פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 56)

בגרות-
זה לא מה שחשבנו...

בגרות-
זה לא רק ללמוד תורה ולקיים מצוות,
אלא זה גם לעודד את עצמך אחרי שנפלת

בגרות-
זה לא רק מלא עשייה וחסד,
זה גם לדעת לנוח ולהרגע ולתת לעצמך

בגרות -
זה לא רק שבת וצניעות והלכה,
זה גם לדעת לדון לכף זכות מי שעדיין לא מקיים, שזה לא כזה נורא

בגרות -
זה לא רק לשפוט ולמדוד,
זה גם לחמול, לאהוב ולרחם

בגרות -
זה לא רק ביצועים והספקים, או הישגים מדידים,
זה גם הרגשת הלב, תחושה, הרפיה ושלווה


בגרות -
זה לא רק לחייך ולהיות שמח כל הזמן,
זה גם להיות אמיתי עם עצמך ולדעת לבכות כשקשה לך, בלי נקיפות מצפון


בגרות -
זה לא רק לשנות דברים ולהשפיע על אנשים,
זה גם לתת לאנשים תחושה שהם מקובלים כפי שהם עתה תוך התעלמות מוחלטת אצילית מ חסרונותיהם

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.

פעימות הלב כבר לא מתחרזים
יותר לא האיש של המילים
שכותב כל פעם שהלב נסדק
שהאני נשחק
הבין מאוחר מדי שזה לא משחק
בין תהום לחיים שביל דק

וזה בסדר לא לדעת מה לומר
מותר פשוט להביט בעיניים עמוק
לא להיות הזה ששר
בין מיליון אנשים בדממה לאלוהים לצעוק
כשגם השמש הופכת ללילה קר
אפשר פשוט לשתוק

עובר מתמונה לתמונה
זוכר כל לילה ולילה
כל חיבוק וסטירה
בכי, ואור של תקווה
מריץ את השנים
אהבה צמחה כמו הפרחים
אינסוף משפטי לא להתייאש
עכשיו מבקש
לא להתנתק
רק פחות לחבק

וזה בסדר לא לדעת מה לומר
מותר פשוט להביט בעיניים עמוק
לא להיות הזה ששר
בין מיליון אנשים בדממה לאלוהים לצעוק
כשגם השמש הופכת ללילה קר
אפשר פשוט לשתוק

טראומות מהעבר דופקים על דלתותי
לפתוח או לומר די
ממעמקים זעקה של קיום
לא הותרתי מקום לכלום
תורו של הזמן לשחק
זמני עכשיו להתפרק
אחר כך לפרק
לאט לאט לשתק
את רחשי קולות העתיד והפחד
פלאשבקי עבר והלבד
יראת ההווה
כעת, פשוט אהיה
אלוהים, תן לי את היום הזה

חזון אליה

לא ברעש האל
ולא בסערה

הוא נמצא בשתיקה
בדממה הדקה

מחכה בפסיק,
ממתין בנקודה.

ומביט ומקשיב
בין

שורה

לשורה



מלכים א' י"ט

ירוק קורץ לי מסביב
לנצח אל תכנע
אחרי חורף יש סתיו ואביב
את אומרת, ואני לא נרגע
פתח תקוה- תל אביב
איבדתי את האהבה
לאלוהים, ליופי במציאות
לחופש, לבחירה
רק שאריות הפיחו משמעות
לא איפשרו טביעה
כל דבר ספק, התלבטות
באמונה, להתחלה חדשה

יקום של אינסוף
אני רק פירור
יחפים על החוף
חולם את זה ברור
עולם ענק
קורא מאי שם
מעדיף אור ברק
מקול רעם

הגיוני להתגעגע
זיכרונות מן העבר
להחזיק בהם, להתפרע
ביום של גשם קר
ובסדר לפחד
מן העתיד
מצא כוכב בודד
שאיתו לא תפסיד
כשהלב ריק מאהבה
בלילות ארוכים
בימים של סערה
כשלא רואים את אלוהים
החלום, הדמיון, המשאלה
יהיו לעוגן, כל השנים...

