פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 58)

..
ראיתי על הקיר ציור של קשת,
ועל השביל מאחורי התאדה לו המבול.
ובין העננים האפורים הגיחה יונה,
ובפיה סחבה היא מקל חלול.
ולגמתי לפי חביות של יין,
כדי שלא אזכור כמה אני בבלבול.
וחטאתי לעצמי ולאבי,
מזל שהגיע אלול.
..


כותרת- אלול/נח/קשת?
אלול- השיר הוא על ההזדמנות שיש לנו לחזור בתשובה בחודש זה
נח- צדיק בפרווה, הסתכלות על חזרה בתשובה יחידנית
קשת- תקווה של יגיע יותר מבול

להיזרק
למציאות אחרת
שדוהרת
לא משאירה מקום
להינמק
גם בגומחא זועפת.

ננטש חלום,

ושם כבר אין
אותי היום

הרחובות והשבילים

שפסעתי בהם

נותרו כפי שהם

 

כך שנים.....

 

ואני גדלתי

הלכתי

וחזרתי אליהם שוב

 

ואיה אני ?

"אייך?" שאלתי את עצמי

אני אחרת

אישה

כבר לא ילדה 

ואני.........

מתגעגעת.......

למי?

לעצמי....

לתום 

לחוסר-דאגות

לחוסר אחריות

ולחברות שפיזזו, דילגו  וריקדו איתי שם בינות לשבילים

 

להשענות המוחלטת

לחוסר העצמאות

געגועיי

געגועיי..

 

...

זה שירשור שונה

 

אני רק מרגיש שאני רוצה לומר שאתם מדהימים, כל אחד ממכם.

ולפעמים מרגיש לי שלכתוב "וואו יפה" על משהו זה כאילו מוזיל את זה.

קצת כמו שלא שייך לשבח את הקב"ה כי שום דבר לא יתקרב באמת.

כל אחד ממכם הוא נשמה עצומה והדברים שאתם כותבים משקפים את זה.

וזה כ"כ יפה וטהור לראות שיש מקום באינטנרט שהוא כזה

אז טוב שאתם קיימים פשוט

 

 

צועד עם תיק על הגב

בכל מקום עוצר ופותח

בודק מה הבאתי משם

מה איתי אני לוקח

 

אזכור את תיקי בכל עת

תמיד הוא יהיה שם ממילא

אך לא אכבל במסגר

והוא לא יהיה לי לכלא

 

 

אם כן, אני אמשיך לכתוב....

 

הולך בבית אפל. חושך. דממה דקה מן הדקה שאפשר לדמיין אותה כמו חוט דקיק שברגע שיש רעש הכי קטן הוא מופר והחוט נקרע ברגע שקשה לעמוד עליו. קול פיצוח העצמות הוא לבסוף זה ששבר את הדממה. "אההה!", צעקתי, "עצמות!". "גם לך יש כאלו, תירגע", ענתה לו רעייתו. "איך הסתבכנו במצב הזה?". "אני אשם? רק רציתי שיהיה לנו טיול משפחתי מהנה, לא תכננתי את כל זה!".

 

לפני יממה. "תוק תוק", נקישה בדלת. "יוחאי, תפתח לאורח שרוצה להיכנס הביתה", יוחאי הקטן רץ ברגליו הזעירות לעבר הדלת לפתוח אותה, ובעת הוא צועד לעבר הכניסה חולפת מחשבה בליבו של האבא שיש פה משהו לא טוב, מן הרגשת בטן בלתי מוסברת שמציפה את כולו. הילד מתקרב מאוד אל הדלת, האבא מהסס האם להגיד לו לא לפתוח. לבסוף הילד פותח את הדלת ובכניסה עומד אדם מבוגר נחמד עם זקנקן וכובע ברט שחור בלוי שמונח עליו באופן זרוק ומוזנח. "שלום, משפחה יקרה! אפשר להציע לכם חופשה משפחתית בהנחה גדולה?". האמא קפצה על המציאה, בכל מקרה הילדים כל הזמן במחשב וצריך שיצאו קצת החוצה, וכדאי מאוד שיקחו חופשה, למרות שקצת קשה לצאת לימי חופש מהעבודה, כדאי לעשות את המאמץ בשביל הילדים. "כמה זה יעלה?" שואלת האמא. "25 ש"ח לנפש" עונה האיש בקול נמוך. "וואו, מחיר טוב!", "איפה זה יהיה?". "אה, טוב שאת שואלת", "החופשה תהיה במושב לצים, מקום יפה מאוד, אווירה טובה, יהיה שם צחוקים", אמר וצחק בצחוק צרוד שנשמע יותר כמו קידוח פטישון של פועל עייף. "איפה זה?", "זה ליד קיבוץ גלויות". "טוב, תודה רבה!", "הנה, קחו כרטיסים" הושיט למשפחה כרטיסים והלך משם.

