הן יושבות במעגל בסלון של רות.
על הרצפה במרכז מעורבבים צבעים ודבקים מסוגים שונים עם גרוטאות וכלים ישנים.
באוויר עומד ריח עדין של לבנדר. ושקט.
רות שוברת אותו.
״אני רות.״ היא מחייכת חיוך קטן. ״ואני אוהבת להסתכל על דברים ישנים ושבורים ולחשוב מה הם היו יכולים להיות אם היו נותנים להם הזדמנות שניה.״
״תחביב מוזר.״ מעיין אומרת בלי להתכוון.
כל המעגל מסתכל עליה והיא מיד כועסת על עצמה בלב על כל הפעמים שהיא לא יודעת לחשוב בשקט.
גם רות מסתכלת עליה והמבט הלא נבהל בכלל שלה מרגיע את מעיין שמעיזה לשאול בקול חלש ״למה זה טוב?״
״כי אני נותנת להם אותה, את ההזדמנות הזאת״ רות עונה בפשטות ומחייכת.
החיוך שלה מצליח להדביק את כל המעגל והאווירה משתחררת טיפונת.
״אני רוצה שתתנו גם.״ רות מתיישבת על הריצפה, מלטפת את הגרוטאות. ״שתשבו כאן בתוכם ותתנו עיניים ולב לראות איזה משהו יפה יכול לצאת מהשבורים האלה.״
כמה נשים אמיצות מצטרפות אליה, אוספות מהריצפה מדפים ישנים ובקבוקי זכוכית מאובקים.
השקט נעלם ובמקומו אוויר נקי של יצירה חדשה מתערבב בריח הלבנדר.
חתיכות של מה שהיה פעם צלחת חרסינה עם עיטורים סגלגלים תופסות את העיניים של מעיין.
היא מתכופפת אליהן, נוגעת בקצה החד. מנסה לדמיין איך הייתה נראית הצלחת בלי הקצוות הדוקרים האלה. לפני ששברו בה הכל.
רות לוקחת חתיכת עץ עמוסה במסמרים עקומים ומתחילה למשוך אותם החוצה, אחד אחד. ״לא תמיד זה נראה שיש מה לתקן.״ היא אומרת בשקט. כאילו לעצמה. ״היו פעמים בחיים שלי שהסתכלתי על דברים ואמרתי, זהו. זה אבוד באמת. זה חורבן.
וכל פעם מחדש השם הראה לי שמכל גלות, גם הארוכה והבודדה ביותר - חוזרים.״
״אבל לא תמיד השם מראה משהו בכלל.״ משי מציירת פרחים כתומים על אגרטל דהוי והיא ממשיכה בלי להרים את העיניים ממנו. ״לפעמים השם סתם זורק אותך בשומקום ואין לך מושג אם הוא מתכוון לאסוף אותך מתישהו או שפשוט נגזרה עלייך גלות אינסוף.״
״את מדוייקת.״ רות מהנהנת. ״ככה בדיוק נראית הגלות שאנחנו נזרקות אליה המון פעמים. שומקום שאין לנו מושג מהו - אבל בוודאי הוא לא הבית״
רות מסיימת עם המסמרים ומתחילה לשייף את העץ. ״והשם?״ היא מרימה אליהם את הראש בחצי שאלה. ״השם שותק לנו״. היא עונה לעצמה. ״לפעמים השם שותק לנו המון זמן ובאמת לא יודעים כבר. לא זוכרים אם יש לנו תקווה בכלל, אם יש לנו בית איפשהו בעולם הזה.״
״אין לנו.״ אסתי לוחשת.
״יש לנו.״ רות עונה לה נחושה. ״כשמסתכלים על דברים ונותנים להם הזדמנות שניה, יש לנו.״
״כמה אפשר לתת..?״ מעיין שוב שואלת את מה שכולן שותקות. ״את בונה וזה נחרב, בונה ונשרף. מאיפה לוקחים כוח כל פעם לאסוף שברים ולתת להם הזדמנות להיות בית.״ היא מוסיפה בשקט.
רות רוצה לשתוק. כי איך אפשר בכלל ללכת בתוך ההריסות האלה. ועוד לדבר.
בכל זאת היא אומרת. נותנת למילים שלה לזרום, כמו מים. לא בכוח, פשוט לזרום ולהיכנס איפה שיש מקום.
״מהחלום.״ היא עונה למעיין. ״לכל אחת מאיתנו היו פעם חלומות, וורודים כאלה, זוהרים, של ילדות. עם מלא נצנצים.״
חיוך של הזדהות עובר במעגל.
״לאט לאט החיים ואנשים עייפים לימדו אותנו שאין כאן מקום לחלומות. שעדיף להיכנע למציאות המוכתבת, העיקר להתקיים. העיקר לשרוד. שכחנו בכלל מאיפה באנו, מה רצינו.״ רות נאנחת. ״המירוץ המטורף הזה מכאפה לכאפה לא נותן לנו שניה לעצור ולהבין שזה לא צריך להיות ככה.״
רות עוצרת לרגע וחוזרת שוב. ״לא צריך.״
היא רוצה שהם יאמינו לה.
״שבת חזון השבת.״ היא מפסיקה לשייף ומתחילה לצבוע בלבן מלוכלך. ״ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב אומר ששבת חזון, מלשון מחזה.
בשבת חזון מראים לכל יהודי את בית המקדש.
שיהיה לו למה להתגעגע.״ היא מחייכת חצי חיוך ״וזה כמו להיות במדבר ולהריח פתאום ריח של הבית. לשמוע פתאום צחוק שמזכיר מישהו אהוב ורחוק.
אתה מתנער פתאום ואתה מרגיש את זה חד פתאום, אני לא שייך לכאן.״
היא מסתכלת אליהן. ״מבינות..? זה הכוח של חלום. הזיכרון הזה. מה שמת, עובר ונשכח. כשזוכרים משהו, סימן שהוא חי. יש לו סיכוי להבריא. יש לו תקווה. הוא לא אבד לגמרי.
לכן השם יתברך מראה לכל יהודי את המחזה הזה, שנדע למה להתגעגע. שלא נפסיק לחלום. שנזכור שבאמת מגיע לנו הרבה יותר. מגיע לנו בית. מגיע לנו לעלות ולהראות.
לא מגיע לנו להיות עזובים. בודדים. שקופים.
מגיע לנו בית.״ רות מנקה את המברשת וטובלת אותה באפור כהה. ״וכשהריח הזה של הבית מכה בנו, התמונות. הקולות. כשאנחנו מעיזים לחלום את זה. לדמיין את זה לפרטים. זה מערער.
כי פתאום אסור להישאר איפה שאני עכשיו.
פתאום כשיודעים שמגיע לנו הכל. זה מפחיד להישאר בכלום.
אבל העירעור הזה מתוק כי הוא סימן חיים. והוא דוחק בנו לא להישאר במקום. לחתור למקום האמיתי שלנו.
הביתה.״
***
כשהן מסיימות מאוחר בלילה ריח הלבנדר עדיין עומד בסלון, אבל הפעם הוא מתערבב בריח עדין של חלומות. עם נצנצים.
ועל הרצפה מעיין משחררת מהיד הקפוצה שני רסיסים של מה שהיה פעם צלחת חרסינה עם עיטורים סגלגלים. מסדרת אותם בתוך מסגרת עקומה של תמונה. אחד מרובע ומעליו עוד אחד, משולש.
אפשר לומר שיש לנו בית.
אתה מכיר את זה שיש לך רצון גדול לדפוק את הראש בקיר?