אני רוצה לבקש סליחה מ..

מהמוכרת בחנות בגדים

שאכלתי לה ת’מוח

ובסוף יצאתי בידיים ריקות.

מהחברה שסיננתי

כשלא היה לי כוח

לשיחות לילה עמוקות.

מסבתא, שלא קפצתי שוב

לביקור של סתם

והאירוע החשוב?

שיקרתי, הוא לא היה מעולם.

סליחה דוד,

שלא צחקתי מהבדיחות

כי הייתי מידי עייפה.

סליחה אחות,

השמלה ההיא השמינה

למרות שאמרתי, ‘וואו, את יפה’.

סליחה ספרנית,

אני ממש מתנצלת,

הכתם היה פעם קפה שחור חזק

למקרה שאת שואלת.

באמת שלא נעים לי

מהילד שלא ראיתי במעבר חצייה

ועל זה שזזתי קצת בדקת דומייה

מהרב אורי זוהר שניתקתי עליו

ומרופא השיניים שקיללתי

יש מצב שבגללי הוא מת עכשיו

 

אני אשמח אם תסלחו לי

לא התכוונתי. מצטערת.

אם רק תתנו לי הזדמנות

נשבעת שהשנה הכל יהיה אחרת

 

חושך ענן וערפל,

דין מתרקח, עשן מסתלסל.

ועל הכל שמים, טל חיים, אור עליון,

עומד ממתין, לבינתיים, מצפה לעת רצון.

 

ומלמטה תפילות,

בניגונים מילים פורחות.

ומחיצת ברזל מפסקת,

הכל שוהה, עומד מלכת.

 

ולפתע, מאיר לו נר,

"צדיק גמור!" הוא מהרהר.

מתוך הצער הוא מתעורר,

אימת הדין, חסדי יוצר.

 

בלי שום דרך, בשערי תשובה.

עוד לא פרט הוא למה, לא העמיק מחשבה.

ניצב דומם מול מלך, עת תכלה לה שנה,

ותקווה בלב רוחשת, עודהו בעל אמנה.

 

והנה קול שופר בוקע, משבר כל מסכים,

ובחדווה האור שופע, מַנְחֵה, מציב מהלכים.

תפילה עולה, נשמע קולה, ולראש המלך כתרים.

זכרון ברית, לעם ראשית, שמור היום לנערים,

ברחמים.

 

שתי בחינות ב"ה' אורי" – בחינת השפע ובחינת הנחיה.

התקיעות ממתיקות את הדינים ומבטלות את המסכים בשמים המפריעים בעד האור. כל זה בכוחן אם ישנו הרהור תשובה קודם, שמגיע מכח הצער משתי בחינות – שמכיר כמה פשע מול חסדי היוצר עימו, והצער איך יצא דינו. וההרהור היוצא הוא שרצונו להיות "צדיק גמור", ואף שעוד לא פרט החרטות והקבלות. אזי בכח התקיעות לשבר המסכים ויורד השפע וההנחיה כיצד ליישם את התשובה. הרי תשובה לפני התקיעות ותשובה לאחריהן וזה הצד הסגולה בשופר להתעוררות תשובה. וברובד המעשי – נרמז בסדר התקיעות עצמן: תקיעה – הרצון להיות ישר באדם לחברו ואדם למקום (דאוריתא ודרבנן והנהגות טובות [לקבל על עצמו להשתדל בקיומן]). שברים – בקשה מאיתו ית' שימלטהו. תרועה – חרטה (ודייקא בסדר זה). תקיעה – אחר זה הנהו בבחינת בעל תשובה גמור.

בשמים כבר אין כוכבים
והים סחף את החול.
והזקן כבר לא סופר.
הוא ממתין.

לרוחות
שיעיפו את המוץ.

לגשמים
שישטפו את האבק.

לשנים
שישאו את הכאב.

להרפות
את הכאב
את הלב
את הגוף
את הכעס
את החוסר נוחות
את הצעקה
לבכות ולחבק חזק את כולך.
לשתוק איתך עוד ועוד ועוד.
לחכות איתך כמה שזה יקח.
עד שיבוא אורך.
נחמת ליבך.
שלוותך.