 

"שכנעתי אותם, איזה כיף! חשב לעצמו חואן. "כ"כ קל להפיל אותם ברשת, הם כאלו תמימים...הם לא יודעים מה מחכה להם, איזו הפתעה...". וצחק לעצמו בקול מרושע. אשתו נכנסה לביתם. "מה אתם זומם, חואן?". "אני? אני לא זומם כלום, סתם נזכרתי בבדיחה מאתמול...". "תשמע, אני לא רוצה להסתבך בצרות, אני יודעת שאתה אוהב הרפתקאות, אבל נמאס לי כבר מזה, אני רוצה קצת שקט לשם שינוי, אתה מתחייב שלא להתעסק בדברים כאלו שיכניסו אותנו לצרות ולבלאגן?", "אל תדאגי, הכל בסדר, לא יקרה כלום...". אשתו לא קנתה את זה, אבל לא הייתה לה ברירה, היא ניסתה כמה שיותר להניא אותו ולהזהיר אותו....

 

"הגענו לחופשה, ישששש!". "היי, אלעד, תראה, יש שם אופניים ובועות סבון, ויש שם גם ערסלים ודשא ובימבה...וואו...". "ילדים, אנחנו באנו לפה לחופשה וזה בשביל שנהנה, אבל ניתן כללים כדי שהחופשה שלנו תעבור בשלום ובשקט ובאמת נצא מפה עם דברים טובים ולא נבזבז את הזמן סתם מצד אחד ומצד שני לא נגמור חלילה בפציעות ובדברים לא טובים. אז ככה: בארוחות כולם נמצאים, אין כזה דבר שאחד אוכל בשעה א', אחד אוכל בשעה ב', אנחנו רוצים להיות ביחד, כל אחד יגיד מתי הוא מעדיף ונקבע שעות שיתאימו כמה שיותר לכולם...ב', שמים קרם הגנה לפני שנחשפים לשמש וכו'...ד', אף אחד לא נעלם והולך לכל מיני מקומות חשוכים ולא מוכרים, כולם נשארים ביחד באותו מקום, אם יש איזה מקום שאתם רוצים ללכת, תדברו איתנו ונראה אם אפשר שנלך כולנו, אבל שלא כל אחד ייכנס לאיפה שהוא רוצה לבד, זה מסוכן...זה מאוד מאוד חשוב, בסדר?", "כן..." ענו הילדים בשפה רפה, משולבת עם אנחה. "אני לא שומע אתכם! בסדר?!", "כן!" ענו הילדים בקול יותר חזק. "יופי, שתהיה לנו חופשה נעימה!".

 

"אלעד, בוא נלך לחדר הנהלה וניקח לנו ממכונת הקפה שם, יש שם אפשרות לשוקו מוקצף, ואז נוכל להוסיף לנו גם קצפת ומרשמלו, יהיה טעים...", "אבל איתן, אבא ואמא אמרו לא לעשות דברים לא אחראיים, זוכר?". "נו, מה כבר יכול לקרות? זה לא מקום מסוכן או רחוק, זה בתוך המתחם וזה מקום מאובטח, הכל בסדר...", "טוב, נו...". הלכו לחדר ההנהלה ברינה ובצהלה, אך בדיוק כשסיימו להקציף את החלב במכונת ההקצפה שמעו קול מתקרב. "אלעד, תשמע, יש לי תחושה מאוד לא טובה, אולי כדאי שנתחבא?", רצו מיד והתכופפו מתחת לשולחן המרכזי בחדר. אחרי כמה רגעים נכנסו שני אנשים גדולים לחדר, שאחד מהם הרעיד את החדר בצעדיו. "אז מה אתה אומר? ניתן להם לנוח יום אחד לפני שיבוא ה"אקשן"? או שנתחיל מיד?", "נראה לי שכדאי לחכות, נתכנן את הדברים כמו שצריך שהכל יהיה חלק בלי תקלות..." ענה המגודל לחברו. "כן, אבל חואן לוחץ שנעשה את זה בהקדם, הוא חושש שאשתו תעלה על הסיפור הזה ותעצור אותו, הוא מעדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר....", "אל תדאג, נצליח למרוח אותו יום אחד, הוא לא כזה חכם, אפשר לתרץ לו תירוצים פשוטים והוא יקנה אותם...", "אל תזלזל בו כ"כ, אני לא חושב שכדאי, לא תמיד מה שכלפי חוץ נראה מעיד עד הסוף על האדם, יכול להיות שהוא באמת מאוד חכם ולא יקנה את התירוצים שלך...". "בסדר, בסדר, אין מה לעשות, זה המצב, נקווה שהכל ילך חלק....". "למה יש פה חלב במכונת הקצפה?" שאל המגודל את חבירו. "מה אני יודע? אולי חואן עבר פה ושכח שרצה להכין קפה...", "לא, החלב הזה הוקצף ממש עכשיו, אם זה היה חואן היינו רואים אותו יוצא מהחדר...". "נו, יכול להיות שפספסנו אותו בדקה והוא הספיק כבר ללכת לכיוון אחר....". "טוב, בסדר, חסך לי ללחוץ על הכפתור ולהקציף....".

