפת צרחותיי

אפסע חרש חרש

על עומק שאול

דמיונותיי

 

אשאיר רק הד

של זיכרון ישן נושן

מחברת מצהיבה

האוגרת את שירי

את ליבי המרטט

הרווי נהר ודם

של אש ושל קרח

ואינספור שדים מכים

הנושא מראה פניה

כמו לגיון של מלאכים.

לְאָן הַמַּחֲשָׁבוֹת פּוֹרְחוֹת? 

-מִתְפּוֹגְגוֹת?

הֵדֵי הַקּוֹלוֹת, הַלְּחִישׁוֹת, הַבְּרָכוֹת, הַבְּכִיּוֹת, הַלִּטּוּפִים הָרַכִּים.

לֹא יִתָּכֵן שֶׁכֻּלָּם נֶעֱלָמִים וְנִבְלָעִים...

 

 

הִנָּם מָרְוִים וּמְדַשְּׁנִים אֶת כָּל הֲיֵשׁ.

-מַבְלִיטִים אֶת זֹהַר הַנְּשָׁמוֹת הַמְּרַצְּדוֹת.

אַף הָרְחוֹקה בְּיוֹתֵר. כָּל אַחַת -זוֹרַחַת.

אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהִתְהַפְּנֵט? לְהִסְתַּנְוֵר?

לְהִתְאַהֵב.

 

 

לֹא בַּשָּׁמָיִם וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הֵן.

כָּאן מַמָּשׁ בְּתוֹכְךָ, לְצִדְּךָ, מִסְּבִיבֵךְ.

לְלֹא אִמּוּץ עֵינַיִם, וּלְלֹא בִּטּוּי שְׂפָתַיִם

רַק קֶשֶׁב דַּק. תֵּן לִבֶּךָ לְהִתְבּוֹנֵן, וּלְהִתְנַעֵם מִנּוֹכְחוּתָם

כבר עשינו משהו דומה בעבר, אבל הרעיון בהחלט מוצלח. 

 

כיתבו שיר על עצב (או שיר עצוב) ואח"כ היפכו כל מילה ומילה, באופן שיווצר שיר כמה שיותר משמח, אבל לא חורג מגבולות השיר המקורי (מבחינת מילים, קצב חרוזים למי שרוצה וכו'). 

 

בהצלחה! מועדים לשמחה! 

"כותב זהיר, בכל משפט שהוא כותב, ישאל את עצמו לפחות ארבע שאלות, והן: מה אני מנסה לומר? אילו מילים יביעו זאת? איזה דימוי או ניב יעשו את זה ברור יותר? האם הדימוי הזה רענן מספיק כדי להשפיע?
וקרוב לוודאי שהוא ישאל את עצמו שתיים נוספות: האם יכולתי לנסח זאת יותר בקיצור? האם אמרתי משהו הכולל כיעור שאפשר להימנע ממנו?

אבל אתם לא חייבים לטרוח את כל הטירחה הזאת. אתם יכולים להתחמק ממנה בכך שפשוט תפתחו לרווחה את מוחכם ותתנו לצירופי המילים המוכנים-מראש להתאסף שם. הם כבר יבנו את המשפטים שלכם בעבורכם - אפילו יחשבו את מחשבותיכם בשבילכם, במידה מסויימת - ובעת הצורך הם יספקו את השירות החשוב של הסתרתה החלקית של המשמעות שכתבתם אפילו מעצמכם."


ג׳ורג אורוול (מתוך מתחת-לאף-שלך)