ריקנות של ערב ברחובות,
צעדים כואבים, איטיים, מהירים.
דמעות זולגות בתוך הלב.
נשימות כבדות ומתאמצות.
רק לא לבכות עכשיו.
כל כך שקט מסביב.
היא אוהבת שקט
אז למה עכשיו זה מכאיב.
הלב מאיים להתפקע מדמעות,
כל פתח אוויר שעוד נשאר בו
נהפך לצעקה.
הלוואי שמישהו היה מגן עלי.
הלוואי שמישהו היה נותן תקווה לחיים האלה.
ממשיכה ללכת.
כאילו כלום.
בפנים מלא צלקות שורפות.
למצוא מים.
למצוא מים.
היא לוחשת לעצמה
ושותקת.

לא חשבתי שככה זה יגמר
יום יבוא והלבד זה מה שישאר
ללכת לחפש אותך במקומות שלנו
בלי לדעת שהתקדמת
לא מדעתי איך קרה שנעלמת
שלחתי מאה הודעות ואת שתקת
לילות שלמים חושב עלינו
מבין לאט שאת הלכת
כואב לי מבפנים ואין למי לספר
זה היה את שהיית שם בשבילי
ועכשיו עם מי אדבר
על הסודות של החיים שלי

ואת זרקת הכל לפח
באיזה חלק מלוכלך
מתוך הלב שלך
שנשאר שם
בחדר על הספה
בלילה שהיית בוכה
ועכשיו אצלי צרחה
שמכה שם
על איזה שנתיים ומה
שרק אחריהם בשקט דממה
הבנתי שלא כל מה שנראה
זה טוב

לא מעכל כבר שבוע שאין אותך
כל הרגשות שלי בתוך הלב שלך
ואם הלב שלך של מישהו אחר
איפה השארת את שלי
לא ציפיתי לגלות דרך חברים
בתמונות הזויות שצימררו לי תחיים
ואני רציתי רק שנדבר
את יודעת מה את בשבילי
הזיכרונות ממך עדיין צורבים לי
הציור שלך עוד אצלי בארון
נשאר שם פעם כדי להיות לי
ברגעים קטנים אות זיכרון

ואת זרקת הכל לפח...

כְּשֶׁטּוּרֵי הָאָדָם
נָפְלוּ בְּמַפֹּלֶת גַּלִּים אַדִּירָה
נָשָׂא הוּא אֶת אַחְרוֹנַת צַלְּקוֹתָיו
בִּדְמָמָה.

כְּשֶׁהָאָרֶץ רָעֲדָה לְכָל צַעֲדָם
וְהַשָּׁמַיִם הִשְׁחִירוּ מִקּוֹל הַדָּם
נָשָׂא הוּא אֶת כְּאֵבָיו
בְּדוּמִיָּה.

וְהַכְּאֵב הַזֶּה
וְהַשֶּׁקֶט הַזֶּה
צָרַח יוֹתֵר מִכָּל זְעָקָה
זָעַק יוֹתֵר מִכָּל צְרָחָה
וְשָׂרַף יוֹתֵר מִכָּל שְׂרֵפָה

אֱלוֹהִים
לוּ תַּחְמֹל עַל גּוֹזָל בְּלִי כְּנָפַיִם
שֶׁשָּׁכַח אֵיךְ לָעוּף
לוּ תַּבִּיט מִכֵּס שָׁמַיִם
תְּלַמְּדוֹ שׁוּב לָרוּץ
לוּ יָכְלוּ גַּלֵּי הַיָּם
לִסְחֹף אֶת כְּאֵבָיו
לוּ יָכֹל לְלַקֵּט חֹול שָׁמַיִם
אֶת אַחֲרִית צִלְלֵי חַיָּיו

וּכְשֶׁטּוּרֵי חַיָּלִים בְּמַסָּע בְּלִי קֵץ
הָלְכוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁתִיקָה
לְתוֹךְ כָּרִית דְּמָעוֹת אֲבוּדוֹת
נִבְלְעוּ בִּשְׁעָטָה

וּכְשֶׁהַדָּם עַל הַמַּדִּים
עוֹד לֹא יָבַשׁ
נָדַמּוּ הַצְּלִילִים
רָתְחוּ הֲרוּגִים
וּבִקְּשׁוּ אֶת חַיָּיו.