 

המשך יבוא....

מַזָּל טוֹב,
לִי.
גָּדַלְתִּי
בְּשָׁנָה,
הִתְבַּגַּרְתִּי
בְּשָׁנִים.
מְשַׁפְשֶׁפֶת מֵעָלַי
כְּתָמִים
שְׁחֹרִים,
כְּתֵפָיִם שָׁחוֹת
מֵעֹמֶס הַחַיִּים.
מְאַחֶלֶת רַק לֹא
עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.

הבטחת לי אהבה
בעיניים נוצצות
ואיזו אהבה זו הייתה
פרחים
ושלטי חוצות

גם נשבעת שנאהב נצח
ועוד המון מילים ריקות
ואני רק חיפשתי מישהו
שלא ירצה
למלא את השתיקות

עוֹמֵד עַל הַסַּף

בְּחֹשֶׁךְ, לְבַד.

יָדַי נוֹשְׁקוֹת לַמְּזוּזוֹת,

שֶׁלֹּא אֶפֹּל.

 

 

רַעַד מִתְגַּנֵּב לְתוֹכִי,

לִצְעֹד אֶל תּוֹךְ הָאוֹר?

אוֹר גָּנוּז.

אוֹ שֶׁמָּא אוֹר הָאוּר.

 

 

נִשְׁאַרְתִּי לְבַד, נָטוּשׁ,

מִגּוּפִי שֶׁהִתְפָּרֵק וּפֻזַּר.

אֵיךְ אֲחַיֵּךְ?

מִתּוֹךְ שְׁבָרַי.

 

 

אֶתְנַחֵם שֶׁרֹאשִׁי נִשְׁאַר?

נֶחָמַת שׂוֹטֶה,

כָּזָב הָאֱנוֹשׁ,

כְּאֵב הַקְּשָׁרִים.

 

 

הָרַכֶּבֶת נָעָה כְּבָר מִזְּמַן

הֶעָפָר שָׁב וְנָע בְּמַעְגַּל

הַאִם זֶה חֹטֶר?

עוֹד יִגְדַּל לָעֵץ?

 

 

הַקְשֵׁב, פְּנִימָה,

חַיֶּיךָ, כִּי כֵן לֵב הָאָדָם.

סַע בִּשְׁאֵלוֹת הַחַיִּים,

פְּחַד מֵהַפַּחַד לְפַחֵד.

 

וְהוּא שָׂם אִתְּךָ תָּמִיד,

פּוֹסֵעַ בַּחוֹל, אוֹחֵז יָדְךָ.

קְפֹץ!

הוּא מַשְׁגִּיחַ,

מִין הַחֲרַכִּים.

 

 

פְּקַח לְבַב עֵינֶיךָ,

כִּנְשִׁימַת אֲוִיר מַרְוֶה.

רַחֵף, נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,

קָדִימָה.

כמו תמיד התחלתי

ברגל ימין

אולי קצת צולעת

אבל מי היה מאמין

 

ואז חלפה לה תקופה

ובאו משבר ומכשול

מי היה מאמין

שישתנה פה הכל

 

תהום אל תהום, "קוֹרֶה"

לפעמים קצת לא מאמין

והנשמה נדחפת החוצה,

צועקת,

כשמנסים עמוק להטמין

 

מי היה מאמין? אני? 

כשמגיעים אל הסוף, לפעמים זה לבד

אבל מתוך כל ההווה פורח פרח אחד

אסירותודה.