אֱלוֹהִים לוּ תִּנְצֹר רִבְבוֹת הַדָּמִים,
לוּ תִּנְצֹר,
לוּ תִּזְכֹּר...

נגעה בי הצינה
עטפה אותי הקרה
ביקשתי רק מעט חום
חום לנשמה.

מרבדי אבוקות ברחובות ציון
זורחות, נוגהות, את זוהרם אינן חשות.
צופה, מביט מהצד
אני רק לרגע, חלק קטן מהתמונה
מרווה את הנשמה בנעם זיוום

רוֹאָה
אֶת הַשָּׁמַיִם נוֹפְלִים,
אֶת הַפַּרְפָּרִים בַּכֶּלֶא
מִתְאַוִּים לַחֹפֶשׁ

מַרְגִּישָׁה אֶת הַלֵּב בַּמַּיִם,
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר
וְהַגּוּף בַּחוּץ, מְהַלֵּךְ

מִתְגַּעְגַּעַת לַמַּיִם,
לַתְּחוּשָׁה שֶׁל חֹפֶשׁ
כְּמֵהָה לְפַשְׁטוּת
וְהַנְּשָׁמָה, בֵּין שְׁנֵי הָרִים


מַרְגִּישָׁה אֶת הַלֵּב בַּמַּיִם,
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר
וְהַגּוּף בַּחוּץ, מְהַלֵּךְ.



🔹

קָשֶׁה לֹא לְהַרְגִּישׁ אָשֵׁם
כְּשֶׁחָצַב
עוֹמֵד כָּךְ
בַּשָּׁרָב
גַּעֲגוּעַ יָבֵשׁ
וּמַכְרִיז עַל סְתָיו שֶׁאֵינֶנּוּ

בֵּין הַיֵּאוּשׁ לְתִקְוָה אֲנִי מְיַחֵל לְחַלוֹם,
מְצַפֶּה וְכֹסֶף לִתְפֹּס לִי פֹּה מָקוֹם.
וְהַכְּאֵב הַשּׁוֹחֵק תּוֹפֵס לִי אֶת הָרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לָרוּץ לִבְרֹחַ מִכָּל הָעֵינַיִם.
רָץ - נוֹפֵל - מִתְגַּלְגֵּל - מִדַּרְדֵּר,

אֲנִי כְּבָר מוּתָשׁ עַל הָרִצְפָּה מְהַרְהֵר,
מָתַי הַלֵּב שֶׁלִּי יַתְחִיל לִזְהֹר?
מְתֵי הָאִידֵאָלִים יוֹפִיעוּ בְּאוֹר?
בַּהֲלִיכָה אִטִּית אֲנִי מִתְקַדֵּם,
צָעַד וְעוֹד צָעַד רַק לֹא לְהֵרָדֵם.

זה התחיל בבוקר של סתם, יום רגיל שאין בו משהו מיוחד... קמתי לתפילה כדרכי, ובך הכול ידיד שאל אותי אחריה, 'מה שלומך'?

מה שלומי, נאננחתי בליבי פנימה, מה שלומי... שאלה כה קצרה, אבל התשובה? יכולה לעיתים להגיע עד כדי אורך כזה, שאילו דיו היו כל הימים שבעולם ודף כל השמים קלף, תקצר היריעה מלכותבה...

ואני נאנח בתוכי פנימה, וחושב לעצמי - מה באמת אתה רוצה לדעת? שמא התכוונת לאיך ישנתי הלילה, או איך עבר עלי יום אתמול מאז הבוקר בו שאלת אותי את אותה שאלה? האם תרצה לדעת את מה שעבר עליי בשבוע האחרון, או שמא התכוונת לשנה כולה? אולי אפילו מאז נולדתי? 