 

 

 

עַל חַלּוֹנִי הִתְיַשְּׁבָה צִפּוֹר

אֶת פִּיהָ פָּתְחָה בְּרַכּוּת

אֱלוּל

וְלֹא עָנִיתִי

 

בַּבֹּקֶר קָרָא תַּרְנְגוֹל

קִרְקֵר לְלֹא הֶרֶף

אֱלוּל

וְלֹא הִתְעוֹרַרְתִּי

 

בַּלַּיְלָה יִלֵּל תַּן

וְיוֹנָה הָמְתָה בְּקוֹל

אֱלוּל

וְלֹא הִקְשַׁבְתִּי

 

בְּדַלְתִּי נַקַשׁ אַרְיֵה

שָׁאַג בְּהֶבֶל לוֹהֵט

אֱלוּל

וְלֹא קַמְתִּי

 

וְאָז בַּבֹּקֶר

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת הַשּׁוֹפָר

כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַסְּלִיחוֹת

כְּשֶׁהֶאֱזַנְתִּי 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ'

כְּשֶׁדָּמַעְתִּי 'כָּל נִדְרֵי'

כְּשֶׁיָּדַי אָחֲזוּ אֶתְרוֹג

כְּשֶׁהַקִּירוֹת רָעֲדוּ 'הוֹשַׁע נָאּ'

 

כְּשֶׁהָאָרוֹן נִפְתַּח

לִבִּי נֶעֱצַר

אֵיךְ לֹא הֵבַנְתִּי

אַךְ לֹא הִקְשַׁבְתִּי

הֲרֵי 'אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת'

לָדַעַת הַכֹּל, לָגַעַת בְּהַכֹּל, לְהָבִין וּלְהַחְדִּיר

'כִּי הוי' הוּא א-לקים'

וּמָה שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה, וּמָה שֶׁלֹּא נִרְצֶה

'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'

 

 

וְעָנִיתִי עַל הַצִּפּוֹר, וְהִתְעוֹרַרְתִּי מֵהַתַּרְנְגוֹל

וְהִקְשַׁבְתִּי לַתַּן וְלַיּוֹנָה, וּפָתַחְתִּי לְאַרְיֵה

פָּתַחְתִּי אֶת לִבִּי וְהֵחַלְתִּי לִדְמֹעַ

כִּי אוּלַי מְאֻחָר מִדַּי

בְּרָא כַּד חָטֵי אָבוּהִי לַקְיֵהּ. אָבוּהִי דְחַיִּס אַסֵּי לְכֵאבֵהּ.
עַבְדָּא דְמָרִיד נָפִיק בְּקוֹלָר. מָרֵהּ תָּאִב וְתָּבִּיר קוֹלָרֵהּ.

אוֹי אַבָּא, אִם הָיָה קוֹלָר, הוּא הָיָה עוֹזֵר?

בְּרָךְ בֻּכְרָךְ אֲנָן וְחַטֵּינָן קַמָּךְ. הָא רָוֵי נַפְשִׁין בְּגִדִּין מְרָרִין.
עַבְדָּךְ אֲנָן וּמְרַדְּנָן קַמָּךְ. הָא בְּבִזְתָּא הָא וְשִׁבְיָא וְהָא בְּמַלְקִיּוּתָא.
בְּמָטוּ מִנָּךְ בְּרַחֲמָךְ דִּנְפִישִׁין. אַסֵּי לְכֵאבִין דִּתְקוֹף עֲלָן.

עַד דְּלָא נֶהֱוֵי גְּמִירָא בְּשִׁבְיָא:

 

וּבָכִיתִי וְשָׁאַלְתִּי, הֲרֵי קָרָאתָ לִי? לָמָּה לֹא שָׁמַעְתִּי.

 

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, אַתְחִיל לִשְׁמֹעַ, אַתְחִיל לִדְמֹעַ

כְּבָר כְּשֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר, תֵּשֵׁב לִי עַל הַחַלּוֹן וְתִלְחַשׁ שֶׁאֱלוּל מִתְקָרֵב

שֶׁקֶט וְחֹשֶׁךְ
וְאָז דְּמָמָה.
וְהָעֲקֵבוֹת שֶׁלְּךָ עוֹד עַל הַחוֹל
מוֹתִירוֹת אוֹתִי לְבַד.
אֲנִי מְחַכָּה לַגְּשָׁמִים;
אוּלַי זֶה יְטַשְׁטֵשׁ

נֶעֱלָמִים.
כָּאֵלֶּה שֶׁמַּהוּתָם הִיא הַהֶעְלֵם,
וּמִיתָתָם הִיא הַבְּהִירוּת.
נֶעֱלָמִים. הַצְּרִיכִים לַיֶּשׁ וְנוֹאָשִׁים לָאַיִן.
הַיָּם נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם לְפֶלֶא
וְהַקֶּטֶל לְנִפְלָא
הַגַּלִּים הַטְּרוּפִים מְרַקְּדִים לָהֶם
אֶת רִקּוּד הַיֹּפִי, הַנֶּעֱלָם.