האם לומר לך את מה שעל לבי בנחת, או שאצה לך הדרך ואין לך פנאי לכך? כי ככל הנראה אם אתחיל לא אגמור לעולם. לא אוכל לתאר את הכעס שהכעיס אותי הנהג שכמעט ונתקע בי בדרך לעבודה אתמול, ולא אוכל לתאר את הרוגז על הכסיל שהקפיץ את החשמל לפני שהספקתי לשמור את העבודה שעמלתי עליה שעות, אף על פי שכתוב היה במפורש שלט 'המכשיר מקצר'. לא אוכל לתאר את העצב כששמעתי על התאונה בכביש, למרות שלא היו הנפגעים אנשים ממשפחתי, והלא כל ישראל אחים אלא שהגופים מחולקים... לא אוכל לתאר את הלאות כשנתבקשתי להישאר עוד קצת אחרי העבודה כי הבוס היה צריך עוד קצת עזרה, ואת הפגיעה שחשתי כאשר בא מישהו להסביר לי את הגמרא בנימה שאומרת, 'כיצד זה לא תדע, הלא אין פשוט מזה'? לא אוכל להתחילך לבאר את תחושת הבדידות שחשתי כאשר בגעתי לביתי, שחשוך היה מבלי כל יושב, לא אוכל לתאר את הדכדוך כאשר לא נרדמתי על יצועי עד שעה מאוחרת, ואת העייפות שפקדה אותי היום עת צלצל השעון המעורר...

 

ובסוף נאנחתי פנימה עוד אנחה, ובשפה רפה הפטרתי "ברוך ה', תודה", הנהנתי והמשכתי בדרכי, והוא כמו לא שם לב לדבר הפנה את הגב ופנה לענייניו. 

 

אני רואה את הגוף שוכב על האבן בבית ההספדים. תוהה לעצמי כמה שהייתי קשור אליו עד לא מזמן וכמה שהוא זר לי עכשיו.

הרבה אנשים יש כאן, חלקם אפילו איני מכיר אבל יודע בדיוק מי הם ומה חושבים.
חלקם מסתכלים ומרחמים על הגוף הדומם ששוכב שם וחלקם על המשפחה שנשארה ללא האבא.
איזה צער עמוק אני חש כי האהוביי בוכים וכבר מתגעגעים ומצד שני יש לי מעין ידיעה ברורה שהם יעברו את זה ועוד יפרחו.

הדוברים אחד אחרי השני משבחים בהספדים. אני רואה את האותיות שלהם עולות ונכנסות לי במרחב. כל כך זר לי להיות במרכז. על כל מעשה טוב שמוזכר עולה הפניה מול עיני. כל כך קשה לעשות מעשה טוב אחד ללא שום רבב בתוך הגוף הזה. אבל רציתי, ה' עדי.

אני חושב כי כמה קצרים החיים על פני האדמה ואיך הם ארוכים ועמוסים בכל כך הרבה אירועים, חוויות ומחשבות. נראה שדבר היחיד שקשה להתרגל כאן, להתקיים ללא הזמן כי כל השאר נראה מוכר.

הנה רואה את האותיות של קדיש עולות ומלטפות את מהותי, מתחילים ללוות את גופי בדרכו האחרונה. אני גם מלווה אותו כעין חוט בלתי נראה קושר ביננו. נחת פנימי עוטפת אותי, מין תקווה גדולה שמשהו חדש מתחיל. האדמה מכסה את גופי והקשר מתרופף.
אני יודע שעוד מעט אכנס למרחב אחר שאזכה לפגוש את האהובים שאבדתי. את הרבי שלי האהוב שנרצח על קידוש ה' ואת הסבתא ברטה שתמיד אהבה אותי. יש בי פחד אבל תקווה גדולה שמלווה אותי. אני שומע את בני ששר "לך אלי תשוקתי בך חשקי ואהבתי" הפיוט שכה אהבתי...