נֶעֱלָמִים. כְּכָל שֶׁנִּפְלָא יוֹתֵר, נֶעֱלַם יוֹתֵר.

אֱלֹקִים. נֶעֱלַם.
נֶעֱלָמִים.

🔹

זה משנה אם אזעק בשמם?
אני משתוקק ששוטי הברזל
יוטחו על הגב שלי. שידמם.
רק שיפסיקו להיעלם להיאלם.
אם רק הייתי יכול לעשות משהו לעצור את זה
זה לא כאן. אל תהיו כאן. שישאר כאן רק הזבל.
הכל נטמא אי אפשר לנתץ להפקיע את הטומאה.
תמשיכי הלאה. עופי. כאן את לכודה ונלחצת. אל תתלכלכי
אל תתני לי להכיל אותך. את תיכווי. עופי למעלה. כאן לוחץ.

לשמחה היתה נטיה לחזור על כל עיסוק שריתק אותו אלף פעמים.
חמשת אלפים במקרים טובים במיוחד.
שעות על גבי שעות היה מבלה על השטיח מתבונן בגולות, בפסלוני נייר, בספר שירי ילדים שלא מזמן הצליח לקרוא (ובינה לבין עצמה הודתה גם אביגיל שיש בו משהו מושך. לא כל המאיירים יכולים להתגאות בתוכים מתוקים כל כך). בימים הנדירים בהם היתה אביגיל משכיבה אותו לישון, היתה מקריאה לו סיפורי ילדים, ומקפידה תמיד לסיים שלושה לפחות.
"אביגיל" קטע אותה פעם "מה קרה לנמר הג'ינג'י?"
דקה שלימה אבדה לה בניסיון להבין מתי דיברו על נמרים ג'ינג'יים בכלל.
-"זה היה הסיפור הראשון, שמחה, קראנו את כולו"
-"לא שמעתי"
-"וודאי שמעת"
-"לא הספקתי. את רצה מהר, ואני לא שומע כלום. ובכלל למה נמר ג'ינג'י? רציתי כחול, שתהיי שמחה"

כבר שנים שאינה שמחה.
ובאמת למה נמר ג'ינג'י?
נמרים כחולים היו מעניקים לה נחת, אולי אפילו לשתי דקות.
מחשבות מטופשות שכאלה. כמוה ממש.

****
"מה חשבת לעשות?" הבחורה עם התלתלים הכהים והסוודר מתקרבת אליה. אביגיל כועסת. זו הפינה שלה, הדשא שלה, הפרטיות שלה, ושתלך כבר מפה.
הבחורה ניצבת ליד אביגיל ואינה מתיישבת. כמכריזה ללא קול- 'מקומי כאן הוא עראי, וכרצונך אמצא כאן'

"חשבתי לעשות כל דבר שנאסר עלי ועוד כמה שהיו נאסרים לו רק עלו במחשבתו של הרודן התורן. על מה מהכול את מדברת?"
הבחורה מתבוננת בה. מבט שאינה יודעת להגדירו.
"שיחות הסיכום עם היועצת נגמרו לפני שעה. ראיתי אתכן מתווכחות, משהו מפריע לך"
-"ולמה זה עסקך?"
-"בכנות?.. איני יודעת. פעם פגשתי את אחיך. הוא סיפר לי עלייך. אולי בזכותו הרגשתי קשורה"
-"אחי?" היא מנסה, בלי להצליח הרבה, לנשוף בבוז "מה סיפר עלי? וודאי משהו על נמר ג'ינג'י.."
-"דווקא כחול.." מיכל ממלמלת, מנסה להזכר איפה הנמרים בכל הסיפור והאם הבריכה הארורה ההיא הכילה עוד משהו חוץ מהכדור ההוא וכמה חיידקי שפעת עקשנים.

ישנם רגעים בהם אין צורך בגוף ולא בעיניים.
משהו מתוך נפשה של אביגיל מניעה את מיכל להתיישב.
פעם אמר לה יצחק 'שתיקה היא מכונה משוכללת שכדאי לנסות'. משלא הבינה, הסביר לה: 'כל חיי ניסיתי למצוא את הכפתור ההוא, שאם רק אלחץ עליו תוך מילוי כל ההוראות, אירגע מיד ואבין. לא חשוב מה. כל שם שקראתי אז לעצבות. הבנה בבני אדם, בנוף, בהורים.. ואז שתקתי. וגיליתי שבלי הרצועה בא היופי בחופשיות. צריך רק לחכות לו קצת'.

אז היא שותקת.
למרות שאינה מבינה עדיין היכן היופי.