הגיע זמן לעבור לשם לתת דין וחשבון. אני רואה אותיות רבות, מלאות וזוהרות לצדי.
אני משנן במהותי את דברי המתוקים של הרמח"ל "הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר", ה' מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל" 

עקרונית, אני כותב את זה לעצמי.. כך שלא בטוח עד כמה מבחוץ יכולים באמת להבין 

מה שאני מכניס בפנים. אבל בכ''ז..

 

עומד על הקצה,

למעוד.

לא,

כן, למעוד.

רעד עולה,

מבט אל התהום.

שחורה. חשוכה.

 

מתבונן עמוק יותר, אל החושך,

אופל שקט.

האדמה רועדת,

קול אפל לוחש, כן,

פול, לשם.

לאבדון.

ליאוש.

 

האפילה אופפת,

סמיכה,

מטשטשת,

חונקת.

 

צמרמורת חולפת.

נקודה קטנה, על קצה ההר.

אפס אפסים.

פול ודי.

שקט דממה.

 

זז מעט קדימה,

כמתוך אילוץ.

זהו הרגע. עכשיו,

תחליט!

 

מתבונן,

עמוק,

עמוק.

 

זכרון עולה,

עיניים מופלאות.

טהורות.

זכות.

מאמינות.

 

הבזק תכול חלף בחשיכה.

 

העיניים האלה, אח...

נכנסות,

חודרות,

מקלפות,

מסירות אבק.

פורצות מחסומים.

 

אח.. העיניים האלה.

 

מביט שוב באפילה,

גרגור אפל עולה,

אך המבט מעמיק עוד.

עמוק,

עמוק.

 

נצנוץ קטן בזוית העין.

דמעה קטנה.

זכה כבדולח,

פורצת שערים,

סוללת לה שביל.

ונופלת.

 

נופלת לתהום,

בדרכה הבזקים עולים לקראתה.

צובעים את החשכה,

הדמעה ממשיכה בדרכה,

מרחפת הלאה.

כאילו הצמיחה כנפי אור,

הלאה.

אל עומק האופל.

 

ושם, בהגיעה,

נחתה על סלע עתיק יומין,

סלע המעיין,

כמו חיכה רק לה.

 

קרן אור תכולה האירה ממנו,

ודרכה הן פרצו. בנחלים,

משקות את העמק.

 

הדמעות,

מעיין של דמעות.

דמעות שמחה,

מחיות, מפזזות,

רוקדות,

מאירות את השמים.

 

הבטתי שוב אל ליבי,

התהום זהרה.

אור תכול עלה לקראתי,

ממריץ,

מחיה.

 

קול עדין לחש,

אל תפול..

קפוץ!

 

כך!

 

קפצתי.

מבטי נמשך כמאליו מטה,

העמק שר, מחולל,

חי.

 

הכנפיים נפרשו כמאליהם.

רוח קרירה נשבה,

עליזה, מרוממת.

דאיתי,

הלאה,

גבוה,

לשם.

הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ נִבָּט

מִכָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר

מִכָּל צְלִיל מְכֻוָּן

אוֹ גִּיטָרָה חוֹרֶקֶת

מִכָּל רַעַם שֶׁרוֹעֵם בַּמֶּרְחָק

אוֹ נְשִׁיקַת אוֹהֲבִים חִוֶּרֶת

כְּמוֹ סְעָרָה עֲטוּפַת שְׁתִיקָה

קוֹדֶרֶת, חוֹנֶקֶת

 

הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ עַכְשָׁו

מְחַיֵּךְ לִי מִפִּנַּת הַחֶדֶר

עָזַבְתְּ אוֹתוֹ וְהִשְׁאַרְתְּ

רַק רֵיקָנוּת מְהַדְהֶדֶת

אֶת הַבְּדִידוּת, וְהַשִּׁגְרָה

אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁחָמַק

כְּמוֹ צְלִילִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת

אוֹ סִיגַרְיָה אַחְרוֹנָה

כְּמוֹ סַפְסָל בְּעֶרֶב גָּשׁוּם

שֶׁמַּסְתִּיר אַכְזָבָה

 

וּלְוַאי וְלֹא הָיִינוּ

מַכִּירִים לְעוֹלָם

וּלְוַאי וְהָיִינוּ

נִשְׁאָרִים כֹּה לְבַד

נְעוּלִים בְּחִבּוּק

שֶׁל בְּדִידוּת מְשַׁגַּעַת

אֶת אַחֲרוֹן הַצְּלִילִים

מַדְחִיקָה וּבוֹרַחַת

 

לְוַאי שִׁמְשֵׁךְ

לֹא הָיְתָה מַפְצִיעָה בְּחַיַּי

מְגַלָּה לִי שֶׁאוֹר

הוּא יוֹתֵר מִמּוּאָר

שֶׁהַחֹשֶׁךְ בּוֹ חָיִיתִי

לֹא הָיָה כֹּה שָׁלֵם

מְנַפֶּצֶת חַיַּי

בֵּין דִּמְיוֹן לַעֲרָפֶל

 

לְוַאי בַּלֵּילוֹת

לֹא אֶשָּׂא עוֹד דְּמוּתֵךְ

חֲרִישִׁית, אֲפֵלָה

כְּמוֹ מָסַךְ עֲרָפֶל

לְוַאי לֹא אֶשְׁמַע

אֶת בִּכְיֵךְ הַדּוֹמֵעַ

הַמַּשְׁאִיר צַלָּקוֹת

בְּלֵב כֹּה פָּצוּעַ

 

לְוַאי לֹא הָיִינוּ

בִּכְלָל מַכִּירִים

לְוַאי אֶת לִבֵּךְ

הָיִית נוֹתֶנֶת לַאֲחֵרִים

שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים

לֶאֱהֹב, וְלָגַעַת

בְּמַכְאוֹב כְּאֵבַיִךְ

הַקּוֹדְרִים כְּמוֹ קַדַּחַת

 

לְוַאי וּשְׂפָתַיִךְ

רַק אֹשֶׁר יֵדְעוּ

וְרַכּוּת לְשׁוֹנֵךְ

אֲחֵרִים יְלַטְּפוּ

לְוַאי אֵי אָז

תִּזָּכְרִי גַּם בִּי

הַבּוֹהֶה נְכוֹחָה

בַּחֲלוֹם חֲרִישִׁי...

 

אלוהים היה אמור לשמור

אבל הוא לא שמר

לא על עדי, לא על רועי

ואפילו לא מיטל

העיינים שלהם

שרודפות אותי לילה אחרי לילה

הצעקות המעונות

הדם והצללים

שמתחפרים עימי עמוק עמוק

אל תוך הכרית.

 

אלוהים אמר שהוא ישמור

אבל הוא לא שמר

גם לא על עומר, מורן

ואפילו לא על נדב הקטן.

אלוהים הבטיח,

אני כאן- הוא אמר

אבל את תל הקבורה

אני חפרתי

את הקבר הקטן.

 

אלוהים לא היה פה

כשהלכתי לנחם את מיכל

הוא לא היה צריך לספוג את השתיקות

ואת הבכי שלא נדם

אלוהים יודע לשתוק

הוא אלוף במחבואים

אלוהים יודע לכעוס

רק כשאנחנו אלו ששוגים.

 

אלוהים לא היה שם

בסג'עיה, או לבנון

הוא לא אסף בלילה

את גופות חבריו לשריון

הוא לא אטם כל מחשבה

והמשיך ללחום ללא לאות

אלוהים לא ריחם

אפילו על שיחי התות

 

הוא הביט מלמעלה

שותק

וכתב עוד תו אחרון

במחברת שירים חרישית

נוגן עוד צליל שיברון

ואמא אחת

מחתה עוד דמעה

ואבא אחד

נדם ליבו

בדממה.

 

ואלוהים אז אמר

לא עת לחשות

אל מזבח זהב

יש עולות להעלות

עוד נשמת שלהבת

הגיעה לכאן עתה

עוד עלם צח הוקרב

על מזבח השתיקה.