"לעזוב חשבתי. ללכת".
אביגיל היא הראשונה לשבור.
-"ללכת לאן?"
-"לא יודעת. לגמור עם המקום הזה. שיגידו 'כל הכבוד, גיבורה, למדת את החיים ואל תעשני יותר אף פעם' ויעלו אותי לשלב הבא, לא יודעת איך קוראים לו. החבורה הזו של הגיבורות שמחפשות את עצמן ומספרות איך התגברו על הכול ושהמלחמה הזו לא נגמרת אף פעם. אם כבר להגיע- אז עכשיו, לא? מה כבר ישתנה בחיים?"

מיכל מביטה בה שוב.מתלבטת. 'שמא אין זה מקומי לומר'

-"נשרטת פעם בידך?"
-"אל תתממי.. עשר פעמים לפחות, וזה עוד לא היה 'מקצועי'. חכי שתדעי מאיפה באתי.."
-"הראי לי"
בלי להבין למה, היא מפשילה את השרוול. צלקת זמנית קטנה, לא יותר.
"ממתי?"
-"חודשיים, שלושה חודשים.."
-"כאב לך?.."
-"פתאום זה חשוב? לא!"
שתיקה
-"יש מקרים שזה כואב"
-"ותפסו אותך?"
-"כן"
-"ומה אמרו?"
-" צרחו והתקשרו להורים"
-"ושטפת כלים למחרת?"
-"לא. התחבושת לא יכלה להירטב. לפחות תועלת קטנה צמחה מהסיפור.."

הן נותנות לציור המתהווה בפנים עוד כמה שניות.

-"כדי לשטוף את הלכלוך מבפנים, צריך לקשור טוב טוב את התחבושת, שתהיה אמיתית, ותיפול רק מדי פעם. לבדוק שהפצע מתחת אינו מדי כואב. אולי אפילו להסיר את התחבושות. רק אחר כך מנקים את הרסיסים"
אביגיל חושבת. מסתכלת לצד אחר. מותר לה.

-"חייבים להספיק הכול"
-"למי?"
-"לא יודעת. לאמת הזו, שרוצה שלם"
-"ואיפה היא, האמת הזו?"
-"מה זאת אומרת? למעלה, מנהלת רישום ומסמנת כל יעד שהשגת"
-"ומתי מסיימים?"
-"כשמזדקנים, אולי, ולא חייבים לעשות כלום"
-"ולא לפחד?"
-"גם"

מיכל מנסה, מתפללת ללא-יודעת-מי שלא תטעה ולא תשתגע ואלוקים יודע מה קורה פה בכלל ואיך היא רגועה כל כך למען ה'.

-"נקרעו לך המפות"
אביגיל מסתובבת אליה בתמיהה
-"לא שטפתי את המסננת במטבחים"
-"לא.המפות בפנים נקרעו לך"
-"איזה מפות?"
"המפות לאוצר הזה, האמת, השלימות.סובבת אותה וקרעת חלק, את חושבת שהחיצים מראים למעלה"
-"וכי לא?"
-"לא. פנימה"

****
שמחה סיפר לה בטלפון שיבוא מחר. הפעם יביא נמר כחול. בזהירות רבה שאל אם תרצה לדבר עם אמא, לשמוע מה אמרה עליו הגננת היום, ובעצם היא מתגעגעת..
'שלום' אביגיל מזיזה את השקט
-'שלום.. מה שלומך?'
-'תבואו מחר?'
-'אם תרצי, נבוא (שתיקה) שמחה מתגעגע'
-'גם אני'. ורצתה להגיד - 'גם את'.

היא תלך, היא תעזוב, אבל השעון יחכה. קודם שיירפאו הפצעים, ולו במעט. קודם שתחייך.
גם לנמרים יש מקום. כחולים, ג'ינג'ים, אפילו עם מטפחת.
אם לא היה להם מקום- לא היו נמרים.

"הָעוֹלָם מֻרְכָּב" אָמַר הָאִישׁ וְסָפַק כַּפָּיו בַּהֲנָאָה, עֵת הִנִּיחַ אֶת חֶלְקוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַפָּאזֶל אֲשֶׁר הִרְכִּיב אֶת תּוֹבָנוֹת חַיָּיו.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הוּא חָשׁ כְּאִישׁ הַפְּלוּרָלִיסְט וְהַנָּאוֹר בָּעוֹלָם.
מִבְּלִי לְהָשִׁית לִבּוֹ לְכָךְ שֶׁהוּא רַק חֵלֶק אֶחָד מִתּוֹךְ הָאַלְבּוֹם הַמֻּרְכָּב שֶׁל הָעוֹלָם וְשֶׁהַחֲלָקִים שֶׁמַּרְכִּיבִים אֶת חַיָּיו, מֵעוֹלָם לֹא הִוּוּ גּוֹרֵם גָּדוֹל מַסְפִּיק מִכְּדֵי לְשַׁנּוֹת, וְלוּ בִּמְעַט, אֶת הֶרְכֵּבוֹ שֶׁל הַפָּאזֶל הַכּוֹלֵל הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא- הָעוֹלָם.

וְכָךְ הֵם רֹב אֲנָשָׁיו שֶׁל הָעוֹלָם, כְּשֶׁהֵם סוֹף סוֹף מַסְכִּימִים לְמֻרְכָּבוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם , הֵם לֹא קוֹלְטִים אֶת הָאַבְּסוּרְדִּיּוֹת שֶׁבְּכָךְ. כִּי הַמֻּרְכָּבוּת כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה עַד שֶׁדַּעְתָּם - אֲפִלּוּ הַדֵּעָה שֶׁהָעוֹלָם מֻרְכָּב, אֵינֶנָּה מִשְׁנֶה, דָּבָר.

גַּאֲוָה וְדֵעָה קְדוּמָה
כַּמָּה חֲכָמָה הָיְתָה נִמְנַעַת אִלּוּלֵא אוֹתָהּ גַּאֲוָה.
אִלְמָלֵא אוֹתָם נְאוֹרִים הַבְּטוּחִים שֶׁהֱיוֹת וְהוֹאִילוּ בְּטוּבָם לְוַתֵּר עַל דֵּעוֹתֵיהֶם לְמַעַן הַהוֹדָאָה בַּמֻּרְכָּבוּת , יֵשׁ כָּעֵת מָקוֹם לְדֵעוֹתֵיהֶם , הָיוּ מַמְשִׁיכִים לְהַטְעוֹת עַצְמָם בְּכָזָב.

וַהֲלֹא אִם הֵם הָיוּ נְאוֹרִים
הֵם הָיוּ מְבִינִים שֶׁעוֹבֶדֶת הֱיוֹתָם סוֹבְלָנִים וּמַסְכִּימִים לַמֻּרְכָּבוּת לֹא מְשַׁנֶּה כְּלוּם לְאוֹתָהּ מֻרְכָּבוּת וְלָכֵן לֹא הָיוּ מִתְיַחֲסִים לְעַצְמָם בִּרְצִינוּת יְתֵרָה.

***

הָאִישׁ הִבִּיט עַל חֶלְקֵי הַפָּאזֶל בְּעֶרְגָּה
הִבִּיט בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת, וְלֹא הֵמִישׁ עֵינָיו,
הוּא לֹא נִרְגַּע.

⏳
לְאוֹר הַנֵּר הִבִּיט בּוֹ, כְּשֶׁהִגִּיעָה הָעֲלָטָה.
הִבִּיט, וְאַט אַט מָלְאוּ עֵינָיו תּוּגָה.
דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה, שָׁעָה אַחַר שָׁעָה.
וְיִתְחָרוּ הַדְּמָעוֹת, בַּזְּמַן.

וְעַל כָּל צְלִיל, שֶׁהִשְׁמִיעַ הָאוֹרְלוֹגִין, הִתְוַדָּה עַל גַּאֲוָה אַחַת,
מַחֲשָׁבָה אַחַת,
שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה בִּכְלוּם לְמֻרְכָּבוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם וְשֶׁל הַזְּמַן.

🌃
וְיִתְמַלֵּא בֵּיתוֹ חֲשֵׁכָה אֲיֻמָּה וְיָעֵל הַבַּיִת בְּלֶהָבוֹת הַחֲרָטָה.

🌄
וְאַט תַּפְצִיעַ חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ וְיַבֵּט הָאִישׁ מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי כְּאָבִיו וְיִשְׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.
כָּל יִסּוּרָיו, דֵּעוֹתָיו, מַחְשְׁבוֹתָיו וַהֲגִיגָיו הֵם כְּאַיִן וְאֶפֶס לְעֻמַּת הַכֹּל, אָז עַכְשָׁו הוּא יָכוֹל לְהַפְסִיק לַחֲשֹׁב, עַכְשָׁו הוּא יָכוֹל לְהַתְחִיל לִחְיוֹת.
"כְּאַיִן וְאֶפֶס" הוּא צָרַח נִרְגָּשׁ, וְהֵחֵל לִרְקֹד

מה עומד לכם בראש כשאתם כותבים שיר?
אני הרבה פעמים חושב על עצמי כמתרגם, אני רואה איזה מהלך (אין לי מילים להגדיר את זה בצורה מדוייקת אולי אפשר לומר "חזון" במקום "מהלך") במציאות ומתרגם אותו למילים.
חשבתי לכתוב על זה שיר אבל החלטתי שיהיה יותר מעניין לשמוע על זה ממכם.

אומרים שמספרים עגולים הם יפים. יהודה יותר אוהב את המספר 19. קראתם פעם את פרק יט בתהילים? לכן הוא אוהב את המספר הזה. תורת ה' תמימה, משיבת נפש, פקודי ה' ישירים, משמחי לב. כל פעם כשהוא קורא את המילים האלה הלחן המוכר מתחיל להתרונן וליבו כמו עולה על גדותיו באור גדול שצץ ומתפרץ לכל גופו, מי שיתבונן יוכל לראות את הכיסופים מנצנצים מעיניו.
לעומת זאת המספר עשרים נראה כמו לוח נקודות, עם כיתוב באדום זוהר המראה 2-0 ולא לטובתו. החיים פה הם מלחמה. הוא לא בטוח נגד מי או נגד מה אבל זה שואב ממנו את כל הכוחות והוא נשבע שהוא יכול לשמוע את השעון מתקתק והשתיים- אפס לועגים לו, יושבים בצד כמו אותם ילדים היושבים על הברזלים ומצחקקים בקול רם על השוטה שמנסה להצליח להבין, לנצח ולחיות.
להצליח פאקינג פעם אחת לחיות.
ואם יהודה יעז לחשוב שהנה הוא יכול לעצור, לנשום את אויר החיים, יבוא ההוא שמולו עם נשק חדש ובירייה קורעת-תופים יפתח סיבוב נוסף.
ההוא שמולו. כל פעם הוא לובש צורה אחרת. בילדות הגננת אמרה שקוראים לו יצר הרע והוא היה צבוע שחורים, אחכ החליף שמו לריקנות והוא חלול וחמקמק כרוח רפאים מקפיאת לבבות, בתקופת הנערות לבש אדום והכריז עצמו כמזוכיזם, היתה תקופות שהוא ארב במראה שעל הקיר בחדר האמבטיה.
יהודה חשב שכל פעם זה מישהו אחר, אבל לאט נראה לו שהוא מבין: הוא אחד. ושמו אלוהים. זה גם אותו אחד שתורתו תמימה, משיבה את נפשו של יהודה אחרי כל קרב. הוא נלחם איתו ולצידו, נגדו אבל בעדו. ועוד מעט יכריז בתרועת ניצחון שידאג שמישהו ידאג להזכיר- שתיים אפס, לטובתי.

יש כאלה שכ"כ חיכו לחודש הזה, ויש כאלה שכל כך "מפחדים" ממנו. לכאורה, החודש הזה הוא הכנה לראש השנה ויום הכיפורים, אולם חז"ל גילו לנו שהוא נתח משמעותית ממערכת הרבה יותר גדולה - ארבעים יום שעלה משה להר סיני כדי להוריד לוחות שניים. יוצא אם כן שהוא לא רק הכנה אלא גם דבר שעומד בפני עצמו. ואם כן - גם הוא צריך הכנה.

 

איך אתם "מתכוננים" לחודש אלול? מה החודש הזה מעורר בכם (עוד לפני שהוא בא)?

 

חז"ל (ואחריהם כל שאר רבותינו לדורות עם ישראל) השתמשו בשמו של החודש כדי לרמז כמה מענייניו, כמו "אני לדודי ודודי לי" או "את לבבך ואת לבב". נסו לכתוב שיר (או פיוט) או פרוזה שממחישים את העניין, תוך הקפדה על כך שהאקרוסטיכון של הקטע יהיה שמו של החודש.  

 

א - ל - ו - ל ! ! !

אדמה

אל האדמה תשוב, מהאדמה באת

אל תזוח עליך דעתך, זכור למה נוצרת

אל תשכח, בשבילך נברא העולם

הלא יחידי נבראת, ויקרא שמך אדם

ולא הכל כל כך פשוט מאז שיש טוב ורע,

לא הכל בידיך אבל יש לך זכות בחירה 

והאדמה החומה כבר לא מושלמת, היא צריכה עיבוד

אל תלך בין  אינספור שביליה לאיבוד

אדם לעמל יולד

נוצר יחידי, ייקבר לבד

ואלוקים שואל אייכה

התזכור מאיפה באת ולאן אתה הולך?

זכור שיתוש קדמך

והאדמה הרחומה שעליה אתה דורך

כשיגיע יומך

עוד תאסף אליה

עוד תהיה מתחתיה

וביינתים מה לך לרדוף אחרי ההבל,

רק שב עליה ואחוז ברגביה

סור מרע ועשה טוב

כל עוד פועם ליבך

ויש בך דעת לחשוב